הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

כשהוא אמר לי שאני זו שלקחה סיכון והפסידה, רציתי לומר שבעצם ידעתי את זה, אבל רציתי קצת זמן, רציתי קצת טוב לעצמי. הייתי יכולה לנסות ולמלמל לו משהו, על הימים הקשים שעברו עלי, על המאניה ועל האלכוהול, על הנפילה שבאה בעקבות, על הדיכאון שהחזיר אותי שוב לזרועותיו. יכולתי לומר שהאהבה חסרה לי עד שהייתי מוכנה להתאהב בכל אחד, אבל שבלילות הייתי שוכבת תחת השמיכה לבושה בחולצה המהוהה שלו, שולחת לו הודעות של אמצע הלילה ומקווה שיענה, שומרת בקפידה כל הודעה בה כתב לי שהוא אוהב.

יכולתי לספר לו איך התרסקתי כשהביט בי במבט הזה, וידעתי שדבר לא ישוב לקדמותו לעולם, ולא יכולתי להכיל את זה, או להשלים עם זה, אז התחננתי ובכיתי וביקשתי, והוא נגע בי בסלידה ואח"כ התרכך קצת, אבל שב להתעלם מהטלפונים שלי למחרת. יכולתי לספר, ולחזור על הדברים שנאמרו כבר לא פעם, אך אין טעם, היום.

ביום ההולדת שלי רציתי רק אותו. בחצות, במקום ברכות ניהלנו ריב מכוער, שחתם את הנסיונות שלי לתמיד. עברו חודשיים של נתק מוחלט, שלחתי הודעה אחת, פעם, כי חשבתי עליו. שאר הזמן ניכסתי את געגועיי לעצמי, והבנתי שאני עומדת על סף ועלי להפסיק להיטרף לפני שאפול. ודווקא כשחשבתי שהשארתי את הבהלה מאחורי המצב החמיר. טוב שהעסיקה אותי בעיית הקשב שלי, וקבעתי מראש תור לפסיכיאטר, טוב- כי נטרפתי ולא עמדתי בסחף. ואז שוב כדורים והתאוששות זהירה, התאחות הנפש וההגיון ששב למשול בכיפה, ואז האופוריה, והאושר, וההתאהבות, והתקוות, והתכניות הגדולות לעתיד. ושוב חרדות, ושוב המציאות משנה צורה חדשות לבקרים ואני לא בטוחה כבר בכלום ובעיקר מתאכזבת מהשפיות, שהיתה קצרה מדי, והאושר שהיא העניקה לי גורם למצב הביניים המבולבל להראות מחפיר במיוחד. וסוג נוסף של כדורים, בינתיים, ופתאום שקט, אבל ההתאהבות שלי לא חוזרת, ואני לא יודעת אם אני מצליחה להבין הכל, לנתח את כל הגורמים- אני אומרת שזו הטראומה הזו, החוזרת, מהתקפי החרדה, שזו ההסתגרות שהבעתה דוחפת אותי אליה, שאלו הימים המוזרים שלו.

הטוסטר של הוריי התקלקל, וגם הטלפון, וביקשתי ממנו את הטלפון והטוסטר החדשים שלי בחזרה, ואם כבר את שאר מכשירי החשמל והפריטים, וגם את הכסף שהלוויתי ולא החזיר לי. הוא ענה לי בגסות שישאיר את הכל מחוץ לדלת, ושאשאיר את המפתח בתיבת הדואר, והתכווצתי בפחד, כמו פעם, ואז ידעתי שאני לא אשמה, אני לא אשמה בבעיות שלו, ובצורך שלו לשנוא אותי, או להפוך אותי לאוייב כי נפגע. אני לא אשמה בקשיים שלו, ולא אשמה בהתמכרות. אלוהים עדי שניסיתי לתת לו כל מה שיש בי, אלוהים עדנו שהיה תלוי בי ולא ידע איך ימשיך בלעדיי, אך בחר בסופו של דבר להאחז רק בזיכרון התקופה הקשה כמניעה להמשך. אלוהים עדי שאהבתי אותו אהבת נפש, ועודני אוהבת אותו, אבל היום מותר לי לסלוד מההתנהגות שלו ומותר לי שלא יהיה לי אכפת, לפחות על פניו, לפחות ברמת הקצאת המשאבים.

מה בא לך, היא שואלת, ואני אומרת- לסמם את עצמי בכדורי הרגעה ולשכב במיטה במשך שלושה שבועות. לא לסמם כמו להרגיע. לא לברוח כמו לתת להכל זמן להתעכל, זמן להפוך צורב פחות, מצמית פחות.

יומרות, הכל מלא יומרות. אני עייפה מעצמי. אני שמה את הכל בצד ומתסכלת. הפרוספקטים העתידיים מבעיתים, כמו- עוד פרידה. אני אומרת ליעל, תראי, אולי זה לא כ"כ נורא. בסה"כ אני מתמודדת עם הפרידה הזאת במאוחר. הרי סביר שאהיה מרוסקת. היא מהנהנת ונדמה לי שחושבת על רהיטים. אני מתעצבנת והיא אומרת שאני יכולה להתרגז כמה שאני רוצה, שהיא מצטערת אבל היא לא מצליחה לתקשר איתי. אני בוהה בחלון ושותקת, מנסה לסדר את התחושות האלה. אחרי שאני מנתקת לה את הטלפון בפנים היא מבקשת ממני "בלי דרמה, לא איתי". ואני שותקת שוב ורוצה לבכות.

אח"כ אני שותה יותר מדי ומרגישה מוזר. אח"כ שוב יותר טוב.

