הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אותיות אדומות מודגשות אומרות לי "מנוי הפרו שלך מסתיים ב-30/10/2006. לחידוש, לחצו כאן", ואני חושבת, יש כמה טיוטות שאני צריכה לערוך ולפרסם. ואני חושבת, אין לי כסף לזה עכשיו וזאת היתה סתם סקרנות, וגם כך כבר יש לי אתר משלי. לפחות דומיין.

איזו תקופה. עברנו דירה, וערימות ארגזים כמעט בלעו אותי כל יום מחדש, אבל לאט לאט וכבר רואים סלון, לאט לאט והארון שלי בולע את כל הדברים ששייכים לי. לא היה צער בלעזוב את הדירה הקודמת, ספרתי והגעתי ל-16 דירות שגרתי בהן בחיי, והנחתי לזה כך.

מצאתי דברים ששכחתי שהיו לי, ועוד דברים שחשבתי שאמצא אבל לא צצו בשום מקום, בינתיים. מצאנו המון תמונות ישנות, וצחקנו באמצע הלילה. וכל המשקופים שצבעתי פה, והשכנה העירקית ממול שנתנה לי קובה, והבטיחה ללמד אותי להכין. והחבר שלי שכמעט גר פה, ולא חוזר לדירה שלו ומחפש לו דירה חדשה ולוחש לי באמצע הלילה- "תעברי לגור איתי? אני רוצה לחיות איתך".

וכל הסיגריות והקפה מהמקינטה, והחתולים שקופצים מארגז לארגז ומרחרחים כל יום את השינויים התכופים. והחורף הזה שמתקרב מהר, והמרפסת עם רוח הפרצים.

והתכניות שכתבתי באישון לילה, וההתקדמות האדירה שנחתה עלי בחודשים האחרונים, והאהבה הגדולה שמצאתי, וההבנה שאני יכולה לעשות הכל. והעסק שאני רוצה להקים, מתוך החלטה שאני לא רוצה להיות שכירה, מתוך עיקרון, ושאני יכולה להצליח, בהחלט להצליח. והחברים שכינסתי סביבי והתלהבות מהרעיונות הגדולים והקטנים, והכיף שצופה לי העתיד, וכל התקוות. וההבנה, שחזרה אלי, שאני יכולה לפתור כל מה שמציק לי, והרגיעה.

קראתי ספר נהדר, "אשתו של הנוסע בזמן" של אודרי ניפינגר, שיצא כסרט, כנראה, ב-2008 (הזכויות להסרטה נרכשו לפני יציאת הספר ע"י בראט פיט וג'ניפר אניסטון. אוקיי..). אני ממליצה לקרוא באנגלית, נדמה לי שהתרגום לא עושה עם הספר חסד גדול, אך אולי אני טועה. בכל מקרה, אני לא חסידה גדולה של ספרות אנגלית עכשווית מתורגמת.

בכל מקרה, זו לא הכתיבה, אלא הרעיוניות, הרגש לצד המדע, והיכולת המדהימה ליצור רצף זמן עם גיבור נטול רצף זמן בעצמו. התקווה שהספר הזה נותן, והתחושה שהכל שם- מחכה לי, סדור כפי שאמור להיות, בעתיד, שגרמו לי לא להניח את הספר מהיד במשך שלושה ימים בין סיודים ומשקופים, עד שסיימתי אותו, באנחה גדולה.

במקור קניתי אותו לפני שנה ליום ההולדת של החברה הכי טובה שלי. אחרי הקריאה היא נפרדה מארוסה, בטענה שהיא מבינה, שהאהבה שלהם היא לא אהבה כפי שאהבה צריכה להיות. שימח אותי לסיים את הספר ואף להרגיש רגועה יותר, לגבי העתיד עם האיש הזה, שנכנס לחיי.

לפני שלושה שבועות, זה קרה, ואחי התקשר אלי בהתרגשות ואמר לי "תקשיבי", ועמדתי בחוץ צמודה לפלאפון ומנסה להרכיב מהמקטעים שהצלחתי לשמוע שיר אחד מוכר. היום זכיתי לגמול לו, ומההופעת התרמה בבארבי למרתף 10 (ותודה ל-pearly, אלמלא היא לא הייתי שומעת על ההופעה הזו), התקשרתי אליו כדי שישמע את כל ההופעה שלה, והוא הקשיב, נמלט משירה בציבור שאורגנה לרגל הפסקת האש כנראה, בחיל שלו.

אז, התקשר אלי אחרי ההופעה, בשתיים בלילה, לספר לי. איך כעסה על התקשורת שם שהתעקשה להעלות אותה לשידור מהמוצב, איך ניגנה שירים שלה ושל אחרים, איך לא זכרה את "פולי" שאני אוהבת והבטיחה להם שתקליט בלייב ותשלח להם כפיצוי, איך לא ידעה לנגן את הוטל קליפורניה והוא ניגן עבורה בזמן ששרה.

