הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני שולחת את ההודעה מוקדם בבוקר, באיזה רגע של בהלה שמטלטל אותי מהיסוד ומסביר לי את מה שאני כבר יודעת:

אני זקוקה נואשות למשמעות ועכשיו זה דחוף.

אבא שלי, בקצה השני של העולם מסמס חזרה שהוא ישן עכשיו.

החיים שלי התמלאו במכוניות שיש לקנות, מכוניות לי לי, ואני חושבת, אולי, משמעות בתנועה, בין כל הדברים האלה שלא קשורים אלי בעצם ובהם אני רק נוגעת. סוג של אלגוריה קלושה לעזרה שהתמורה עליה היא במובהק העונג שמעניקים לי חייהם שנעים בקלילות יותר של האנשים הסובבים אותי ולא הרבה מעבר לכך. אני מודה- אני ששה יותר לעזור כשהדבר מקדם את חיי יותר. זה כמו סוג של מבחן, להבטחות ולזכרון הקלוקל שלי- תזכרי כי הבטחת, לא כי יוצא לך מכך משהו, כמו תרגיל זכרון של התעסקות בבירוקרטיה משעממת.

אני משועממת מדברים שאינם גדולים או נוצצים, ומכונית חדשה היא לא הדבר הגדול והנוצץ שהייתי בוחרת בו. סוג של מבחן משונה.

אני עורכת רשימת מטלות בפנקס, אחרי שהלוח המחיק כבר התמלא מלהכיל חדשות, ובמקום להמחק הן נדחות ועליהן נערמות חדשות. אני צופה מהצד באדישות אבל אומרת לעצמי - קדימה, קדימה, איפה מנהלת המחלקה התזזיתית, איפה העורכת שמצאה פתרונות להכל, איפה פקידת הלשכה שבלעדיה אי אפשר להסתדר, איפה, איפה, איפה?

חיכיתי למשהו שישנע אותי לפעולה, כבר יותר מדי חודשים, כאילו איזו התערבות חיצונית או המזל החמקמק שלי הם האחראים הבלעדיים על הניתוב שלי לעבר ההתקדמות. זה בידיים שלי, אני אומרת, וגם מיליון אפשרויות בחירה שהן בעצם התקדמות אחרת, אבל לא זו שאני רוצה, או אולי- זו שאני רוצה באמת. אבל אני מנסה להוכיח נקודה- כאילו, אם אפתור את זה לא אתקע שוב, וכבר אדע את הדרך להתגבר על עצמי. אני זקוקה נואשות להתגברות על עצמי, על העצלנות ועל הפחד, ועל התירוצים ההדדיים בין שני הקצוות האלה.

איך ירמי קפלן אמר- "הכל עצור". אבל נדמה שכבר מתחיל להשתחרר. מצד שני, מה לי ולאמונה עצמית בקטעים האלה. המציאות מוכיחה אחרת כבר שלוש שנים.

מה בא לך, היא שואלת, ואני אומרת- לסמם את עצמי בכדורי הרגעה ולשכב במיטה במשך שלושה שבועות. לא לסמם כמו להרגיע. לא לברוח כמו לתת להכל זמן להתעכל, זמן להפוך צורב פחות, מצמית פחות.

יומרות, הכל מלא יומרות. אני עייפה מעצמי. אני שמה את הכל בצד ומתסכלת. הפרוספקטים העתידיים מבעיתים, כמו- עוד פרידה. אני אומרת ליעל, תראי, אולי זה לא כ"כ נורא. בסה"כ אני מתמודדת עם הפרידה הזאת במאוחר. הרי סביר שאהיה מרוסקת. היא מהנהנת ונדמה לי שחושבת על רהיטים. אני מתעצבנת והיא אומרת שאני יכולה להתרגז כמה שאני רוצה, שהיא מצטערת אבל היא לא מצליחה לתקשר איתי. אני בוהה בחלון ושותקת, מנסה לסדר את התחושות האלה. אחרי שאני מנתקת לה את הטלפון בפנים היא מבקשת ממני "בלי דרמה, לא איתי". ואני שותקת שוב ורוצה לבכות.

אח"כ אני שותה יותר מדי ומרגישה מוזר. אח"כ שוב יותר טוב.

מול התפריט במסעדה אני כמעט נשברת. זה הכסף שנגמר והנונשלנטיות שלה, האבא העשיר שלה והאבא האלים שלי. זה החיים שלי שהולכים לעזאזל מול דג מוסר עשוי במחבת ובגריל על פירה תבלינים, ושני שרימפסים. זה הראש שלי שמאבד את עצמו מול חצי ליטר טובורג שהזמנתי בלי היסוס.

אני כל הזמן מאשימה את הדברים הקטנים. החומרים, הסביבה, הקפה, התה, האלכוהול, התרופות. תמיד מחפשת משהו להאחז בו, משהו שיסביר. ותמיד זאת רק אני. תמיד אני מגלה, ותמיד אני מאבדת את עצמי ולא מבינה למה, או איך ואיך להפסיק את זה.

אני רוצה להפסיק את זה. אני רוצה אותי בחזרה.

אני כותבת על לסביות אבל ככל שאני מתקדמת אני מבינה פחות, מזדהה פחות. אני קוראת על הטרוסקסואליות כפויה*, אני רואה בי את הסימנים ואת התכנות הפסיכולוגי, את לקויות החיברות. אני בזה לגברים, ואז נזכרת שהם קורבנות אכזריים של גברים אכזריים אחרים, שבחלקם אין יכולת רגשית או הבנה, במיוחד ככל שהולכים יותר ויותר אחורה, לא כי משהו לא בסדר בהם, כי לא אמרו להם שזה התפקיד שלהם. מעגל הקסמים של ההתקיימות הנשית והגברית- גברים מתחזקים-נשים מוחלשות, גברים אטומים-נשים רגישות, גברים לומדים לשלוט-נשים מלומדות להשלט. הכל קונסטרוקציות קונסטרוקציות של מבנים חברתיים, של עבר וזמן, של כח, של מחשבה שגויה, של מחשבה אפשרית.

