הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

לקום בבוקר ולשתות כוס ענקית של קפה חזק מהמקינטה, מריר, בלי סוכר. הו כן. להמשיך את היום, לנסות לעקוב אחרי הרשימה, לדבוק בתכנית, לזכור לאן אני הולכת, אני זוכרת אותי. להסביר בפעם ה-1,000 למה הדברים הם כך ולא אחרת, לענות מה קשה במה שקשה, למה זה הולך ונהייה יותר קל, כמה חשוב התהליך. לדאוג לאחרים, לדאוג לעצמי, לחזור לעשות, לדמיין עתיד טוב משתארתי לעצמי לפני מס' חודשים, לדעת שההצלחה מחכה לי מעבר לפינה, ממש בקצה האצבעות. להתרווח מול ההישגים בהם אני לא יכולה לשתף אף אחד, בחישובים ובגרפים ובגורמי החיים המשתפרים. להיות מרוצה.

"אני מאמין שלימודי נשים ומגדר מיועדים לכולם: סטרייטיות קצת קוויריות, בוצ'יות בג'ינס ושיער קצוץ, ליפסטיק דייקס, צפונבוניות ודרומיות, הומואים שריריים נשיים, דוגמנים בעלי מודעות פוליטית, מלכות-יופי אנרכיסטיות  וטרנסג'נדריות לסביות על אופנועי "הארלי דיווידסון" שיפנטזו על ג'ודית בטלר יחד עם קציני חי"ר לובשי-שמלות וטייסים קרביים שהפכו לעקרות בית נואשות."

"שיעורים בגבריות"- גלעד פדבה, NRGגאווה, אתמול.

(וסחתיין על היעדר תגובות שנאה אופייניות לנושא בטוקבק- לא שאני מאמינה שקוראי נרג' תרבותיים ונאורים יותר מהקהל הממוצע, רק שמופעלת שם צנזורה ראויה להערכה).

אני מדוכאת נורא.

מעולם לא הייתי כה מדוכאת לקראת יום ההולדת שלי.

האקס הפגוע, התהיה על מה נכון או אמיתי יותר, החיים בלעדיו או החיים הרגשיים איתו, ובכל מקרה הוא לא מוכן להיות לי אפשרי, וזה מרגיש לי מוזר מאוד, כמו להפריד שלם.

נגמר לי הכסף לגמרי, והתחושה המצמיתה שזה גורר בלתי נסבלת כמעט. רק כמעט כי אני חיה איתה, כמו גירוד עקשן בהתנהלות שלי בעולם, כמו כתם של כשלון- לדאוג לכסף מלכתחילה, או לעשות מספיק כדי להשיגו עכשיו.

באופן מפתיע היקום דאג לי קצת, ושלח לכיווני איזו חברה שבחברה שלה חיפשו מישהו לשעתיים ביום של עבודה מהבית. אמרתי כ-ן ומאז אני מעדכנת נתוני מונדיאל לעילא. זה קצת מצחיק.

אני גרה בבית בגיל 27 ואני לא צריכה להסביר איך זה מרגיש.

התואר ה-I נגרר ונגרר, בעוד שכבר יכולתי לסיים תואר שני בדיוק. הסמינריון הזה ארור ואני פשוט לא רוצה לכתוב אותו. כנראה. ז"א, אני מאוד רוצה להצליח לכתוב אותו כבר, לעשות איתו משהו מושכל וקונסטרוקטיבי, אבל נראה שאני לא מצליחה. כמו האנשים האלה שאומרים שהם לא מצליחים להתרכז במשהו שלא מעניין אותם, כמו ילד קטן, אני לא רוצה, אני לא מצליחה. משהו מושך אותי אחורה ואני לא בטוחה מה בי עושה את זה, ואיזה פחד אדיר מלהמשיך הלאה (אני חושבת שאני ממש לא רוצה להיות עורכת דין).