מול התפריט במסעדה אני כמעט נשברת. זה הכסף שנגמר והנונשלנטיות שלה, האבא העשיר שלה והאבא האלים שלי. זה החיים שלי שהולכים לעזאזל מול דג מוסר עשוי במחבת ובגריל על פירה תבלינים, ושני שרימפסים. זה הראש שלי שמאבד את עצמו מול חצי ליטר טובורג שהזמנתי בלי היסוס.

אני כל הזמן מאשימה את הדברים הקטנים. החומרים, הסביבה, הקפה, התה, האלכוהול, התרופות. תמיד מחפשת משהו להאחז בו, משהו שיסביר. ותמיד זאת רק אני. תמיד אני מגלה, ותמיד אני מאבדת את עצמי ולא מבינה למה, או איך ואיך להפסיק את זה.

אני רוצה להפסיק את זה. אני רוצה אותי בחזרה.

לא יכול להיות שכבר יוני.

פתחתי וכתבתי- "האיש שהצעתי לו להתחתן עמי, אמר שהוא לא רוצה לדבר איתי. שלא אשלח לו הודעות, בבקשה". ואז התחלתי לחפש מתי הצעתי לו, וזה היה ב-22 לנובמבר, ומאז עד עכשיו קראתי וקראתי וקראתי את עצמי, ובכיתי וכאב לי ונזכרתי ושכחתי דברים אחרים, והיתה לי תחושה של המשכיות. הרבה כאב, וידיעה של המשכיות לעצב הזה. ומזל שאני כותבת את כל הדברים האלו, מזל שאני משמרת את עצמי. אחרת הייתי נוטה להאמין לעכשיו לא רק כעתיד אלא כעבר.

יוני. ביוני שעבר היינו באיכילוב כי הוא לא נשם טוב. ביום-ההולדת שלי הוא עשה אינהלציה באיזו מחלקה וביקרנו את דודה שלי שילדה. הייתי עצובה מאוד, והלכתי לישון בערב המוקדם. שנה לפני עבדתי בלילה בפאב. הוא קנה לי מתנות. נדמה לי שאלו היו מתנות היום-הולדת האחרונות שקיבלתי.

בלילה מסיבת חנוכת הדירה החדשה של יעל. ואני צריכה למרוט שערות, ולחשוב מה ללבוש, ולנסות להוציא עצמי מאווירת הנכאים הסמרטוטית שנזלתי אליה. טוב שהחלטתי להיות נזירה. לא להזדיין ולא לעשן ולא לשתות ולא להתאמץ כדי להַראות עצמי באור זה או אחר. זה לא משנה איך אראה או כמה אקְמול בפינה.

והיא שמתאשפזת עוד כמה שעות מדאיגה אותי. קראתי איזו תגובה ישנה שלה ופתאום הרגשתי שהיא מתה, ופחדתי נורא. וניהלנו שיחה שלמה על דיכאון ועל קליניות ועל הפרעות. וצחקנו בין תיאור להזדהות. וחשבתי כמה נורא היה אם הייתי זורקת את עצמי לחסדי הרפואה ומחכה שמשם יבוא עזרי, ועד כמה אני רחוקה משם, ועד כמה אני מתעקשת להגדיר את מה שעובר עלי כמעגל קסמים של נפש כואבת ואורגניזם מושפע, ונפש מבולבלת כתוצאה. כמה אני יודעת שיש לי את התשובה, ושאצליח לרפא את עצמי. ההתנזרות שלי מהחיצוני, והדבקות בעצמי- ירפאו אותי, אני יודעת.

אני לא רוצה לדבר איתך, הוא כותב. כל לילה אני שומעת את נביחות הכלבה השחורה מן הכיכר, ובטוחה כל פעם שזה הכלב שלי, ושהם בדיוק עוברים למטה ורצה למרפסת להסתכל על הכלבה השחורה נובחת ללילה. ואני לא אשכח שכשהכלב היה גור קטן היא הראשונה ששחקה איתו, ועכשיו הוא כ"כ יותר גדול ממנה, כמעט בן שנה ועוד ממשיך לגדול. "אני לא רוצה לדבר איתך". אני מבינה אבל לא מבינה בעצם, במיוחד כי הוא רחוק כ"כ פתאום. וכל מה שרחוק ממני אני לא יכולה להריח, לא מצליחה להבין. יש לו את הגוף הכי יפה בעולם, את זה אני יודעת. אני צריכה להבין, אני יודעת, אבל אני לא יכולה. לא רוצה, אולי, לא מצליחה, עדיין, נכון יותר.

לא יכול להיות שכבר יוני. לא יכול להיות שאהיה כ"כ לבד ביום-ההולדת שלי, לא יכול להיות שעברו יותר מ-4 חודשים מאז שנפרדנו ורק עכשיו אני מתחילה לעכל.

שוב עבר כל הלילה, וכ"כ הרבה דברים קטנים לעשות מחר לפני המסיבה הזאת, הכל לכדי חזות חיצונית, ואני לא בטוחה אם זה קשור להסרת שיער או לאיפור וללהרגיש בתוך בגדים, בתוך פיגורה ויזואלית, כי אני מרגישה כמו סמרטוט בחוץ בג'ינס שלי ובחולצה בצבע תכלת. ובן עמי כתב על רזי הפעלת התאים ואני יודעת שזה בטח זה, וגם שהאישה שלו יפה ומה קורה איתם עכשיו בכלל. וגם קצת לעזור ליעל שהסתדרה היטב בלעדיי עד כה כי הייתי מדוכאת מדי, ומסיבה שתכנונה התחיל בקול תרועה, ובתכניות משותפות גדולות, נהיתה משהו קטן ושקט שהתנערתי ממנו עוד ועוד.

