הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

באיזו סערה עולה הכל. 

נסיונות הרגיעה וחיפושי המזור, המסירות לדרך ולעבודה, השקט, המרכז, הזכירה העצמית - היכן כל זה כשאני נשטפת בגל רגש והורמונים ונוהה, אל זרועותיו, אל עיניו, אל קולו, אל תבונתו ואל אהבתו. כשמרפרפת בי ציפור מהירה ונסערת, המנקרת בי שוב ושוב - היכן הוא?, המפצירה בי חרש לחפשו.

ומוטב אולי כך, הוא עסוק עד מיעוט נשימה, במרחק שניים עד ארבעה קילומטרים ממני הוא תמיד רחוק וקרוב עד חישה. לא התראנו כבר חודש. מוטב אולי כך, שאחרת כבר הייתי עולה בלהבה.

לא התראנו כבר חודש. היום יום הולדתו. לפתע אבד בי הרצון לכתוב על כך. כל הימים וכל הלילות הדיבוק הזה מרעיש בי, ועתה, משהותר לי רווח לעצמי, איני חפצה בו יותר.

כשאני מתקשה, כשדברים לא מסתדרים כפי שרוצה, כשכואב, כשנפגעת, כשמפחדת - אני הולכת. ומההתאהבות הזו ניסיתי ללכת שוב ושוב. ניסיתי להשתחרר בצורה היחידה שאני מכירה. את רוב מבעי התסכול הוא נטרל בעדינות, אח"כ אמר שדרמטית מדי, שמקשה על עצמי. 

לפני שלושה ימים אמרתי שצריכים לנתק. הוא לא סתר ורק התעצב. כתב שמתגעגע, כתב שקצת מצוברח. ואני, חשבתי עליו שבעתיים, ומתוך זה עלה - מה יקרה אם אשאר? 

אם לא אתעקש להחביא במרתף, למסמר קורות עץ, להתרחק ולייחל שכחה לכל רגש שזוקף ראש ומסכן אותי בכאב.

מה יקרה אם אשאר? 

אם אדבוק בו ובאהבתי. אם אאמין בה ובו. 

הוא מבטיח שהדברים ישתנו, שניפגש, שרק צריך לעבור את התקופה הזאת. הכל עוד יבוא, הוא כותב, הכל עוד יבוא. 

ואיני יודעת אם ההכל שלו הוא ההכל שלי, ובעצם, תמיד זה כך. אולי, אולי, אם אחכה, הם יוכלו להיפגש. 

1.

24.4 11:38

מה גורם לי לרצות שהבחור הנאה והדעתן הזה, על שערו הרך וקולו השובה, ימלא את הבורות הפעורים בי?

הבורות הפעורים בי, כמובן, לצד האמונה - מכח הנסיון - שאהבת האחר יכולה להניח ענפי דקל וגבבת קש על פני הבורות הללו. גבבה שבחלוף ימים יטשטשו כליל מן הראיה קווי המתאר שלה עם המישור, ואפילו הכורח להתהלך באיזורים הללו בעדנה יהפך טבע שני. 

וגם שערו הרך וקולו השובה, כמובן, לצד האינטלקט המרשים, קסם היופי המזרחי שבפניו, עיניו הגדולות וקצוות פיו שנקפצים מעט מטה בכל צילום, כעצב היסטורי. גופו הגדול, צבע הזית של עורו, הרכות שגיליתי בליבו - כל אלו מהלכים עלי היפנוזה של ממש. 

אך גבבת קש אינה פתרון קבע, הבורות עודם בורות והגבבה אך הזדמנות לעצימת עין. כשדבר מה יתרחש בשונה מבתסריט "רצוי", להק ציפורים נחושות יתעופף לו אל קדמת הבמה, יסיר את הגבבה ויחשף את הבורות העירומים לאור יוקד שבעתיים.

1.1

27.4 02:40

רגע לפני הסוף של זה, אולי רגע אחריו - למהר לפרסם כדי שאוכל לכתוב הלאה. הבורות מכאיבים, מכאיבים ומרעישים עד שלא נותר מקום לדבר. עדיף שיוותרו פעורים ומלאים בי בלבד. גם כך זה בי בלבד.

2.