בעוד שבוע וחצי מכר שלי נוסע לחו"ל ומשאיר אותי כבייביסיטר לדירה ולכלבה לשבועיים. ללא אנשים וסביבה מוכרת, אני מקווה שאכתוב עד שאסיים.

אני צריכה להתארגן על מרשם לריטאלין, זה לא יעבוד אחרת, כנראה. אולי אני לא עושה את העבודה הכי מבריקה שלי על ריטאלין, אבל לפחות אני עושה משהו מאשר לשבת ולבהות. הבעיה היחידה היא, שבימים הסמוכים לריטאלין אני לא יכולה לשתות, כמו שתעיד ההתפרקות לגורמים אחרי המסיבה של יעל, בה לא שתיתי כ"כ הרבה, באמת. רק ערק-קרנברי וקצת יין. הגעתי למצב כ"כ קיצוני, שבו לא הייתי גם ביום-ההולדת לפני 3 שנים, אחרי שהורקתי לתוכי כל מה שהיה בסביבה, בשני בארים שונים. אז אני לא לוקחת ריטאלין עכשיו, את חצי הכדור שנותר לי, כדי שאם במקרה ארצה לשתות ביום חמישי, זה יהיה אפשרי.

פתאום אחרי שבועיים בדיוק ללא סיגריות אני נתקפת בדחף. ייאוש תמיד גורם לי לרצות לעשן. אני אומרת לעצמי שלפחות אני בריאה קצת יותר, ולא מאוד מתנחמת, רק קצת.

כל החודש יש סרטים גרועים בסינמטק. יש פסטיבל קולנוע קווירי באוזן.

אולי אאפה לעצמי עוגת שוקולד עם סוכריות צבעוניות.

ביום ההולדת שלי, אני רוצה שנאפה עוגה.

ניקח אותה ונלך עם הכלב לפארק, או לים.

הוא ישתולל ואנחנו נאכל ונשתה יין,   אולי.

אח"כ תזמין אותי לסושי. בסוף תקח אותי הביתה, ונשכב.

תרצה לחגוג איתי, כמו שרציתי לחגוג איתך, בבקשה.

עבודות סמינריוניות הן לא תענוג. כל ההערות והציטוטים, כל שמות הכותבים והמאמרים שלהם, כל ההסתמכות על הסתמכות על הסתמכות. הערות השוליים מוציאות אותי מדעתי. כן. זאת עבודת נמלים.

אני כותבת על לסביות אבל ככל שאני מתקדמת אני מבינה פחות, מזדהה פחות. אני קוראת על הטרוסקסואליות כפויה*, אני רואה בי את הסימנים ואת התכנות הפסיכולוגי, את לקויות החיברות. אני בזה לגברים, ואז נזכרת שהם קורבנות אכזריים של גברים אכזריים אחרים, שבחלקם אין יכולת רגשית או הבנה, במיוחד ככל שהולכים יותר ויותר אחורה, לא כי משהו לא בסדר בהם, כי לא אמרו להם שזה התפקיד שלהם. מעגל הקסמים של ההתקיימות הנשית והגברית- גברים מתחזקים-נשים מוחלשות, גברים אטומים-נשים רגישות, גברים לומדים לשלוט-נשים מלומדות להשלט. הכל קונסטרוקציות קונסטרוקציות של מבנים חברתיים, של עבר וזמן, של כח, של מחשבה שגויה, של מחשבה אפשרית.