החברים הטובים שלו שאמרו שאולי יבואו בכ"ז, והזמינו אותי לברביקיו בשבת וזה נראה לי כ"כ סוריאליסטי. האיש שהצעתי לו להתחתן איתי לא רוצה לדבר איתי, והם מזמינים אותי לבוא על אפו ועל חמתו, ואולי אפילו לא יודעים.

ויעל אומרת- אט אט מפלס הגברים במסיבה עולה. ומראש חשבנו שיהיו יותר גברים, ואז מבין כל המוזמנים שלי הנשים הודיעו שלא יוכלו להגיע.

ולפנות הבוקר נהיה כבר בוקר ממש, ושקט פה כ"כ עוד, והכלבים מתרוצצים אבל אף אחד מהם לא שלי, ואני לא רוצה ללכת לישון, כדי שהזמן לא ימשיך, לא יסתחרר מחוץ לשליטה שלי, ואני לא אספיק לעצור.

חג שמח, בוקר טוב.

 היה לי יום די רע. קשה להגיד יום, יותר קל להגיד 12 שעות, מאחר ואני מתעוררת אחר הצהריים והולכת לישון בבוקר. וגם רע זה יחסי, זה תמיד יחסי, אבל אני גם תמיד מרגישה אשמה, כי לאחרים רע יותר, אני מרגישה שאין לי זכות להתלונן. לא כתבתי מילה בסמינריון שלי, לא קראתי כלום. לא הצלחתי. עשיתי מדיטציה כשהתעוררתי ומעט זמן אחרי זה פשוט התחלתי לבכות. לפני הספקתי לראות שוב את החצי האחרון ב-"10 דברים שאני שונאת בך". אני מחבבת את הזוג הראשי, זה סרט נעורים חצי דבילי אבל נהניתי מלהנות מטלוויזיה, מהסחת הדעת. השעות עברו. יותר טוב זה לא גרם לי להרגיש, העובדה שאחד האנשים האהובים עלי בעולם לא רוצה להקצות לי יותר משאט-נפש לא משמחת אותי, ולא עושה טוב להערכה העצמית שלי. חיכו לי 4 פרקים של עקרות בית נואשות, האחרונים לעונה השניה. אמרתי טוב, אולי אחד ואז אוכל לכתוב קצת. כמובן שראיתי את כולם ומאחד לאחד זה רק הפך נוראי יותר. אני לא רוצה לצאת בספויילר, אבל מה לעזאזל הם חשבו לעצמם, להרוס כל סיכוי לעונה שלישית? כבר לא נשאר שום טעם, לדחוס את כל הדרמה בשעתיים? את כל המזל הרע? זה הגיע לנקודה שברור בה שכל משהו כמעט טוב שכמעט קורה יסתיים בקטסטרופה לא מציאותית, וזה כבר לא הומור שחור מה שהלך שם, זה היה לגמרי לסובב את הסכין בצופה הנדהם.

בכל מקרה, את ההומאז' למזל רע, בגידות וטירוף עד טרגדיה- לא הייתי צריכה כרגע. תהיתי לעצמי למה החלטתי לצפות בזה עכשיו, האם כדי לאבד כל טיפת אמון בטוב שעלול להיות שעוד נותרה בי?

 אין לי מה להגיד. אני מרגישה די מחורבן. נראה שכשאקום אקח ריטאלין ואתיישב לכתוב, שום דבר אחר לא עובד פה בשבילי. אני מרגישה מחורבן, מחורבן, מחורבן. זה יעבור, אני יודעת, ובקצת מזל לעולם לא אחזור על הטעויות שלי שוב, או אכניס את עצמי למצב שיוציא ממני תגובות דחק כאלו. אני יודעת שלרוב יש בי תחושה של ערך, של משמעות, אבל עכשיו- כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה- אז מה. אז אדע להתנהג טוב יותר, אבל העולם ישאר מחורבן, מלא בסוחרי נשק, בלוחמה ובמוות. זו בועה מאוד קטנה, גבולות המציאות שאנחנו חיים בהם, כ"כ הרבה טירוף מחוץ לגבולות האלה, שאנחנו משתדלים לא לראות. למה שנרצה, העולם משתולל לנו מחוץ לדלת, אנחנו משתוללים בפנים ואין לנו מושג מה המעשים שלנו עלולים לחולל.

מה אני אומרת? אל תראו את הפרקים האחרונים של עקרות בית במצב רוח רע, כן.

בוקר טוב.

איך חלפו השנים / דליה רביקוביץ'

אעשה מדיטציה בכל יום, אפסיק לעשן, אוכל טוב יותר, אתאמן, לא אשתה אלכוהול, אתנזר, אפסיק לחפש אהבה, אפסיק לברוח, אפסיק להתפתות לריגושים זולים מסיחי מחשבה, אפסיק לעשות מה שאני לא שלמה עמו, לדחוק עצמי למצבים בלתי אפשריים, אפסיק לנסות להוציא מעצמי מה שישעשע אחרים, להציג את עצמי כמשהו שאני לא, אפסיק לבזבז זמן. אכתוב ואכתוב ואקרא, אעשה את מה שצריך, אחיה חיים אפורים.

אם כך אוכל לראות את עצמי, להאמין, לחיות חיים פשוטים מאוד, אבל לחיות.