היום, ניגשתי בתום ההופעה אל מאחורי הקלעים, רודפת אחריה, הייתי חייבת לומר לה תודה על השמחה שהחדירה בו באמצע כל המצב האבסורדי הזה, על השיחה הארוכה שהיתה לי איתו בעקבות, הראשונה שלא היתה על "המצב" אלא פשוט שיחה עם אחי הקטן, על משהו ששנינו אוהבים, שלכמה דקות נתנה לשנינו תחושה כאילו הכל נורמלי. אמרתי לה- את ניגנת במוצב של אחי, והיא זכרה מיד ולחצה לי את שתי הידיים, וקראה לחבר ושניהם הסבירו לי בהתרגשות שהם מחפשים אחריו ואחרי הבחור השני שניגן עמה אז כי יש להם גיטרות בשבילם, והכתבת שסיקרה את המסע שמחה ולקחה את הטלפון שלו, ואמרה שנהנו כ"כ מן ההופעה שם, שארכה 4 שעות, שבשום מקום אחר לא נשארו כ"כ הרבה זמן.

ההופעה כולה היתה נהדרת, במיוחד בלט שלומי שבן, עם חוש קומי מתוזמן היטב ווירטואוזיות קלאסית מרהיבה על הפסנתר, ערן צור הפליא בהרמוניה עם אלי דג'יברי על הסקסופון, אבישי כהן חיצרץ להדהים, כאילו החצוצרה שלו היתה יצור חי, נושם ומרגיש ולא פיסת מתכת, יוסי בבליקי שימח אותי עם "יש לך מקום" ו-"נדמה שישוב", וקרן אן, הו, קרן אן, ודג'יברי, כהן, אמדורסקי ודיוויד ברוזה שעלו יחד איתה לבמה לביצוע רב משתתפים שמח במיוחד.

 קרן אן עם אבישי כהן (צילום: שי שזיפי)

אני שוכחת הכל. זה קשור להדחקה שלי בעיקר, לדעתי, זה קשור למוח המבולבל והעמוס שלי, זה קשור לפחד שלי וזה קשור לזה שדפקתי את עצמי בתיכון עם לא מעט גראס, לכדורים שנתנו לי לפני שלוש שנים (רופא המשפחה ידע מה הוא אומר כשהזהיר - "זה דופק את המוח!").

משהו בי עובד ממש כמו במומנטו, גם לטווח הקצר וגם לארוך. אני שוכחת מחשבות שהרגע היו לי- דברים שהתכוונתי לעשות, אני לא יכולה להחזיק יותר מדי מחשבות במקביל או לחלק את עצמי לכמה וכמה עיסוקים בלי לאבד כמה באמצע (אספקט של בעיית הקשב המאופיינת עצמאית שלי, מן הסתם). קשה לי לעקוב אחרי מחשבות לאורך זמן. זה מאוד אובדן זיכרון לטווח קצר עקב שימוש במריחואנה. זה לחלוטין מפורר את המרקם המחשבתי היום-יומי, הקרוב, זה לחלוטין הופך את ההתנהלות שלי להזויה (אני שוכחת הכל! אני חושבת וזה מתעופף ממני, אני לא מצליחה לשים רגע מחשבה בצד ולחזור אליה, כי היא תעלם - החלטתי להשתמש בפנקס קטן בשביל זה- אם ארשום את כל המחשבות הרגעיות והמעופפות האלו- ארוויח הרבה יותר, אתמודד ביצירתיות עם אספקט של בעית הקשב ומי יודע מה אגלה על עצמי! אהוי! פתח לקיום אחר!). אבל הטווח הקצר הוא רק מטאפורה קלילה וכביכול לא מזיקה למה שקורה אצלי בתת מודע, בזכרון לטווח הארוך, במודעות העצמית. כאמור, אני מדחיקה הכל, אני משקרת לעצמי בחינניות כדי להתמודד, כדי להתגבר על הפערים ברצף ההיסטורי שלי- כדי ליצור קוהרנטיות.