האקס שלי הוא אדם נהדר, אבל אעפס שוביניסט. הוא לא הבין איך אני טוענת את זה ואני לא הבנתי איך הוא יכול להחזיק בדיעות האלו.  נחרדתי שוב ושוב, עד עמקי נשמתי מביטויים של גזענות כנגד נשים, עמוקים, מושרשים. מהגישה שלו לסקס, מהגישה שלו אלי. כמה בזתי לעצמי על זה שאני נשארת עם גבר כזה, בעל מחשבה עם אספקטים דכאניים, סקסיסטים. ניסיתי שוב ושוב להתגבר על זה, לחזק את עצמי מולו למרות התפיסה שלו אותי, שאיני יודעת כמה היא אישית וכמה היא מונעת משנאת נשים. חלק גדול מהגברים השוביניסטיים (לדעתי כולכם כאלה, ברמה זו או אחרת, וגם אנחנו, וזאת החברה בה אנחנו גדלים) יאמרו שנשים זה דבר נפלא. יאמרו ויתכוונו פיזית, נשים מענגות מאוד, אובייקט מיני נהדר. הם יבינו אותנו כשנמשך לנשים אחרות, אבל לא בהכרח יבינו למה.

אני כבר לא מרגישה אשמה כשאני נמשכת לגברים. אני רואה את הקונסטרוקציה הפסיכולוגית שמביאה אותי לכך, וזורקת להשערה גם השתתפות של הורמונים וריח. אני קצת כועסת על עצמי שזה נראה לי טבעי כ"כ, והרי אני בסה"כ קורבן להטרוסקסואליות כפויה, הרבה מאיתנו, חושבות שזאת אופציה יחידה כמעט, ומטפחות אותה כמו הרגל רע. ריץ' אומרת: "נשים שוכנעו כי נישואין ואוריינטציה מינית לגברים הם מרכיבים הכרחיים, גם אם בלתי מספקים או דכאניים של חייהן".

התרגלתי לשעמום הרגשי הזה, לשקט בחברת גברים. התפקידיים המיניים מדוקלמים בעיניים עצומות. ונשים? זה מפחיד אותי מאוד. הנסיון שלי מועט מאוד ואני יודעת, שכל התשובות לעומק רגשי והזדהות ינתנו כאן, ובתוך כך, המשיכה המינית תעביר אותי על דעתי. החזקתי במושכות ולא חזרתי לראות את הבחורה שנפגשתי איתה לפני כשבועיים, זו שהדייט איתה נמשך 24 שעות. העולם מלא בנשים, רבות מהן נעימות, מתורבתות, משכילות, חכמות, רגישות ומוכשרות מאוד. כ"כ קל לי למצוא בהן מה שאני מחפשת באדם, ועוד שלל דברים נהדרים, ובכ"ז אני נוהה לגבר שישקיט את המניירות שלי, שנובעות מהרגלים ישנים ומגונים.

כשהיתה לי חברה ניסיתי להבין מה חסר לי, ומה זאת אנרגיה גברית אם בכלל. אם חסר לי הדיכוי, ההתנהגות, הפריזמה. ההרגל הזה לשני צדדי המתרס, שני צדדי הדיכוטומיה, הנסיון לעזור אחד לשני להבין את העולם, כל אחד מהצד שלו. ניהלתי פעם שיחה עם חבר ישן שחזר בתשובה, על קבלה ודת ותפיסות לגבי המינים. אמר- אנרגית בריאה זכרית ונקבית. היה בזה משהו שהתאים לי אז, אבל אני לא בטוחה שהוא נכון. אחזור לזה, מתישהו. עם הנסיון והאבחנה.

יש משהו אומלל כ"כ בגברים שמחפשים שוב אמא, כמו בנשים שמחפשות דמות אב. אני לא בטוחה שמשנה לי, אם יהא גבר או תהא זו אשה. אני רוצה יחסים שוויוניים ומאוזנים עם אדם אחר כמוני, בעיקר. נסיון למצוא גבר כזה, לדעתי עלול להעלות חרס. ושוב אני כועסת על עצמי שאני מתעקשת על גבר. למה גבר? זה כ"כ בנאלי. ואם כבר גבר, למה לא מתוך עוורות מוחלטת- למה לדעת מה הכוחות החברתיים שמארגנים את הקונסטרוקציה הפסיכולוגית למשיכה הזאת ובכ"ז? כנראה כי עם גבר זה יהיה יותר קל, חברתית. אני דכאנית איומה כלפי עצמי, זה ידוע, ולא כ"כ אמיצה בסופו של דבר. אם יחסים חד מיניים היו נורמטיביים בדיוק כמו שיחסים הטרוסקסואלים נתפסים, יתכן ולא הייתי מהססת. אני מפחדת מהמון זועם, ממלחמות, מלהיות לא בסדר. אבל כולנו מפחדים לא להיות בסדר, אחרת לא היו "נשים", ולא היו "גברים", אלא פשוט בני אנוש שמתקיימים.**

