הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

היום, בהארץ:

חברים בוועדה (למינוי שופטים) הביעו אמש תרעומת על כך שהבחירה שיקפה חוסר איזון הן בין נשים לגברים - 13 שופטות חדשות נבחרו לעומת ארבעה שופטים בלבד.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/866746.html

ג'יז.

יום טוב לכולם.

"אני מאמין שלימודי נשים ומגדר מיועדים לכולם: סטרייטיות קצת קוויריות, בוצ'יות בג'ינס ושיער קצוץ, ליפסטיק דייקס, צפונבוניות ודרומיות, הומואים שריריים נשיים, דוגמנים בעלי מודעות פוליטית, מלכות-יופי אנרכיסטיות  וטרנסג'נדריות לסביות על אופנועי "הארלי דיווידסון" שיפנטזו על ג'ודית בטלר יחד עם קציני חי"ר לובשי-שמלות וטייסים קרביים שהפכו לעקרות בית נואשות."

"שיעורים בגבריות"- גלעד פדבה, NRGגאווה, אתמול.

(וסחתיין על היעדר תגובות שנאה אופייניות לנושא בטוקבק- לא שאני מאמינה שקוראי נרג' תרבותיים ונאורים יותר מהקהל הממוצע, רק שמופעלת שם צנזורה ראויה להערכה).

אני כותבת על לסביות אבל ככל שאני מתקדמת אני מבינה פחות, מזדהה פחות. אני קוראת על הטרוסקסואליות כפויה*, אני רואה בי את הסימנים ואת התכנות הפסיכולוגי, את לקויות החיברות. אני בזה לגברים, ואז נזכרת שהם קורבנות אכזריים של גברים אכזריים אחרים, שבחלקם אין יכולת רגשית או הבנה, במיוחד ככל שהולכים יותר ויותר אחורה, לא כי משהו לא בסדר בהם, כי לא אמרו להם שזה התפקיד שלהם. מעגל הקסמים של ההתקיימות הנשית והגברית- גברים מתחזקים-נשים מוחלשות, גברים אטומים-נשים רגישות, גברים לומדים לשלוט-נשים מלומדות להשלט. הכל קונסטרוקציות קונסטרוקציות של מבנים חברתיים, של עבר וזמן, של כח, של מחשבה שגויה, של מחשבה אפשרית.

האקס שלי הוא אדם נהדר, אבל אעפס שוביניסט. הוא לא הבין איך אני טוענת את זה ואני לא הבנתי איך הוא יכול להחזיק בדיעות האלו.  נחרדתי שוב ושוב, עד עמקי נשמתי מביטויים של גזענות כנגד נשים, עמוקים, מושרשים. מהגישה שלו לסקס, מהגישה שלו אלי. כמה בזתי לעצמי על זה שאני נשארת עם גבר כזה, בעל מחשבה עם אספקטים דכאניים, סקסיסטים. ניסיתי שוב ושוב להתגבר על זה, לחזק את עצמי מולו למרות התפיסה שלו אותי, שאיני יודעת כמה היא אישית וכמה היא מונעת משנאת נשים. חלק גדול מהגברים השוביניסטיים (לדעתי כולכם כאלה, ברמה זו או אחרת, וגם אנחנו, וזאת החברה בה אנחנו גדלים) יאמרו שנשים זה דבר נפלא. יאמרו ויתכוונו פיזית, נשים מענגות מאוד, אובייקט מיני נהדר. הם יבינו אותנו כשנמשך לנשים אחרות, אבל לא בהכרח יבינו למה.

אני כבר לא מרגישה אשמה כשאני נמשכת לגברים. אני רואה את הקונסטרוקציה הפסיכולוגית שמביאה אותי לכך, וזורקת להשערה גם השתתפות של הורמונים וריח. אני קצת כועסת על עצמי שזה נראה לי טבעי כ"כ, והרי אני בסה"כ קורבן להטרוסקסואליות כפויה, הרבה מאיתנו, חושבות שזאת אופציה יחידה כמעט, ומטפחות אותה כמו הרגל רע. ריץ' אומרת: "נשים שוכנעו כי נישואין ואוריינטציה מינית לגברים הם מרכיבים הכרחיים, גם אם בלתי מספקים או דכאניים של חייהן".