אבל התחושה היא תחושה של אמנזיה. אני שוכחת חלקים מעצמי. כן, הקושי שלי להתמודד קיצוני, אבל אני תוהה אם זה רק זה או שבאמת יש לי בעיה מוחית. אני חושבת שזה משהו שהיה פחות ברור לפני שהלעיטו אותי בקלונקס, אולי סתם נדמה לי, אבל אני בטוחה שבאיזשהי בחינה זה נהיה הרבה יותר חמור. המוח שלי והזיכרון שלי בהחלט נפגעו מאוד מכל העניין. זאת מחשבה חמורה מאוד, ומדאיגה, והנזק הזה בהחלט לא שווה את הזמן שבו ריחפתי לי בחוסר איכפתיות וחוסר חרדות למיניהן, ישנתי טוב יותר בלילה ואכלתי סרטים כל 11 שעות כשכדור החל להתפוגג. קלונקס זו נגזרת של הרואין, הוא אמר לי, והרופא משפחה אמר- "מוכרים את זה ממשאיות בשדרות ירושלים לג'אנקיז שלא הצליחו לקנות סמים". כן, זה די נורא. כן, פסיכיאטרים מאוד קלים על הדק התרופות, כן, אבא שלי צדק בכעס שלו על הפסיכיאטר.  כמו כן, אני מאבדת עניין מהר מאוד, כי אני פשוט שוכחת מה בדיוק עניין אותי במה שעשיתי (או במה שכתבתי), הכל מבוזר ומקפץ. קשה לי מאוד לחשוב על דברים לעומק (וזה מסביר למה הגעתי להתנהלות הדאואיסטית שלי, ולמה אני ממש מעדיפה לא להפעיל את המוח ומרגישה בעצם, שאני לא ממש יכולה. אהה אולי זה פאק-רגשי פזיולוגי משולב (מסובך מדי, למה להיות בן-אדם זה מסובך כ"כ).

היומיים האחרונים היו לי קשים מאוד, מהסיבות שמפורטות בפוסטים הקודמים. מה שקרה גרם לי לראות ולהבין מנקודה אחרת איכשהו, את ההדחקה שלי, את חוסר היכולת להתמודד (כן, כן, גם פה). היתה לי שיחה טובה מאוד עם חבר, מצאתי את עצמי מדברת על הכל, ואותו מבין (זה לא מובן מאליו- להבין אותי זה לא מובן מאליו, לקבל אותי זה לא מובן מאליו, שאני ארגיש נוח לאפשר את זה, זה גם לא מובן מאליו), השיחה עזרה לי ובסופה הוא קיווה בשבילי באמת שאזיז משהו בהתנהלות המדשדשת במקום שלי. אני מרגישה טוב יותר (וזה בכלל לא מובן מאליו. אני מרגישה אשמה לגבי זה, כמובן), ומהדברים של יעל שרואה אותי מבחוץ בשיחה היום (כן, כן, בפוסט הקודם) ומדפדוף אחורה בבלוג והגילוי המדהים שאת כל מה שעובר לי בראש עכשיו ונראה לי כמו גילוי מסויים כבר אמרתי בעבר, גם אם בלי להרגיש אותו דבר לגבי זה. אני מבינה יותר עד כמה אני ממש שוכחת, וזה מבהיל קצת. אני מנסה להעזר בבלוג- באיזשהו שלב היה לי די ברור שמה שאני עושה פה זה פשוט אוגדת את הזכרונות שלי, אבל אצלי- קריאה מאוחרת מעלה גילויים מדהימים בקשר לחלקים שחסרים לי מעצמי ביום-יום. אז הבלוג הוא בשבילי, מה שעושה את פרוייקט הגנום הקטגורי החדש שלי למשהו שאני עושה בשביל ההישרדות שלי, משהו שיסייע לי בשלב זה או אחר, אם לא עכשיו. נכון, יש המון קטגוריות וזה מאוד טרחני, אולי מישהו יהנה מזה חוץ ממני- הרי הבלוג הזה כ"כ ישן ועמוס, זה יעשה קצת סדר ואולי יעשה את חווית הקריאה של מישהו טובה יותר. בכל מקרה לקח לי הרבה זמן, ומיינתי ותייגתי עד כה בערך חודש וקצת, אמשיך בהמשך, לא יכולתי לקרוא יותר מעצמי וכבר נהיה בוקר, אבל גיליתי כמה דברים שהדהים אותי שחשבתי כבר (והספקתי והצלחתי לשכוח מזה..). די גאוניות התגיות האלו. זה יוצר הצלבה מאוד מאוד מעניינת, ואפיון מוצלח.

כמובן שאני כבר לא ממש זוכרת על מה רציתי לכתוב. והאמת, אני מתחילה להשתכנע שמשהו ממש לא בסדר עם הפעילות של המוח שלי. אני חושבת שמעולם הייתי כ"כ מנותקת ולא מבחירה מהמציאות סביבי. אמנם הקושי הרגשי גדול- אבל בכל זאת. נושא לבירור.

עיקר הדברים שהקשו עלי ביממה האחרונה-  הפחד שבן זוגי לשעבר לא ידבר איתי שוב לעולם, הפחד שהפגיעה שפגעתי בו לא ניתנת לסליחה או גישור, אשמה עצמית על כך וייסורים לרוב, שפיטה עצמית חריפה, ייסורים, עוד ייסורים, התייפחות מופרעת שגמלה לי בעיניים כואבות, עפעפיים נפוחים, כאב סינוסים עז ושפשפת טישו בתחתית הנחיריים. ההורים שלי קיבלו את זה לא כ"כ טוב (אמא שלי פחדה מרילפס לדיכאון הקודם שלי לפני שלוש שנים, התרגזה בטענה שאני לא מדברת בהגיון ועזבה, אבא שלי צרח עלי). הפחד שלא אצליח לעולם להיות בזוגיות, הפחד שאני רק מאמללת את האנשים שמתקרבים אלי, שאני לא מצליחה לעמוד בערכים שלי עצמי.

