הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

היום, בהארץ:

חברים בוועדה (למינוי שופטים) הביעו אמש תרעומת על כך שהבחירה שיקפה חוסר איזון הן בין נשים לגברים - 13 שופטות חדשות נבחרו לעומת ארבעה שופטים בלבד.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/866746.html

ג'יז.

יום טוב לכולם.

באישון לילה הרגשתי איך הכוחות שלי אוזלים לתוך מציאות שלא התכוונתי ליצור. הבנת חלקי במערכה היתה קשה מנשוא, והתפרצתי בבכי על כל התרחישים האיומים שניסיתי למנוע. זו היתה הבחירה שלי לכל אורך הדרך, נסיון שכשל לעבר התקיימות מערכתית טובה יותר. אם חיי הותירו בי רושם- הוא ההתוויה כי אני לא מוכנה להביא את עצמי לשגעון. לא ידעתי להעריך את יכולת השימור העצמי שלי עד עתה, ואילו גיליתי כי מערך הבלמים שלי מאזן אותי בצורה כזו שבה התרחיש הכי רחוק שאני מגיעה אליו הוא זה שמאפשר לי רק את הנפילות מהן אוכל להתאושש.

אתמול בלילה ראיתי דברים שלא רציתי לראות. אולי הייתי עיוורת, אולי תמימה מדי, ואולי עצמתי את עיניי בחוזקה אל מול חזיון ורוד של אושר לכל הנוגעים בדבר, גם אלו החביבים עלי פחות.

ואני- מכילה כ"כ הרבה אמפטיה לכל זכרון של טוּב אנושי, יוצאת מנקודת הנחה כי העולם כך ראוי שיתנהל.

בנסיעה חזרה הרהרתי במילים קשות על מראות. על כך שאדם החושד תמידית בחברו בדבר מה, הוא זה הלוקה בו בעצמו. שכן זה שאינו מעלה על דעתו לשקר, לא יצא מנק' הנחה כי מילותיו של האדם מולו שקר הן, ללא רמזים בנדון. ולא מתמימות- זה האומר אמת יודע כי יתכן גם אחרת, אך יתן לעומד מולו להנות מן הספק עד אשר יוכח אחרת. כך גם לגבי מניעים שאינם כשרים, דומיננציה, שליטה וכד'.

אנשים לא תמיד יודעים מדוע הם מתקוממים. מדוע הם בוחרים לסטור ליד המושטת להם במקום לתת בה אמון. אנשים לא תמיד מודעים למקומם במערכה הכללית של הדברים, ובלומר כללית יש סייג- לעולם איננו יודעים, וככל שנדע יותר, כך נבין כי המערכה שעוד פרושה מעלינו גדולה ואינסופית היא, ונשגבת מבינתינו, מפותחת ככל שתהא. וכך- מצאתי את עצמי ננשכת בחוזקה ע"י אותם אנשים שבנסיונם לקדם את אותה מטרה שלי, סיכלו אותה במאמציהם הרבים והמתישים.

את הדברים יש לבחון מעבר לטאקט- מעבר להתרחשות הפיזית המיידית. יש לתרגל אורך רוח ונשימה עמוקה, מעבר לצעקות הקטנוניות של האני. מעבר לשעה ביום, מעבר לחשדות מעוורים. הרי הדברים היו ידועים לכל, והנסיון כבר לימד כי אין טעם בהעלבויות בעניין זה.

אני מודה כי נעלבתי גם אני, למרות שהבנתי בעבר כי אין בכך טעם. אני מודה- נתפסתי לא מוכנה, ואני מודה על הנסיון המוקדם למנוע ממני את זה. אתה יודע כי אני מאמינה בדרכי, ובסיכונים שאני נוטלת. אני יודעת שצר לך על כך, וצר לי- צר לי כ"כ על הסכסוך הזה.

תהיתי בעבר מדוע אנשים אינם עוזרים לי. מדוע אף ברגעי החולשה הגדולים ביותר שלי, אין קופצים עלי רוחשי טוּבִי בהצעות מוצלחות ובנסיונות גרנדיוזים לשיפור מצבי, מדוע הם אינם מפקיעים מידי את האחריות לגורלי בשל אומללותי הרבה, ומיטיבים עמי. מדוע אף ברגעי השפל הגדולים ביותר שלי, רגעים בהם רגשות האשם האיומים שלי מנעו אוכל מפי, בהם הייתי מוטלת שמוטת איברים על רצפת הבית- הייתי לבדי. מדוע אף הורי, מעולם לא חשבו שאני זקוקה לעזרה, ועודם מטכסים בינם לבין עצמם עיצה בחדרי חדרים, וכובשים את עצבותם, כאשר איני פועלת בצורה האופטימלית לדעתם, אך אינם מתערבים התערבות של ממש בחיי. אף כשאני משוועת לישועה, להצלה- ליד מושטת שתמשוך אותי אל עבר האור. בעבר הייתי מעסיקה את עצמי ברחמים עצמיים- במחשבות נוגות על כך שאין איש בעולם שיעשה עבורי את שאני עושה בעבורו, שאין איש בעולם המסוגל להביע כלפי את האמפטיה שאני מביעה כלפיו, המסוגל לטוטאליות, ולעומק הרגשי שאני מגיעה אליו. במחשבות עצובות ומקבעות על בדידותי הקיומית. היום אני קובעת שאלו שטויות גמורות. אני מוקפת באנשים טובים, בעלי נפשות יפיפיות האוהבים אותי אהבת נפש, אשר כאשר יעמדו במבחן אמיתי, יעשו עבורי את כל שידרשו, אף בסיכון והקרבת הטוב בחייהם שלהם. היום אני רואה את כל המקומות בהם האנשים האלו נחלצו לעזרי, בחדרי חדרים, ללא ידיעתי, העסקתי את מחשבותיהם וליבותיהם יותר משאבין אי פעם. היום אני יודעת כי המבחנים שהעמדתי אותם בהם ביודעין- לא היו מבחנים אמיתיים, אלא צורך נואש בסיפוק דבר מה שיכולתי רק אני לספק לעצמי. היום אני יודעת כי אני ברת מזל, יותר משאני יכולה להכיל. אינני נזקקת. חזותי חזקה ורבים האנשים אשר מאמינים בי יותר משאני מאמינה בעצמי ברגעים קשים אלו ואחרים. אלו האנשים אשר לא מעלים על דעתם עד כמה אני נזקקת מדי פעם למילה טובה. עד כמה אני נזקקת לתחושה קלה של הזדהות, לליטוף, לקרבה פיזית. אלו האנשים שמייגעים עצמם, בנסיון להעלות על דעתם את הדבר שייטיב עמי, בעוד אני מצפה שיבינו את שאיני מבקשת. אכן- רבות הפעמים שרציתי פתרון אמיתי, ורבות הפעמים שכיתתי רגליי אל האדם הנכון, ושיחה עמו העלתה את הפתרון לו הייתי זקוקה נואשות. רבות הפעמים בהן ביקשתי שהפתרון יגיע אלי לבדו, כי כוחותיי תשו מנסיונות, ורבות הפעמים שהגיע. הו, כמה אני בת מזל, יותר משתוכלו לדמיין. יותר מזאת לא אוכל לכתוב.