על בעיית הריכוז,

או שמא חוסר הבעלות על תשומת הלב

[אולי יום אחד]

היום אנחנו מציתים את מה שאנחנו מעשנים באותה המצית. אני מעשנת רעל מקופסת קרטון ואתה מפורר לך משהו לתוך סיגריית לייט מחורבנת, שוב ושוב.

שני המצתים הגיעו מאותו מקום, ע"י אותו אדם, וזה מלחיץ אותי, כאילו משהו השתלט לי על החיים בטרם הספקתי למצמץ.

ביום שבת לקחתי ממך את שארית הדברים שלי, את התנור והטוסטר, את הטלפון והאקוואריום הקטן, את שמיכת המעבר והכרית ושלל דברים קטנים שהשארתי מאחור, כמו מרכך שיער בריח אוכמניות שמעולם לא השתמשת בו. וחשבתי שיהיה לי קשה, או שאתה תהיה נוראי- אבל היית נחמד כ"כ, ואפילו לכלב אני כבר לא כ"כ קשורה ולא כאב לי להפנות את הגב וללכת, אחרי שהתחבקנו וביקשתי ממך לשמור על עצמך, ובפעם הראשונה ביקשת גם אתה ממני. ונשקתי לך על הלחי ליד הדלת, ואמרתי שאתה נראה טוב, ואמרת שגם אני, וחייכנו, והתחלתי לרדת, אוחזת את הטלפון שלי מגולגל בחוט הארוך שלו, ואתה עמדת בפתח עם החיוך הזה שלך ואמרת- "ביי, מותק".

והפרידה האחרונה לא הרגישה איומה, או כואבת. אפילו טיפת כאב לא היתה שם. ולא היה צר לי על דבר באותו הרגע, וכאבי העבר עמומים, נעים באיטיות לא נראית אל עבר שכחה מתוקה, שאינה חשובה יותר. ואני מנסה להיאחז במשהו שיזכיר לי את העבר שלי, את מי שהייתי- אבל כמעט שדבר אינו נמצא יותר במקום בו התרגלתי אליו.

אני כותבת לאמא שלי שהמציאות הזאת מפחידה אותי, שאני לא רגילה לאושר, לאיכפתיות אמיתית, לאיך שהכל מסתדר, שזה מרגיש לי לא אני כפי שהתרגלתי אלי כל השנים האלו. איפה הבדידות הקיומית שלי, אני שואלת אותה, והיא אומרת שגם לאושר מתרגלים, ומבקשת ממני להנות מהרגע, מהעכשיו, לא להתחשב בדבריהם של אנשים אחרים ולזכור שאלו החיים שלי, ולזרום.

אבל פתאום התפנה כ"כ הרבה זמן בשבילי, ואני לא עסוקה בלשקוע בנשמתו של עוד אדם שזקוק לעזרה, והרגליים שלי הפכו קרות, והידיים מזיעות ואני מבולבלת מחוסר הבלבול הזה. ומאשימה את הכדורים באושר ובשכחה, ובאי הנגישות לכאב המנחם שלי, שאיכשהו היה גורם לי להרגיש שהכל בסדר, או לפחות במקום, היה גורם לי להרגיש את עצמי מבפנים.

סדרות של תמונות נהדרות מתעדות את האושר הזה לפרטיו. אנחנו בגן הציבורי, אנחנו נוסעים ברכבת. אני מתדלקת ואתה קונה קפה. הנה אנחנו בהופעה הנהדרת הזאת, ואיך פחדתי שלא תגיע בזמן. הנה אנחנו באוטו, נוסעים ונוסעים, אתה נוהג ואני מצלמת אותך ואותנו מחייכים, כדי שיהיה להראות לילדים את ההורים שלהם צעירים ויפים ושמחים. אני נוהגת ואתה מצלם אותי, עושה את הפרצופים המצחיקים האלו שלי, של ריכוז ובדיחות דעת.

אתה מתרה בי לקדם את חיי בכדי לקדם את חיינו, ואני מרגישה אחראית פתאום, לחיי, והתחושה הזו לא מוכרת. אינך תלוי בי אלא שזור בי, איני אחראית לנפשך אלא לכל כולך. איני חרדה לנשמתך ואיני חרדה לכאביי יותר. אני יודעת כי תציל אותי אם אטבע.