האקס שלי הוא אדם נהדר, אבל אעפס שוביניסט. הוא לא הבין איך אני טוענת את זה ואני לא הבנתי איך הוא יכול להחזיק בדיעות האלו.  נחרדתי שוב ושוב, עד עמקי נשמתי מביטויים של גזענות כנגד נשים, עמוקים, מושרשים. מהגישה שלו לסקס, מהגישה שלו אלי. כמה בזתי לעצמי על זה שאני נשארת עם גבר כזה, בעל מחשבה עם אספקטים דכאניים, סקסיסטים. ניסיתי שוב ושוב להתגבר על זה, לחזק את עצמי מולו למרות התפיסה שלו אותי, שאיני יודעת כמה היא אישית וכמה היא מונעת משנאת נשים. חלק גדול מהגברים השוביניסטיים (לדעתי כולכם כאלה, ברמה זו או אחרת, וגם אנחנו, וזאת החברה בה אנחנו גדלים) יאמרו שנשים זה דבר נפלא. יאמרו ויתכוונו פיזית, נשים מענגות מאוד, אובייקט מיני נהדר. הם יבינו אותנו כשנמשך לנשים אחרות, אבל לא בהכרח יבינו למה.

אני כבר לא מרגישה אשמה כשאני נמשכת לגברים. אני רואה את הקונסטרוקציה הפסיכולוגית שמביאה אותי לכך, וזורקת להשערה גם השתתפות של הורמונים וריח. אני קצת כועסת על עצמי שזה נראה לי טבעי כ"כ, והרי אני בסה"כ קורבן להטרוסקסואליות כפויה, הרבה מאיתנו, חושבות שזאת אופציה יחידה כמעט, ומטפחות אותה כמו הרגל רע. ריץ' אומרת: "נשים שוכנעו כי נישואין ואוריינטציה מינית לגברים הם מרכיבים הכרחיים, גם אם בלתי מספקים או דכאניים של חייהן".

התרגלתי לשעמום הרגשי הזה, לשקט בחברת גברים. התפקידיים המיניים מדוקלמים בעיניים עצומות. ונשים? זה מפחיד אותי מאוד. הנסיון שלי מועט מאוד ואני יודעת, שכל התשובות לעומק רגשי והזדהות ינתנו כאן, ובתוך כך, המשיכה המינית תעביר אותי על דעתי. החזקתי במושכות ולא חזרתי לראות את הבחורה שנפגשתי איתה לפני כשבועיים, זו שהדייט איתה נמשך 24 שעות. העולם מלא בנשים, רבות מהן נעימות, מתורבתות, משכילות, חכמות, רגישות ומוכשרות מאוד. כ"כ קל לי למצוא בהן מה שאני מחפשת באדם, ועוד שלל דברים נהדרים, ובכ"ז אני נוהה לגבר שישקיט את המניירות שלי, שנובעות מהרגלים ישנים ומגונים.

כשהיתה לי חברה ניסיתי להבין מה חסר לי, ומה זאת אנרגיה גברית אם בכלל. אם חסר לי הדיכוי, ההתנהגות, הפריזמה. ההרגל הזה לשני צדדי המתרס, שני צדדי הדיכוטומיה, הנסיון לעזור אחד לשני להבין את העולם, כל אחד מהצד שלו. ניהלתי פעם שיחה עם חבר ישן שחזר בתשובה, על קבלה ודת ותפיסות לגבי המינים. אמר- אנרגית בריאה זכרית ונקבית. היה בזה משהו שהתאים לי אז, אבל אני לא בטוחה שהוא נכון. אחזור לזה, מתישהו. עם הנסיון והאבחנה.

יש משהו אומלל כ"כ בגברים שמחפשים שוב אמא, כמו בנשים שמחפשות דמות אב. אני לא בטוחה שמשנה לי, אם יהא גבר או תהא זו אשה. אני רוצה יחסים שוויוניים ומאוזנים עם אדם אחר כמוני, בעיקר. נסיון למצוא גבר כזה, לדעתי עלול להעלות חרס. ושוב אני כועסת על עצמי שאני מתעקשת על גבר. למה גבר? זה כ"כ בנאלי. ואם כבר גבר, למה לא מתוך עוורות מוחלטת- למה לדעת מה הכוחות החברתיים שמארגנים את הקונסטרוקציה הפסיכולוגית למשיכה הזאת ובכ"ז? כנראה כי עם גבר זה יהיה יותר קל, חברתית. אני דכאנית איומה כלפי עצמי, זה ידוע, ולא כ"כ אמיצה בסופו של דבר. אם יחסים חד מיניים היו נורמטיביים בדיוק כמו שיחסים הטרוסקסואלים נתפסים, יתכן ולא הייתי מהססת. אני מפחדת מהמון זועם, ממלחמות, מלהיות לא בסדר. אבל כולנו מפחדים לא להיות בסדר, אחרת לא היו "נשים", ולא היו "גברים", אלא פשוט בני אנוש שמתקיימים.**

*מאמר של אדריאן ריץ', הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי.

*לא סטיגמטים, לא סטריאוטיפים, לא שבויים במוסכמות, לא כלואים בקונספציות שמתחזות לטבעי, לא כבושי מחשבה ותודעה, פשוט מתקיימים. חופשיים יותר, משוחררים יותר, פתוחים יותר לחוויות, סגנונות חיים ואלטרנטיבות.

אני שוכחת הכל. זה קשור להדחקה שלי בעיקר, לדעתי, זה קשור למוח המבולבל והעמוס שלי, זה קשור לפחד שלי וזה קשור לזה שדפקתי את עצמי בתיכון עם לא מעט גראס, לכדורים שנתנו לי לפני שלוש שנים (רופא המשפחה ידע מה הוא אומר כשהזהיר - "זה דופק את המוח!").

