הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני לא ממהרת להחליף את הזוגיות הקודמת שלי בזוגיות חדשה. אני רוצה להתרפק על זכרון ספרי שולחן הקפה, שחלקם שלי ודחוקים עתה במדפים שהיו שייכים לספריה הראשונה שקנו לי הוריי. איני ממהרת להציבם על שולחן קפה זוגי חדש. אני רוצה להתגורר לבדי. כמעט שכחתי שאני רוצה להתגורר לבדי.

הייאוש שלי כלכלי, ובזוגיות אנרציה לישועה רב-תחומית. איני יודעת איך לנטרל את הדחף לקרבה חוצת גבולות (מוזר לומר גבולות היום*), איך להמנע מהצורך הבוער בי למסד כל קשר לבית, שולחן קפה, מכונת כביסה וחיית מחמד.

היו לי אהבות גדולות לאנשים יפים. האחרונה מהדהדת בי תווים וריח עור, שיפולי גוף וצבע סדינים ומרצפות. רגליו הארוכות וחשיקת השפתיים הביישנית, שערו הארוך ועיניו הכהות, עמוקות ברגשות שאין להם שם. צדודיתו בגוון זית מהלכת עלי קסם, הריחות אופפים אותי ואני מרגישה אותו בקצות אצבעותי. אני נמלאת זכרונות, הדים של חיים בינות הכתלים שחלק עימי.  

*aka 31.7.06, עת התחוללה לה מלחמה.

ביום ההולדת שלי, אני רוצה שנאפה עוגה.

ניקח אותה ונלך עם הכלב לפארק, או לים.

הוא ישתולל ואנחנו נאכל ונשתה יין,   אולי.

אח"כ תזמין אותי לסושי. בסוף תקח אותי הביתה, ונשכב.

תרצה לחגוג איתי, כמו שרציתי לחגוג איתך, בבקשה.

עבודות סמינריוניות הן לא תענוג. כל ההערות והציטוטים, כל שמות הכותבים והמאמרים שלהם, כל ההסתמכות על הסתמכות על הסתמכות. הערות השוליים מוציאות אותי מדעתי. כן. זאת עבודת נמלים.

יש לי יום הולדת בעוד עשרה ימים. אני לא רוצה דבר (אל תטעו, אשמח לתשומת לב ולברכות ולמתנות קטנות. אבל אין לי שום צורך במשהו גרנדיוזי, בחגיגה חגיגית), מלבד להיות איתו. פיזית, באותו היום. לא לעשות שום דבר מיוחד, רק להיות איתו. בדיוק את אותו הדבר שרציתי לפני שנה אני רוצה גם עכשיו. אז זה התפספס, בפגישה גדולה בבוקר ואז הביתה ואז ריצה לבי"ח וייאוש.

כתבתי לו, שבעתיד, אחרי שנגמור להתרחק, אחרי שנרגיש טוב יותר, אני מקווה ליום אחד מאושר. שבו נאכל בחוץ ונראה סרט, נשכב ונישן. ונהיה מספיק רחוקים כדי להתקרב, בלי כל המשקעים, היומרות, הזכרונות הרעים, בלי כל הקלקולים הקטנים בתודעה שמפריעים לנו לאהוב אחד את השני. לעצמי כתבתי שהלוואי וזה יהיה ביום ההולדת שלי. למרות שאני יודעת שלא יעבור מספיק זמן, למרות שיתכן שאפילו לא יתקשר, שישכח.

אני מסתכלת מסביב על החדר שלי, וכבר לא איכפת לי. עוד ארבעה חודשים אגור במקום אחר, אחרי זה במקום אחר. אני כ"כ לא החלטית שמשכנתא לא אקח כנראה, אלא פשוט אשכור דירה, למי יודע לכמה זמן, ומי יודע איך. כ"כ הרבה דירות עברתי בחמש השנים האחרונות, שש פעמים ניסיתי למצוא בית בתוך קירות אחרים, חלק מהפעמים האמנתי, אבל עכשיו כבר לא. זה לא משנה. זה זניח. תהיה שם המיטה שלי, שולחן הכתיבה, המחשב, המדפים והספרים. הבגדים וערימות של דברים קטנים אחרים. הכורסא, אולי התנור ושואב האבק, הטוסטר, אם אקח אותם ממנו. כמה כלי מטבח ומגבות, כמה סטים של מצעים. אין טעם לטרוח על עיצוב, אין טעם להִקשר. יש צורך במרחב ולהרגיש בנוח. יש צורך בווים רבים, במסמרים, בתמונות רבות על הקירות, הארונות, בשירותים. טעם בארון גדול. נוחות מינימלית, חלל תצוגה מקסימלי, אוויר. זה הכל. אני לא רוצה להקשר, אני לא רוצה להנתק, יותר.