ונראה כי נשזרת עד אין יכולת הפרדה, וכי אני רוצה בכך. ונראה כי סוף סוף מצאתי את שחיפשתי, אך האדמה אינה רועדת, והסכנה אינה מאותתת מעל ראשי, ודבר אינו שביר. אני לא יודעת להכיל את כל האושר הזה, אני אומרת, ואתה מחייך ולוחש לתוך השיער שלי- "את מרגשת אותי, מרגשת".

אני חושבת על כל הדברים שאני עושה. הדברים שאני מייחסת להם חשיבות, וכל אלו שלא.

יעל אמרה- אני יודעת. אני יודעת את כל זה. אני רואה את זה. את רגישה בצורה קיצונית, מבל הבחינות. את פשוט לא מסוגלת להכיל את הכל. את אמרת כבר מזמן, ואת לא זוכרת- זה כ"כ כואב, ואני בוחרת לא להתמודד עם זה, אני לא יכולה, אז אני שוכחת עכשיו. אחרת אתמוטט.

יעל אומרת- לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד. זאת הדרך שלך. כן, יש בך צדדים לא טובים, כן, לפעמים הצורך לברוח מעורר התנהגויות שליליות- אבל זה לא מי שאת. תסתכלי- היא אומרת לי- תראי איך את מגיבה כשמישהו אחר נפגע. אני, היא אומרת, מגיעה למצבים האלה רק כשאני בוכה על עצמי, תראי איך את בוכה עליו, תראי מה את אומרת- "אני לא יכולה לחיות עם זה שפגעתי בו". איך את יכולה להגיד שאת לא בן אדם טוב?

זה לא שווה שום דבר, אני אומרת לה, מייבבת, נכון יותר. זה לא שווה כלום- תראי איך אני חיה, תראי מה אני עושה. תראי את הגברים האלה, אני עושה להם את המוות והם נשארים איתי כדי לא לפגוע בי, גם הם לא יכולים לשאת את הכאב. וזה לא בסדר- ועם עצמי הייתי יכולה לחיות, איכשהו, אני מבינה את עצמי, בקושי, אני רגילה לפסיכוזות שהקושי שלי להרגיש, לכאוב, להתמודד- מעורר, אני יודעת שאני לא מודעת חלק גדול מהזמן אבל בורחת כל הזמן- כ"כ מהר, מקיפה את עצמי בכ"כ הרבה, מפעילה שרירים שאנשים נוטים לא להשתמש בהם, כדי לאהוב ולאהוב ולאהוב, ולמצוא לעצמי גאולה וקבלה, ולפחות חום. משהו שינחם מהקושי הזה, מהשברון. מהעובדה שדברים לא מסתדרים, ולא משנה כמה אני מנסה. ואני מנסה- עד כמה שהיכולת שלי לראות את המציאות מוגבלת במצבי דחק, עד כמה שאני לא מצליחה להכיל את הכל ולהשאר לעמוד. הכל כואב לי מדי. אבא שלי שואל למה כ"כ קשה לי, מה כ"כ קשה, הוא אומר- איך זה שהכל כ"כ קשה לך כל הזמן? הוא באמת לא מבין, או לא רוצה להבין. הוא חושב שזה פינוק, הוא מאמין שאם אעשה כך וכך דברים מסויימים, הכל יהיה שונה. הוא לא יודע איך להוציא אותי מזה, אז צועק- תראי איך את מייללת ולא יכול להסתכל לי בעיניים. הכל כואב לי, הכל נכנס ומכאיב לי, אני לא חושבת שזה פינוק. זה חוסר יכולת לשים ביני לבין המציאות חוצץ, להגיד פה אני, או עכשיו אני וזה יותר חשוב- אני לא מסוגלת לשים את עצמי לפני אנשים אחרים מבחינת הרגשה, לא אומרת לעצמי שאני יותר חשובה, או נקודת המבט שלי. אני לא מאמינה בזה. ובכלל, אני לא מאמינה באגו, או אישיות כמשהו אבסולוטי, או בעדיפות של מישהו על פני מישהו אחר. למעט כשאני מאמינה שאני מחזיקה בטוב האבסולוטי, ואז אני יוצאת למלחמות חורמה, מתוך האהבה האיומה שלי, שאני לא מצליחה להכיל בשקט. אני רוצה להציל את האהוב, אני מנסה לשכנע אותו, אני נלחמת כדי שיקשיב, ותמיד למי שלא יכול להקשיב למלחמות. אני מגיעה למצבי קצה, לייאוש, לאפיסת כוחות, אני הופכת למפלצת על מזבח הנסיון שלי לעזור, בכח.