*מאמר של אדריאן ריץ', הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי.

*לא סטיגמטים, לא סטריאוטיפים, לא שבויים במוסכמות, לא כלואים בקונספציות שמתחזות לטבעי, לא כבושי מחשבה ותודעה, פשוט מתקיימים. חופשיים יותר, משוחררים יותר, פתוחים יותר לחוויות, סגנונות חיים ואלטרנטיבות.

נתקעתי עם הסמינריון שלי. אתמול, ריטאלינית לחלוטין כתבתי במשך שלוש שעות, כתבתי וערכתי ואז גיליתי, בתום הפרץ, שזה לא ממש מקדם אותי לשום מקום. עברתי על הערות ישנות שכתבתי לעצמי כשרק התחלתי לקרוא את החומרים, והבנתי שסטיתי לחלוטין מהכוונה המקורית שלי, או מאיזושהי אמירה.

עשיתי טעות חמורה, ובתק' הארוכה של קריאת שאר החומרים, לא כתבתי הערות. נשארתי עם מאות עמודי אנגלית סבוכים וממורקרים חלקית, ועם מעט מהחומר שנשאר לי ממש במוח. האמירה המהפכנית שרציתי לומר התפוגגה, וכל מה שנשאר זה קצת אזכורים הסטוריים שלא מחדשים כלום. כדי לחזור למה שרציתי- אני צריכה לעבוד כמו משוגעת, וכשכל העבודה הזו היא מקסימום של 30 עמודים, אני בבעיה.

לסביות, אני כותבת על לסביות. על לסביות והחוק. על מיתוס הלסבית מחוץ לחוק. על מה אומר להיות לסבית, פילוסופית, לחיות חיים מחוץ לזירה הגברית, בעולם של שחקנים גבריים שמנסים להחיל עליך חוק גברי שמתאים, כמובן, לתפיסת עולם ארכאית של שחקנים גבריים. איך אפילו בעולם החד-מיני, גברים מפלים נשים והומוסקסואליים דוחקים לסביות מחוץ לתכנים שלהם, מחוץ לתאוריות המשפטיות והפילוסופיות שלהם, מחוץ לתנועות שלהם, ממש כמו שגברים הדירו תמיד נשים.

מה שנראה לי מהפכני מול מה שידעתי כשהתחלתי לכתוב, אחרי כ"כ הרבה התעסקות בנושא נראה לי כמו קלישאה דחוקה. במיוחד כשהבנתי כשמה שיש לי, לא מספיק לאמירה חזקה, אלא רק להארת עיניים היסטורית, וזה לא כל מה שתכננתי לעשות.

ננסה ונראה.

בכל מקרה נראה שאת הקורס לבחינות לשכה אני מפספסת, מה שאומר שאו שאתפשר על קורס טוב פחות, או שאלמד לבד. זה אפשרי, ואני לא מאוד מודאגת. פשוט חבל קצת, ואני מקווה שזה יספיק. נדמה לי שכן.