אני לא יודעת מה יהיה. אני מקווה שמשהו, קצת קצת, ישתפר. השיחה עם ק' היתה נהדרת ממש, והסכמנו על אט-אט. ראיתי בבירור את מצב הדברים. הפתרון הקל והקרוב ביותר למצב המסויים שבו החיים שלי תקועים (בפאזה מסויימת)- הוא זה שלא מחדש כביכול שום דבר- לסיים את התואר ואת ההתמחות ובחינות הלשכה. אח"כ לא כ"כ משנה. הוא אמר לי- ק'- תעשי דבר דבר. והפתיע אותי עם ראייה עמוקה של המציאות, שלא חשבתי שיש לו. אולי אני נותנת פחות מדי קרדיט לכולם, בעיקר כי בגלל הנתק שלי והשנים שבהן הייתי עוד יותר מנותקת, אין לי מושג מה עובר בראש של כל האנשים, אני לא יודעת איפה זה בעיקר אני ואיפה זה די קונבנציונאלי. מה שעושה אותי מאוד נאיבית, ומוקסמת משטויות גמורות שנראות לי כמו הפתעה אדירה.

החודש העברי שלי התחיל היום. זה מרגש אותי כמו שזה ריגש אותי כשהייתי קטנה.

ברדיו אמרו שיום-הולדת (38) לקיילי מינוג היום- שהייתה אלילת ילדותי, וזה אומר שגם לבת-דודה של אמא שלי יש יום-הולדת (36) היום, והיא היתה מודל החיקוי הראשון המודע שלי, ביסודי (אבל נדמה לי שיש לה יום-הולדת ב-29, דווקא. מוזר, כשהייתי קטנה חשבתי שזה הכי מגניב בעולם שיש להן יום-הולדת באותו יום. כמה גרוע שאם לא היו אומרים ברדיו, לא הייתי זוכרת את היום-הולדת שלה בכלל). גם לאיאן פלמינג (כותב ג'יימס בונד) יש יום-הולדת היום, או היה יכול, אם הוא לא היה נולד לפני 96 שנה, אבל זה פחות מעניין אותי.

האלבומים ששמעתי הלילה ב-88FM  ויורדים עכשיו- the eals- beautiful freak - מומלץ! אתם בטח מכירים את 'נובוקיין פור דה סול' שלהם, אישית לא שמעתי אף שיר אחר, והאלבום הפתיע אותי. הזדהיתי איתו מאוד, המילים נהדרות. "האיש שראה הכל" הראשון הקאלטי של רוקפור, ומי שלא אוחז בו שילך על זה כבר, זה דיסק נהדר שאני מאוד אוהבת ולא ברור איך הוא לא נמצא בארסנל שלי.  

working class hero של ג'ון לנון, שמעולם לא שמעתי בעבר והוא מצויין (השיר, לא מכירה את האלבום כולו, אבל הוא יורד, יורד).

הדבר הכי מגוחך ששמעתי לאחרונה, עכשיו, ברדיו: הפרסומת של דיסקונט לחשבון חיסכון למונדיאל הבא בעוד 4 שנים. אני לא מתכוונת לזלזל בכל מי ששואף להגיע למונדיאל הבא- אני מזלזלת בדיסקונט, בפרסומאות הגרועה שלהם, ובנסיון גרוע במיוחד לפנות למכנה משותף. נו באמת.

גם הפרסומת עם רבקה מיכאלי לאחוזת צהלה (החדשה מבית אחוזות רובינשטיין, כן כן) - בית אבות לעשירים, איומה, ואתנוצנטרית נוראה.

השיר שלי ברדיו, איזה כיף (התחלתי לבכות, כצפוי).

אולי ריטאלין לא כ"כ טוב לדיכאון שלי, בכל זאת.  זה מצחיק, לא ייחסתי לזה חשיבות, הרגשתי חזקה מאוד, אפילו שהכדור שיפר בהחלט את מצב רוחי שהיה ירוד ממש לכמה ימים לאחרונה. לא חשבתי שזה יכול להשפיע עלי ככה, ואולי זה באמת לא קשור. אי אפשר לדעת עם דיכאון, פשוט אי אפשר לדעת מה בדיוק מעורר את זה וגורם לך להגיב כמו שאתה מגיב. הכימיה? האירועים? הרגש? איזה שילוב בינהם?