משהו בי עובד ממש כמו במומנטו, גם לטווח הקצר וגם לארוך. אני שוכחת מחשבות שהרגע היו לי- דברים שהתכוונתי לעשות, אני לא יכולה להחזיק יותר מדי מחשבות במקביל או לחלק את עצמי לכמה וכמה עיסוקים בלי לאבד כמה באמצע (אספקט של בעיית הקשב המאופיינת עצמאית שלי, מן הסתם). קשה לי לעקוב אחרי מחשבות לאורך זמן. זה מאוד אובדן זיכרון לטווח קצר עקב שימוש במריחואנה. זה לחלוטין מפורר את המרקם המחשבתי היום-יומי, הקרוב, זה לחלוטין הופך את ההתנהלות שלי להזויה (אני שוכחת הכל! אני חושבת וזה מתעופף ממני, אני לא מצליחה לשים רגע מחשבה בצד ולחזור אליה, כי היא תעלם - החלטתי להשתמש בפנקס קטן בשביל זה- אם ארשום את כל המחשבות הרגעיות והמעופפות האלו- ארוויח הרבה יותר, אתמודד ביצירתיות עם אספקט של בעית הקשב ומי יודע מה אגלה על עצמי! אהוי! פתח לקיום אחר!). אבל הטווח הקצר הוא רק מטאפורה קלילה וכביכול לא מזיקה למה שקורה אצלי בתת מודע, בזכרון לטווח הארוך, במודעות העצמית. כאמור, אני מדחיקה הכל, אני משקרת לעצמי בחינניות כדי להתמודד, כדי להתגבר על הפערים ברצף ההיסטורי שלי- כדי ליצור קוהרנטיות.

אבל התחושה היא תחושה של אמנזיה. אני שוכחת חלקים מעצמי. כן, הקושי שלי להתמודד קיצוני, אבל אני תוהה אם זה רק זה או שבאמת יש לי בעיה מוחית. אני חושבת שזה משהו שהיה פחות ברור לפני שהלעיטו אותי בקלונקס, אולי סתם נדמה לי, אבל אני בטוחה שבאיזשהי בחינה זה נהיה הרבה יותר חמור. המוח שלי והזיכרון שלי בהחלט נפגעו מאוד מכל העניין. זאת מחשבה חמורה מאוד, ומדאיגה, והנזק הזה בהחלט לא שווה את הזמן שבו ריחפתי לי בחוסר איכפתיות וחוסר חרדות למיניהן, ישנתי טוב יותר בלילה ואכלתי סרטים כל 11 שעות כשכדור החל להתפוגג. קלונקס זו נגזרת של הרואין, הוא אמר לי, והרופא משפחה אמר- "מוכרים את זה ממשאיות בשדרות ירושלים לג'אנקיז שלא הצליחו לקנות סמים". כן, זה די נורא. כן, פסיכיאטרים מאוד קלים על הדק התרופות, כן, אבא שלי צדק בכעס שלו על הפסיכיאטר.  כמו כן, אני מאבדת עניין מהר מאוד, כי אני פשוט שוכחת מה בדיוק עניין אותי במה שעשיתי (או במה שכתבתי), הכל מבוזר ומקפץ. קשה לי מאוד לחשוב על דברים לעומק (וזה מסביר למה הגעתי להתנהלות הדאואיסטית שלי, ולמה אני ממש מעדיפה לא להפעיל את המוח ומרגישה בעצם, שאני לא ממש יכולה. אהה אולי זה פאק-רגשי פזיולוגי משולב (מסובך מדי, למה להיות בן-אדם זה מסובך כ"כ).

היומיים האחרונים היו לי קשים מאוד, מהסיבות שמפורטות בפוסטים הקודמים. מה שקרה גרם לי לראות ולהבין מנקודה אחרת איכשהו, את ההדחקה שלי, את חוסר היכולת להתמודד (כן, כן, גם פה). היתה לי שיחה טובה מאוד עם חבר, מצאתי את עצמי מדברת על הכל, ואותו מבין (זה לא מובן מאליו- להבין אותי זה לא מובן מאליו, לקבל אותי זה לא מובן מאליו, שאני ארגיש נוח לאפשר את זה, זה גם לא מובן מאליו), השיחה עזרה לי ובסופה הוא קיווה בשבילי באמת שאזיז משהו בהתנהלות המדשדשת במקום שלי. אני מרגישה טוב יותר (וזה בכלל לא מובן מאליו. אני מרגישה אשמה לגבי זה, כמובן), ומהדברים של יעל שרואה אותי מבחוץ בשיחה היום (כן, כן, בפוסט הקודם) ומדפדוף אחורה בבלוג והגילוי המדהים שאת כל מה שעובר לי בראש עכשיו ונראה לי כמו גילוי מסויים כבר אמרתי בעבר, גם אם בלי להרגיש אותו דבר לגבי זה. אני מבינה יותר עד כמה אני ממש שוכחת, וזה מבהיל קצת. אני מנסה להעזר בבלוג- באיזשהו שלב היה לי די ברור שמה שאני עושה פה זה פשוט אוגדת את הזכרונות שלי, אבל אצלי- קריאה מאוחרת מעלה גילויים מדהימים בקשר לחלקים שחסרים לי מעצמי ביום-יום. אז הבלוג הוא בשבילי, מה שעושה את פרוייקט הגנום הקטגורי החדש שלי למשהו שאני עושה בשביל ההישרדות שלי, משהו שיסייע לי בשלב זה או אחר, אם לא עכשיו. נכון, יש המון קטגוריות וזה מאוד טרחני, אולי מישהו יהנה מזה חוץ ממני- הרי הבלוג הזה כ"כ ישן ועמוס, זה יעשה קצת סדר ואולי יעשה את חווית הקריאה של מישהו טובה יותר. בכל מקרה לקח לי הרבה זמן, ומיינתי ותייגתי עד כה בערך חודש וקצת, אמשיך בהמשך, לא יכולתי לקרוא יותר מעצמי וכבר נהיה בוקר, אבל גיליתי כמה דברים שהדהים אותי שחשבתי כבר (והספקתי והצלחתי לשכוח מזה..). די גאוניות התגיות האלו. זה יוצר הצלבה מאוד מאוד מעניינת, ואפיון מוצלח.