 חבר נתן לי ריטאלין, מתוך הבנה את המצב אליו נקלעתי עם הסמינריונים שלי, מתוך הפרעת הקשב שלי, מתוך הקושי לשים את הקשיים האמוציונאלים מאחור כרגע, למשך שבועיים ולהתרכז בכתיבה. הוא עשה את זה בהרבה חשש לדיכאון שלי, לא הבין למה אני חושבת שזה זניח. אני פשוט חוששת לחרדה יותר, אבל לחרוד לחרדה זו קלישאה. כשאקום מאוחר יותר אנסה. אם זה יעבוד אשיג מרשם משלי, אם לא אחזור לכדורי הסרטונין שלי כדי להשקיט קצת את ההרהֵרת הרגשית הזאת, ולנקות לי את הראש.

אני חייבת לסיים את העבודות האלו כבר.

תוספת מאוחרת- 24.5.06, 24:40 - עבד כמו קסם.

אחרי ייסורים ארוכים, סיימתי לכתוב את הפרק הראשון! ובהתפרעות מפתיעה אף התחלתי לכתוב את השני.

עכשיו, אני מוצאת שאת כל האדרנלין וההתרגשות, שנגרמו מההפתעה האדירה שבסיום הפרק, וכן מהרבה יותר מדי ניקוטין וקפאין בדם שלי (שהביאו אותי למצב של רעידה ממש), אני צריכה לתעל לפלייסטיישן, לחלק הרביעי והחדש בסדרת ראטצ'ט & קלאנק הגאונית שאחי הנחית הערב לצד המחשב והמבטים הטרוטים שלי. תוך איפוק עצמי מדהים, למרות הקולות שלחשו לי "תשחקי קצת, זה יעזור לך להתרכז אח"כ" או לחילופין "תשחקי, גם כך את לא מצליחה להתרכז ולא תסיימי את הפרק היום", לא נכנעתי, או שמא היו אלה רגשות האשם שלי שהכריחו אותי להשאר בתלם. בזאת, ולקול ציוצי הציפורים וצינת הבוקר, אני פונה לדיסק המנצנץ, להיכרות שכנראה תהא קצרה מאוד, שכן כמדומני בקרוב אאלץ ללכת לישון.

בוקר טוב לכולם, ויום שישי יפה שיהיה לכם.

למי שתהה (כן, אני יודעת שאף אחד) איך צילמתי את התמונה כששתי ידי באוויר (למי שתהה והניח את הנכון- שיש לי רק מצלמת ווב-קאם סוג ז')- זה היה עם הרגל.

אני לא מצליחה לזכור איך עושים את זה. אני לא מצליחה לכתוב.

אני מצליחה לרצות רק חיים חופשיים יותר, בלי המעמסה הזאת, של המירוץ האקדמי והמקצועי שהחלטתי לקחת על עצמי. אני לא בטוחה במה שאני עושה. צדקת הדרך יחסית. לא מהנה. אני מאמינה באמנות יותר משאני מצליחה להאמין בלעזור כרגע, לשלל מיעוטים ומקופחים. אני רוצה להיות זאת שיכולה אבל יודעת שאני מעדיפה לדבר בדימויים. אולי אני רוצה לעצמי כח לא לי, מן תחליף לכח שאיבדתי. אבל מזמן למדתי שמה שבא כ"כ בקושי אולי אינו הדבר הנכון ולמרות שזה מעורר הרבה אנטגוניזם, גם מעצמי, לא ברור לי שהמאמץ הזה שווה את זה. אני מפחדת לאכזב, כבר לא יודעת אם את עצמי או את כל מי שהפה הגדול שלי ירק לעברו "דוקטורט, דוקטורט". אני רוצה ללכת לישון. אני רוצה להתעסק מהבוקר עד הערב בדברים צבעוניים, אני רוצה לשכוח כמה זה קשה לחיות פה, אני רוצה להנות מהאסתטי. אני רוצה לחיות. יעל בדקה את הצ'אקרות שלי. אמרה שהן חסומות. אח"כ הקריאה לי מספר כל מיני דברים על הסימפטומים שלי. הכל אמר "יצירתיות חסומה, יצירתיות חסומה". אני יודעת שזה סם החיים שלי, אני יודעת שלעולם לא אוכל להיות שלמה לגמרי עם הליכה בתכנית החומש לקראת עתיד של לוחמת צדק חברתי, זה לא סותר, אבל הדרך שגויה, לי.