התרגלתי לשעמום הרגשי הזה, לשקט בחברת גברים. התפקידיים המיניים מדוקלמים בעיניים עצומות. ונשים? זה מפחיד אותי מאוד. הנסיון שלי מועט מאוד ואני יודעת, שכל התשובות לעומק רגשי והזדהות ינתנו כאן, ובתוך כך, המשיכה המינית תעביר אותי על דעתי. החזקתי במושכות ולא חזרתי לראות את הבחורה שנפגשתי איתה לפני כשבועיים, זו שהדייט איתה נמשך 24 שעות. העולם מלא בנשים, רבות מהן נעימות, מתורבתות, משכילות, חכמות, רגישות ומוכשרות מאוד. כ"כ קל לי למצוא בהן מה שאני מחפשת באדם, ועוד שלל דברים נהדרים, ובכ"ז אני נוהה לגבר שישקיט את המניירות שלי, שנובעות מהרגלים ישנים ומגונים.

כשהיתה לי חברה ניסיתי להבין מה חסר לי, ומה זאת אנרגיה גברית אם בכלל. אם חסר לי הדיכוי, ההתנהגות, הפריזמה. ההרגל הזה לשני צדדי המתרס, שני צדדי הדיכוטומיה, הנסיון לעזור אחד לשני להבין את העולם, כל אחד מהצד שלו. ניהלתי פעם שיחה עם חבר ישן שחזר בתשובה, על קבלה ודת ותפיסות לגבי המינים. אמר- אנרגית בריאה זכרית ונקבית. היה בזה משהו שהתאים לי אז, אבל אני לא בטוחה שהוא נכון. אחזור לזה, מתישהו. עם הנסיון והאבחנה.

יש משהו אומלל כ"כ בגברים שמחפשים שוב אמא, כמו בנשים שמחפשות דמות אב. אני לא בטוחה שמשנה לי, אם יהא גבר או תהא זו אשה. אני רוצה יחסים שוויוניים ומאוזנים עם אדם אחר כמוני, בעיקר. נסיון למצוא גבר כזה, לדעתי עלול להעלות חרס. ושוב אני כועסת על עצמי שאני מתעקשת על גבר. למה גבר? זה כ"כ בנאלי. ואם כבר גבר, למה לא מתוך עוורות מוחלטת- למה לדעת מה הכוחות החברתיים שמארגנים את הקונסטרוקציה הפסיכולוגית למשיכה הזאת ובכ"ז? כנראה כי עם גבר זה יהיה יותר קל, חברתית. אני דכאנית איומה כלפי עצמי, זה ידוע, ולא כ"כ אמיצה בסופו של דבר. אם יחסים חד מיניים היו נורמטיביים בדיוק כמו שיחסים הטרוסקסואלים נתפסים, יתכן ולא הייתי מהססת. אני מפחדת מהמון זועם, ממלחמות, מלהיות לא בסדר. אבל כולנו מפחדים לא להיות בסדר, אחרת לא היו "נשים", ולא היו "גברים", אלא פשוט בני אנוש שמתקיימים.**

*מאמר של אדריאן ריץ', הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי.

*לא סטיגמטים, לא סטריאוטיפים, לא שבויים במוסכמות, לא כלואים בקונספציות שמתחזות לטבעי, לא כבושי מחשבה ותודעה, פשוט מתקיימים. חופשיים יותר, משוחררים יותר, פתוחים יותר לחוויות, סגנונות חיים ואלטרנטיבות.

אני שוכחת הכל. זה קשור להדחקה שלי בעיקר, לדעתי, זה קשור למוח המבולבל והעמוס שלי, זה קשור לפחד שלי וזה קשור לזה שדפקתי את עצמי בתיכון עם לא מעט גראס, לכדורים שנתנו לי לפני שלוש שנים (רופא המשפחה ידע מה הוא אומר כשהזהיר - "זה דופק את המוח!").