ומה העניין עם חסימת החקיקה השיפוטית של בג"צ כדי לחסום איחוד משפחות? רציתי לכתוב על זה כבר לפני כמה ימים כשקראתי על המכתב של ברק בהארץ, ועל התגובה (פוי!) שנגררה אחריו (וזאת לא התגובה שרציתי להראות אלא את התגובות מהכנסת על הרצון להכניס תוספת עוקפת בג"צ לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שתמנע מבג"צ לפסול את התיקון המתוכנן לחוק האזרחות שימנע את איחוד המשפחות, אבל כמו גם הכתבה על המכתב של ברק- היא עברה לארכיון ולא ניתן לראות אותה ללא תשלום). זה דבר שאולי היה יכול להיות לגיטימי אם הסיבות לא היו קלוקלות כ"כ, ואם לא היה כזה צורך במדינה הזאת לביקורת שיפוטית ולחקיקה שיפוטית שיזיזו משהו לכיוון אנושי יותר. ברק לא הגה את זה שהכל "הכל שפיט" סתם ("אפילו הכיבוש" אבא שלי אמר). מה לעזאזל הולך בכנסת, איך כ"כ הרבה כסף הולך לשם, וכלום לא קורה. אולי אני לא מבינה כלום, אבל כמו שזה נראה מפה, יש שם חוסר יעילות משווע. במקום הכתבה מצאתי ראיון משעשע עם הש' חשין הפורש משלשום. אני לא מסכימה עם דעתו על מניעת איחוד המשפחות, אבל הטיעון שלו הגיוני מאוד, ואנושי, לעומת התגובה ההיסטרית, הבהמית והגזענית מלמעלה.

אם כבר הארץ, קצת על משהו שנדמה לי שקשה לרובנו לא להרגיש איתו בבית. וידאו באינטרנט ולוסט- אבודים אך נמצאים ברשת (ואם כבר לוסט, שני הפרקים האחרונים לעונה שודרו לפני כמה ימים, ואפילו ירדו אצלי. עוד לא ראיתי). ומשהו מאוד מרגש- מהקפטן של הארץ, מה ש-MySpace עושה למוזיקה בעולם- כוכב הרדיו מת שנית.  (כן, אני יודעת שאני האחרונה שמגלה כל דבר, אמרתם את זה כבר כשכתבתי על פנדורה).

בנוסף, עוד רעידת אדמה, שטח היערות הצטמצם באחוז בעשור האחרון וביום שלישי יהיה שרב, אבוי.

אחרי ייסורים ארוכים, סיימתי לכתוב את הפרק הראשון! ובהתפרעות מפתיעה אף התחלתי לכתוב את השני.

עכשיו, אני מוצאת שאת כל האדרנלין וההתרגשות, שנגרמו מההפתעה האדירה שבסיום הפרק, וכן מהרבה יותר מדי ניקוטין וקפאין בדם שלי (שהביאו אותי למצב של רעידה ממש), אני צריכה לתעל לפלייסטיישן, לחלק הרביעי והחדש בסדרת ראטצ'ט & קלאנק הגאונית שאחי הנחית הערב לצד המחשב והמבטים הטרוטים שלי. תוך איפוק עצמי מדהים, למרות הקולות שלחשו לי "תשחקי קצת, זה יעזור לך להתרכז אח"כ" או לחילופין "תשחקי, גם כך את לא מצליחה להתרכז ולא תסיימי את הפרק היום", לא נכנעתי, או שמא היו אלה רגשות האשם שלי שהכריחו אותי להשאר בתלם. בזאת, ולקול ציוצי הציפורים וצינת הבוקר, אני פונה לדיסק המנצנץ, להיכרות שכנראה תהא קצרה מאוד, שכן כמדומני בקרוב אאלץ ללכת לישון.

בוקר טוב לכולם, ויום שישי יפה שיהיה לכם.

למי שתהה (כן, אני יודעת שאף אחד) איך צילמתי את התמונה כששתי ידי באוויר (למי שתהה והניח את הנכון- שיש לי רק מצלמת ווב-קאם סוג ז')- זה היה עם הרגל.

משהו צריך להתמוסס. שאריות תחושות קשות, דלתות פתוחות. זריקת עידוד, מקום לכל החיוכים האלה, לחברים האלה. אורות בוהקים, אנשים חדשים, איזה קסם שירעיד את הלילות. סיכוך, הימים שלי חדים מדי, עדיין. איזו שכחה, ציפייה, עיגול קצוות, מילים שונות, התפתחות אחרת, גופים שונים בחלל אחר, חלומות דחוסים במשהו מתוק. ילדותיות והתרפקות, הפתעות קטנות, דלתות שנפתחות באמצע הלילה,

אני רוצה סיפור אהבה.

הימים האחרונים קלים יותר, ונדמה שכתוצאה מהחלטה ללכת אחרי אינטואיציות.