אני רוצה מקום משלי, ממש שלי. לא שכור וזמני וחולף, אבל מצד שני הכל משתנה כ"כ מהר, היום, אני לא יכולה להתחייב לדבר (לפני חודש דווקא חשבתי שכן).

אה, והפסקתי לעשן.

אני הולכת לקנות לחם וסיגריות.

בעצם אני רוצה א-בדידות, א-חוסר גוף להצמד אליו, א-העדרות רגשות שבועטים בבטן.

אח"כ אלמד.

כל מה שעבר לי בראש הלילה זה כמה חסר לי- נשיקות, סקס, מגע, התרגשות שגדולה ממני, שאין לי טיפת שליטה עליה.

ניסיתי לחשוב- אם הגוף היה נרגע, האם הייתי בודדה? אבל נדמה לי שהגוף מכור, שהמע' הנפשית שלי מכורה, לעונג, לא-בדידות, לקרבה ואינטראקציה הולמת.

א-בדידות.

אבא שלי שואל אם  משהו נוראי קרה, אומר- "היית שעה בטלפון". רק עם יעל אני מדברת בטלפון בדר"כ, הם יודעים את זה. אני מנסה להסביר. "נוירוטי", אני אומרת, "לא, זו לא מילה טובה". "אובססיבי?" הוא שואל, "אני פשוט מנסֵה להבין". הוא מנסה עוד כמה מילים אבל אני לא מקשיבה כ"כ אלא בוהה במסך. "קשה", אני אומרת. "הוא קשה נורא. חכם נורא, אבל קשה, נוקשה, סגור על קונספציות בצורה מאוד מסוגרת", אני מכווצת את הפנים כדי להדגיש למה אני מתכוונת.

אבא שלי מאוכזב. יותר מאוכזב ממני, אני חושבת, שהופתעתי והבנתי ואשכח מזה עוד מעט. אבא שלי לא שמע אותי מוציאה מילה טובה ממש מהפה על בחור כבר אולי שלוש שנים, מאז שהתאהבתי בידיד שלי שהפך פוליטיקאי והאמנתי שישנה את העולם, או לפחות היה כ"כ ערכי וחדור אמונה שהאמנתי איתו גם, קצת יותר מדי, ואחרי כמה שירים הוא נעלם והשאיר אותי תוהה עם שלוש שנות חברות שלפתע נראו מאוד חסרות בכל הטוּב שהיה בהן.

אחרי שאבא שלי הולך לישון אני מוצאת שלעולם לא הייתי מסתדרת עם מישהו אנליטי כ"כ, ואבא שלי שאמר "קשה למצוא מישהו עם אינטלקט וגם אינטליגנציה רגשית", נראה לי צודק מאוד. אני חושבת שאני אופטימית חסרת תקנה, בעיקר מוקסמת, מהר מאוד, מדברים שחסרים לי, מרגעים קצרים מאוד, ומישהו שלא יוכל להבין אותי, או לראות את הצורה של המחשבות שלי בגלל הצורה של המחשבות שלו- שאני רואה בברור ובייאוש, לא קוסם לי יותר מדי. זה, אבל, גורם לי לראות משהו שכן יוכל להיות אפשרי, מתישהו. כך ש-24 השעות האיומות האלו נגמרו לא רע.

שיר של הג'יגלס שחסר לי ירד, ואני מקשיבה לו ועולצת. הם מקסימים אותי כ"כ ואני מצטערת שהם התפרקו מהר, ומקלידה תוך כדי קיפוץ מצד לצד על הכיסא. אני מפתיעה את עצמי, לפעמים, אני חושבת שאני צריכה להשתמש בעצמי בכל העצות שאני מפזרת לכל כיוון.

זהו זה/ ג'יגלס (1999)

זה כמו, זה כמו, כמו מן הריון מדומה/ יש בה, יש בה, מן משהו שעשה לי את זה/ פשוט קרה פתאום, אם לא היו סימפוטמים, לא הייתי מספר/ זה לא שזה חדש לי, כבר הרבה פגשתי וחשבתי שזה זה/ וזה- לא כ"כ כזה... אני שוב לבד!