כל הערות השוליים האלו, מוציאות אותי מדעתי. הדקדקנות המשפטית לא לי.

כביפובית עצמית, אני אומרת, זה יום חשוב, תעשו משהו. יש להם פוסטרים מגניבים להדפסה ואירועים ברחבי הארץ. גם באונ' ת"א.

http://www.havanaisrael.info/

מוזר שדווקא היום בחרו אנשי הנושא החם של ישרא, בהטרדה מינית, שהיא נושא חשוב לא פחות אמנם, אבל נדמה לי שראוי היה לציין הומופוביה כנושא חם יותר, היום.

גם על הטרדה מינית יש לי מה לומר.

במיוחד על מושג האשה הסבירה בקונספט הנ"ל, זו שהחליפה את האדם הסביר שהחליף את הגבר הסביר, אבל לא ממש באמת. דיונים וויכוחים רבים סובבים סביב השאלה האם קיים יצור שנקרא "האישה הסבירה", והאם ראוי שיחליף את מושג "האדם הסביר" (reasonable person- במקור), שכתוצאה מלחץ של שדולות נשים למיניהן, שונה מן הגבר הסביר המקורי, שבמקורו במשפט האנגלי המקובל לא כלל בתוכו דבר למעט גברים (וגם אז, רק ג'נטלמנים אנגלים אמידים, כמובן. אלו שהיו השחקנים היחידים בזירה המשפטית), מכיוון שהמשפט היה זירה גברית בלבד, ולנשים פשוט לא היתה פרסונה משפטית, מקסימום נחשבו כבעלות פרסונה של ילד, באם כבר אישיותן שנחשבה כחלק מרכושו של הבעל עמדה למשפט. "האדם הסביר", למי שלא יודע, הוא מבחן סבירות פלילית או נזיקית, שנועד לבחון אם הנאשם או הנתבע פעל בדרך של סבירות- ממש כמו שהאדם הסביר היה עלול לפעול, או שסטה מסבירות זו וראוי לענישה או קנס. הסטנדרט נחשב בעיני בית המשפט מאוד נייטראלי, גם כשהיה עדיין "הגבר הסביר", וכלל בתוכו נשים שהוערכו בהתאם למושג זה, המושג בעצם משקף בסה"כ את דעתו, ערכיו, תפיסת העולם ואמונתו של השופט בדין, על פי רוב, כמובן, גבר. כך שברור שלא רק נאשמים בפלילים או נתבעים בעוולות אזרחיות עוברים דרך המסננת הזו- אלא כל מי שמוצא עצמו או מוצאת עצמה עומדים מול שופט (ואפילו שופטת!).

עם השנים והפמיניזם החלו להשמע קריאות לכלול נשים בסטנדרט הזה, ולא כאלו שנבלעות בתוך סבירותו המונחת של הגבר, כפי שאישיותן המשפטית של נשים נבלעה פעם בזו של הבעל (הקשה נהדרת של אורית קמיר, מתוך מאמרה "איך הסבירות הרגה את האשה"). ההבנה שאשה לא יכולה להמדד על פי סטנדרט גברי של סבירות, ובטח ובטח בהקשר להטרדה מינית, שם גבר עלול לתפוס את התנהגותו או התנהגות חבריו כמשעשעת, אבל האשה שאליה מופנית ה"השתעשעות" הזאת, עלולה בהחלט לחוות אותה כמטרידה מאוד, אם לא לחלוטין מאיימת, מבזה ומשפילה. כמו כן גם הטרדה מאיימת- stalking- גבר עלול למצוא שליחת מתנות לא רצויות, מעקב, טלפונים ומכתבים כמטרידים מאוד, אך אשה יכולה למצוא את כל אלו כסכנה ממשית ומשתקת. כמישהי שעברה stalking די רציני לפני כמה שנים, אני אומרת שבהחלט חששתי לחיי, וזאת היתה תקופה איומה שלא השאירה אותי ללא טראומות וסיוטים לתק' ממושכת.