לנתק קשר עם חבר קרוב אפוף מרה שחורה ואנרגיות קשות, לו לא יכולתי להועיל, שהנוכחות שלי בחייו היתה דלק שמתעכל במכאניקת דיכוי עצמי, והשלכת הקושי על הסובבים אותו. הוא כתב ערפדים אנרגטיים, וזה מתאים.

החלטה שנבנית כבר זמן, להרחיב את מעגל החברים, לחזק קשרים ישנים, ליצור חדשים, גם רומנטים, עד כמה שהמכאניקה שלי עצמי מסוגלת לרומנטיקה עכשיו. בהתחלה זה קרטע, אח"כ הפך טבעי. יותר ויותר אנשים נכנסים לחיי, ואני נהנית מכך, במקום להגיב בבהלה והסתגרות ולראות בכך איום על הסטטוס קוו העדין של השפיות שלי.

ללכת אחרי תחושת בטן, גם אם היא אומרת משהו בסיסי מאוד, כמו משיכה מינית שאין לה הסבר מורכב, או עתיד ענֵף, רק חייתיות. רצון לחיות משהו פשוט יותר, מעשיר יותר ברמה רגשית סוערת פחות. להותיר מאחור את הדברים שלא משתנים, שלא תואמים, שלא מתאימים עצמם אלי והנסיון להתאים אליהם עלה במפח נפש.

השינויים הסמי-קיצוניים האלו, רכים ועדינים ככל שיהיו הביאו לשינוי אווירה נהדר.

בנוגע לחברה וותיקה שגרמה לי לתסכול מתמשך, הבנתי שצריך להרפות. אני לא יכולה לשאת אותה יותר, והנסיון להכיל אותה מזיק לי. מתוך אמונה שלכל אדם מגיעה אוטונומיה מוחלטת על חייו, הפסקתי להטיף, לנסות, להשתדל, הפסקתי לחפש את הדרך להיטיב עמה, ובכמה מפגשים אחרונים בהם ההתנהגות שלה היתה מביכה באי היכולת שלה להסתגל, לזרום, לנשום, בהם המוסרנות שלה על חיי גרמה לי לתחושת מועקה קשה, של רצון להפריד את החיים שלי בלעדיה ממנה, הבנתי שעלי לחיות את חיי והיא את חייה, וכרגע, לא בסימוכין.

יש משהו מאיים בחברות קרובה שמבוססת על הזדהות עמוקה, שיוצרת תלות. כשאדם אחד נתקע, השני מקרטע אחריו.

הייתי רוצה לדעת לתת לחברים האלו שלי יותר, אבל כשמה שאני מקבלת מהם, גם אם כתוצר לוואי, זה הרס העצמי שלי, כל מה שאני יכולה להעניק להם זה את עצמם, ולי את עצמי במשוחרר מהם.

נדמה לי שהייתי צריכה לחיות במקום אחר, בזמן אחר, ולא בת"א העכשווית, הברוטאלית ושטופת השמש.

לא צריך להחליט עכשיו מה הטעם בלחיות (החיים עצמם).

לא צריך להחליט עכשיו אם שווה להתאמץ לחולל מהפך (בדברים מסויימים).

לא צריך להחליט כרגע במה עדיף להתעסק (זה יבוא לבד).

העולם יתן לי תשובות, אני אתן לי תשובות, והרבה יותר רגיעה (אפשר לנוח כבר, שום דבר נורא לא יקרה, לא נורא יותר ממה שכבר קורה בלי קשר אלי).

דווקא ההרפיה הזאת, מביאה כזה עושר, שגורם לי לאושר גדול.

לילה טוב.

זה היה לילה מוזר.

את רובו ביליתי די שיכורה ליד האקס, שיכור גם הוא, רוצה שהוא ירצה אותי גם ולא יודעת אם הוא לא רוצה או נבוך מול החברים שלו. יותר מדי מחשבות בעניין הזה לא יעשו לי טוב. כשהתעוררתי נזכרתי בסיוטים שהיו לי, אפילו לפני שנפרדנו- שהוא לא רוצה אותי פתאום ואדיש אלי לחלוטין. התחושה לא נעימה.

בסה"כ היה אוכל טוב, ומוזיקה טובה ופרצופים מוכרים ואלכוהול וצחוקים.

אחרי ישנתי 12 שעות כמעט.

ההורים שלי הביאו הביתה חתלתול, בן שבועיים לערך. הם מאכילים חתולים במשרד שלהם ושלשום כולם נעלמו, יתכן שהורעלו. החתלתול הזה נשאר בלי אמא ועכשיו הוא פה, יונק מבקבוקון קטן פורמולה לתינוקות וצווח הרבה, ונרגע רק כשמחזיקים אותו. שאר החתולים בבית משתגעים מכעס וקנאה, ונוהמים ומייללים, והכל הרבה פחות רגוע מבדרך כלל.