"זה כמו בזהו זה"/ תמיד אותו הסוף למחזה/ "צא מזה, אל תהייה כ"כ קשה. כזה מן עסק ביש"/ דופק לי על הראש כמו פטיש/ "צא מזה, אל תהיה כ"כ רגיש. חשבת שזאת היא"/ היא נראתה לי כמו מלכה שלי/ "שמע לי בני, אם אין אני לי, מי לי? מי לי? מי? אתה כזה רגיש"/ לא תאמין איך שאני מרגיש/ "צא מזה, נסה להיות אדיש", אי-אי-איש.

זה כמו, זה כמו, כמו מן נסיון שכזה/ למצוא, למצוא לי לב חדש לחזה/ וטוב, וטוב לי קצת, לפנטז לי על זה/ הרי בסה"כ, בסה"כ, זה כמו מן הריון מדומה/ פשוט קרה פתאום, אם לא היו סימפומים, לא הייתי מתבכיין/ נכון שזה קרה לא פעם, רק עשה לי טעם, של אולי זה יתכן/ אבל זה לא, אותי זה מעצבן, אותי זה מעצבן כי... אני כמו כולם!

"זה כמו בזהו זה"/ תמיד אותו הסוף, המחזה...  (פזמון)

אבל זה כמו בזהו זה, בקיבוץ בכפר בכרם, צא מזה/ "צא מזה, אל תהיה כ"כ קשה"/ גם אתה תוכל לשנות/ "כזה מן עסק ביש"/ את סוף המחזה אם תרצה (ועוד ועוד אימפרוביזציה נהדרת ומטורפת)

יעל אמרה אתמול שאחרי כ"כ הרבה שנים, אפשר כבר לעשות עלי מחקר פסיכולוגי. לא ממש ירדתי לסוף דעתה אבל זה נשמע לי נחמד. היום לא ממש דיברתי איתה, כשסימסה לשלומי כתבתי שבא לי למות, כשהתקשרה הייתי מעורפלת מדי ולא תקשורתית. היא יודעת יותר טוב, היא כבר אמרה לי אתמול בלילה- "את נגררת אחרי הסיטואציות האלה, אולי תשני על זה, תחשבי על מה את בעצם רוצה, נדבר מחר", ובכך חסכה לעצמה את כל המלל הזה, שאתם קוראים.

גם הפרק האחרון של לוסט ירד (כן אני יודעת שהוא שודר כבר לפני כמה ימים), אז אגש לראות (אמורים להיות קצת הסברים, כל הפרקים האחרונים כ"כ הזויים).

הידיים שלי שמצטלמות נהדר, מסתבר, יחד עם טריקי, אתמול, שנראית הרבה הרבה יותר טוב במציאות, ומהאב הגאה נמסר שכבר עושה טריקים (די מבהילים, כמו לקפוץ אל אדן החלון, ובהתחשב בגודל שלה, זה אומר שיש לה כוחות על).

לילה טוב.

03:30- ותוספת מאוחרת: לאדם הכי מוצלח שאני מכירה, שהוא גם המיתולוגי שלי מסוף התיכון, ולא במקרה, יש יומולדת היום. הוא נמצא בניו-יורק עכשיו, לפני טקס סיום תואר שני בהארוורד, וכניסה לקריירה שאני בטוחה שתהייה מוצלחת לא פחות מכל דבר אחר שעשה, ואף יותר. שעומד להנחתי לעבור לגור עם זוגתו בת המזל שהחלה להתגייר לקראת הנישואין שלהם, עכשיו משנסתיימה שנת הלימודים של שניהם. כתבתי לו מייל ושלחתי את "פתאום היה לי טוב כ"כ" של אילנה רובינא, וקיוויתי שיתרגש לקרוא את המילים שלי, שזוכרות אותו כמה ימים אחרי יום הולדת 18.

בשבילי אני מקווה שאמצא אי פעם אדם שיקסים אותי עד לקצות הנימים ואוהב כמו שאהבתי אותו, כמו שאני עדיין אוהבת. גם בשבילכם.

אני מרגישה קצת, כמו שדרנית רדיו בלי מאזינים.

אני מתגעגעת לאנשים שהשארתי מאחורי.