אני שוכחת הכל. זה קשור להדחקה שלי בעיקר, לדעתי, זה קשור למוח המבולבל והעמוס שלי, זה קשור לפחד שלי וזה קשור לזה שדפקתי את עצמי בתיכון עם לא מעט גראס, לכדורים שנתנו לי לפני שלוש שנים (רופא המשפחה ידע מה הוא אומר כשהזהיר - "זה דופק את המוח!").

משהו בי עובד ממש כמו במומנטו, גם לטווח הקצר וגם לארוך. אני שוכחת מחשבות שהרגע היו לי- דברים שהתכוונתי לעשות, אני לא יכולה להחזיק יותר מדי מחשבות במקביל או לחלק את עצמי לכמה וכמה עיסוקים בלי לאבד כמה באמצע (אספקט של בעיית הקשב המאופיינת עצמאית שלי, מן הסתם). קשה לי לעקוב אחרי מחשבות לאורך זמן. זה מאוד אובדן זיכרון לטווח קצר עקב שימוש במריחואנה. זה לחלוטין מפורר את המרקם המחשבתי היום-יומי, הקרוב, זה לחלוטין הופך את ההתנהלות שלי להזויה (אני שוכחת הכל! אני חושבת וזה מתעופף ממני, אני לא מצליחה לשים רגע מחשבה בצד ולחזור אליה, כי היא תעלם - החלטתי להשתמש בפנקס קטן בשביל זה- אם ארשום את כל המחשבות הרגעיות והמעופפות האלו- ארוויח הרבה יותר, אתמודד ביצירתיות עם אספקט של בעית הקשב ומי יודע מה אגלה על עצמי! אהוי! פתח לקיום אחר!). אבל הטווח הקצר הוא רק מטאפורה קלילה וכביכול לא מזיקה למה שקורה אצלי בתת מודע, בזכרון לטווח הארוך, במודעות העצמית. כאמור, אני מדחיקה הכל, אני משקרת לעצמי בחינניות כדי להתמודד, כדי להתגבר על הפערים ברצף ההיסטורי שלי- כדי ליצור קוהרנטיות.

אבל התחושה היא תחושה של אמנזיה. אני שוכחת חלקים מעצמי. כן, הקושי שלי להתמודד קיצוני, אבל אני תוהה אם זה רק זה או שבאמת יש לי בעיה מוחית. אני חושבת שזה משהו שהיה פחות ברור לפני שהלעיטו אותי בקלונקס, אולי סתם נדמה לי, אבל אני בטוחה שבאיזשהי בחינה זה נהיה הרבה יותר חמור. המוח שלי והזיכרון שלי בהחלט נפגעו מאוד מכל העניין. זאת מחשבה חמורה מאוד, ומדאיגה, והנזק הזה בהחלט לא שווה את הזמן שבו ריחפתי לי בחוסר איכפתיות וחוסר חרדות למיניהן, ישנתי טוב יותר בלילה ואכלתי סרטים כל 11 שעות כשכדור החל להתפוגג. קלונקס זו נגזרת של הרואין, הוא אמר לי, והרופא משפחה אמר- "מוכרים את זה ממשאיות בשדרות ירושלים לג'אנקיז שלא הצליחו לקנות סמים". כן, זה די נורא. כן, פסיכיאטרים מאוד קלים על הדק התרופות, כן, אבא שלי צדק בכעס שלו על הפסיכיאטר.  כמו כן, אני מאבדת עניין מהר מאוד, כי אני פשוט שוכחת מה בדיוק עניין אותי במה שעשיתי (או במה שכתבתי), הכל מבוזר ומקפץ. קשה לי מאוד לחשוב על דברים לעומק (וזה מסביר למה הגעתי להתנהלות הדאואיסטית שלי, ולמה אני ממש מעדיפה לא להפעיל את המוח ומרגישה בעצם, שאני לא ממש יכולה. אהה אולי זה פאק-רגשי פזיולוגי משולב (מסובך מדי, למה להיות בן-אדם זה מסובך כ"כ).

היומיים האחרונים היו לי קשים מאוד, מהסיבות שמפורטות בפוסטים הקודמים. מה שקרה גרם לי לראות ולהבין מנקודה אחרת איכשהו, את ההדחקה שלי, את חוסר היכולת להתמודד (כן, כן, גם פה). היתה לי שיחה טובה מאוד עם חבר, מצאתי את עצמי מדברת על הכל, ואותו מבין (זה לא מובן מאליו- להבין אותי זה לא מובן מאליו, לקבל אותי זה לא מובן מאליו, שאני ארגיש נוח לאפשר את זה, זה גם לא מובן מאליו), השיחה עזרה לי ובסופה הוא קיווה בשבילי באמת שאזיז משהו בהתנהלות המדשדשת במקום שלי. אני מרגישה טוב יותר (וזה בכלל לא מובן מאליו. אני מרגישה אשמה לגבי זה, כמובן), ומהדברים של יעל שרואה אותי מבחוץ בשיחה היום (כן, כן, בפוסט הקודם) ומדפדוף אחורה בבלוג והגילוי המדהים שאת כל מה שעובר לי בראש עכשיו ונראה לי כמו גילוי מסויים כבר אמרתי בעבר, גם אם בלי להרגיש אותו דבר לגבי זה. אני מבינה יותר עד כמה אני ממש שוכחת, וזה מבהיל קצת. אני מנסה להעזר בבלוג- באיזשהו שלב היה לי די ברור שמה שאני עושה פה זה פשוט אוגדת את הזכרונות שלי, אבל אצלי- קריאה מאוחרת מעלה גילויים מדהימים בקשר לחלקים שחסרים לי מעצמי ביום-יום. אז הבלוג הוא בשבילי, מה שעושה את פרוייקט הגנום הקטגורי החדש שלי למשהו שאני עושה בשביל ההישרדות שלי, משהו שיסייע לי בשלב זה או אחר, אם לא עכשיו. נכון, יש המון קטגוריות וזה מאוד טרחני, אולי מישהו יהנה מזה חוץ ממני- הרי הבלוג הזה כ"כ ישן ועמוס, זה יעשה קצת סדר ואולי יעשה את חווית הקריאה של מישהו טובה יותר. בכל מקרה לקח לי הרבה זמן, ומיינתי ותייגתי עד כה בערך חודש וקצת, אמשיך בהמשך, לא יכולתי לקרוא יותר מעצמי וכבר נהיה בוקר, אבל גיליתי כמה דברים שהדהים אותי שחשבתי כבר (והספקתי והצלחתי לשכוח מזה..). די גאוניות התגיות האלו. זה יוצר הצלבה מאוד מאוד מעניינת, ואפיון מוצלח.