מצד שני, אני בורחת. מתנהגת בצורה אתנוצנטרית להחריד, אגואיסטית, חיה חיים כפולים, מסתירה, משקרת ללא הרף לאנשים שאיתם אני צריכה להיות כנה, כדי להגן עליהם, כדי להגן עלי. כדי לאפשר להם לחיות טוב יותר לידי, כדי לא להודות במציאות הדברים כמו שהיא. כדי שלא יחשבו עלי את המחשבות שאני לא יכולה להכיל על עצמי. כדי שהדברים לא יהיו כמו שהם באמת. אני מחזיקה במערכת עמוקה של מניפולטיביות, של שקרנות עצמית, של הסתרה- כדי להצליח להתקיים ולהיות בסדר, בעיני הסביבה. זה מתחיל בהורים שלי, אני מניחה, מולם מעולם לא היה לי האומץ פשוט להיות מי שאני, ועקב נסיבות כאלו ואחרות התגלגלתי שוב ושוב לחזור לבית שלהם, כל פעם בתירוץ אחר- בעיקר נסיבות כלכליות. והעובדה שאני מרשה לעצמי להשאר במצב הזה, אומרת שאני לא באמת רוצה ללכת. אני רוצה ללכת- כ"כ רוצה להשתחרר, אבל מרגישה לא בסדר עם זה, לא בסדר לסובב את הגב בלי לפתור. 

כואב לי הראש.

אבא שלי שואל אם  משהו נוראי קרה, אומר- "היית שעה בטלפון". רק עם יעל אני מדברת בטלפון בדר"כ, הם יודעים את זה. אני מנסה להסביר. "נוירוטי", אני אומרת, "לא, זו לא מילה טובה". "אובססיבי?" הוא שואל, "אני פשוט מנסֵה להבין". הוא מנסה עוד כמה מילים אבל אני לא מקשיבה כ"כ אלא בוהה במסך. "קשה", אני אומרת. "הוא קשה נורא. חכם נורא, אבל קשה, נוקשה, סגור על קונספציות בצורה מאוד מסוגרת", אני מכווצת את הפנים כדי להדגיש למה אני מתכוונת.

אבא שלי מאוכזב. יותר מאוכזב ממני, אני חושבת, שהופתעתי והבנתי ואשכח מזה עוד מעט. אבא שלי לא שמע אותי מוציאה מילה טובה ממש מהפה על בחור כבר אולי שלוש שנים, מאז שהתאהבתי בידיד שלי שהפך פוליטיקאי והאמנתי שישנה את העולם, או לפחות היה כ"כ ערכי וחדור אמונה שהאמנתי איתו גם, קצת יותר מדי, ואחרי כמה שירים הוא נעלם והשאיר אותי תוהה עם שלוש שנות חברות שלפתע נראו מאוד חסרות בכל הטוּב שהיה בהן.

אחרי שאבא שלי הולך לישון אני מוצאת שלעולם לא הייתי מסתדרת עם מישהו אנליטי כ"כ, ואבא שלי שאמר "קשה למצוא מישהו עם אינטלקט וגם אינטליגנציה רגשית", נראה לי צודק מאוד. אני חושבת שאני אופטימית חסרת תקנה, בעיקר מוקסמת, מהר מאוד, מדברים שחסרים לי, מרגעים קצרים מאוד, ומישהו שלא יוכל להבין אותי, או לראות את הצורה של המחשבות שלי בגלל הצורה של המחשבות שלו- שאני רואה בברור ובייאוש, לא קוסם לי יותר מדי. זה, אבל, גורם לי לראות משהו שכן יוכל להיות אפשרי, מתישהו. כך ש-24 השעות האיומות האלו נגמרו לא רע.

שיר של הג'יגלס שחסר לי ירד, ואני מקשיבה לו ועולצת. הם מקסימים אותי כ"כ ואני מצטערת שהם התפרקו מהר, ומקלידה תוך כדי קיפוץ מצד לצד על הכיסא. אני מפתיעה את עצמי, לפעמים, אני חושבת שאני צריכה להשתמש בעצמי בכל העצות שאני מפזרת לכל כיוון.