איני מטילה ספק בטוב ליבם של אנשים. איני מטילה ספק בכוונותיהם הטהורות- שכן אני חשה היטב את לבם. שכן אני מאמינה ביכולת החישה שלי את ליבותיהם. אינני כועסת. איני יכולה לכעוס עבור דבר מה שנעשה באמונה שלמה ואמיתית, שכוונותיה טובות.

לאחרונה גיליתי, כי להכיל אושר אינסופי, קשה כמעט כלהכיל כאב אינסופי. אל הכאב אני רגילה, אני מאמינה במה שחוויתי, אך את האושר הזה איני רגילה להכיל, והקושי הוא אותו קושי.

בתום הלילה הקשה, ציפתה לי במיטה הזוגית כרית חדשה שנרכשה במיוחד עבורי, רכה, רכה מאין כמוה. המכנסיים הולמים היטב את מידותיי.

המשקפיים החדשים שלי מוכנים, בקרוב נסע ברכבת, והתכנית שמחכה מחוץ למגירה כבר זמן מה תצא לפועל בקרוב.

וחשוב חשוב- דבר נפלא שקיבלתי היום במייל (ותודה למיכל כפיר) מערכת שיתוף החפצים הראשונה (?) בעולם (?). איזה רעיון נהדר.

לפני שלושה שבועות, זה קרה, ואחי התקשר אלי בהתרגשות ואמר לי "תקשיבי", ועמדתי בחוץ צמודה לפלאפון ומנסה להרכיב מהמקטעים שהצלחתי לשמוע שיר אחד מוכר. היום זכיתי לגמול לו, ומההופעת התרמה בבארבי למרתף 10 (ותודה ל-pearly, אלמלא היא לא הייתי שומעת על ההופעה הזו), התקשרתי אליו כדי שישמע את כל ההופעה שלה, והוא הקשיב, נמלט משירה בציבור שאורגנה לרגל הפסקת האש כנראה, בחיל שלו.

אז, התקשר אלי אחרי ההופעה, בשתיים בלילה, לספר לי. איך כעסה על התקשורת שם שהתעקשה להעלות אותה לשידור מהמוצב, איך ניגנה שירים שלה ושל אחרים, איך לא זכרה את "פולי" שאני אוהבת והבטיחה להם שתקליט בלייב ותשלח להם כפיצוי, איך לא ידעה לנגן את הוטל קליפורניה והוא ניגן עבורה בזמן ששרה.

היום, ניגשתי בתום ההופעה אל מאחורי הקלעים, רודפת אחריה, הייתי חייבת לומר לה תודה על השמחה שהחדירה בו באמצע כל המצב האבסורדי הזה, על השיחה הארוכה שהיתה לי איתו בעקבות, הראשונה שלא היתה על "המצב" אלא פשוט שיחה עם אחי הקטן, על משהו ששנינו אוהבים, שלכמה דקות נתנה לשנינו תחושה כאילו הכל נורמלי. אמרתי לה- את ניגנת במוצב של אחי, והיא זכרה מיד ולחצה לי את שתי הידיים, וקראה לחבר ושניהם הסבירו לי בהתרגשות שהם מחפשים אחריו ואחרי הבחור השני שניגן עמה אז כי יש להם גיטרות בשבילם, והכתבת שסיקרה את המסע שמחה ולקחה את הטלפון שלו, ואמרה שנהנו כ"כ מן ההופעה שם, שארכה 4 שעות, שבשום מקום אחר לא נשארו כ"כ הרבה זמן.

ההופעה כולה היתה נהדרת, במיוחד בלט שלומי שבן, עם חוש קומי מתוזמן היטב ווירטואוזיות קלאסית מרהיבה על הפסנתר, ערן צור הפליא בהרמוניה עם אלי דג'יברי על הסקסופון, אבישי כהן חיצרץ להדהים, כאילו החצוצרה שלו היתה יצור חי, נושם ומרגיש ולא פיסת מתכת, יוסי בבליקי שימח אותי עם "יש לך מקום" ו-"נדמה שישוב", וקרן אן, הו, קרן אן, ודג'יברי, כהן, אמדורסקי ודיוויד ברוזה שעלו יחד איתה לבמה לביצוע רב משתתפים שמח במיוחד.

 קרן אן עם אבישי כהן (צילום: שי שזיפי)

"אני מאמין שלימודי נשים ומגדר מיועדים לכולם: סטרייטיות קצת קוויריות, בוצ'יות בג'ינס ושיער קצוץ, ליפסטיק דייקס, צפונבוניות ודרומיות, הומואים שריריים נשיים, דוגמנים בעלי מודעות פוליטית, מלכות-יופי אנרכיסטיות  וטרנסג'נדריות לסביות על אופנועי "הארלי דיווידסון" שיפנטזו על ג'ודית בטלר יחד עם קציני חי"ר לובשי-שמלות וטייסים קרביים שהפכו לעקרות בית נואשות."