כמובן שאני כבר לא ממש זוכרת על מה רציתי לכתוב. והאמת, אני מתחילה להשתכנע שמשהו ממש לא בסדר עם הפעילות של המוח שלי. אני חושבת שמעולם הייתי כ"כ מנותקת ולא מבחירה מהמציאות סביבי. אמנם הקושי הרגשי גדול- אבל בכל זאת. נושא לבירור.

עיקר הדברים שהקשו עלי ביממה האחרונה-  הפחד שבן זוגי לשעבר לא ידבר איתי שוב לעולם, הפחד שהפגיעה שפגעתי בו לא ניתנת לסליחה או גישור, אשמה עצמית על כך וייסורים לרוב, שפיטה עצמית חריפה, ייסורים, עוד ייסורים, התייפחות מופרעת שגמלה לי בעיניים כואבות, עפעפיים נפוחים, כאב סינוסים עז ושפשפת טישו בתחתית הנחיריים. ההורים שלי קיבלו את זה לא כ"כ טוב (אמא שלי פחדה מרילפס לדיכאון הקודם שלי לפני שלוש שנים, התרגזה בטענה שאני לא מדברת בהגיון ועזבה, אבא שלי צרח עלי). הפחד שלא אצליח לעולם להיות בזוגיות, הפחד שאני רק מאמללת את האנשים שמתקרבים אלי, שאני לא מצליחה לעמוד בערכים שלי עצמי.

אני לא יודעת מה יהיה. אני מקווה שמשהו, קצת קצת, ישתפר. השיחה עם ק' היתה נהדרת ממש, והסכמנו על אט-אט. ראיתי בבירור את מצב הדברים. הפתרון הקל והקרוב ביותר למצב המסויים שבו החיים שלי תקועים (בפאזה מסויימת)- הוא זה שלא מחדש כביכול שום דבר- לסיים את התואר ואת ההתמחות ובחינות הלשכה. אח"כ לא כ"כ משנה. הוא אמר לי- ק'- תעשי דבר דבר. והפתיע אותי עם ראייה עמוקה של המציאות, שלא חשבתי שיש לו. אולי אני נותנת פחות מדי קרדיט לכולם, בעיקר כי בגלל הנתק שלי והשנים שבהן הייתי עוד יותר מנותקת, אין לי מושג מה עובר בראש של כל האנשים, אני לא יודעת איפה זה בעיקר אני ואיפה זה די קונבנציונאלי. מה שעושה אותי מאוד נאיבית, ומוקסמת משטויות גמורות שנראות לי כמו הפתעה אדירה.

החודש העברי שלי התחיל היום. זה מרגש אותי כמו שזה ריגש אותי כשהייתי קטנה.

ברדיו אמרו שיום-הולדת (38) לקיילי מינוג היום- שהייתה אלילת ילדותי, וזה אומר שגם לבת-דודה של אמא שלי יש יום-הולדת (36) היום, והיא היתה מודל החיקוי הראשון המודע שלי, ביסודי (אבל נדמה לי שיש לה יום-הולדת ב-29, דווקא. מוזר, כשהייתי קטנה חשבתי שזה הכי מגניב בעולם שיש להן יום-הולדת באותו יום. כמה גרוע שאם לא היו אומרים ברדיו, לא הייתי זוכרת את היום-הולדת שלה בכלל). גם לאיאן פלמינג (כותב ג'יימס בונד) יש יום-הולדת היום, או היה יכול, אם הוא לא היה נולד לפני 96 שנה, אבל זה פחות מעניין אותי.

האלבומים ששמעתי הלילה ב-88FM  ויורדים עכשיו- the eals- beautiful freak - מומלץ! אתם בטח מכירים את 'נובוקיין פור דה סול' שלהם, אישית לא שמעתי אף שיר אחר, והאלבום הפתיע אותי. הזדהיתי איתו מאוד, המילים נהדרות. "האיש שראה הכל" הראשון הקאלטי של רוקפור, ומי שלא אוחז בו שילך על זה כבר, זה דיסק נהדר שאני מאוד אוהבת ולא ברור איך הוא לא נמצא בארסנל שלי.  

working class hero של ג'ון לנון, שמעולם לא שמעתי בעבר והוא מצויין (השיר, לא מכירה את האלבום כולו, אבל הוא יורד, יורד).

הדבר הכי מגוחך ששמעתי לאחרונה, עכשיו, ברדיו: הפרסומת של דיסקונט לחשבון חיסכון למונדיאל הבא בעוד 4 שנים. אני לא מתכוונת לזלזל בכל מי ששואף להגיע למונדיאל הבא- אני מזלזלת בדיסקונט, בפרסומאות הגרועה שלהם, ובנסיון גרוע במיוחד לפנות למכנה משותף. נו באמת.