זהו זה/ ג'יגלס (1999)

זה כמו, זה כמו, כמו מן הריון מדומה/ יש בה, יש בה, מן משהו שעשה לי את זה/ פשוט קרה פתאום, אם לא היו סימפוטמים, לא הייתי מספר/ זה לא שזה חדש לי, כבר הרבה פגשתי וחשבתי שזה זה/ וזה- לא כ"כ כזה... אני שוב לבד!

"זה כמו בזהו זה"/ תמיד אותו הסוף למחזה/ "צא מזה, אל תהייה כ"כ קשה. כזה מן עסק ביש"/ דופק לי על הראש כמו פטיש/ "צא מזה, אל תהיה כ"כ רגיש. חשבת שזאת היא"/ היא נראתה לי כמו מלכה שלי/ "שמע לי בני, אם אין אני לי, מי לי? מי לי? מי? אתה כזה רגיש"/ לא תאמין איך שאני מרגיש/ "צא מזה, נסה להיות אדיש", אי-אי-איש.

זה כמו, זה כמו, כמו מן נסיון שכזה/ למצוא, למצוא לי לב חדש לחזה/ וטוב, וטוב לי קצת, לפנטז לי על זה/ הרי בסה"כ, בסה"כ, זה כמו מן הריון מדומה/ פשוט קרה פתאום, אם לא היו סימפומים, לא הייתי מתבכיין/ נכון שזה קרה לא פעם, רק עשה לי טעם, של אולי זה יתכן/ אבל זה לא, אותי זה מעצבן, אותי זה מעצבן כי... אני כמו כולם!

"זה כמו בזהו זה"/ תמיד אותו הסוף, המחזה...  (פזמון)

אבל זה כמו בזהו זה, בקיבוץ בכפר בכרם, צא מזה/ "צא מזה, אל תהיה כ"כ קשה"/ גם אתה תוכל לשנות/ "כזה מן עסק ביש"/ את סוף המחזה אם תרצה (ועוד ועוד אימפרוביזציה נהדרת ומטורפת)

יעל אמרה אתמול שאחרי כ"כ הרבה שנים, אפשר כבר לעשות עלי מחקר פסיכולוגי. לא ממש ירדתי לסוף דעתה אבל זה נשמע לי נחמד. היום לא ממש דיברתי איתה, כשסימסה לשלומי כתבתי שבא לי למות, כשהתקשרה הייתי מעורפלת מדי ולא תקשורתית. היא יודעת יותר טוב, היא כבר אמרה לי אתמול בלילה- "את נגררת אחרי הסיטואציות האלה, אולי תשני על זה, תחשבי על מה את בעצם רוצה, נדבר מחר", ובכך חסכה לעצמה את כל המלל הזה, שאתם קוראים.

גם הפרק האחרון של לוסט ירד (כן אני יודעת שהוא שודר כבר לפני כמה ימים), אז אגש לראות (אמורים להיות קצת הסברים, כל הפרקים האחרונים כ"כ הזויים).

הידיים שלי שמצטלמות נהדר, מסתבר, יחד עם טריקי, אתמול, שנראית הרבה הרבה יותר טוב במציאות, ומהאב הגאה נמסר שכבר עושה טריקים (די מבהילים, כמו לקפוץ אל אדן החלון, ובהתחשב בגודל שלה, זה אומר שיש לה כוחות על).

לילה טוב.

03:30- ותוספת מאוחרת: לאדם הכי מוצלח שאני מכירה, שהוא גם המיתולוגי שלי מסוף התיכון, ולא במקרה, יש יומולדת היום. הוא נמצא בניו-יורק עכשיו, לפני טקס סיום תואר שני בהארוורד, וכניסה לקריירה שאני בטוחה שתהייה מוצלחת לא פחות מכל דבר אחר שעשה, ואף יותר. שעומד להנחתי לעבור לגור עם זוגתו בת המזל שהחלה להתגייר לקראת הנישואין שלהם, עכשיו משנסתיימה שנת הלימודים של שניהם. כתבתי לו מייל ושלחתי את "פתאום היה לי טוב כ"כ" של אילנה רובינא, וקיוויתי שיתרגש לקרוא את המילים שלי, שזוכרות אותו כמה ימים אחרי יום הולדת 18.

בשבילי אני מקווה שאמצא אי פעם אדם שיקסים אותי עד לקצות הנימים ואוהב כמו שאהבתי אותו, כמו שאני עדיין אוהבת. גם בשבילכם.