יש לי חבר שאומר שתמיד כשהוא שומע שירים ישראלים ישנים הוא בוכה, אחרי שהוא גומר להתגעגע לעבר שלו, הוא מתגעגע לעבר שהיה פה לפני שנולד. הוא לא מבין את הנוסטלגיה הזאת. אולי געגוע להוויה כמו לרצות אותה, אפילו שלא אני ולא הוא חווינו אותה. היא נושאת איתה איזה קסם שקורץ לנו, איזו הבטחה לשקט.

אני מתגעגעת פתאום לבחורה שאני יודעת שעשיתי לה עוול, והסיבות להתעקשות שלי נראות לי תמוהות.

באיזשהו שלב צריך לומר, זה לא הם, זו אני. אני מצפה למשהו שאני לא מצליחה למצוא, ואני בוחרת לשפוך את הזעם שלי החוצה, אח"כ להרגע ולהתנצל.

התקופה האחרונה נראתה לי חיובית, ובעיקר במפלט שהציעה לי, בעיסוק במשהו אחר, באנרגיות אחרות ובהתקיימות אחרות. היא הזיזה אותי מלהתמודד באמת, ע"י איזשהי שכבה של רעיוניות אופטימית, של אלטרנטיבה קצת קיצונית, קצת אידילית. של אמונה שהעולם יכול להתקיים על פי משהו שאני מרגישה בלבד. בעיקר האמנתי שהנה משהו קורה, בעיקר יצרתי מערבולת, ואז כריתי לי בור, העמדתי אותו לפני ונפלתי לתוכו כדי להתעורר.

אולי התעוררות לא רק מהחולמנות הוורדרדה האחרונה, אלא מהייאוש, האפטיות וחוסר האמונה שנשאתי איתי תקופה די ארוכה, ושבגללם, בעצם, ברחתי אל כל הוורוד הזה.

יש משהו בייאוש, שלא מאפשר להשתחרר ממנו. בתוך הפסימיות שנראית מוצדקת כ"כ. בתוך מחסור בכמה דברים בסיסיים שגוררים אחריהם כזו מרה שחורה.

ידעתי, אבל, גם מתוך התחושה שגרמה לי לכתוב את אחד הפוסטים האחרונים, זה שהצהיר שאני יודעת להשיג כל מה שאני רוצה, רק לא יכולה להחליט, שמשהו שגוי מאוד בכל מה שמתרחש סביבי. ידעתי שהראייה שלי לא נכונה. בנפילה של היומיים האחרונים אין הפתעה גדולה, בסופו של דבר, רק מפח נפש קטן שגרר עמו התפכחות קטנה וברורה, ידועה מראש, והרבה זעם ותסכול, תחושה שאני אדיוטית גדולה, עיוורת מוחלטת. זה היה וחלף, זה לא באמת רלוונטי, אני מסוגלת להכיל את זה, לעטוף את זה ולקבל את זה כמו שזה, ולהבין שזה לא עניין גדול.

לעולם יש נטייה לשמור על סטטוס קוו, וכל נסיון שלי לפרוץ משהו מחוץ לגבולות האנרגטיים שלי מביא לקונטרה די חריפה. לפעמים לעולם באמת יש משהו לעשות בקשר לזה, לפעמים זה די ברור. לפעמים זו אני, או אני שלא נוכחת בי מספיק, שמוליכה אותי בדרך  מסויימת כדי לקבל תשובה ברורה, אם גם חותכת, אם גם לא מתאימה לרגישות שלי, לקושי שלי להכיל.

הייתי מעדיפה את הדברים פשוטים יותר. הייתי מעדיפה אני להיות פשוטה יותר. הייתי מעדיפה להתקיים בכל מצב שהוא שלא מרגיש לי כמו התעוררות לסיוט. למציאות שאני לא רוצה בה, למציאות שיש לי אליה נקודות חיבור טובות יותר, רבות יותר. מציאות שאני מאמינה בזכות שלה להתקיים.

הייתי רוצה למצוא מפלט מכל זה, מפלט שיכול להיות התקיימות פשוטה של דברים מסויימים שיבואו על סיפוקם כך שההתקיימות לא תהיה כ"כ מסנוורת, כ"כ לשווא. הייתי רוצה מטרות להאמין בהן, ללא הסתייגות, בלי לדעת שמהכל ניתן להסתייג.

