הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני הסיוט שלך.

אני רמיסת כל הערכים שלך

אני האדם שאהבת הכי הרבה בעולם, ושיקר לך הכי הרבה,

מתוך מחשבה שהוא מגן עליך.

אני האדם שלא יכול לשאת את המחשבה לפגוע בך, אבל לא מספיק כדי לשנות את החיים שלו.

אני ההוכחה שדברים רעים קורים לאנשים טובים, ושלפעמים הם לעולם לא ידעו עליהם.

אתה האדם הכי טוב שאני מכירה,

ואני האדם שלא הצליח להיות מספיק טוב כדי שזה יגיע לו.

אתה התמימות, והטוב, והמאוזן,

אתה העזרה, והשקט, והיופי

אתה משדר על גל שאני לא שומעת

אבל הופך את כל המולקולות שלי בקירבן

וגורם לי להעצר ולהתפעם מהיופי שלך

כל יום מחדש.

אתה האדם שספג הכי הרבה כאב,

אתה האחרון שמגיעה לו עוד פיסה מזה

אתה האדם שהכי אמללתי בחיי

מתוך אמונה שלמה שאני יודעת יותר טוב

מתוך אמונה שלמה שאני מבינה את המציאות, ואותך.

אתה האדם שסבל הכי הרבה מלהיות לידי,

אבל המשיך מתוך אהבה ואמון שמעולם לא הגיעו לי.

אתה האדם שנתן לי הכי הרבה אהבה,

שלא יכולתי לראות.

אתה האדם שנתן לי את כולו,

שלא האמנתי בו כלל.

אתה הדבר היפה ביותר שראיתי,

עם הערכים הנעלים ביותר.

הקונטרסט של החיים שלי לעומת שלך

מעביר אותי על הדעת.

העובדה שעשיתי לך, אין-ספור דברים נוראיים

לעולם לא תאפשר לי לחיות בשקט.

אני זו שידעה שהיא רוצה לבלות איתך את כל הימים, שהתאהבה בך עד כלות הנשימה

אבל הפחדנות העלובה שלה מכמה טראומות גרמה לה לברוח, להזיק, לשקר ולבגוד

רק לא לתת לך להתקרב. רק לא לתת לך לפגוע.

יש אנשים שלא יודעים לשאת כאב.

העובדה שאני כ"כ מתורגלת לשכוח, להתגבר על עצמי, להדחיק את עצמי מעצמי, לשקרנות הפתולוגית שלי, העובדה שאני כ"כ טובה בתירוץ עצמי, ביצירת מציאויות חלופיות שבהן אני יכולה להתקיים- הופכת את הקיום שלי לבדיחה. לשפלות.

אם לא הייתי יודעת איזה מעשה מטופש זה לעשות למשפחה שלי, ולקומץ החברים שלי, למספר האנשים שבאמת אכפת להם אם אני חיה או לא- הייתי חותכת לעצמי את הוורידים עכשיו.  (לא, אני לא צוחקת. לא, זה לא רק ביטוי. לא, זו לא קריאה לתשומת לב).