אני מרגישה קצת, כמו שדרנית רדיו בלי מאזינים.

בעולם של נשיות מתרדדת, ניתן לומר שאני גברית מדי, מכדי להשיג דברים שנשים קלות דעת ממני משיגות. במושגים של היום, אני לא קוראת לעצמי אשה. אני רואה אותן מסביב, את הגברים שהן כורכות אחריהן, את מה שמעניין אותן, ומרגישה יוצאת דופן.

העולם הופך נשי יותר, אמרת. גם אבא שלי הסכים, בצורה גורפת, מילה במילה. האליטות הגבריות המשכילות נדחקו החוצה, אתה אומר. אני כמעט מסכימה. אליטות שמרניות. אני חושבת, וכבר אמרתי את זה, שהרידוד הזה נוצר כתוצאה מדיכוי. הסכמנו שרק ההריון מבדיל ביננו, או כמה פרמטרים פיזיים וכימיים. אמרתי כל השאר זו פיקסציה חברתית ואתה נותרת סקסיסט. סקסיסט כמו גברים לבנים משכילים.

כשאכלתי את עצמי על כך שבאתי כדי לשכוח אותו, או לפחות שלא יהיה הגבר היחיד בחיי, אתה נגעת בי כדי לשכוח אותה. דיבורים על טוהר התפוגגו, והדיסוננס של החיים שלך צרם עד כדי שלא יכולתי לשמוע אותך יותר. ביקרת וביקרת אותי, ללא רחם וללא יכולת הזדהות (סקסיסט, אתה סקסיסט. אתה לא מסוגל להבין שהלילות הבודדים שלך כמו הלילות הבודדים שלי) על אינטראקציה חולפת, על הבחור שישאר ברקע, על 10% אחוז עניינך, על הרצינות שלך, על זה שאתה כבר לא ילד, על הרצונות הבוהקים שלך. ואיפה הם עומדים מול ירייה ברגל בדמות בלונדה צעירה ורועשת שלעולם לא תגדל להיות אתה? איזה ציור שמן גרם לך לנהות אחרי זה? אני לא יודעת אם אי פעם ניסיתי להסביר לכם למה מה שאני מייצגת עדיף לכם על פני מה שהן מייצגות, אני חושבת שכנראה שכן, כשהייתי יותר צעירה. תמיד נעלבתי שאתם לא מבינים לבד, זה מאוד פשוט וברור בעיני. היום אין לי כח לזה, בעיקר. אמרת נאיבית, אמרתי אני יודעת שאשאר לבד.

היום אני מבינה את העניין שלכם, וכתוצאה מכך פיתחתי עניין הפוך, על מנת להקל על עצמי עדיף לנוח אצל הדברים הפשוטים, הבסיסיים. כמו גבר, פרימיטיביות וסקסיזם שגורמים לי לצחוק בחיבה מבינה. אני מרשה לעצמי להימשך לברוטליות הזאת. אני מבינה את נסיון החיים שהביא לתפיסת העולם הזו. אני לא מאשימה אותו שהוא לא מוצא אותי מעניינת במיוחד, אחרי הכל, אני בטח נראית לו מאוד משעממת, מאוד כבדה עם המשקפיים והעולם האנליטי שלי. אני לא צוחקת מהבדיחות שלו וכוסיות הוא יכול לתפוס בשקל, הוא ברמן, הרי. האינטלקט שלי הוא לא ערך מוסף לאנשים כאלה, הוא מכשלה.

אז כן, זה האגו שלי, כן, הראייה הממושמעת של הדברים, כן, הניתוח הקר של העולם, חוסר נאיביות, חוסר תקווה, הבנות חותכות מדי. האמונה הבלתי מתפשרת בהתחלות נקיות יותר מזו לעתיד מוצלח יותר. אמרת הפכחון שלךְ חמור, גלגלתי את העיניים למעלה, אולי, אולי סתם לא הבנתי איך אתה מצפה שיהיה אחרת.

כשאתה בוחר להתאבד על מטרה ריקה ולקרוא לה אידיאל, אני רואה אותך נעלם מהעולם שלי לתוך שטח הפקר שלא מעניין אותי, שאין לי טיפת סימפטיה עבורו. נמאס לי ממכם, המשכילים, המוכשרים, שיורים לעצמם ברגל ללא הרף, שרוצים משהו אחר. אולי אני קשה מדי- אני מנסה להעריך תגובות אפשריות- אם אני יכולה להבין אותו אני בטח יכולה להבין אתכם, ואני מבינה. פשוט נמאס לי להרגיש בגן ילדים כל הזמן. וכן, נמאס לי מהלבד הזה, בתוך הראש שלי, נמאס לי.