גם הפרסומת עם רבקה מיכאלי לאחוזת צהלה (החדשה מבית אחוזות רובינשטיין, כן כן) - בית אבות לעשירים, איומה, ואתנוצנטרית נוראה.

השיר שלי ברדיו, איזה כיף (התחלתי לבכות, כצפוי).

אולי ריטאלין לא כ"כ טוב לדיכאון שלי, בכל זאת.  זה מצחיק, לא ייחסתי לזה חשיבות, הרגשתי חזקה מאוד, אפילו שהכדור שיפר בהחלט את מצב רוחי שהיה ירוד ממש לכמה ימים לאחרונה. לא חשבתי שזה יכול להשפיע עלי ככה, ואולי זה באמת לא קשור. אי אפשר לדעת עם דיכאון, פשוט אי אפשר לדעת מה בדיוק מעורר את זה וגורם לך להגיב כמו שאתה מגיב. הכימיה? האירועים? הרגש? איזה שילוב בינהם?

ומה העניין עם חסימת החקיקה השיפוטית של בג"צ כדי לחסום איחוד משפחות? רציתי לכתוב על זה כבר לפני כמה ימים כשקראתי על המכתב של ברק בהארץ, ועל התגובה (פוי!) שנגררה אחריו (וזאת לא התגובה שרציתי להראות אלא את התגובות מהכנסת על הרצון להכניס תוספת עוקפת בג"צ לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שתמנע מבג"צ לפסול את התיקון המתוכנן לחוק האזרחות שימנע את איחוד המשפחות, אבל כמו גם הכתבה על המכתב של ברק- היא עברה לארכיון ולא ניתן לראות אותה ללא תשלום). זה דבר שאולי היה יכול להיות לגיטימי אם הסיבות לא היו קלוקלות כ"כ, ואם לא היה כזה צורך במדינה הזאת לביקורת שיפוטית ולחקיקה שיפוטית שיזיזו משהו לכיוון אנושי יותר. ברק לא הגה את זה שהכל "הכל שפיט" סתם ("אפילו הכיבוש" אבא שלי אמר). מה לעזאזל הולך בכנסת, איך כ"כ הרבה כסף הולך לשם, וכלום לא קורה. אולי אני לא מבינה כלום, אבל כמו שזה נראה מפה, יש שם חוסר יעילות משווע. במקום הכתבה מצאתי ראיון משעשע עם הש' חשין הפורש משלשום. אני לא מסכימה עם דעתו על מניעת איחוד המשפחות, אבל הטיעון שלו הגיוני מאוד, ואנושי, לעומת התגובה ההיסטרית, הבהמית והגזענית מלמעלה.

אם כבר הארץ, קצת על משהו שנדמה לי שקשה לרובנו לא להרגיש איתו בבית. וידאו באינטרנט ולוסט- אבודים אך נמצאים ברשת (ואם כבר לוסט, שני הפרקים האחרונים לעונה שודרו לפני כמה ימים, ואפילו ירדו אצלי. עוד לא ראיתי). ומשהו מאוד מרגש- מהקפטן של הארץ, מה ש-MySpace עושה למוזיקה בעולם- כוכב הרדיו מת שנית.  (כן, אני יודעת שאני האחרונה שמגלה כל דבר, אמרתם את זה כבר כשכתבתי על פנדורה).

בנוסף, עוד רעידת אדמה, שטח היערות הצטמצם באחוז בעשור האחרון וביום שלישי יהיה שרב, אבוי.

אני חושבת על כל הדברים שאני עושה. הדברים שאני מייחסת להם חשיבות, וכל אלו שלא.

יעל אמרה- אני יודעת. אני יודעת את כל זה. אני רואה את זה. את רגישה בצורה קיצונית, מבל הבחינות. את פשוט לא מסוגלת להכיל את הכל. את אמרת כבר מזמן, ואת לא זוכרת- זה כ"כ כואב, ואני בוחרת לא להתמודד עם זה, אני לא יכולה, אז אני שוכחת עכשיו. אחרת אתמוטט.

יעל אומרת- לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד. זאת הדרך שלך. כן, יש בך צדדים לא טובים, כן, לפעמים הצורך לברוח מעורר התנהגויות שליליות- אבל זה לא מי שאת. תסתכלי- היא אומרת לי- תראי איך את מגיבה כשמישהו אחר נפגע. אני, היא אומרת, מגיעה למצבים האלה רק כשאני בוכה על עצמי, תראי איך את בוכה עליו, תראי מה את אומרת- "אני לא יכולה לחיות עם זה שפגעתי בו". איך את יכולה להגיד שאת לא בן אדם טוב?