משהו בי עובד ממש כמו במומנטו, גם לטווח הקצר וגם לארוך. אני שוכחת מחשבות שהרגע היו לי- דברים שהתכוונתי לעשות, אני לא יכולה להחזיק יותר מדי מחשבות במקביל או לחלק את עצמי לכמה וכמה עיסוקים בלי לאבד כמה באמצע (אספקט של בעיית הקשב המאופיינת עצמאית שלי, מן הסתם). קשה לי לעקוב אחרי מחשבות לאורך זמן. זה מאוד אובדן זיכרון לטווח קצר עקב שימוש במריחואנה. זה לחלוטין מפורר את המרקם המחשבתי היום-יומי, הקרוב, זה לחלוטין הופך את ההתנהלות שלי להזויה (אני שוכחת הכל! אני חושבת וזה מתעופף ממני, אני לא מצליחה לשים רגע מחשבה בצד ולחזור אליה, כי היא תעלם - החלטתי להשתמש בפנקס קטן בשביל זה- אם ארשום את כל המחשבות הרגעיות והמעופפות האלו- ארוויח הרבה יותר, אתמודד ביצירתיות עם אספקט של בעית הקשב ומי יודע מה אגלה על עצמי! אהוי! פתח לקיום אחר!). אבל הטווח הקצר הוא רק מטאפורה קלילה וכביכול לא מזיקה למה שקורה אצלי בתת מודע, בזכרון לטווח הארוך, במודעות העצמית. כאמור, אני מדחיקה הכל, אני משקרת לעצמי בחינניות כדי להתמודד, כדי להתגבר על הפערים ברצף ההיסטורי שלי- כדי ליצור קוהרנטיות.

אבל התחושה היא תחושה של אמנזיה. אני שוכחת חלקים מעצמי. כן, הקושי שלי להתמודד קיצוני, אבל אני תוהה אם זה רק זה או שבאמת יש לי בעיה מוחית. אני חושבת שזה משהו שהיה פחות ברור לפני שהלעיטו אותי בקלונקס, אולי סתם נדמה לי, אבל אני בטוחה שבאיזשהי בחינה זה נהיה הרבה יותר חמור. המוח שלי והזיכרון שלי בהחלט נפגעו מאוד מכל העניין. זאת מחשבה חמורה מאוד, ומדאיגה, והנזק הזה בהחלט לא שווה את הזמן שבו ריחפתי לי בחוסר איכפתיות וחוסר חרדות למיניהן, ישנתי טוב יותר בלילה ואכלתי סרטים כל 11 שעות כשכדור החל להתפוגג. קלונקס זו נגזרת של הרואין, הוא אמר לי, והרופא משפחה אמר- "מוכרים את זה ממשאיות בשדרות ירושלים לג'אנקיז שלא הצליחו לקנות סמים". כן, זה די נורא. כן, פסיכיאטרים מאוד קלים על הדק התרופות, כן, אבא שלי צדק בכעס שלו על הפסיכיאטר.  כמו כן, אני מאבדת עניין מהר מאוד, כי אני פשוט שוכחת מה בדיוק עניין אותי במה שעשיתי (או במה שכתבתי), הכל מבוזר ומקפץ. קשה לי מאוד לחשוב על דברים לעומק (וזה מסביר למה הגעתי להתנהלות הדאואיסטית שלי, ולמה אני ממש מעדיפה לא להפעיל את המוח ומרגישה בעצם, שאני לא ממש יכולה. אהה אולי זה פאק-רגשי פזיולוגי משולב (מסובך מדי, למה להיות בן-אדם זה מסובך כ"כ).