יש משהו גדול שאני צריכה לעשות, מבחינת עצמי, אם כי זה זמן רב שאני לא משוכנעת שזה משנה משהו חוץ מלי עצמי (למרות שיהיו לו השלכות רחבות, ולדעתי הסובייקטיבית, זה יהיה לטובה). אני זזה לכיוון הזה כבר שנים, באקטיביות שהיא פאסיבית באיטיותה, בחשש ובחיפוש עקבי לבריחה. מעולם לא הייתי מרוקנת (בחוסר מילה טובה יותר) ממוטיבציה מודעת להתקדם לשם, דווקא מכיוון שאני יודעת שזו הדרך היחידה. נדמה לי גם, שאולי שכחתי את הדרך, ובעיקר נראה לי, ואני מפחדת להודות בזה שמא זה יתגשם- שהדרך לשם לא קלה כפי שחשבתי, או, לא תהיה לי קלה. לא ברור לי למה, מדובר בכמה עקרונות בסיסיים אבל הנסיונות שלי ללכת בעקבותיהם לא פתחו בפני שום דלת גדולה ומהירה.

אני מנסה להסתכל על הקונסטרוקציה המחשבתית שלי מכמה זוויות. הבסיסית שתוארה לעיל; המתחכמת שיכולה למוטט כל קונסטרוקציה בטיעון שזה יכול להיות טירוף מוחלט, או רק החזקה באמונה עיוורת לגבי דבר מה שיכול להיות שאין בו דבר; זו שאומרת שאני כבר שם, ורק קשיים ספורים מונעים ממני את השהות המוחלטת בתוך משהו שהוא הטוב העילאי עבורי. כולן נכונות ואני יכולה להבין אותי על האחרונה- הטוב עילאי הזה הוא סבל קיומי מוחלט - הוא השלמה עם דברים שאני רגישה מכדי להשלים עמם. הוא ההבנה שכך הדברים, הוא הניתוק מהרגש העכשווי שלי אל עולם של רעיונות, של משתנים, של צורות אפשריות.

אני עייפה פיזית ועייפה מציפיה לגאולה בדמות עצמי. אולי העניין פשוט ומסתכם בכימיה וכמה חיווטים לא נכונים. אני יודעת שאני יכולה לתקן את זה, השאלה היא למה אני לא רוצה. שאלה טובה יותר היא אולי, אם אני יכולה להשיג דברים רבים, למה אני לא רוצה לעשות דבר כדי להשיג אותם, למה ההבנה שאני יכולה להשיג אותם, מספיקה לי ואין לי צורך אמיתי מעבר לזה. אבא שלי אמר, נניח ונניח בלוק גרניט ענק, פה, באמצע הסלון. ונרצה מאוד לדחוף אותו- זה יעזור לנו להזיז אותו? אפילו אם נשמן את הרצפה. נדחוף ונדחוף ונדחוף והוא לא יזוז- יש דברים שהם פשוט למעלה מכוחותינו.

אני לא מאמינה בזה. נראה שאולי אני עוד מחפשת את נקודת המבט הנכונה, שתאפשר לי להזיז את הדוקים הנכונים.

נראה לי שאני קמלה.

בעולם של נשיות מתרדדת, ניתן לומר שאני גברית מדי, מכדי להשיג דברים שנשים קלות דעת ממני משיגות. במושגים של היום, אני לא קוראת לעצמי אשה. אני רואה אותן מסביב, את הגברים שהן כורכות אחריהן, את מה שמעניין אותן, ומרגישה יוצאת דופן.

העולם הופך נשי יותר, אמרת. גם אבא שלי הסכים, בצורה גורפת, מילה במילה. האליטות הגבריות המשכילות נדחקו החוצה, אתה אומר. אני כמעט מסכימה. אליטות שמרניות. אני חושבת, וכבר אמרתי את זה, שהרידוד הזה נוצר כתוצאה מדיכוי. הסכמנו שרק ההריון מבדיל ביננו, או כמה פרמטרים פיזיים וכימיים. אמרתי כל השאר זו פיקסציה חברתית ואתה נותרת סקסיסט. סקסיסט כמו גברים לבנים משכילים.