"שיעורים בגבריות"- גלעד פדבה, NRGגאווה, אתמול.

(וסחתיין על היעדר תגובות שנאה אופייניות לנושא בטוקבק- לא שאני מאמינה שקוראי נרג' תרבותיים ונאורים יותר מהקהל הממוצע, רק שמופעלת שם צנזורה ראויה להערכה).

כל פעם שאני גולשת יותר מדי באתרי משתמש 2.0, אני יוצאת מדעתי. מילא המגוון העצום של סרטונים

ב-youtube, מילא myspace וכל המוזיקה שם (עוד לא העזתי לנסות אפילו, אללי, בקושי השתלטתי על פנדורה), מילא הבלוגים שאיכשהו התרגלתי אליהם (כולנו בסופו של דבר משתמשים באותם שטיקים פה) אבל פורמט הוורדפרס עברית הזה, עם המוני המשתמשים בעיצוב נקי ומוצלח, ששוטפים את המסך בכתיבה עיתונאית רהוטה, מלאת אייטמים, נושאית מאוד- אלוהים, איך אפשר לעקוב אחרי כל זה ועדיין להשאיר מספיק זמן כדי לחיות?!

אני קוראת הכל, אני רוצה לדעת הכל, הכל מעניין אותי (כמעט). אני מוצאת עצמי בין בלוג עיתונאי אחד לאחר, בסבך רשימות של לינקים המתחזקות אחת את השניה, כולם נראים לי כמעט אותו דבר. חלק מדברים רק על מוזיקה, חלק על מחשבים, על משפט, על אייטמים מוזרים ברשת, חלק על הרבה דברים (פה זה כבר נהיה מעניין). הכתיבה כמעט זהה. כן, מה רהוט יותר, מה עילג יותר, מה בהיר יותר ומה מקרטע ופחות נעים לקריאה מהירה. אפילו הפונטים אותם פונטים- וכשמדובר באריאל 10 רגיל, אני מרגישה שאני קוראת איזה חלק של עצמי שלא שמתי לב שכתבתי, וממשיכה לצאת מדעתי.

כמה אנחנו דומים, כל זה מראה לי. כמה אנחנו דומים וכמה יש ביננו ניואנסים- לא גדולים וקלים לתפיסה, אבל משהו חלוש עולה מהמילים- אין מה לעשות- הבולטים בולטים: הרהוטים, המשעשעים, האינטיליגנטים. הם רצים הלאה עם הוורדפרס שלהם. על העילגים והחצי עילגים והקצת עילגים אני אפילו לא מדברת.

המוני תכנים אישיים- מוצלחים, משעשעים, אינפורמטיביים, מלאי לינקים ודיעות, מלאי בדיחות כלליות ותכתובת בין אושיות וורדפרס ובעלי טורים. כל זה נראה לי די משמים. כן, זה מעניין, אבל זו לא המהדורה המרכזית. כן, אני רוצה להצליח לקרוא הכל, את כולם, את כל מה שהם כותבים, כדי לא לפספס שום דבר חשוב שקורה, בכל נושא, לא משנה על מה. תקשורת 2.0, נקרא לזה. זה כבר לא עיתון עם חדשות חוץ, מדובר בהמוני אנשים שגולשים לפה, לשם ולכל מקום, ומביאים סיקור, לינק, חדשות, דיעה.

משהו בכל זה עדיין מרגיש לי מפוספס. אולי העובדה שכל הכללים נטרפים- שהמניות של ספקי התוכן הולכות וצונחות, שלא לדבר על מוסדות כמו "טלוויזיה", "רדיו", "עיתון"- איזה ערך יש להם עכשיו? אני מגלה לחרדתי שאני שמרנית, קשה לי להתרגל לכל זה, אני מתגעגעת לימים שטלוויזיה היה לוח שידורים פשוט, קונספט שלא משתנה הרבה (בגיל 11 הכבלים נכנסו לחיים שלי וזה היה שוס, אבל הייתי צעירה והתרגלתי מהר). עכשיו- אתר אחד מחזיק את לוח השידורים של כל ארצות הברית, אתר או תכנה אחרים מחזיקים אופציה לשיתוף קבצים בין כל תושבי העולם, כמעט כל דבר שאי פעם שודר נמצא ברשת, או במחשב של מישהו, נגיש כ"כ. מישהו עוד תלוי בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות, בכדי לספק לעצמו תוכן? דעת הקהל יוצאת מהבועה. אני לא יודעת מה לעשות בכל התוכן הזה- ואני רואה אנשים לידי שכן משתלטים על זה, ואני תוהה איך. אולי זאת הפרעת הקשב שלי, ואולי זה באמת הגיל שבו רוצים שמשהו כבר ישאר במקום וכל התזוזה הזאת קצת מאיימת. אני יכולה לגשת במספר הקלקות לכל אינפורמציה שארצה, לכל תכנית, לכל שיר, לכל משחק, לכל תוכן- אין לי שום הכוונה ואין שום בסיס יציב עם המלצות.

עם זאת, ברעש המילולי הזה ברשת אני רואה משהו שנוכח ביום-יום, ברחוב, בחיים מחוץ למסך. כן, המוני אנשים מוצלחים, שנבדלים מאנשים פחות מוצלחים. כולם משעשעים, נעימים למראה, כולם אינטיליגנטים- וכולם גנריים. בלוג טוב (אישי או אינפורמטיבי, יומני או חדשותי, בלוג או טור, אמנות) יבלוט כמו שבולט מישהו ממש מיוחד ברחוב. ברור שלכל אחד יש משהו קצת ייחודי לומר, ברור גם שזה לא תמיד יוצא. אבל המחשבה שכל אחד חושב שהוא מיוחד ובעצם כלום מזה לא עולה אל המסך כמעט, מלחיצה אותי- אם הם לא מצליחים גם אני לא מצליחה, ולהרגיש כמו נמלה בבית נמלים ענקי קשה לי. אני חושבת, שלהיות כמו כולם זה לא לעניין. אני חושבת שכל עוד כל אחד ימשיך לחשוב איך הוא מחדש משהו, איך הוא מדגיש משהו שאין במקום אחר, תמשיך להיות התקדמות. הקונספט של "הכל נאמר כבר" מקבל משמעות סיוטית עבורי בעולם התוכן האינסופי של היום. זה משתק את הכתיבה שלי, זה משתק לי את האמנות. אני מוצאת את עצמי באמת מפקפקת בערכים עליהם גדלתי- באמונה שאם אהיה ממש טובה אזכה להכרה נרחבת. בדרכים המקובלות, כשהכל נטרף כ"כ והדרכים המקובלות הופכות בן לילה ללא רלוונטיות, שמרניות, מיושנות. קשה להתרגל לתפיסה הקהילתית, לריבוי המיומנויות אצל כולם, לניגוד אל מול התפיסה הרומנטית.