היומיים האחרונים היו לי קשים מאוד, מהסיבות שמפורטות בפוסטים הקודמים. מה שקרה גרם לי לראות ולהבין מנקודה אחרת איכשהו, את ההדחקה שלי, את חוסר היכולת להתמודד (כן, כן, גם פה). היתה לי שיחה טובה מאוד עם חבר, מצאתי את עצמי מדברת על הכל, ואותו מבין (זה לא מובן מאליו- להבין אותי זה לא מובן מאליו, לקבל אותי זה לא מובן מאליו, שאני ארגיש נוח לאפשר את זה, זה גם לא מובן מאליו), השיחה עזרה לי ובסופה הוא קיווה בשבילי באמת שאזיז משהו בהתנהלות המדשדשת במקום שלי. אני מרגישה טוב יותר (וזה בכלל לא מובן מאליו. אני מרגישה אשמה לגבי זה, כמובן), ומהדברים של יעל שרואה אותי מבחוץ בשיחה היום (כן, כן, בפוסט הקודם) ומדפדוף אחורה בבלוג והגילוי המדהים שאת כל מה שעובר לי בראש עכשיו ונראה לי כמו גילוי מסויים כבר אמרתי בעבר, גם אם בלי להרגיש אותו דבר לגבי זה. אני מבינה יותר עד כמה אני ממש שוכחת, וזה מבהיל קצת. אני מנסה להעזר בבלוג- באיזשהו שלב היה לי די ברור שמה שאני עושה פה זה פשוט אוגדת את הזכרונות שלי, אבל אצלי- קריאה מאוחרת מעלה גילויים מדהימים בקשר לחלקים שחסרים לי מעצמי ביום-יום. אז הבלוג הוא בשבילי, מה שעושה את פרוייקט הגנום הקטגורי החדש שלי למשהו שאני עושה בשביל ההישרדות שלי, משהו שיסייע לי בשלב זה או אחר, אם לא עכשיו. נכון, יש המון קטגוריות וזה מאוד טרחני, אולי מישהו יהנה מזה חוץ ממני- הרי הבלוג הזה כ"כ ישן ועמוס, זה יעשה קצת סדר ואולי יעשה את חווית הקריאה של מישהו טובה יותר. בכל מקרה לקח לי הרבה זמן, ומיינתי ותייגתי עד כה בערך חודש וקצת, אמשיך בהמשך, לא יכולתי לקרוא יותר מעצמי וכבר נהיה בוקר, אבל גיליתי כמה דברים שהדהים אותי שחשבתי כבר (והספקתי והצלחתי לשכוח מזה..). די גאוניות התגיות האלו. זה יוצר הצלבה מאוד מאוד מעניינת, ואפיון מוצלח.

כמובן שאני כבר לא ממש זוכרת על מה רציתי לכתוב. והאמת, אני מתחילה להשתכנע שמשהו ממש לא בסדר עם הפעילות של המוח שלי. אני חושבת שמעולם הייתי כ"כ מנותקת ולא מבחירה מהמציאות סביבי. אמנם הקושי הרגשי גדול- אבל בכל זאת. נושא לבירור.

עיקר הדברים שהקשו עלי ביממה האחרונה-  הפחד שבן זוגי לשעבר לא ידבר איתי שוב לעולם, הפחד שהפגיעה שפגעתי בו לא ניתנת לסליחה או גישור, אשמה עצמית על כך וייסורים לרוב, שפיטה עצמית חריפה, ייסורים, עוד ייסורים, התייפחות מופרעת שגמלה לי בעיניים כואבות, עפעפיים נפוחים, כאב סינוסים עז ושפשפת טישו בתחתית הנחיריים. ההורים שלי קיבלו את זה לא כ"כ טוב (אמא שלי פחדה מרילפס לדיכאון הקודם שלי לפני שלוש שנים, התרגזה בטענה שאני לא מדברת בהגיון ועזבה, אבא שלי צרח עלי). הפחד שלא אצליח לעולם להיות בזוגיות, הפחד שאני רק מאמללת את האנשים שמתקרבים אלי, שאני לא מצליחה לעמוד בערכים שלי עצמי.

אני לא יודעת מה יהיה. אני מקווה שמשהו, קצת קצת, ישתפר. השיחה עם ק' היתה נהדרת ממש, והסכמנו על אט-אט. ראיתי בבירור את מצב הדברים. הפתרון הקל והקרוב ביותר למצב המסויים שבו החיים שלי תקועים (בפאזה מסויימת)- הוא זה שלא מחדש כביכול שום דבר- לסיים את התואר ואת ההתמחות ובחינות הלשכה. אח"כ לא כ"כ משנה. הוא אמר לי- ק'- תעשי דבר דבר. והפתיע אותי עם ראייה עמוקה של המציאות, שלא חשבתי שיש לו. אולי אני נותנת פחות מדי קרדיט לכולם, בעיקר כי בגלל הנתק שלי והשנים שבהן הייתי עוד יותר מנותקת, אין לי מושג מה עובר בראש של כל האנשים, אני לא יודעת איפה זה בעיקר אני ואיפה זה די קונבנציונאלי. מה שעושה אותי מאוד נאיבית, ומוקסמת משטויות גמורות שנראות לי כמו הפתעה אדירה.

החודש העברי שלי התחיל היום. זה מרגש אותי כמו שזה ריגש אותי כשהייתי קטנה.