אני עייפה.

תוספת מאוחרת: זו היתה גורה. לצערי, זה קרה. וזה כאב נורא.

לפעמים אני רוצה להגיד לך, תרגע, זה לא משנה.

אני נהנית, אתה יודע, מהרגעים האלה שלנו, אבל אני יודעת איך הם גורמים לי להרגיש, ואני יודעת מה הרגשות שלי גורמים לך.

אתה נלחץ. אתה תמיד נלחץ, כבר שנים על שנים שאתה נלחץ. ותמיד, אנחנו חוזרים על אותה הרוטינה, מבלים ערב ואז לילה, מדברים הרבה, גומעים מרחק של שנתיים בכמה שעות, נהנים מהאהבה שלנו שמזכירה את עצמה כל פעם כשאנחנו נפגשים, זו שאנחנו לא צריכים לנקוף אצבע בשבילה, זו ששם.

הכל מוכר ונעים איתך. רוב הזמן, לפחות. יעל שונאת אותך, אתה יודע. היא אומרת שהיית אכזרי אליה בתיכון, שבגללך ובגלל החברים שלך עברה עליה שנה איומה. אני אומרת- כן, אתה מלא פוזה וקצת קשה לעיכול למי שסובל מבטחון עצמי נמוך. היא מהנהנת בהסכמה רוויה בטינה, שאנחנו שומרים רק לאלו שצחקו עלינו בתיכון מספיק, כדי שלא נשכח לעולם.

גם עלי עברו שנים נוראות בתיכון, במישרין ובעקיפין, גם בגללך. אבל הזמן ההוא מת מזמן, רק אני עוד מצטטת את החיים שהיו לנו אז ואתם מסתכלים עלי בהפתעה ואתה אומר שמתישהו יצטרכו מישהו שיכתוב את ההיסטוריה, וזו בטח תהיה אני.

אני שואלת אותך מה אתה רוצה ואיכשהו אתה אף פעם לא עונה לי. רק מנסה להעלים את כל השדים הישנים שעוטפים אותך בעיני. אתה מסביר לי שזה לא נכון, שלא כך אתה רואה אותי או את הדברים, אתה אומר לי שאתה אוהב אותי, שאני חשובה לך, שאנחנו חברים טובים. 

אני יודעת שאתה מתכוון לזה כמו שאני יודעת שקשה לך, זה לא בהכרח נעים לי. אני יכולה להבין את זה.

אני אומרת, אתה יודע שזה ימשיך כך עד שאחד מאיתנו יתחתן והכל יגמר. המחשבה הזאת מפחידה אותי קצת. הכל יגמר. פשוט כך, לא עוד. אנחנו כבר לא כ"כ צעירים אתה יודע, מתישהו, מישהו מאיתנו יתחתן.

השני לא יבוא לחתונה, לבטח זו תהיה החתונה שלך ותתקשר להזמין אותי ואני מאוד אשמח בשבילך, במיוחד כי עבר כ"כ הרבה זמן מאז שדיברנו, כי היית עסוק בתוך הזוגיות שלך ובטח גם אני עסוקה באיזה משהו כושל משל עצמי. אולי אני אהיה לבד ויהיה לי רגע לחשוב על זה, וארגיש מה שאני מרגישה כשאני חושבת על זה עכשיו. אוי לא.

אני רוצה לומר שלבטח לא אבוא. יהיה לי קשה מדי. גם לקבור את כל השנים שלנו, וגם לשמוח בשבילך. אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה.

אני אומרת לך שאין לנו עתיד. אתה נלחץ וכשאתה נלחץ אתה נעלם לי. וכל מה שאני זוכרת זה את הפעם האחרונה שעמדנו ליד הדלת ותהיתי אם זו הפעם האחרונה. 

אני מסבירה לך (ובדיוק עכשיו אתה מתחבר לאינטרנט, או אולי זה החיבור האלחוטי הדפוק שלך שעושה את זה ואתה אפילו לא שם) מה עלול לקרות. שלוש אפשרויות, אני כותבת. כל אחת מכסה את האפשרות שהקודמת לא מאפשרת ושוללת אותה מהיסוד. בסוף מישהו מאיתנו יתחתן.

זה לא חייב להיות כך, אתה אומר, אי אפשר לדעת. אני יודעת. אני יודעת.

בימים האחרונים אני חושבת עליך, ומנסה לחשוב אם בגלל זה אני מרגישה יותר טוב. אם אולי אני קצת מאוהבת בך. אני מסכימה עם עצמי שאני מרגישה טוב, ובלילה גם שאני אולי קצת מאוהבת בך, אבל ששני הדברים לא בהכרח קשורים אחד לשני. יש עוד מיליון סיבות שמשתלבות יחד להחלטות בחיים שלי, לתחושה הנהדרת שהחלק הקשה מאחורי.