כמובן שאני כבר לא ממש זוכרת על מה רציתי לכתוב. והאמת, אני מתחילה להשתכנע שמשהו ממש לא בסדר עם הפעילות של המוח שלי. אני חושבת שמעולם הייתי כ"כ מנותקת ולא מבחירה מהמציאות סביבי. אמנם הקושי הרגשי גדול- אבל בכל זאת. נושא לבירור.

עיקר הדברים שהקשו עלי ביממה האחרונה-  הפחד שבן זוגי לשעבר לא ידבר איתי שוב לעולם, הפחד שהפגיעה שפגעתי בו לא ניתנת לסליחה או גישור, אשמה עצמית על כך וייסורים לרוב, שפיטה עצמית חריפה, ייסורים, עוד ייסורים, התייפחות מופרעת שגמלה לי בעיניים כואבות, עפעפיים נפוחים, כאב סינוסים עז ושפשפת טישו בתחתית הנחיריים. ההורים שלי קיבלו את זה לא כ"כ טוב (אמא שלי פחדה מרילפס לדיכאון הקודם שלי לפני שלוש שנים, התרגזה בטענה שאני לא מדברת בהגיון ועזבה, אבא שלי צרח עלי). הפחד שלא אצליח לעולם להיות בזוגיות, הפחד שאני רק מאמללת את האנשים שמתקרבים אלי, שאני לא מצליחה לעמוד בערכים שלי עצמי.

אני לא יודעת מה יהיה. אני מקווה שמשהו, קצת קצת, ישתפר. השיחה עם ק' היתה נהדרת ממש, והסכמנו על אט-אט. ראיתי בבירור את מצב הדברים. הפתרון הקל והקרוב ביותר למצב המסויים שבו החיים שלי תקועים (בפאזה מסויימת)- הוא זה שלא מחדש כביכול שום דבר- לסיים את התואר ואת ההתמחות ובחינות הלשכה. אח"כ לא כ"כ משנה. הוא אמר לי- ק'- תעשי דבר דבר. והפתיע אותי עם ראייה עמוקה של המציאות, שלא חשבתי שיש לו. אולי אני נותנת פחות מדי קרדיט לכולם, בעיקר כי בגלל הנתק שלי והשנים שבהן הייתי עוד יותר מנותקת, אין לי מושג מה עובר בראש של כל האנשים, אני לא יודעת איפה זה בעיקר אני ואיפה זה די קונבנציונאלי. מה שעושה אותי מאוד נאיבית, ומוקסמת משטויות גמורות שנראות לי כמו הפתעה אדירה.

החודש העברי שלי התחיל היום. זה מרגש אותי כמו שזה ריגש אותי כשהייתי קטנה.

ברדיו אמרו שיום-הולדת (38) לקיילי מינוג היום- שהייתה אלילת ילדותי, וזה אומר שגם לבת-דודה של אמא שלי יש יום-הולדת (36) היום, והיא היתה מודל החיקוי הראשון המודע שלי, ביסודי (אבל נדמה לי שיש לה יום-הולדת ב-29, דווקא. מוזר, כשהייתי קטנה חשבתי שזה הכי מגניב בעולם שיש להן יום-הולדת באותו יום. כמה גרוע שאם לא היו אומרים ברדיו, לא הייתי זוכרת את היום-הולדת שלה בכלל). גם לאיאן פלמינג (כותב ג'יימס בונד) יש יום-הולדת היום, או היה יכול, אם הוא לא היה נולד לפני 96 שנה, אבל זה פחות מעניין אותי.

האלבומים ששמעתי הלילה ב-88FM  ויורדים עכשיו- the eals- beautiful freak - מומלץ! אתם בטח מכירים את 'נובוקיין פור דה סול' שלהם, אישית לא שמעתי אף שיר אחר, והאלבום הפתיע אותי. הזדהיתי איתו מאוד, המילים נהדרות. "האיש שראה הכל" הראשון הקאלטי של רוקפור, ומי שלא אוחז בו שילך על זה כבר, זה דיסק נהדר שאני מאוד אוהבת ולא ברור איך הוא לא נמצא בארסנל שלי.  

working class hero של ג'ון לנון, שמעולם לא שמעתי בעבר והוא מצויין (השיר, לא מכירה את האלבום כולו, אבל הוא יורד, יורד).

הדבר הכי מגוחך ששמעתי לאחרונה, עכשיו, ברדיו: הפרסומת של דיסקונט לחשבון חיסכון למונדיאל הבא בעוד 4 שנים. אני לא מתכוונת לזלזל בכל מי ששואף להגיע למונדיאל הבא- אני מזלזלת בדיסקונט, בפרסומאות הגרועה שלהם, ובנסיון גרוע במיוחד לפנות למכנה משותף. נו באמת.

גם הפרסומת עם רבקה מיכאלי לאחוזת צהלה (החדשה מבית אחוזות רובינשטיין, כן כן) - בית אבות לעשירים, איומה, ואתנוצנטרית נוראה.

השיר שלי ברדיו, איזה כיף (התחלתי לבכות, כצפוי).

אולי ריטאלין לא כ"כ טוב לדיכאון שלי, בכל זאת.  זה מצחיק, לא ייחסתי לזה חשיבות, הרגשתי חזקה מאוד, אפילו שהכדור שיפר בהחלט את מצב רוחי שהיה ירוד ממש לכמה ימים לאחרונה. לא חשבתי שזה יכול להשפיע עלי ככה, ואולי זה באמת לא קשור. אי אפשר לדעת עם דיכאון, פשוט אי אפשר לדעת מה בדיוק מעורר את זה וגורם לך להגיב כמו שאתה מגיב. הכימיה? האירועים? הרגש? איזה שילוב בינהם?