ברדיו אמרו שיום-הולדת (38) לקיילי מינוג היום- שהייתה אלילת ילדותי, וזה אומר שגם לבת-דודה של אמא שלי יש יום-הולדת (36) היום, והיא היתה מודל החיקוי הראשון המודע שלי, ביסודי (אבל נדמה לי שיש לה יום-הולדת ב-29, דווקא. מוזר, כשהייתי קטנה חשבתי שזה הכי מגניב בעולם שיש להן יום-הולדת באותו יום. כמה גרוע שאם לא היו אומרים ברדיו, לא הייתי זוכרת את היום-הולדת שלה בכלל). גם לאיאן פלמינג (כותב ג'יימס בונד) יש יום-הולדת היום, או היה יכול, אם הוא לא היה נולד לפני 96 שנה, אבל זה פחות מעניין אותי.

האלבומים ששמעתי הלילה ב-88FM  ויורדים עכשיו- the eals- beautiful freak - מומלץ! אתם בטח מכירים את 'נובוקיין פור דה סול' שלהם, אישית לא שמעתי אף שיר אחר, והאלבום הפתיע אותי. הזדהיתי איתו מאוד, המילים נהדרות. "האיש שראה הכל" הראשון הקאלטי של רוקפור, ומי שלא אוחז בו שילך על זה כבר, זה דיסק נהדר שאני מאוד אוהבת ולא ברור איך הוא לא נמצא בארסנל שלי.  

working class hero של ג'ון לנון, שמעולם לא שמעתי בעבר והוא מצויין (השיר, לא מכירה את האלבום כולו, אבל הוא יורד, יורד).

הדבר הכי מגוחך ששמעתי לאחרונה, עכשיו, ברדיו: הפרסומת של דיסקונט לחשבון חיסכון למונדיאל הבא בעוד 4 שנים. אני לא מתכוונת לזלזל בכל מי ששואף להגיע למונדיאל הבא- אני מזלזלת בדיסקונט, בפרסומאות הגרועה שלהם, ובנסיון גרוע במיוחד לפנות למכנה משותף. נו באמת.

גם הפרסומת עם רבקה מיכאלי לאחוזת צהלה (החדשה מבית אחוזות רובינשטיין, כן כן) - בית אבות לעשירים, איומה, ואתנוצנטרית נוראה.

השיר שלי ברדיו, איזה כיף (התחלתי לבכות, כצפוי).

אולי ריטאלין לא כ"כ טוב לדיכאון שלי, בכל זאת.  זה מצחיק, לא ייחסתי לזה חשיבות, הרגשתי חזקה מאוד, אפילו שהכדור שיפר בהחלט את מצב רוחי שהיה ירוד ממש לכמה ימים לאחרונה. לא חשבתי שזה יכול להשפיע עלי ככה, ואולי זה באמת לא קשור. אי אפשר לדעת עם דיכאון, פשוט אי אפשר לדעת מה בדיוק מעורר את זה וגורם לך להגיב כמו שאתה מגיב. הכימיה? האירועים? הרגש? איזה שילוב בינהם?

ומה העניין עם חסימת החקיקה השיפוטית של בג"צ כדי לחסום איחוד משפחות? רציתי לכתוב על זה כבר לפני כמה ימים כשקראתי על המכתב של ברק בהארץ, ועל התגובה (פוי!) שנגררה אחריו (וזאת לא התגובה שרציתי להראות אלא את התגובות מהכנסת על הרצון להכניס תוספת עוקפת בג"צ לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שתמנע מבג"צ לפסול את התיקון המתוכנן לחוק האזרחות שימנע את איחוד המשפחות, אבל כמו גם הכתבה על המכתב של ברק- היא עברה לארכיון ולא ניתן לראות אותה ללא תשלום). זה דבר שאולי היה יכול להיות לגיטימי אם הסיבות לא היו קלוקלות כ"כ, ואם לא היה כזה צורך במדינה הזאת לביקורת שיפוטית ולחקיקה שיפוטית שיזיזו משהו לכיוון אנושי יותר. ברק לא הגה את זה שהכל "הכל שפיט" סתם ("אפילו הכיבוש" אבא שלי אמר). מה לעזאזל הולך בכנסת, איך כ"כ הרבה כסף הולך לשם, וכלום לא קורה. אולי אני לא מבינה כלום, אבל כמו שזה נראה מפה, יש שם חוסר יעילות משווע. במקום הכתבה מצאתי ראיון משעשע עם הש' חשין הפורש משלשום. אני לא מסכימה עם דעתו על מניעת איחוד המשפחות, אבל הטיעון שלו הגיוני מאוד, ואנושי, לעומת התגובה ההיסטרית, הבהמית והגזענית מלמעלה.