הכל מרגיש לי כמו לפני מהפיכה ענקית. מה יהיה פה עוד 15 שנה?!?

ת'ום יורק הקליט דיסק סולו, שיוצא בחודש הבא אבל כבר נמצא ברשת. הוא טוב. אם אתה מאזינים נלהבים של רדיוהד, לכו לחפש את זה- the eraser.

                (לחיץ)

(הידיעה נלקחה מהעונג של השבוע, תודה לגיא)

תוספת מאוחרת 05/06/06 18:00: גיא תיקן אותי בכח. ת'ום ולא טום. Thom ולא Tom. למרות שהשם המלא הוא Thomas, מסתבר שת'ום פשוט מתעקש לשמוע על ה-H במקום ולהיות Thom ולא Tom. "למה אתה קטנוני", כתבתי לגיא- "למה לא ט'ום? וגם כך כולם קוראים לו טום". גיא כתב חזרה שאין דבר כזה גרש אחרי ט', כך שזה חייך להיות ת', ושזו טעות נפוצה בארץ לקרוא לת'ום יורק- טום. ועוד הוסיף, שמוצאו יווני ופירוש המילה קרוב לעברית- תאום, אחד מזוג תאומים. פה כבר שמחתי מאוד. כזכור לכולם (כן, אה) אני מזל תאומים. "אני אכתוב בבלוג", כתבתי. גיא חייך.

לא יכול להיות שכבר יוני.

פתחתי וכתבתי- "האיש שהצעתי לו להתחתן עמי, אמר שהוא לא רוצה לדבר איתי. שלא אשלח לו הודעות, בבקשה". ואז התחלתי לחפש מתי הצעתי לו, וזה היה ב-22 לנובמבר, ומאז עד עכשיו קראתי וקראתי וקראתי את עצמי, ובכיתי וכאב לי ונזכרתי ושכחתי דברים אחרים, והיתה לי תחושה של המשכיות. הרבה כאב, וידיעה של המשכיות לעצב הזה. ומזל שאני כותבת את כל הדברים האלו, מזל שאני משמרת את עצמי. אחרת הייתי נוטה להאמין לעכשיו לא רק כעתיד אלא כעבר.

יוני. ביוני שעבר היינו באיכילוב כי הוא לא נשם טוב. ביום-ההולדת שלי הוא עשה אינהלציה באיזו מחלקה וביקרנו את דודה שלי שילדה. הייתי עצובה מאוד, והלכתי לישון בערב המוקדם. שנה לפני עבדתי בלילה בפאב. הוא קנה לי מתנות. נדמה לי שאלו היו מתנות היום-הולדת האחרונות שקיבלתי.

בלילה מסיבת חנוכת הדירה החדשה של יעל. ואני צריכה למרוט שערות, ולחשוב מה ללבוש, ולנסות להוציא עצמי מאווירת הנכאים הסמרטוטית שנזלתי אליה. טוב שהחלטתי להיות נזירה. לא להזדיין ולא לעשן ולא לשתות ולא להתאמץ כדי להַראות עצמי באור זה או אחר. זה לא משנה איך אראה או כמה אקְמול בפינה.

והיא שמתאשפזת עוד כמה שעות מדאיגה אותי. קראתי איזו תגובה ישנה שלה ופתאום הרגשתי שהיא מתה, ופחדתי נורא. וניהלנו שיחה שלמה על דיכאון ועל קליניות ועל הפרעות. וצחקנו בין תיאור להזדהות. וחשבתי כמה נורא היה אם הייתי זורקת את עצמי לחסדי הרפואה ומחכה שמשם יבוא עזרי, ועד כמה אני רחוקה משם, ועד כמה אני מתעקשת להגדיר את מה שעובר עלי כמעגל קסמים של נפש כואבת ואורגניזם מושפע, ונפש מבולבלת כתוצאה. כמה אני יודעת שיש לי את התשובה, ושאצליח לרפא את עצמי. ההתנזרות שלי מהחיצוני, והדבקות בעצמי- ירפאו אותי, אני יודעת.

אני לא רוצה לדבר איתך, הוא כותב. כל לילה אני שומעת את נביחות הכלבה השחורה מן הכיכר, ובטוחה כל פעם שזה הכלב שלי, ושהם בדיוק עוברים למטה ורצה למרפסת להסתכל על הכלבה השחורה נובחת ללילה. ואני לא אשכח שכשהכלב היה גור קטן היא הראשונה ששחקה איתו, ועכשיו הוא כ"כ יותר גדול ממנה, כמעט בן שנה ועוד ממשיך לגדול. "אני לא רוצה לדבר איתך". אני מבינה אבל לא מבינה בעצם, במיוחד כי הוא רחוק כ"כ פתאום. וכל מה שרחוק ממני אני לא יכולה להריח, לא מצליחה להבין. יש לו את הגוף הכי יפה בעולם, את זה אני יודעת. אני צריכה להבין, אני יודעת, אבל אני לא יכולה. לא רוצה, אולי, לא מצליחה, עדיין, נכון יותר.

לא יכול להיות שכבר יוני. לא יכול להיות שאהיה כ"כ לבד ביום-ההולדת שלי, לא יכול להיות שעברו יותר מ-4 חודשים מאז שנפרדנו ורק עכשיו אני מתחילה לעכל.