ומה העניין עם חסימת החקיקה השיפוטית של בג"צ כדי לחסום איחוד משפחות? רציתי לכתוב על זה כבר לפני כמה ימים כשקראתי על המכתב של ברק בהארץ, ועל התגובה (פוי!) שנגררה אחריו (וזאת לא התגובה שרציתי להראות אלא את התגובות מהכנסת על הרצון להכניס תוספת עוקפת בג"צ לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שתמנע מבג"צ לפסול את התיקון המתוכנן לחוק האזרחות שימנע את איחוד המשפחות, אבל כמו גם הכתבה על המכתב של ברק- היא עברה לארכיון ולא ניתן לראות אותה ללא תשלום). זה דבר שאולי היה יכול להיות לגיטימי אם הסיבות לא היו קלוקלות כ"כ, ואם לא היה כזה צורך במדינה הזאת לביקורת שיפוטית ולחקיקה שיפוטית שיזיזו משהו לכיוון אנושי יותר. ברק לא הגה את זה שהכל "הכל שפיט" סתם ("אפילו הכיבוש" אבא שלי אמר). מה לעזאזל הולך בכנסת, איך כ"כ הרבה כסף הולך לשם, וכלום לא קורה. אולי אני לא מבינה כלום, אבל כמו שזה נראה מפה, יש שם חוסר יעילות משווע. במקום הכתבה מצאתי ראיון משעשע עם הש' חשין הפורש משלשום. אני לא מסכימה עם דעתו על מניעת איחוד המשפחות, אבל הטיעון שלו הגיוני מאוד, ואנושי, לעומת התגובה ההיסטרית, הבהמית והגזענית מלמעלה.

אם כבר הארץ, קצת על משהו שנדמה לי שקשה לרובנו לא להרגיש איתו בבית. וידאו באינטרנט ולוסט- אבודים אך נמצאים ברשת (ואם כבר לוסט, שני הפרקים האחרונים לעונה שודרו לפני כמה ימים, ואפילו ירדו אצלי. עוד לא ראיתי). ומשהו מאוד מרגש- מהקפטן של הארץ, מה ש-MySpace עושה למוזיקה בעולם- כוכב הרדיו מת שנית.  (כן, אני יודעת שאני האחרונה שמגלה כל דבר, אמרתם את זה כבר כשכתבתי על פנדורה).

בנוסף, עוד רעידת אדמה, שטח היערות הצטמצם באחוז בעשור האחרון וביום שלישי יהיה שרב, אבוי.

אני חושבת על כל הדברים שאני עושה. הדברים שאני מייחסת להם חשיבות, וכל אלו שלא.

יעל אמרה- אני יודעת. אני יודעת את כל זה. אני רואה את זה. את רגישה בצורה קיצונית, מבל הבחינות. את פשוט לא מסוגלת להכיל את הכל. את אמרת כבר מזמן, ואת לא זוכרת- זה כ"כ כואב, ואני בוחרת לא להתמודד עם זה, אני לא יכולה, אז אני שוכחת עכשיו. אחרת אתמוטט.

יעל אומרת- לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד. זאת הדרך שלך. כן, יש בך צדדים לא טובים, כן, לפעמים הצורך לברוח מעורר התנהגויות שליליות- אבל זה לא מי שאת. תסתכלי- היא אומרת לי- תראי איך את מגיבה כשמישהו אחר נפגע. אני, היא אומרת, מגיעה למצבים האלה רק כשאני בוכה על עצמי, תראי איך את בוכה עליו, תראי מה את אומרת- "אני לא יכולה לחיות עם זה שפגעתי בו". איך את יכולה להגיד שאת לא בן אדם טוב?

זה לא שווה שום דבר, אני אומרת לה, מייבבת, נכון יותר. זה לא שווה כלום- תראי איך אני חיה, תראי מה אני עושה. תראי את הגברים האלה, אני עושה להם את המוות והם נשארים איתי כדי לא לפגוע בי, גם הם לא יכולים לשאת את הכאב. וזה לא בסדר- ועם עצמי הייתי יכולה לחיות, איכשהו, אני מבינה את עצמי, בקושי, אני רגילה לפסיכוזות שהקושי שלי להרגיש, לכאוב, להתמודד- מעורר, אני יודעת שאני לא מודעת חלק גדול מהזמן אבל בורחת כל הזמן- כ"כ מהר, מקיפה את עצמי בכ"כ הרבה, מפעילה שרירים שאנשים נוטים לא להשתמש בהם, כדי לאהוב ולאהוב ולאהוב, ולמצוא לעצמי גאולה וקבלה, ולפחות חום. משהו שינחם מהקושי הזה, מהשברון. מהעובדה שדברים לא מסתדרים, ולא משנה כמה אני מנסה. ואני מנסה- עד כמה שהיכולת שלי לראות את המציאות מוגבלת במצבי דחק, עד כמה שאני לא מצליחה להכיל את הכל ולהשאר לעמוד. הכל כואב לי מדי. אבא שלי שואל למה כ"כ קשה לי, מה כ"כ קשה, הוא אומר- איך זה שהכל כ"כ קשה לך כל הזמן? הוא באמת לא מבין, או לא רוצה להבין. הוא חושב שזה פינוק, הוא מאמין שאם אעשה כך וכך דברים מסויימים, הכל יהיה שונה. הוא לא יודע איך להוציא אותי מזה, אז צועק- תראי איך את מייללת ולא יכול להסתכל לי בעיניים. הכל כואב לי, הכל נכנס ומכאיב לי, אני לא חושבת שזה פינוק. זה חוסר יכולת לשים ביני לבין המציאות חוצץ, להגיד פה אני, או עכשיו אני וזה יותר חשוב- אני לא מסוגלת לשים את עצמי לפני אנשים אחרים מבחינת הרגשה, לא אומרת לעצמי שאני יותר חשובה, או נקודת המבט שלי. אני לא מאמינה בזה. ובכלל, אני לא מאמינה באגו, או אישיות כמשהו אבסולוטי, או בעדיפות של מישהו על פני מישהו אחר. למעט כשאני מאמינה שאני מחזיקה בטוב האבסולוטי, ואז אני יוצאת למלחמות חורמה, מתוך האהבה האיומה שלי, שאני לא מצליחה להכיל בשקט. אני רוצה להציל את האהוב, אני מנסה לשכנע אותו, אני נלחמת כדי שיקשיב, ותמיד למי שלא יכול להקשיב למלחמות. אני מגיעה למצבי קצה, לייאוש, לאפיסת כוחות, אני הופכת למפלצת על מזבח הנסיון שלי לעזור, בכח.