אם כבר הארץ, קצת על משהו שנדמה לי שקשה לרובנו לא להרגיש איתו בבית. וידאו באינטרנט ולוסט- אבודים אך נמצאים ברשת (ואם כבר לוסט, שני הפרקים האחרונים לעונה שודרו לפני כמה ימים, ואפילו ירדו אצלי. עוד לא ראיתי). ומשהו מאוד מרגש- מהקפטן של הארץ, מה ש-MySpace עושה למוזיקה בעולם- כוכב הרדיו מת שנית.  (כן, אני יודעת שאני האחרונה שמגלה כל דבר, אמרתם את זה כבר כשכתבתי על פנדורה).

בנוסף, עוד רעידת אדמה, שטח היערות הצטמצם באחוז בעשור האחרון וביום שלישי יהיה שרב, אבוי.

נתקעתי עם הסמינריון שלי. אתמול, ריטאלינית לחלוטין כתבתי במשך שלוש שעות, כתבתי וערכתי ואז גיליתי, בתום הפרץ, שזה לא ממש מקדם אותי לשום מקום. עברתי על הערות ישנות שכתבתי לעצמי כשרק התחלתי לקרוא את החומרים, והבנתי שסטיתי לחלוטין מהכוונה המקורית שלי, או מאיזושהי אמירה.

עשיתי טעות חמורה, ובתק' הארוכה של קריאת שאר החומרים, לא כתבתי הערות. נשארתי עם מאות עמודי אנגלית סבוכים וממורקרים חלקית, ועם מעט מהחומר שנשאר לי ממש במוח. האמירה המהפכנית שרציתי לומר התפוגגה, וכל מה שנשאר זה קצת אזכורים הסטוריים שלא מחדשים כלום. כדי לחזור למה שרציתי- אני צריכה לעבוד כמו משוגעת, וכשכל העבודה הזו היא מקסימום של 30 עמודים, אני בבעיה.

לסביות, אני כותבת על לסביות. על לסביות והחוק. על מיתוס הלסבית מחוץ לחוק. על מה אומר להיות לסבית, פילוסופית, לחיות חיים מחוץ לזירה הגברית, בעולם של שחקנים גבריים שמנסים להחיל עליך חוק גברי שמתאים, כמובן, לתפיסת עולם ארכאית של שחקנים גבריים. איך אפילו בעולם החד-מיני, גברים מפלים נשים והומוסקסואליים דוחקים לסביות מחוץ לתכנים שלהם, מחוץ לתאוריות המשפטיות והפילוסופיות שלהם, מחוץ לתנועות שלהם, ממש כמו שגברים הדירו תמיד נשים.

מה שנראה לי מהפכני מול מה שידעתי כשהתחלתי לכתוב, אחרי כ"כ הרבה התעסקות בנושא נראה לי כמו קלישאה דחוקה. במיוחד כשהבנתי כשמה שיש לי, לא מספיק לאמירה חזקה, אלא רק להארת עיניים היסטורית, וזה לא כל מה שתכננתי לעשות.

ננסה ונראה.

בכל מקרה נראה שאת הקורס לבחינות לשכה אני מפספסת, מה שאומר שאו שאתפשר על קורס טוב פחות, או שאלמד לבד. זה אפשרי, ואני לא מאוד מודאגת. פשוט חבל קצת, ואני מקווה שזה יספיק. נדמה לי שכן.

אני לא מצליחה לזכור איך עושים את זה. אני לא מצליחה לכתוב.