אני חושבת על כמה דברים שעברנו. על הפעם שנישקת אותי כשהיתה לך חברה ולמחרת נפרדת ממנה. לפני שלושה שבועות דיברנו על בגידות, סיפרת לי על איזו בחורה שפגשת ועל סגנון החיים שלה שגורם לך להזדעזע. אמרת שפעם אחת בגדת במישהי ולמחרת נפרדת ממנה. אני לא יודעת אם אתה זוכר שזה היה איתי. אני לא יודעת אם אתה יודע שאני זוכרת איך קראו לה. כי כשיצטרכו מישהו לכתוב את ההיסטוריה זו בטח תהיה אני.

אני חושבת על השיחה שניהלנו בבית הספר היסודי הישן שלנו, אני זוכרת את כל הפעמים שאמרנו שבטח נתחתן בסוף. בעצם, זה מעולם לא היה משהו שאמרנו. זה מה שאתה אומר, כל פעם שאנחנו נפגשים מחדש.

עברו בי כמה רגעים ושלחתי לך הודעה. רציתי לספר לך שחשבתי עליך ולומר לילה טוב.

לא ענית לי ואני יודעת שזה מה שהטה את הכף ואם לא נלחצת שוב עד עכשיו אז אני כבר יודעת עם איזה מבט התעוררת אחרי שראית את ההודעה הזו. אתה לא יודע מה לעשות. אתה בוחר לא להתמודד. אני יודעת.

לפעמים אני רוצה לומר לך שתרגע. ומחכה לרגע הנכון לומר שאני יודעת שקשה לך איתי, איתך, אבל לא אני צריכה לספוג את כל זה. אני יודעת שאתה יכול להתעורר ובאותה מידה גם יכול להמשיך את החיים שלך ולא לחשוב על זה שוב. הסתדרנו מצויין אחד בלי השני, אמרת, לפני שבוע, ועדיין אתה לא רוצה לאבד את הקשר איתי.

קשה לי לדעת מה אני רוצה.

רק שהלילות האלה שבהם אני תוהה איפה אתה נמצא לא משמחים אותי. הגעגוע המתוק הזה מתוק עכשיו, אבל יכול בקלות לההפך לכאב. אני רוצה לסובב את הגב לזה וללכת. אני רוצה לשכוח או יותר אני רוצה לרצות לשכוח. את המתיקות הזאת שכל זה משרה עלי. אבל מאחר ואני לא רוצה, אני שורה בזה, כל עוד זה נעים. ויודעת שאם תדבוק בהעלמות שלך גם זה יעלם. החיים ימשיכו ודברים אחרים יעסיקו אותי.

אני רוצה לכתוב לך- נו, באמת. עד כמה אתה יכול להיות לחוץ. עד כדי כך שאין לך שום מקום שאומר פאק איט, אני רוצה לראות אותך? עד כדי כך שאתה חושש לפגוע בי, ממה אתה חושש בעצם?

האמת היא שאין לי מושג.

האמת שדברים פשוטים הם פשוטים ואם לא כך ראוי שיהיו. העובדה הפשוטה היא שאתה לא פה עכשיו, וכנראה שאני לא שם, במה שאתה לא עושה. כנראה שזה לא משנה יותר מדי וכנראה שלא נתחתן בסוף. כנראה שאתה תתחתן ותזמין אותי ואני לא אבוא לחתונה, אם רק אצליח לעשות לך את זה.

תרגע. אני רוצה לומר לך שתרגע ותנשום, תראה איזה יופי לנו ביחד. אבל אמרתי את זה כבר למישהו פעם ואני יודעת שאפילו אם אתם נרגעים לזמן מה, זה חוזר. והלחץ הזה לא נמצא שם סתם. הוא שם כשאתם עושים משהו לא נכון. אי אפשר לנער אותו.

כנראה שזה רק עניין של זמן עד שהמשובה הרומנטית הזו תשָכַח ממני (תוספת מאוחרת 28.5.06: הו, היא באמת נשכחה, אולי מתישהו תחזור שוב), הו.

זה נחמד, אבל. נחמד. אם אפשר לקרוא לזה כך.

אפשר לקרוא לזה גם בהרבה שמות אחרים. כן.

מוזיקה עושה בי דברים נפלאים.

מנעד הרגשות הרחב שמוזיקה- מגוון עצום של מוזיקה- מעוררת בי, גורם לי לפליאה מוחלטת.

וכשאני במצב רוח טוב, מצב רוב טוב ומתפלא, טוב ומקשיב- אני נהנית ממנה הרבה יותר.

נפלא.

(עברתי על הג'יגלס- שלקח לי כמעט עשור להקשיב לדיסק שלהם שוב, פונץ', כוורת, ומקנחת בלאונרד כהן והולכת לישון, אחרי רפרוף בתיקית המוזיקה שלי, והתמוגגות ממש).