שוב עבר כל הלילה, וכ"כ הרבה דברים קטנים לעשות מחר לפני המסיבה הזאת, הכל לכדי חזות חיצונית, ואני לא בטוחה אם זה קשור להסרת שיער או לאיפור וללהרגיש בתוך בגדים, בתוך פיגורה ויזואלית, כי אני מרגישה כמו סמרטוט בחוץ בג'ינס שלי ובחולצה בצבע תכלת. ובן עמי כתב על רזי הפעלת התאים ואני יודעת שזה בטח זה, וגם שהאישה שלו יפה ומה קורה איתם עכשיו בכלל. וגם קצת לעזור ליעל שהסתדרה היטב בלעדיי עד כה כי הייתי מדוכאת מדי, ומסיבה שתכנונה התחיל בקול תרועה, ובתכניות משותפות גדולות, נהיתה משהו קטן ושקט שהתנערתי ממנו עוד ועוד.

החברים הטובים שלו שאמרו שאולי יבואו בכ"ז, והזמינו אותי לברביקיו בשבת וזה נראה לי כ"כ סוריאליסטי. האיש שהצעתי לו להתחתן איתי לא רוצה לדבר איתי, והם מזמינים אותי לבוא על אפו ועל חמתו, ואולי אפילו לא יודעים.

ויעל אומרת- אט אט מפלס הגברים במסיבה עולה. ומראש חשבנו שיהיו יותר גברים, ואז מבין כל המוזמנים שלי הנשים הודיעו שלא יוכלו להגיע.

ולפנות הבוקר נהיה כבר בוקר ממש, ושקט פה כ"כ עוד, והכלבים מתרוצצים אבל אף אחד מהם לא שלי, ואני לא רוצה ללכת לישון, כדי שהזמן לא ימשיך, לא יסתחרר מחוץ לשליטה שלי, ואני לא אספיק לעצור.

חג שמח, בוקר טוב.

אני כותבת על לסביות אבל ככל שאני מתקדמת אני מבינה פחות, מזדהה פחות. אני קוראת על הטרוסקסואליות כפויה*, אני רואה בי את הסימנים ואת התכנות הפסיכולוגי, את לקויות החיברות. אני בזה לגברים, ואז נזכרת שהם קורבנות אכזריים של גברים אכזריים אחרים, שבחלקם אין יכולת רגשית או הבנה, במיוחד ככל שהולכים יותר ויותר אחורה, לא כי משהו לא בסדר בהם, כי לא אמרו להם שזה התפקיד שלהם. מעגל הקסמים של ההתקיימות הנשית והגברית- גברים מתחזקים-נשים מוחלשות, גברים אטומים-נשים רגישות, גברים לומדים לשלוט-נשים מלומדות להשלט. הכל קונסטרוקציות קונסטרוקציות של מבנים חברתיים, של עבר וזמן, של כח, של מחשבה שגויה, של מחשבה אפשרית.

האקס שלי הוא אדם נהדר, אבל אעפס שוביניסט. הוא לא הבין איך אני טוענת את זה ואני לא הבנתי איך הוא יכול להחזיק בדיעות האלו.  נחרדתי שוב ושוב, עד עמקי נשמתי מביטויים של גזענות כנגד נשים, עמוקים, מושרשים. מהגישה שלו לסקס, מהגישה שלו אלי. כמה בזתי לעצמי על זה שאני נשארת עם גבר כזה, בעל מחשבה עם אספקטים דכאניים, סקסיסטים. ניסיתי שוב ושוב להתגבר על זה, לחזק את עצמי מולו למרות התפיסה שלו אותי, שאיני יודעת כמה היא אישית וכמה היא מונעת משנאת נשים. חלק גדול מהגברים השוביניסטיים (לדעתי כולכם כאלה, ברמה זו או אחרת, וגם אנחנו, וזאת החברה בה אנחנו גדלים) יאמרו שנשים זה דבר נפלא. יאמרו ויתכוונו פיזית, נשים מענגות מאוד, אובייקט מיני נהדר. הם יבינו אותנו כשנמשך לנשים אחרות, אבל לא בהכרח יבינו למה.

אני כבר לא מרגישה אשמה כשאני נמשכת לגברים. אני רואה את הקונסטרוקציה הפסיכולוגית שמביאה אותי לכך, וזורקת להשערה גם השתתפות של הורמונים וריח. אני קצת כועסת על עצמי שזה נראה לי טבעי כ"כ, והרי אני בסה"כ קורבן להטרוסקסואליות כפויה, הרבה מאיתנו, חושבות שזאת אופציה יחידה כמעט, ומטפחות אותה כמו הרגל רע. ריץ' אומרת: "נשים שוכנעו כי נישואין ואוריינטציה מינית לגברים הם מרכיבים הכרחיים, גם אם בלתי מספקים או דכאניים של חייהן".

התרגלתי לשעמום הרגשי הזה, לשקט בחברת גברים. התפקידיים המיניים מדוקלמים בעיניים עצומות. ונשים? זה מפחיד אותי מאוד. הנסיון שלי מועט מאוד ואני יודעת, שכל התשובות לעומק רגשי והזדהות ינתנו כאן, ובתוך כך, המשיכה המינית תעביר אותי על דעתי. החזקתי במושכות ולא חזרתי לראות את הבחורה שנפגשתי איתה לפני כשבועיים, זו שהדייט איתה נמשך 24 שעות. העולם מלא בנשים, רבות מהן נעימות, מתורבתות, משכילות, חכמות, רגישות ומוכשרות מאוד. כ"כ קל לי למצוא בהן מה שאני מחפשת באדם, ועוד שלל דברים נהדרים, ובכ"ז אני נוהה לגבר שישקיט את המניירות שלי, שנובעות מהרגלים ישנים ומגונים.