אני מצליחה לרצות רק חיים חופשיים יותר, בלי המעמסה הזאת, של המירוץ האקדמי והמקצועי שהחלטתי לקחת על עצמי. אני לא בטוחה במה שאני עושה. צדקת הדרך יחסית. לא מהנה. אני מאמינה באמנות יותר משאני מצליחה להאמין בלעזור כרגע, לשלל מיעוטים ומקופחים. אני רוצה להיות זאת שיכולה אבל יודעת שאני מעדיפה לדבר בדימויים. אולי אני רוצה לעצמי כח לא לי, מן תחליף לכח שאיבדתי. אבל מזמן למדתי שמה שבא כ"כ בקושי אולי אינו הדבר הנכון ולמרות שזה מעורר הרבה אנטגוניזם, גם מעצמי, לא ברור לי שהמאמץ הזה שווה את זה. אני מפחדת לאכזב, כבר לא יודעת אם את עצמי או את כל מי שהפה הגדול שלי ירק לעברו "דוקטורט, דוקטורט". אני רוצה ללכת לישון. אני רוצה להתעסק מהבוקר עד הערב בדברים צבעוניים, אני רוצה לשכוח כמה זה קשה לחיות פה, אני רוצה להנות מהאסתטי. אני רוצה לחיות. יעל בדקה את הצ'אקרות שלי. אמרה שהן חסומות. אח"כ הקריאה לי מספר כל מיני דברים על הסימפטומים שלי. הכל אמר "יצירתיות חסומה, יצירתיות חסומה". אני יודעת שזה סם החיים שלי, אני יודעת שלעולם לא אוכל להיות שלמה לגמרי עם הליכה בתכנית החומש לקראת עתיד של לוחמת צדק חברתי, זה לא סותר, אבל הדרך שגויה, לי.

כל הערות השוליים האלו, מוציאות אותי מדעתי. הדקדקנות המשפטית לא לי.

כביפובית עצמית, אני אומרת, זה יום חשוב, תעשו משהו. יש להם פוסטרים מגניבים להדפסה ואירועים ברחבי הארץ. גם באונ' ת"א.

http://www.havanaisrael.info/

מוזר שדווקא היום בחרו אנשי הנושא החם של ישרא, בהטרדה מינית, שהיא נושא חשוב לא פחות אמנם, אבל נדמה לי שראוי היה לציין הומופוביה כנושא חם יותר, היום.

גם על הטרדה מינית יש לי מה לומר.

במיוחד על מושג האשה הסבירה בקונספט הנ"ל, זו שהחליפה את האדם הסביר שהחליף את הגבר הסביר, אבל לא ממש באמת. דיונים וויכוחים רבים סובבים סביב השאלה האם קיים יצור שנקרא "האישה הסבירה", והאם ראוי שיחליף את מושג "האדם הסביר" (reasonable person- במקור), שכתוצאה מלחץ של שדולות נשים למיניהן, שונה מן הגבר הסביר המקורי, שבמקורו במשפט האנגלי המקובל לא כלל בתוכו דבר למעט גברים (וגם אז, רק ג'נטלמנים אנגלים אמידים, כמובן. אלו שהיו השחקנים היחידים בזירה המשפטית), מכיוון שהמשפט היה זירה גברית בלבד, ולנשים פשוט לא היתה פרסונה משפטית, מקסימום נחשבו כבעלות פרסונה של ילד, באם כבר אישיותן שנחשבה כחלק מרכושו של הבעל עמדה למשפט. "האדם הסביר", למי שלא יודע, הוא מבחן סבירות פלילית או נזיקית, שנועד לבחון אם הנאשם או הנתבע פעל בדרך של סבירות- ממש כמו שהאדם הסביר היה עלול לפעול, או שסטה מסבירות זו וראוי לענישה או קנס. הסטנדרט נחשב בעיני בית המשפט מאוד נייטראלי, גם כשהיה עדיין "הגבר הסביר", וכלל בתוכו נשים שהוערכו בהתאם למושג זה, המושג בעצם משקף בסה"כ את דעתו, ערכיו, תפיסת העולם ואמונתו של השופט בדין, על פי רוב, כמובן, גבר. כך שברור שלא רק נאשמים בפלילים או נתבעים בעוולות אזרחיות עוברים דרך המסננת הזו- אלא כל מי שמוצא עצמו או מוצאת עצמה עומדים מול שופט (ואפילו שופטת!).