כשאכלתי את עצמי על כך שבאתי כדי לשכוח אותו, או לפחות שלא יהיה הגבר היחיד בחיי, אתה נגעת בי כדי לשכוח אותה. דיבורים על טוהר התפוגגו, והדיסוננס של החיים שלך צרם עד כדי שלא יכולתי לשמוע אותך יותר. ביקרת וביקרת אותי, ללא רחם וללא יכולת הזדהות (סקסיסט, אתה סקסיסט. אתה לא מסוגל להבין שהלילות הבודדים שלך כמו הלילות הבודדים שלי) על אינטראקציה חולפת, על הבחור שישאר ברקע, על 10% אחוז עניינך, על הרצינות שלך, על זה שאתה כבר לא ילד, על הרצונות הבוהקים שלך. ואיפה הם עומדים מול ירייה ברגל בדמות בלונדה צעירה ורועשת שלעולם לא תגדל להיות אתה? איזה ציור שמן גרם לך לנהות אחרי זה? אני לא יודעת אם אי פעם ניסיתי להסביר לכם למה מה שאני מייצגת עדיף לכם על פני מה שהן מייצגות, אני חושבת שכנראה שכן, כשהייתי יותר צעירה. תמיד נעלבתי שאתם לא מבינים לבד, זה מאוד פשוט וברור בעיני. היום אין לי כח לזה, בעיקר. אמרת נאיבית, אמרתי אני יודעת שאשאר לבד.

היום אני מבינה את העניין שלכם, וכתוצאה מכך פיתחתי עניין הפוך, על מנת להקל על עצמי עדיף לנוח אצל הדברים הפשוטים, הבסיסיים. כמו גבר, פרימיטיביות וסקסיזם שגורמים לי לצחוק בחיבה מבינה. אני מרשה לעצמי להימשך לברוטליות הזאת. אני מבינה את נסיון החיים שהביא לתפיסת העולם הזו. אני לא מאשימה אותו שהוא לא מוצא אותי מעניינת במיוחד, אחרי הכל, אני בטח נראית לו מאוד משעממת, מאוד כבדה עם המשקפיים והעולם האנליטי שלי. אני לא צוחקת מהבדיחות שלו וכוסיות הוא יכול לתפוס בשקל, הוא ברמן, הרי. האינטלקט שלי הוא לא ערך מוסף לאנשים כאלה, הוא מכשלה.

אז כן, זה האגו שלי, כן, הראייה הממושמעת של הדברים, כן, הניתוח הקר של העולם, חוסר נאיביות, חוסר תקווה, הבנות חותכות מדי. האמונה הבלתי מתפשרת בהתחלות נקיות יותר מזו לעתיד מוצלח יותר. אמרת הפכחון שלךְ חמור, גלגלתי את העיניים למעלה, אולי, אולי סתם לא הבנתי איך אתה מצפה שיהיה אחרת.

כשאתה בוחר להתאבד על מטרה ריקה ולקרוא לה אידיאל, אני רואה אותך נעלם מהעולם שלי לתוך שטח הפקר שלא מעניין אותי, שאין לי טיפת סימפטיה עבורו. נמאס לי ממכם, המשכילים, המוכשרים, שיורים לעצמם ברגל ללא הרף, שרוצים משהו אחר. אולי אני קשה מדי- אני מנסה להעריך תגובות אפשריות- אם אני יכולה להבין אותו אני בטח יכולה להבין אתכם, ואני מבינה. פשוט נמאס לי להרגיש בגן ילדים כל הזמן. וכן, נמאס לי מהלבד הזה, בתוך הראש שלי, נמאס לי.

אני חושבת, שאני צריכה לבחור נושא אחר להתמחות בו, אחרת אגווע משעמום.

* אגב, כשהבנתי את זה, הקול שלי חזר.

פחדנות פתולוגית. חוסר הבנה בסיסי. אגו-טריפ. מוסרנות, מוסר כפול מחורבן.

גברים כמו שידורים חוזרים, נשים כמו עצמי. יותר מדי דימויים, יותר מדי מהר. הוא לא מבין אותי, בצדק- זה נראה כמו משהו אחר. רציתי משהו אחר בכלל- להגיד, להרגיש. הכל מתכלה כ"כ מהר מרגע הקלקול, לא נשאר כמעט כלום ובכל זאת התקשיתי ללכת. ניסיתי לראות בזה משהו שזה לא, החיבור שנעם לי אבד באי הבנה מוחלטת, בבליל של קלישאות. ניסיתי, לא הייתי שם בעצם, הוא כן. לא יכולתי להכיל, לא יכולתי להכתים. סוג של פספוס, מיותר. אני מתעכלת לתוך עצמי מול אנשים חזקים מדי, דעתניים מדי, אני נשאבת לתוך הרגשות שלהם. מערבולת של מישהו אחר, אני חושבת, אני חלשה מדי לכל זה. דווקא לפני כן היה איזון מושלם. לרגע אחד, היה שם משהו יוצא דופן, יוצא דופן בצורה שהיה נדמה לי שלא פוגשים היום.