זה לא שווה שום דבר, אני אומרת לה, מייבבת, נכון יותר. זה לא שווה כלום- תראי איך אני חיה, תראי מה אני עושה. תראי את הגברים האלה, אני עושה להם את המוות והם נשארים איתי כדי לא לפגוע בי, גם הם לא יכולים לשאת את הכאב. וזה לא בסדר- ועם עצמי הייתי יכולה לחיות, איכשהו, אני מבינה את עצמי, בקושי, אני רגילה לפסיכוזות שהקושי שלי להרגיש, לכאוב, להתמודד- מעורר, אני יודעת שאני לא מודעת חלק גדול מהזמן אבל בורחת כל הזמן- כ"כ מהר, מקיפה את עצמי בכ"כ הרבה, מפעילה שרירים שאנשים נוטים לא להשתמש בהם, כדי לאהוב ולאהוב ולאהוב, ולמצוא לעצמי גאולה וקבלה, ולפחות חום. משהו שינחם מהקושי הזה, מהשברון. מהעובדה שדברים לא מסתדרים, ולא משנה כמה אני מנסה. ואני מנסה- עד כמה שהיכולת שלי לראות את המציאות מוגבלת במצבי דחק, עד כמה שאני לא מצליחה להכיל את הכל ולהשאר לעמוד. הכל כואב לי מדי. אבא שלי שואל למה כ"כ קשה לי, מה כ"כ קשה, הוא אומר- איך זה שהכל כ"כ קשה לך כל הזמן? הוא באמת לא מבין, או לא רוצה להבין. הוא חושב שזה פינוק, הוא מאמין שאם אעשה כך וכך דברים מסויימים, הכל יהיה שונה. הוא לא יודע איך להוציא אותי מזה, אז צועק- תראי איך את מייללת ולא יכול להסתכל לי בעיניים. הכל כואב לי, הכל נכנס ומכאיב לי, אני לא חושבת שזה פינוק. זה חוסר יכולת לשים ביני לבין המציאות חוצץ, להגיד פה אני, או עכשיו אני וזה יותר חשוב- אני לא מסוגלת לשים את עצמי לפני אנשים אחרים מבחינת הרגשה, לא אומרת לעצמי שאני יותר חשובה, או נקודת המבט שלי. אני לא מאמינה בזה. ובכלל, אני לא מאמינה באגו, או אישיות כמשהו אבסולוטי, או בעדיפות של מישהו על פני מישהו אחר. למעט כשאני מאמינה שאני מחזיקה בטוב האבסולוטי, ואז אני יוצאת למלחמות חורמה, מתוך האהבה האיומה שלי, שאני לא מצליחה להכיל בשקט. אני רוצה להציל את האהוב, אני מנסה לשכנע אותו, אני נלחמת כדי שיקשיב, ותמיד למי שלא יכול להקשיב למלחמות. אני מגיעה למצבי קצה, לייאוש, לאפיסת כוחות, אני הופכת למפלצת על מזבח הנסיון שלי לעזור, בכח.

מצד שני, אני בורחת. מתנהגת בצורה אתנוצנטרית להחריד, אגואיסטית, חיה חיים כפולים, מסתירה, משקרת ללא הרף לאנשים שאיתם אני צריכה להיות כנה, כדי להגן עליהם, כדי להגן עלי. כדי לאפשר להם לחיות טוב יותר לידי, כדי לא להודות במציאות הדברים כמו שהיא. כדי שלא יחשבו עלי את המחשבות שאני לא יכולה להכיל על עצמי. כדי שהדברים לא יהיו כמו שהם באמת. אני מחזיקה במערכת עמוקה של מניפולטיביות, של שקרנות עצמית, של הסתרה- כדי להצליח להתקיים ולהיות בסדר, בעיני הסביבה. זה מתחיל בהורים שלי, אני מניחה, מולם מעולם לא היה לי האומץ פשוט להיות מי שאני, ועקב נסיבות כאלו ואחרות התגלגלתי שוב ושוב לחזור לבית שלהם, כל פעם בתירוץ אחר- בעיקר נסיבות כלכליות. והעובדה שאני מרשה לעצמי להשאר במצב הזה, אומרת שאני לא באמת רוצה ללכת. אני רוצה ללכת- כ"כ רוצה להשתחרר, אבל מרגישה לא בסדר עם זה, לא בסדר לסובב את הגב בלי לפתור. 

כואב לי הראש.

אני הסיוט שלך.

אני רמיסת כל הערכים שלך

אני האדם שאהבת הכי הרבה בעולם, ושיקר לך הכי הרבה,

מתוך מחשבה שהוא מגן עליך.

אני האדם שלא יכול לשאת את המחשבה לפגוע בך, אבל לא מספיק כדי לשנות את החיים שלו.

אני ההוכחה שדברים רעים קורים לאנשים טובים, ושלפעמים הם לעולם לא ידעו עליהם.

אתה האדם הכי טוב שאני מכירה,

ואני האדם שלא הצליח להיות מספיק טוב כדי שזה יגיע לו.

אתה התמימות, והטוב, והמאוזן,

אתה העזרה, והשקט, והיופי

אתה משדר על גל שאני לא שומעת

אבל הופך את כל המולקולות שלי בקירבן

וגורם לי להעצר ולהתפעם מהיופי שלך

כל יום מחדש.

אתה האדם שספג הכי הרבה כאב,

אתה האחרון שמגיעה לו עוד פיסה מזה

אתה האדם שהכי אמללתי בחיי

מתוך אמונה שלמה שאני יודעת יותר טוב

מתוך אמונה שלמה שאני מבינה את המציאות, ואותך.

אתה האדם שסבל הכי הרבה מלהיות לידי,

אבל המשיך מתוך אהבה ואמון שמעולם לא הגיעו לי.

אתה האדם שנתן לי הכי הרבה אהבה,

שלא יכולתי לראות.

אתה האדם שנתן לי את כולו,

שלא האמנתי בו כלל.

אתה הדבר היפה ביותר שראיתי,

עם הערכים הנעלים ביותר.

הקונטרסט של החיים שלי לעומת שלך

מעביר אותי על הדעת.

העובדה שעשיתי לך, אין-ספור דברים נוראיים

לעולם לא תאפשר לי לחיות בשקט.

אני זו שידעה שהיא רוצה לבלות איתך את כל הימים, שהתאהבה בך עד כלות הנשימה

אבל הפחדנות העלובה שלה מכמה טראומות גרמה לה לברוח, להזיק, לשקר ולבגוד

רק לא לתת לך להתקרב. רק לא לתת לך לפגוע.