כשהיתה לי חברה ניסיתי להבין מה חסר לי, ומה זאת אנרגיה גברית אם בכלל. אם חסר לי הדיכוי, ההתנהגות, הפריזמה. ההרגל הזה לשני צדדי המתרס, שני צדדי הדיכוטומיה, הנסיון לעזור אחד לשני להבין את העולם, כל אחד מהצד שלו. ניהלתי פעם שיחה עם חבר ישן שחזר בתשובה, על קבלה ודת ותפיסות לגבי המינים. אמר- אנרגית בריאה זכרית ונקבית. היה בזה משהו שהתאים לי אז, אבל אני לא בטוחה שהוא נכון. אחזור לזה, מתישהו. עם הנסיון והאבחנה.

יש משהו אומלל כ"כ בגברים שמחפשים שוב אמא, כמו בנשים שמחפשות דמות אב. אני לא בטוחה שמשנה לי, אם יהא גבר או תהא זו אשה. אני רוצה יחסים שוויוניים ומאוזנים עם אדם אחר כמוני, בעיקר. נסיון למצוא גבר כזה, לדעתי עלול להעלות חרס. ושוב אני כועסת על עצמי שאני מתעקשת על גבר. למה גבר? זה כ"כ בנאלי. ואם כבר גבר, למה לא מתוך עוורות מוחלטת- למה לדעת מה הכוחות החברתיים שמארגנים את הקונסטרוקציה הפסיכולוגית למשיכה הזאת ובכ"ז? כנראה כי עם גבר זה יהיה יותר קל, חברתית. אני דכאנית איומה כלפי עצמי, זה ידוע, ולא כ"כ אמיצה בסופו של דבר. אם יחסים חד מיניים היו נורמטיביים בדיוק כמו שיחסים הטרוסקסואלים נתפסים, יתכן ולא הייתי מהססת. אני מפחדת מהמון זועם, ממלחמות, מלהיות לא בסדר. אבל כולנו מפחדים לא להיות בסדר, אחרת לא היו "נשים", ולא היו "גברים", אלא פשוט בני אנוש שמתקיימים.**

*מאמר של אדריאן ריץ', הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי.

*לא סטיגמטים, לא סטריאוטיפים, לא שבויים במוסכמות, לא כלואים בקונספציות שמתחזות לטבעי, לא כבושי מחשבה ותודעה, פשוט מתקיימים. חופשיים יותר, משוחררים יותר, פתוחים יותר לחוויות, סגנונות חיים ואלטרנטיבות.

(לחיצים, לחיצים)

ואבא שלי שאל, "מה הקטע בלצלם שירותים ואז לפרסם באינטרנט?!". לרגע התעצבנתי ורציתי לסנן איזו תגובה אבל התאפקתי, בדיוק כשאמר שתמונת הכיור אכן יפה, "האור", הוא אמר. ואז שאל אותי אם גם לי יש בלוג ואני מפרסמת בו צילומים וטקסטים, והנהנתי והצבעתי על המסך. "אה, זה האתר שלך? מה את מפרסמת שם? תמונות? שירים?", "יומן". "אה! ואיך את מרגישה עם זה שאנשים אחרים חיים אתך את החיים שלך?" (טוב, אבל לא אמרתי כלום). הוא נעלב קצת כשלא רציתי לומר מה הכינוי שלי, ואמר שהוא יכול לחטט בהיסטוריה ולמצוא, אבל כמובן שלא יעשה את זה, כמו שלא יחטט לי בארנק. אין לי שום דבר מעניין בארנק, באמת.

אני שוכחת הכל. זה קשור להדחקה שלי בעיקר, לדעתי, זה קשור למוח המבולבל והעמוס שלי, זה קשור לפחד שלי וזה קשור לזה שדפקתי את עצמי בתיכון עם לא מעט גראס, לכדורים שנתנו לי לפני שלוש שנים (רופא המשפחה ידע מה הוא אומר כשהזהיר - "זה דופק את המוח!").

משהו בי עובד ממש כמו במומנטו, גם לטווח הקצר וגם לארוך. אני שוכחת מחשבות שהרגע היו לי- דברים שהתכוונתי לעשות, אני לא יכולה להחזיק יותר מדי מחשבות במקביל או לחלק את עצמי לכמה וכמה עיסוקים בלי לאבד כמה באמצע (אספקט של בעיית הקשב המאופיינת עצמאית שלי, מן הסתם). קשה לי לעקוב אחרי מחשבות לאורך זמן. זה מאוד אובדן זיכרון לטווח קצר עקב שימוש במריחואנה. זה לחלוטין מפורר את המרקם המחשבתי היום-יומי, הקרוב, זה לחלוטין הופך את ההתנהלות שלי להזויה (אני שוכחת הכל! אני חושבת וזה מתעופף ממני, אני לא מצליחה לשים רגע מחשבה בצד ולחזור אליה, כי היא תעלם - החלטתי להשתמש בפנקס קטן בשביל זה- אם ארשום את כל המחשבות הרגעיות והמעופפות האלו- ארוויח הרבה יותר, אתמודד ביצירתיות עם אספקט של בעית הקשב ומי יודע מה אגלה על עצמי! אהוי! פתח לקיום אחר!). אבל הטווח הקצר הוא רק מטאפורה קלילה וכביכול לא מזיקה למה שקורה אצלי בתת מודע, בזכרון לטווח הארוך, במודעות העצמית. כאמור, אני מדחיקה הכל, אני משקרת לעצמי בחינניות כדי להתמודד, כדי להתגבר על הפערים ברצף ההיסטורי שלי- כדי ליצור קוהרנטיות.