עם השנים והפמיניזם החלו להשמע קריאות לכלול נשים בסטנדרט הזה, ולא כאלו שנבלעות בתוך סבירותו המונחת של הגבר, כפי שאישיותן המשפטית של נשים נבלעה פעם בזו של הבעל (הקשה נהדרת של אורית קמיר, מתוך מאמרה "איך הסבירות הרגה את האשה"). ההבנה שאשה לא יכולה להמדד על פי סטנדרט גברי של סבירות, ובטח ובטח בהקשר להטרדה מינית, שם גבר עלול לתפוס את התנהגותו או התנהגות חבריו כמשעשעת, אבל האשה שאליה מופנית ה"השתעשעות" הזאת, עלולה בהחלט לחוות אותה כמטרידה מאוד, אם לא לחלוטין מאיימת, מבזה ומשפילה. כמו כן גם הטרדה מאיימת- stalking- גבר עלול למצוא שליחת מתנות לא רצויות, מעקב, טלפונים ומכתבים כמטרידים מאוד, אך אשה יכולה למצוא את כל אלו כסכנה ממשית ומשתקת. כמישהי שעברה stalking די רציני לפני כמה שנים, אני אומרת שבהחלט חששתי לחיי, וזאת היתה תקופה איומה שלא השאירה אותי ללא טראומות וסיוטים לתק' ממושכת.

לא ברור האם מבחן אובייקטיבי של "האשה הסבירה", יכול באמת להיות מיושם כראוי, ולמרות שזה שיפור רציני, לא ברור אם בטווח הארוך הוא עוזר או גורע למטרות נשים. כמו כן, מה עם הלסבית הסבירה? השחור הסביר? הטראנסג'נדרית המקסיקנית הסבירה? הוגים רבים (בינהם בארץ אורית קמיר ודפנה ברק ארז) תומכים בשימוש בסבירות סובייקטיבית, שתתן משקל לקב' המיעוט אליהן שייך הנאשם/הנתבע, במקום קטגוריה אחת של סבירות, שתשקף כאמור, את דעת השופט/ת בדין.

בארה"ב בחרו להוציא את התותחים המשפטים הכבדים כנגד הטרדה מינית נגד נשים, תוך שימוש במבחן סבירות של "האשה הסבירה". זו שיכולה להפגע באמת גם מדברים שנראים זניחים ומגוחכים לגבר הממוצע.

החל משנות ה-90 הנושא צבר תאוצה, ופסיקה של בית המשפט העליון האמריקאי קבעה, תוך שימוש בסטנדרט "האשה הסבירה", כי אין שום צורך שיהיו נזקים פסיכולוגיים אצל המתלוננת. כל שדרוש הוא שהיא הרגישה מוטרדת- ע"י הערות, התנהגות, או עוינות כללית בסביבת העבודה שלה. כל אלו יכולות להגיע מכל אדם שקשור איכשהו למקום העבודה- המעבידים כמו גם העובדים, הספקים, רואי החשבון, עורכי הדין, הלקוחות, ואפילו- ההומלס שמחטט בזבל של המשרד. כל אלו עלולים להטריד מינית את העובדת ולהפיל אחריות לכך על המעביד, שישא בנזק של כ- 300,000$. פעילי נשים נשבעים שיעלו את הפיצוי לכדי סכום של מיליון דולר. לא, זה לא מעודד העסקת נשים, וזה מעלה הרבה שאלות ותהיות על אם זו הדרך הנכונה להגן על נשים מפני התנהלות גברית (זה היה תמצות של המאמר הזה, של תמה סטאר מ-1994).

באופן מפתיע, הגישה הקיצונית הזו, פסחה על הומו/לסביות וכד', ובמקום בו מוטרד אדם מינית בגלל נטיותיו המיניות, הוא לא ממש זכאי להגנה. תביעות כאלו נדחו ע"י בית המשפט, כיוון שלא ניתן היה להוכיח הטרדה מינית סביב מיניות כשלעצמה, אלא רק סביב נטייה מינית. ולמרות שההטרדה המינית סביב נטייה מינית עלולה להיות חריפה, קיצונית ובעלת השלכות ונזקים קשים הרבה יותר מההטרדה המינית המתוארת אצל סטאר, שמזכה נשים בפיצוי גבוה מאוד, נטייה מינית לא נחשבת כראויה להגנה ע"י חוקים פדראליים בארה"ב, ולכן, יזכו להגנה רק אלו שהוטרדו בגבולות מדינות שהכניסו לחוקים שלהן הגנה כזו. עם זאת, הכנסת נטייה מינית לחוקי מניעת הטרדה והפלייה היא מגמה גוברת במדינות לא מעטות בארה"ב לאחרונה, כך שיש תקווה וסיכוי שהמצב ישתפר.

יום נטול הטרדה מינית והומו/לסבו/בי/טרנס פוביה לכולם.

(ככה נראית טרנסופוביה)