לא ברור האם מבחן אובייקטיבי של "האשה הסבירה", יכול באמת להיות מיושם כראוי, ולמרות שזה שיפור רציני, לא ברור אם בטווח הארוך הוא עוזר או גורע למטרות נשים. כמו כן, מה עם הלסבית הסבירה? השחור הסביר? הטראנסג'נדרית המקסיקנית הסבירה? הוגים רבים (בינהם בארץ אורית קמיר ודפנה ברק ארז) תומכים בשימוש בסבירות סובייקטיבית, שתתן משקל לקב' המיעוט אליהן שייך הנאשם/הנתבע, במקום קטגוריה אחת של סבירות, שתשקף כאמור, את דעת השופט/ת בדין.

בארה"ב בחרו להוציא את התותחים המשפטים הכבדים כנגד הטרדה מינית נגד נשים, תוך שימוש במבחן סבירות של "האשה הסבירה". זו שיכולה להפגע באמת גם מדברים שנראים זניחים ומגוחכים לגבר הממוצע.

החל משנות ה-90 הנושא צבר תאוצה, ופסיקה של בית המשפט העליון האמריקאי קבעה, תוך שימוש בסטנדרט "האשה הסבירה", כי אין שום צורך שיהיו נזקים פסיכולוגיים אצל המתלוננת. כל שדרוש הוא שהיא הרגישה מוטרדת- ע"י הערות, התנהגות, או עוינות כללית בסביבת העבודה שלה. כל אלו יכולות להגיע מכל אדם שקשור איכשהו למקום העבודה- המעבידים כמו גם העובדים, הספקים, רואי החשבון, עורכי הדין, הלקוחות, ואפילו- ההומלס שמחטט בזבל של המשרד. כל אלו עלולים להטריד מינית את העובדת ולהפיל אחריות לכך על המעביד, שישא בנזק של כ- 300,000$. פעילי נשים נשבעים שיעלו את הפיצוי לכדי סכום של מיליון דולר. לא, זה לא מעודד העסקת נשים, וזה מעלה הרבה שאלות ותהיות על אם זו הדרך הנכונה להגן על נשים מפני התנהלות גברית (זה היה תמצות של המאמר הזה, של תמה סטאר מ-1994).

באופן מפתיע, הגישה הקיצונית הזו, פסחה על הומו/לסביות וכד', ובמקום בו מוטרד אדם מינית בגלל נטיותיו המיניות, הוא לא ממש זכאי להגנה. תביעות כאלו נדחו ע"י בית המשפט, כיוון שלא ניתן היה להוכיח הטרדה מינית סביב מיניות כשלעצמה, אלא רק סביב נטייה מינית. ולמרות שההטרדה המינית סביב נטייה מינית עלולה להיות חריפה, קיצונית ובעלת השלכות ונזקים קשים הרבה יותר מההטרדה המינית המתוארת אצל סטאר, שמזכה נשים בפיצוי גבוה מאוד, נטייה מינית לא נחשבת כראויה להגנה ע"י חוקים פדראליים בארה"ב, ולכן, יזכו להגנה רק אלו שהוטרדו בגבולות מדינות שהכניסו לחוקים שלהן הגנה כזו. עם זאת, הכנסת נטייה מינית לחוקי מניעת הטרדה והפלייה היא מגמה גוברת במדינות לא מעטות בארה"ב לאחרונה, כך שיש תקווה וסיכוי שהמצב ישתפר.

יום נטול הטרדה מינית והומו/לסבו/בי/טרנס פוביה לכולם.

(ככה נראית טרנסופוביה)