אבל התחושה היא תחושה של אמנזיה. אני שוכחת חלקים מעצמי. כן, הקושי שלי להתמודד קיצוני, אבל אני תוהה אם זה רק זה או שבאמת יש לי בעיה מוחית. אני חושבת שזה משהו שהיה פחות ברור לפני שהלעיטו אותי בקלונקס, אולי סתם נדמה לי, אבל אני בטוחה שבאיזשהי בחינה זה נהיה הרבה יותר חמור. המוח שלי והזיכרון שלי בהחלט נפגעו מאוד מכל העניין. זאת מחשבה חמורה מאוד, ומדאיגה, והנזק הזה בהחלט לא שווה את הזמן שבו ריחפתי לי בחוסר איכפתיות וחוסר חרדות למיניהן, ישנתי טוב יותר בלילה ואכלתי סרטים כל 11 שעות כשכדור החל להתפוגג. קלונקס זו נגזרת של הרואין, הוא אמר לי, והרופא משפחה אמר- "מוכרים את זה ממשאיות בשדרות ירושלים לג'אנקיז שלא הצליחו לקנות סמים". כן, זה די נורא. כן, פסיכיאטרים מאוד קלים על הדק התרופות, כן, אבא שלי צדק בכעס שלו על הפסיכיאטר.  כמו כן, אני מאבדת עניין מהר מאוד, כי אני פשוט שוכחת מה בדיוק עניין אותי במה שעשיתי (או במה שכתבתי), הכל מבוזר ומקפץ. קשה לי מאוד לחשוב על דברים לעומק (וזה מסביר למה הגעתי להתנהלות הדאואיסטית שלי, ולמה אני ממש מעדיפה לא להפעיל את המוח ומרגישה בעצם, שאני לא ממש יכולה. אהה אולי זה פאק-רגשי פזיולוגי משולב (מסובך מדי, למה להיות בן-אדם זה מסובך כ"כ).

היומיים האחרונים היו לי קשים מאוד, מהסיבות שמפורטות בפוסטים הקודמים. מה שקרה גרם לי לראות ולהבין מנקודה אחרת איכשהו, את ההדחקה שלי, את חוסר היכולת להתמודד (כן, כן, גם פה). היתה לי שיחה טובה מאוד עם חבר, מצאתי את עצמי מדברת על הכל, ואותו מבין (זה לא מובן מאליו- להבין אותי זה לא מובן מאליו, לקבל אותי זה לא מובן מאליו, שאני ארגיש נוח לאפשר את זה, זה גם לא מובן מאליו), השיחה עזרה לי ובסופה הוא קיווה בשבילי באמת שאזיז משהו בהתנהלות המדשדשת במקום שלי. אני מרגישה טוב יותר (וזה בכלל לא מובן מאליו. אני מרגישה אשמה לגבי זה, כמובן), ומהדברים של יעל שרואה אותי מבחוץ בשיחה היום (כן, כן, בפוסט הקודם) ומדפדוף אחורה בבלוג והגילוי המדהים שאת כל מה שעובר לי בראש עכשיו ונראה לי כמו גילוי מסויים כבר אמרתי בעבר, גם אם בלי להרגיש אותו דבר לגבי זה. אני מבינה יותר עד כמה אני ממש שוכחת, וזה מבהיל קצת. אני מנסה להעזר בבלוג- באיזשהו שלב היה לי די ברור שמה שאני עושה פה זה פשוט אוגדת את הזכרונות שלי, אבל אצלי- קריאה מאוחרת מעלה גילויים מדהימים בקשר לחלקים שחסרים לי מעצמי ביום-יום. אז הבלוג הוא בשבילי, מה שעושה את פרוייקט הגנום הקטגורי החדש שלי למשהו שאני עושה בשביל ההישרדות שלי, משהו שיסייע לי בשלב זה או אחר, אם לא עכשיו. נכון, יש המון קטגוריות וזה מאוד טרחני, אולי מישהו יהנה מזה חוץ ממני- הרי הבלוג הזה כ"כ ישן ועמוס, זה יעשה קצת סדר ואולי יעשה את חווית הקריאה של מישהו טובה יותר. בכל מקרה לקח לי הרבה זמן, ומיינתי ותייגתי עד כה בערך חודש וקצת, אמשיך בהמשך, לא יכולתי לקרוא יותר מעצמי וכבר נהיה בוקר, אבל גיליתי כמה דברים שהדהים אותי שחשבתי כבר (והספקתי והצלחתי לשכוח מזה..). די גאוניות התגיות האלו. זה יוצר הצלבה מאוד מאוד מעניינת, ואפיון מוצלח.

כמובן שאני כבר לא ממש זוכרת על מה רציתי לכתוב. והאמת, אני מתחילה להשתכנע שמשהו ממש לא בסדר עם הפעילות של המוח שלי. אני חושבת שמעולם הייתי כ"כ מנותקת ולא מבחירה מהמציאות סביבי. אמנם הקושי הרגשי גדול- אבל בכל זאת. נושא לבירור.

עיקר הדברים שהקשו עלי ביממה האחרונה-  הפחד שבן זוגי לשעבר לא ידבר איתי שוב לעולם, הפחד שהפגיעה שפגעתי בו לא ניתנת לסליחה או גישור, אשמה עצמית על כך וייסורים לרוב, שפיטה עצמית חריפה, ייסורים, עוד ייסורים, התייפחות מופרעת שגמלה לי בעיניים כואבות, עפעפיים נפוחים, כאב סינוסים עז ושפשפת טישו בתחתית הנחיריים. ההורים שלי קיבלו את זה לא כ"כ טוב (אמא שלי פחדה מרילפס לדיכאון הקודם שלי לפני שלוש שנים, התרגזה בטענה שאני לא מדברת בהגיון ועזבה, אבא שלי צרח עלי). הפחד שלא אצליח לעולם להיות בזוגיות, הפחד שאני רק מאמללת את האנשים שמתקרבים אלי, שאני לא מצליחה לעמוד בערכים שלי עצמי.

אני לא יודעת מה יהיה. אני מקווה שמשהו, קצת קצת, ישתפר. השיחה עם ק' היתה נהדרת ממש, והסכמנו על אט-אט. ראיתי בבירור את מצב הדברים. הפתרון הקל והקרוב ביותר למצב המסויים שבו החיים שלי תקועים (בפאזה מסויימת)- הוא זה שלא מחדש כביכול שום דבר- לסיים את התואר ואת ההתמחות ובחינות הלשכה. אח"כ לא כ"כ משנה. הוא אמר לי- ק'- תעשי דבר דבר. והפתיע אותי עם ראייה עמוקה של המציאות, שלא חשבתי שיש לו. אולי אני נותנת פחות מדי קרדיט לכולם, בעיקר כי בגלל הנתק שלי והשנים שבהן הייתי עוד יותר מנותקת, אין לי מושג מה עובר בראש של כל האנשים, אני לא יודעת איפה זה בעיקר אני ואיפה זה די קונבנציונאלי. מה שעושה אותי מאוד נאיבית, ומוקסמת משטויות גמורות שנראות לי כמו הפתעה אדירה.