יש אנשים שלא יודעים לשאת כאב.

העובדה שאני כ"כ מתורגלת לשכוח, להתגבר על עצמי, להדחיק את עצמי מעצמי, לשקרנות הפתולוגית שלי, העובדה שאני כ"כ טובה בתירוץ עצמי, ביצירת מציאויות חלופיות שבהן אני יכולה להתקיים- הופכת את הקיום שלי לבדיחה. לשפלות.

אם לא הייתי יודעת איזה מעשה מטופש זה לעשות למשפחה שלי, ולקומץ החברים שלי, למספר האנשים שבאמת אכפת להם אם אני חיה או לא- הייתי חותכת לעצמי את הוורידים עכשיו.  (לא, אני לא צוחקת. לא, זה לא רק ביטוי. לא, זו לא קריאה לתשומת לב).

הבית מלא נמלים, הן מסתובבות בכל מקום. ההתחממות הביאה איתה התרבות לא נתפסת. הן מטיילות עלי, הן עוקצות אותי ואני רוצה לרסס הכל אבל מרגישה שזה סוג של רצח עם שאני לא יכולה לעמוד מאחוריו.

אני גרפומנית. אני כותבת ללא הרף, במיוחד בתקופות כמו עכשיו, כשאני מרגישה שאין לי קיום למעט המילים. אני לא מצליחה לתקשר באמת עם אף אחד אחד שלא באמצעות מילים כתובות, כל דבר אחר נראה לי פחוּת, לא אמיתי, שעלול לקלקל אותי, להעביר אותי על דעתי, להוציא אותי משיווי המשקל העדין שאני נמצאת בו.

האמת הכי גדולה שלי יוצאת במילים האלו, ויש לזה ערך עצום בשבילי. אני קשורה למילים שלי בצורה בלתי נתפסת. מישהי אמרה לי לאחרונה שמאחר והתחילה ליצור בגיל צעיר מאוד, ובמסגרת נוקשה מאוד, עד היום אין בה יכולת להפריד בינה לבין הציורים שלה. הם עומדים בחדר שלה, יפיפיים ומרשימים, והיא מרגישה שהקיום שלה מחזיק אותם שם. כך, אני קוראת את עצמי שוב ושוב, מוקסמת, מאוהבת לחלוטין במילים שלי, בבחירה בהן, במה שעולה מהן. לוקחת נק' מבט חיצונית של עצמי על עצמי ומתאהבת עוד יותר.

אני לא יודעת כמה אנשים קוראים אותן ממש, אני לא יודעת אם מישהו באמת מתרגש מהן, שואב הנאה טהורה מהמילים, כמו שאני שואבת מטקסטים מסויימים. אני רוצה לקוות שכן. בעולם של היום, נראה שרק הקצרנות מתאימה, להדחס בצבעים בוהקים לקופסאות וירטואליות רוטטות, לתוכן שיווק, לפלח אוכלסייה יותר גדול, אני מרגישה נכחדת. אני לא יכולה להכניס לתוכי כ"כ הרבה אינפורמציה שטחית, ובטח ובטח קשה לי עם אינפורמציה שטחית פחות. אני מרגישה על קרקע חלקלקה מאוד, כל דבר שהוא לא אני ואשקיע בו זמן, יקח אותי מעצמי. יגרום לי לערפול חושים. אני כבר לא מאמינה ליצירה אחרת שלי, אני לא מאמינה בצילומים שלי יותר, אני לא מאמינה ביכולת שלי להנות מצילום. הכל נראה לי כ"כ טכני, כ"כ חוזר על עצמו. אולי כתוצאה מהקושי, מהמכות שכביכול הוטחו בי, אני מסתגרת פנימה, למקום העדין שעדיין הגיוני לי, וממנו רק מילים כתובות מצליחות לצאת. זאת התקשורת היחידה שלי עם העולם. אני מנסה להרגיש את הדבר הנכון, העיסוק הנכון, דרך להתקיים ממנה, בלי לאבד את עצמי. אני לא רואה שום אופציה.

אמא שלי קבעה לנו תור לכירורג עוד מעט. היא צריכה לעבור איזו בדיקה שנתית, נדמה לי, ואני- מסתובבת כבר שנים עם גוש לא מזיק בשד הימני, שאני אמורה לבדוק לפחות פעם בשנה, אבל מזמן לא בדקתי. ואם היא לא היתה מעלה את הנושא כבר הייתי שוכחת, אפילו שלפני כמה חודשים ביררתי על כירורגית, אחרי שהכירורג הישן שלי נעלם מעל פני השטח. זה שהיה אומר לי כל פעם שהייתי מגיעה- איך ידעת איזה בגד להוריד? זה שהייתי מחכה אצלו כל פעם חצי שעה והיה מעסה לי את השד ושולח אותי לצילום ואז אומר שהוא חושב שאפשר לרווח את הבדיקות, לא כל שלושה חודשים אלא כל חצי שנה, לא כל חצי שנה אלא שנה, נדמה שהשנה אפילו לא צריך צילום. אח"כ הלכתי עם אמא שלי לאיזו כירורגית איומה שבקושי בדקה אותי וביטלה לחלוטין כל אפשרות לזה שמשהו אנומלי. בדיוק הכרתי אז אשה שהחלימה מסרטן השד והיא סיפרה לי שהיתה צריכה להתעקש ולהתעקש שיבדקו אותה, כי הרופאים והבדיקות הרגילות לא העלו כלום. התגובה שלי היתה פשוט לא להבדק יותר.

אחה"צ נעימים.