מצד שני, אני בורחת. מתנהגת בצורה אתנוצנטרית להחריד, אגואיסטית, חיה חיים כפולים, מסתירה, משקרת ללא הרף לאנשים שאיתם אני צריכה להיות כנה, כדי להגן עליהם, כדי להגן עלי. כדי לאפשר להם לחיות טוב יותר לידי, כדי לא להודות במציאות הדברים כמו שהיא. כדי שלא יחשבו עלי את המחשבות שאני לא יכולה להכיל על עצמי. כדי שהדברים לא יהיו כמו שהם באמת. אני מחזיקה במערכת עמוקה של מניפולטיביות, של שקרנות עצמית, של הסתרה- כדי להצליח להתקיים ולהיות בסדר, בעיני הסביבה. זה מתחיל בהורים שלי, אני מניחה, מולם מעולם לא היה לי האומץ פשוט להיות מי שאני, ועקב נסיבות כאלו ואחרות התגלגלתי שוב ושוב לחזור לבית שלהם, כל פעם בתירוץ אחר- בעיקר נסיבות כלכליות. והעובדה שאני מרשה לעצמי להשאר במצב הזה, אומרת שאני לא באמת רוצה ללכת. אני רוצה ללכת- כ"כ רוצה להשתחרר, אבל מרגישה לא בסדר עם זה, לא בסדר לסובב את הגב בלי לפתור. 

כואב לי הראש.

אני הסיוט שלך.

אני רמיסת כל הערכים שלך

אני האדם שאהבת הכי הרבה בעולם, ושיקר לך הכי הרבה,

מתוך מחשבה שהוא מגן עליך.

אני האדם שלא יכול לשאת את המחשבה לפגוע בך, אבל לא מספיק כדי לשנות את החיים שלו.

אני ההוכחה שדברים רעים קורים לאנשים טובים, ושלפעמים הם לעולם לא ידעו עליהם.

אתה האדם הכי טוב שאני מכירה,

ואני האדם שלא הצליח להיות מספיק טוב כדי שזה יגיע לו.

אתה התמימות, והטוב, והמאוזן,

אתה העזרה, והשקט, והיופי

אתה משדר על גל שאני לא שומעת

אבל הופך את כל המולקולות שלי בקירבן

וגורם לי להעצר ולהתפעם מהיופי שלך

כל יום מחדש.

אתה האדם שספג הכי הרבה כאב,

אתה האחרון שמגיעה לו עוד פיסה מזה

אתה האדם שהכי אמללתי בחיי

מתוך אמונה שלמה שאני יודעת יותר טוב

מתוך אמונה שלמה שאני מבינה את המציאות, ואותך.

אתה האדם שסבל הכי הרבה מלהיות לידי,

אבל המשיך מתוך אהבה ואמון שמעולם לא הגיעו לי.

אתה האדם שנתן לי הכי הרבה אהבה,

שלא יכולתי לראות.

אתה האדם שנתן לי את כולו,

שלא האמנתי בו כלל.

אתה הדבר היפה ביותר שראיתי,

עם הערכים הנעלים ביותר.

הקונטרסט של החיים שלי לעומת שלך

מעביר אותי על הדעת.

העובדה שעשיתי לך, אין-ספור דברים נוראיים

לעולם לא תאפשר לי לחיות בשקט.

אני זו שידעה שהיא רוצה לבלות איתך את כל הימים, שהתאהבה בך עד כלות הנשימה

אבל הפחדנות העלובה שלה מכמה טראומות גרמה לה לברוח, להזיק, לשקר ולבגוד

רק לא לתת לך להתקרב. רק לא לתת לך לפגוע.

יש אנשים שלא יודעים לשאת כאב.

העובדה שאני כ"כ מתורגלת לשכוח, להתגבר על עצמי, להדחיק את עצמי מעצמי, לשקרנות הפתולוגית שלי, העובדה שאני כ"כ טובה בתירוץ עצמי, ביצירת מציאויות חלופיות שבהן אני יכולה להתקיים- הופכת את הקיום שלי לבדיחה. לשפלות.

אם לא הייתי יודעת איזה מעשה מטופש זה לעשות למשפחה שלי, ולקומץ החברים שלי, למספר האנשים שבאמת אכפת להם אם אני חיה או לא- הייתי חותכת לעצמי את הוורידים עכשיו.  (לא, אני לא צוחקת. לא, זה לא רק ביטוי. לא, זו לא קריאה לתשומת לב).

 חבר נתן לי ריטאלין, מתוך הבנה את המצב אליו נקלעתי עם הסמינריונים שלי, מתוך הפרעת הקשב שלי, מתוך הקושי לשים את הקשיים האמוציונאלים מאחור כרגע, למשך שבועיים ולהתרכז בכתיבה. הוא עשה את זה בהרבה חשש לדיכאון שלי, לא הבין למה אני חושבת שזה זניח. אני פשוט חוששת לחרדה יותר, אבל לחרוד לחרדה זו קלישאה. כשאקום מאוחר יותר אנסה. אם זה יעבוד אשיג מרשם משלי, אם לא אחזור לכדורי הסרטונין שלי כדי להשקיט קצת את ההרהֵרת הרגשית הזאת, ולנקות לי את הראש.

אני חייבת לסיים את העבודות האלו כבר.

תוספת מאוחרת- 24.5.06, 24:40 - עבד כמו קסם.

הבית מלא נמלים, הן מסתובבות בכל מקום. ההתחממות הביאה איתה התרבות לא נתפסת. הן מטיילות עלי, הן עוקצות אותי ואני רוצה לרסס הכל אבל מרגישה שזה סוג של רצח עם שאני לא יכולה לעמוד מאחוריו.

אני גרפומנית. אני כותבת ללא הרף, במיוחד בתקופות כמו עכשיו, כשאני מרגישה שאין לי קיום למעט המילים. אני לא מצליחה לתקשר באמת עם אף אחד אחד שלא באמצעות מילים כתובות, כל דבר אחר נראה לי פחוּת, לא אמיתי, שעלול לקלקל אותי, להעביר אותי על דעתי, להוציא אותי משיווי המשקל העדין שאני נמצאת בו.