אני חושבת, שאני צריכה לבחור נושא אחר להתמחות בו, אחרת אגווע משעמום.

* אגב, כשהבנתי את זה, הקול שלי חזר.

פחדנות פתולוגית. חוסר הבנה בסיסי. אגו-טריפ. מוסרנות, מוסר כפול מחורבן.

גברים כמו שידורים חוזרים, נשים כמו עצמי. יותר מדי דימויים, יותר מדי מהר. הוא לא מבין אותי, בצדק- זה נראה כמו משהו אחר. רציתי משהו אחר בכלל- להגיד, להרגיש. הכל מתכלה כ"כ מהר מרגע הקלקול, לא נשאר כמעט כלום ובכל זאת התקשיתי ללכת. ניסיתי לראות בזה משהו שזה לא, החיבור שנעם לי אבד באי הבנה מוחלטת, בבליל של קלישאות. ניסיתי, לא הייתי שם בעצם, הוא כן. לא יכולתי להכיל, לא יכולתי להכתים. סוג של פספוס, מיותר. אני מתעכלת לתוך עצמי מול אנשים חזקים מדי, דעתניים מדי, אני נשאבת לתוך הרגשות שלהם. מערבולת של מישהו אחר, אני חושבת, אני חלשה מדי לכל זה. דווקא לפני כן היה איזון מושלם. לרגע אחד, היה שם משהו יוצא דופן, יוצא דופן בצורה שהיה נדמה לי שלא פוגשים היום.

אשיל מעלי את הכל ולא אתחיל שום דבר חדש. מה שיוותר יוותר עם סיכוי של מקום. עם סיכוי.

משהו צריך להתמוסס. שאריות תחושות קשות, דלתות פתוחות. זריקת עידוד, מקום לכל החיוכים האלה, לחברים האלה. אורות בוהקים, אנשים חדשים, איזה קסם שירעיד את הלילות. סיכוך, הימים שלי חדים מדי, עדיין. איזו שכחה, ציפייה, עיגול קצוות, מילים שונות, התפתחות אחרת, גופים שונים בחלל אחר, חלומות דחוסים במשהו מתוק. ילדותיות והתרפקות, הפתעות קטנות, דלתות שנפתחות באמצע הלילה,

אני רוצה סיפור אהבה.

הימים האחרונים קלים יותר, ונדמה שכתוצאה מהחלטה ללכת אחרי אינטואיציות.

לנתק קשר עם חבר קרוב אפוף מרה שחורה ואנרגיות קשות, לו לא יכולתי להועיל, שהנוכחות שלי בחייו היתה דלק שמתעכל במכאניקת דיכוי עצמי, והשלכת הקושי על הסובבים אותו. הוא כתב ערפדים אנרגטיים, וזה מתאים.

החלטה שנבנית כבר זמן, להרחיב את מעגל החברים, לחזק קשרים ישנים, ליצור חדשים, גם רומנטים, עד כמה שהמכאניקה שלי עצמי מסוגלת לרומנטיקה עכשיו. בהתחלה זה קרטע, אח"כ הפך טבעי. יותר ויותר אנשים נכנסים לחיי, ואני נהנית מכך, במקום להגיב בבהלה והסתגרות ולראות בכך איום על הסטטוס קוו העדין של השפיות שלי.

ללכת אחרי תחושת בטן, גם אם היא אומרת משהו בסיסי מאוד, כמו משיכה מינית שאין לה הסבר מורכב, או עתיד ענֵף, רק חייתיות. רצון לחיות משהו פשוט יותר, מעשיר יותר ברמה רגשית סוערת פחות. להותיר מאחור את הדברים שלא משתנים, שלא תואמים, שלא מתאימים עצמם אלי והנסיון להתאים אליהם עלה במפח נפש.

השינויים הסמי-קיצוניים האלו, רכים ועדינים ככל שיהיו הביאו לשינוי אווירה נהדר.