החודש העברי שלי התחיל היום. זה מרגש אותי כמו שזה ריגש אותי כשהייתי קטנה.

ברדיו אמרו שיום-הולדת (38) לקיילי מינוג היום- שהייתה אלילת ילדותי, וזה אומר שגם לבת-דודה של אמא שלי יש יום-הולדת (36) היום, והיא היתה מודל החיקוי הראשון המודע שלי, ביסודי (אבל נדמה לי שיש לה יום-הולדת ב-29, דווקא. מוזר, כשהייתי קטנה חשבתי שזה הכי מגניב בעולם שיש להן יום-הולדת באותו יום. כמה גרוע שאם לא היו אומרים ברדיו, לא הייתי זוכרת את היום-הולדת שלה בכלל). גם לאיאן פלמינג (כותב ג'יימס בונד) יש יום-הולדת היום, או היה יכול, אם הוא לא היה נולד לפני 96 שנה, אבל זה פחות מעניין אותי.

האלבומים ששמעתי הלילה ב-88FM  ויורדים עכשיו- the eals- beautiful freak - מומלץ! אתם בטח מכירים את 'נובוקיין פור דה סול' שלהם, אישית לא שמעתי אף שיר אחר, והאלבום הפתיע אותי. הזדהיתי איתו מאוד, המילים נהדרות. "האיש שראה הכל" הראשון הקאלטי של רוקפור, ומי שלא אוחז בו שילך על זה כבר, זה דיסק נהדר שאני מאוד אוהבת ולא ברור איך הוא לא נמצא בארסנל שלי.  

working class hero של ג'ון לנון, שמעולם לא שמעתי בעבר והוא מצויין (השיר, לא מכירה את האלבום כולו, אבל הוא יורד, יורד).

הדבר הכי מגוחך ששמעתי לאחרונה, עכשיו, ברדיו: הפרסומת של דיסקונט לחשבון חיסכון למונדיאל הבא בעוד 4 שנים. אני לא מתכוונת לזלזל בכל מי ששואף להגיע למונדיאל הבא- אני מזלזלת בדיסקונט, בפרסומאות הגרועה שלהם, ובנסיון גרוע במיוחד לפנות למכנה משותף. נו באמת.

גם הפרסומת עם רבקה מיכאלי לאחוזת צהלה (החדשה מבית אחוזות רובינשטיין, כן כן) - בית אבות לעשירים, איומה, ואתנוצנטרית נוראה.

השיר שלי ברדיו, איזה כיף (התחלתי לבכות, כצפוי).

אולי ריטאלין לא כ"כ טוב לדיכאון שלי, בכל זאת.  זה מצחיק, לא ייחסתי לזה חשיבות, הרגשתי חזקה מאוד, אפילו שהכדור שיפר בהחלט את מצב רוחי שהיה ירוד ממש לכמה ימים לאחרונה. לא חשבתי שזה יכול להשפיע עלי ככה, ואולי זה באמת לא קשור. אי אפשר לדעת עם דיכאון, פשוט אי אפשר לדעת מה בדיוק מעורר את זה וגורם לך להגיב כמו שאתה מגיב. הכימיה? האירועים? הרגש? איזה שילוב בינהם?

ומה העניין עם חסימת החקיקה השיפוטית של בג"צ כדי לחסום איחוד משפחות? רציתי לכתוב על זה כבר לפני כמה ימים כשקראתי על המכתב של ברק בהארץ, ועל התגובה (פוי!) שנגררה אחריו (וזאת לא התגובה שרציתי להראות אלא את התגובות מהכנסת על הרצון להכניס תוספת עוקפת בג"צ לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שתמנע מבג"צ לפסול את התיקון המתוכנן לחוק האזרחות שימנע את איחוד המשפחות, אבל כמו גם הכתבה על המכתב של ברק- היא עברה לארכיון ולא ניתן לראות אותה ללא תשלום). זה דבר שאולי היה יכול להיות לגיטימי אם הסיבות לא היו קלוקלות כ"כ, ואם לא היה כזה צורך במדינה הזאת לביקורת שיפוטית ולחקיקה שיפוטית שיזיזו משהו לכיוון אנושי יותר. ברק לא הגה את זה שהכל "הכל שפיט" סתם ("אפילו הכיבוש" אבא שלי אמר). מה לעזאזל הולך בכנסת, איך כ"כ הרבה כסף הולך לשם, וכלום לא קורה. אולי אני לא מבינה כלום, אבל כמו שזה נראה מפה, יש שם חוסר יעילות משווע. במקום הכתבה מצאתי ראיון משעשע עם הש' חשין הפורש משלשום. אני לא מסכימה עם דעתו על מניעת איחוד המשפחות, אבל הטיעון שלו הגיוני מאוד, ואנושי, לעומת התגובה ההיסטרית, הבהמית והגזענית מלמעלה.

אם כבר הארץ, קצת על משהו שנדמה לי שקשה לרובנו לא להרגיש איתו בבית. וידאו באינטרנט ולוסט- אבודים אך נמצאים ברשת (ואם כבר לוסט, שני הפרקים האחרונים לעונה שודרו לפני כמה ימים, ואפילו ירדו אצלי. עוד לא ראיתי). ומשהו מאוד מרגש- מהקפטן של הארץ, מה ש-MySpace עושה למוזיקה בעולם- כוכב הרדיו מת שנית.  (כן, אני יודעת שאני האחרונה שמגלה כל דבר, אמרתם את זה כבר כשכתבתי על פנדורה).

בנוסף, עוד רעידת אדמה, שטח היערות הצטמצם באחוז בעשור האחרון וביום שלישי יהיה שרב, אבוי.