האמת הכי גדולה שלי יוצאת במילים האלו, ויש לזה ערך עצום בשבילי. אני קשורה למילים שלי בצורה בלתי נתפסת. מישהי אמרה לי לאחרונה שמאחר והתחילה ליצור בגיל צעיר מאוד, ובמסגרת נוקשה מאוד, עד היום אין בה יכולת להפריד בינה לבין הציורים שלה. הם עומדים בחדר שלה, יפיפיים ומרשימים, והיא מרגישה שהקיום שלה מחזיק אותם שם. כך, אני קוראת את עצמי שוב ושוב, מוקסמת, מאוהבת לחלוטין במילים שלי, בבחירה בהן, במה שעולה מהן. לוקחת נק' מבט חיצונית של עצמי על עצמי ומתאהבת עוד יותר.

אני לא יודעת כמה אנשים קוראים אותן ממש, אני לא יודעת אם מישהו באמת מתרגש מהן, שואב הנאה טהורה מהמילים, כמו שאני שואבת מטקסטים מסויימים. אני רוצה לקוות שכן. בעולם של היום, נראה שרק הקצרנות מתאימה, להדחס בצבעים בוהקים לקופסאות וירטואליות רוטטות, לתוכן שיווק, לפלח אוכלסייה יותר גדול, אני מרגישה נכחדת. אני לא יכולה להכניס לתוכי כ"כ הרבה אינפורמציה שטחית, ובטח ובטח קשה לי עם אינפורמציה שטחית פחות. אני מרגישה על קרקע חלקלקה מאוד, כל דבר שהוא לא אני ואשקיע בו זמן, יקח אותי מעצמי. יגרום לי לערפול חושים. אני כבר לא מאמינה ליצירה אחרת שלי, אני לא מאמינה בצילומים שלי יותר, אני לא מאמינה ביכולת שלי להנות מצילום. הכל נראה לי כ"כ טכני, כ"כ חוזר על עצמו. אולי כתוצאה מהקושי, מהמכות שכביכול הוטחו בי, אני מסתגרת פנימה, למקום העדין שעדיין הגיוני לי, וממנו רק מילים כתובות מצליחות לצאת. זאת התקשורת היחידה שלי עם העולם. אני מנסה להרגיש את הדבר הנכון, העיסוק הנכון, דרך להתקיים ממנה, בלי לאבד את עצמי. אני לא רואה שום אופציה.

אמא שלי קבעה לנו תור לכירורג עוד מעט. היא צריכה לעבור איזו בדיקה שנתית, נדמה לי, ואני- מסתובבת כבר שנים עם גוש לא מזיק בשד הימני, שאני אמורה לבדוק לפחות פעם בשנה, אבל מזמן לא בדקתי. ואם היא לא היתה מעלה את הנושא כבר הייתי שוכחת, אפילו שלפני כמה חודשים ביררתי על כירורגית, אחרי שהכירורג הישן שלי נעלם מעל פני השטח. זה שהיה אומר לי כל פעם שהייתי מגיעה- איך ידעת איזה בגד להוריד? זה שהייתי מחכה אצלו כל פעם חצי שעה והיה מעסה לי את השד ושולח אותי לצילום ואז אומר שהוא חושב שאפשר לרווח את הבדיקות, לא כל שלושה חודשים אלא כל חצי שנה, לא כל חצי שנה אלא שנה, נדמה שהשנה אפילו לא צריך צילום. אח"כ הלכתי עם אמא שלי לאיזו כירורגית איומה שבקושי בדקה אותי וביטלה לחלוטין כל אפשרות לזה שמשהו אנומלי. בדיוק הכרתי אז אשה שהחלימה מסרטן השד והיא סיפרה לי שהיתה צריכה להתעקש ולהתעקש שיבדקו אותה, כי הרופאים והבדיקות הרגילות לא העלו כלום. התגובה שלי היתה פשוט לא להבדק יותר.

אחה"צ נעימים.

אני מתגעגעת לאנשים שהשארתי מאחורי.

יש לי חבר שאומר שתמיד כשהוא שומע שירים ישראלים ישנים הוא בוכה, אחרי שהוא גומר להתגעגע לעבר שלו, הוא מתגעגע לעבר שהיה פה לפני שנולד. הוא לא מבין את הנוסטלגיה הזאת. אולי געגוע להוויה כמו לרצות אותה, אפילו שלא אני ולא הוא חווינו אותה. היא נושאת איתה איזה קסם שקורץ לנו, איזו הבטחה לשקט.

אני מתגעגעת פתאום לבחורה שאני יודעת שעשיתי לה עוול, והסיבות להתעקשות שלי נראות לי תמוהות.

באיזשהו שלב צריך לומר, זה לא הם, זו אני. אני מצפה למשהו שאני לא מצליחה למצוא, ואני בוחרת לשפוך את הזעם שלי החוצה, אח"כ להרגע ולהתנצל.

התקופה האחרונה נראתה לי חיובית, ובעיקר במפלט שהציעה לי, בעיסוק במשהו אחר, באנרגיות אחרות ובהתקיימות אחרות. היא הזיזה אותי מלהתמודד באמת, ע"י איזשהי שכבה של רעיוניות אופטימית, של אלטרנטיבה קצת קיצונית, קצת אידילית. של אמונה שהעולם יכול להתקיים על פי משהו שאני מרגישה בלבד. בעיקר האמנתי שהנה משהו קורה, בעיקר יצרתי מערבולת, ואז כריתי לי בור, העמדתי אותו לפני ונפלתי לתוכו כדי להתעורר.

אולי התעוררות לא רק מהחולמנות הוורדרדה האחרונה, אלא מהייאוש, האפטיות וחוסר האמונה שנשאתי איתי תקופה די ארוכה, ושבגללם, בעצם, ברחתי אל כל הוורוד הזה.