אשיל מעלי את הכל ולא אתחיל שום דבר חדש. מה שיוותר יוותר עם סיכוי של מקום. עם סיכוי.

משהו צריך להתמוסס. שאריות תחושות קשות, דלתות פתוחות. זריקת עידוד, מקום לכל החיוכים האלה, לחברים האלה. אורות בוהקים, אנשים חדשים, איזה קסם שירעיד את הלילות. סיכוך, הימים שלי חדים מדי, עדיין. איזו שכחה, ציפייה, עיגול קצוות, מילים שונות, התפתחות אחרת, גופים שונים בחלל אחר, חלומות דחוסים במשהו מתוק. ילדותיות והתרפקות, הפתעות קטנות, דלתות שנפתחות באמצע הלילה,

אני רוצה סיפור אהבה.

הימים האחרונים קלים יותר, ונדמה שכתוצאה מהחלטה ללכת אחרי אינטואיציות.

לנתק קשר עם חבר קרוב אפוף מרה שחורה ואנרגיות קשות, לו לא יכולתי להועיל, שהנוכחות שלי בחייו היתה דלק שמתעכל במכאניקת דיכוי עצמי, והשלכת הקושי על הסובבים אותו. הוא כתב ערפדים אנרגטיים, וזה מתאים.

החלטה שנבנית כבר זמן, להרחיב את מעגל החברים, לחזק קשרים ישנים, ליצור חדשים, גם רומנטים, עד כמה שהמכאניקה שלי עצמי מסוגלת לרומנטיקה עכשיו. בהתחלה זה קרטע, אח"כ הפך טבעי. יותר ויותר אנשים נכנסים לחיי, ואני נהנית מכך, במקום להגיב בבהלה והסתגרות ולראות בכך איום על הסטטוס קוו העדין של השפיות שלי.

ללכת אחרי תחושת בטן, גם אם היא אומרת משהו בסיסי מאוד, כמו משיכה מינית שאין לה הסבר מורכב, או עתיד ענֵף, רק חייתיות. רצון לחיות משהו פשוט יותר, מעשיר יותר ברמה רגשית סוערת פחות. להותיר מאחור את הדברים שלא משתנים, שלא תואמים, שלא מתאימים עצמם אלי והנסיון להתאים אליהם עלה במפח נפש.

השינויים הסמי-קיצוניים האלו, רכים ועדינים ככל שיהיו הביאו לשינוי אווירה נהדר.

בנוגע לחברה וותיקה שגרמה לי לתסכול מתמשך, הבנתי שצריך להרפות. אני לא יכולה לשאת אותה יותר, והנסיון להכיל אותה מזיק לי. מתוך אמונה שלכל אדם מגיעה אוטונומיה מוחלטת על חייו, הפסקתי להטיף, לנסות, להשתדל, הפסקתי לחפש את הדרך להיטיב עמה, ובכמה מפגשים אחרונים בהם ההתנהגות שלה היתה מביכה באי היכולת שלה להסתגל, לזרום, לנשום, בהם המוסרנות שלה על חיי גרמה לי לתחושת מועקה קשה, של רצון להפריד את החיים שלי בלעדיה ממנה, הבנתי שעלי לחיות את חיי והיא את חייה, וכרגע, לא בסימוכין.

יש משהו מאיים בחברות קרובה שמבוססת על הזדהות עמוקה, שיוצרת תלות. כשאדם אחד נתקע, השני מקרטע אחריו.

הייתי רוצה לדעת לתת לחברים האלו שלי יותר, אבל כשמה שאני מקבלת מהם, גם אם כתוצר לוואי, זה הרס העצמי שלי, כל מה שאני יכולה להעניק להם זה את עצמם, ולי את עצמי במשוחרר מהם.

נדמה לי שהייתי צריכה לחיות במקום אחר, בזמן אחר, ולא בת"א העכשווית, הברוטאלית ושטופת השמש.