יש משהו בייאוש, שלא מאפשר להשתחרר ממנו. בתוך הפסימיות שנראית מוצדקת כ"כ. בתוך מחסור בכמה דברים בסיסיים שגוררים אחריהם כזו מרה שחורה.

ידעתי, אבל, גם מתוך התחושה שגרמה לי לכתוב את אחד הפוסטים האחרונים, זה שהצהיר שאני יודעת להשיג כל מה שאני רוצה, רק לא יכולה להחליט, שמשהו שגוי מאוד בכל מה שמתרחש סביבי. ידעתי שהראייה שלי לא נכונה. בנפילה של היומיים האחרונים אין הפתעה גדולה, בסופו של דבר, רק מפח נפש קטן שגרר עמו התפכחות קטנה וברורה, ידועה מראש, והרבה זעם ותסכול, תחושה שאני אדיוטית גדולה, עיוורת מוחלטת. זה היה וחלף, זה לא באמת רלוונטי, אני מסוגלת להכיל את זה, לעטוף את זה ולקבל את זה כמו שזה, ולהבין שזה לא עניין גדול.

לעולם יש נטייה לשמור על סטטוס קוו, וכל נסיון שלי לפרוץ משהו מחוץ לגבולות האנרגטיים שלי מביא לקונטרה די חריפה. לפעמים לעולם באמת יש משהו לעשות בקשר לזה, לפעמים זה די ברור. לפעמים זו אני, או אני שלא נוכחת בי מספיק, שמוליכה אותי בדרך  מסויימת כדי לקבל תשובה ברורה, אם גם חותכת, אם גם לא מתאימה לרגישות שלי, לקושי שלי להכיל.

הייתי מעדיפה את הדברים פשוטים יותר. הייתי מעדיפה אני להיות פשוטה יותר. הייתי מעדיפה להתקיים בכל מצב שהוא שלא מרגיש לי כמו התעוררות לסיוט. למציאות שאני לא רוצה בה, למציאות שיש לי אליה נקודות חיבור טובות יותר, רבות יותר. מציאות שאני מאמינה בזכות שלה להתקיים.

הייתי רוצה למצוא מפלט מכל זה, מפלט שיכול להיות התקיימות פשוטה של דברים מסויימים שיבואו על סיפוקם כך שההתקיימות לא תהיה כ"כ מסנוורת, כ"כ לשווא. הייתי רוצה מטרות להאמין בהן, ללא הסתייגות, בלי לדעת שמהכל ניתן להסתייג.

יש משהו גדול שאני צריכה לעשות, מבחינת עצמי, אם כי זה זמן רב שאני לא משוכנעת שזה משנה משהו חוץ מלי עצמי (למרות שיהיו לו השלכות רחבות, ולדעתי הסובייקטיבית, זה יהיה לטובה). אני זזה לכיוון הזה כבר שנים, באקטיביות שהיא פאסיבית באיטיותה, בחשש ובחיפוש עקבי לבריחה. מעולם לא הייתי מרוקנת (בחוסר מילה טובה יותר) ממוטיבציה מודעת להתקדם לשם, דווקא מכיוון שאני יודעת שזו הדרך היחידה. נדמה לי גם, שאולי שכחתי את הדרך, ובעיקר נראה לי, ואני מפחדת להודות בזה שמא זה יתגשם- שהדרך לשם לא קלה כפי שחשבתי, או, לא תהיה לי קלה. לא ברור לי למה, מדובר בכמה עקרונות בסיסיים אבל הנסיונות שלי ללכת בעקבותיהם לא פתחו בפני שום דלת גדולה ומהירה.

אני מנסה להסתכל על הקונסטרוקציה המחשבתית שלי מכמה זוויות. הבסיסית שתוארה לעיל; המתחכמת שיכולה למוטט כל קונסטרוקציה בטיעון שזה יכול להיות טירוף מוחלט, או רק החזקה באמונה עיוורת לגבי דבר מה שיכול להיות שאין בו דבר; זו שאומרת שאני כבר שם, ורק קשיים ספורים מונעים ממני את השהות המוחלטת בתוך משהו שהוא הטוב העילאי עבורי. כולן נכונות ואני יכולה להבין אותי על האחרונה- הטוב עילאי הזה הוא סבל קיומי מוחלט - הוא השלמה עם דברים שאני רגישה מכדי להשלים עמם. הוא ההבנה שכך הדברים, הוא הניתוק מהרגש העכשווי שלי אל עולם של רעיונות, של משתנים, של צורות אפשריות.

אני עייפה פיזית ועייפה מציפיה לגאולה בדמות עצמי. אולי העניין פשוט ומסתכם בכימיה וכמה חיווטים לא נכונים. אני יודעת שאני יכולה לתקן את זה, השאלה היא למה אני לא רוצה. שאלה טובה יותר היא אולי, אם אני יכולה להשיג דברים רבים, למה אני לא רוצה לעשות דבר כדי להשיג אותם, למה ההבנה שאני יכולה להשיג אותם, מספיקה לי ואין לי צורך אמיתי מעבר לזה. אבא שלי אמר, נניח ונניח בלוק גרניט ענק, פה, באמצע הסלון. ונרצה מאוד לדחוף אותו- זה יעזור לנו להזיז אותו? אפילו אם נשמן את הרצפה. נדחוף ונדחוף ונדחוף והוא לא יזוז- יש דברים שהם פשוט למעלה מכוחותינו.

אני לא מאמינה בזה. נראה שאולי אני עוד מחפשת את נקודת המבט הנכונה, שתאפשר לי להזיז את הדוקים הנכונים.

נראה לי שאני קמלה.

לפעמים אני רואה אינספור אפשרויות בקצה האצבעות שלי, או קצה המחשבה. ידיעה ברורה ושקט.

פעמים אחרות אני מרגישה אפסית כ"כ, ויודעת שאני לא מספיק, לא מספיק, לא מספיק.

איפה האנומליה הפסיכוזית, איפה השכנוע העצמי או תחושת חוסר הערך. איפה המציאות ממש. ונמאס לי כבר מייחסיות, משום דבר ממשי. נמאס.