בנוגע לחברה וותיקה שגרמה לי לתסכול מתמשך, הבנתי שצריך להרפות. אני לא יכולה לשאת אותה יותר, והנסיון להכיל אותה מזיק לי. מתוך אמונה שלכל אדם מגיעה אוטונומיה מוחלטת על חייו, הפסקתי להטיף, לנסות, להשתדל, הפסקתי לחפש את הדרך להיטיב עמה, ובכמה מפגשים אחרונים בהם ההתנהגות שלה היתה מביכה באי היכולת שלה להסתגל, לזרום, לנשום, בהם המוסרנות שלה על חיי גרמה לי לתחושת מועקה קשה, של רצון להפריד את החיים שלי בלעדיה ממנה, הבנתי שעלי לחיות את חיי והיא את חייה, וכרגע, לא בסימוכין.

יש משהו מאיים בחברות קרובה שמבוססת על הזדהות עמוקה, שיוצרת תלות. כשאדם אחד נתקע, השני מקרטע אחריו.

הייתי רוצה לדעת לתת לחברים האלו שלי יותר, אבל כשמה שאני מקבלת מהם, גם אם כתוצר לוואי, זה הרס העצמי שלי, כל מה שאני יכולה להעניק להם זה את עצמם, ולי את עצמי במשוחרר מהם.

נדמה לי שהייתי צריכה לחיות במקום אחר, בזמן אחר, ולא בת"א העכשווית, הברוטאלית ושטופת השמש.

אחי ביקש ממני שאמסור את הגיטרה שלו לתיקון אי שם במרכז העיר. מותח המיתר הרביעי מסתובב על ריק, הוא הדגים לי, כמה פעמים. שלא יחליפו מיתרים, אמר, הם חדשים, וגרר את הגיטרה בתוך נרתיק הרבה יותר מוצלח ממה שלי היה כשלי היתה גיטרה, שלימים הפכה לגיטרה הראשונה שלו, אל תוך החדר שלי והשעין אותה על הארון.

מחר הם רוצים לנסוע לכינרת והוא רוצה לקחת אותה איתו.

הוא נגן מוכשר, אחי, וירטואוז אולי. הוא שבר את הזרת יומיים לפני שהתגייס וסבל מסחבת ואבחונים שגויים וחוסר טיפול במשך שנתיים, היא לא התאחתה טוב והתנועה שלה קצת מוגבלת והוא אומר שזה מגביל את הנגינה שלו.

למד נגינה קלאסית וספרדית בקונסרבטוריון, הרבה יותר טוב ממני, שלמדתי אצל איזה גיטריסט שנראה לי ממש מגניב בתיכון ושאלנו אם מלמד נגינה אחרי איזו הופעה. כל מה שלמדתי היה איזה שני שירים וקצת סולמות שלא היה לי כח אליהם. עדיין, אני די טובה בלאלתר בלי לדעת מה אני עושה ונראה לי שמתישהו אלמד קצת יותר ברצינות.

הגור עדיין עושה את כל הדברים שגורים עושים, ישן ונהיה רעב ובוכה, ורוצה מגע ואז נרדם וישן עד שנהיה רעב שוב. אבל הוא חזק וגדל טיפה כל יום וזה טוב.

אני לעומת זאת תמהה לנוכח התחרפנות הגוף שלי. חולשה וכאבים חדים לעת ליל, אולי יותר מדי סיגריות ואלכוהול, אולי פשוט הגיע הזמן לפסק זמן מהרעש הזה.

לא רציתי להחריד כלבים מרבצם, ולשנות משהו במרקם עם האקס, ובטח לא להכניס רגש חדש לתמונה. במיוחד בסיטואציה כ"כ מייאשת שאפילו אם תוכל להשתנות, אני לא רואה את הדרך ובטח אין לי סבלנות אליה.

זה לא נעים לי, והכל מרגיש כ"כ חלקלק, שניה של תשומת לב לכיוון הלא נכון וכל העצב הזה נופל עלי שוב ואני לא יודעת לאן לברוח ממנו, או איך לטפל בו, חוץ מרוטינת השכחה הידועה מראש שלי. אז אני שוכחת, וכאילו זה לא התקיים מעולם, ומעשנת יותר מדי ושותה הרבה יותר מכרגיל, וחולמת חלומות מוזרים, ומרגישה לא כ"כ טוב בכל מה שקשור ללהרגיש. פשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה, איתו, ועם העובדה שהוא תמיד שם, אותו הדבר בדיוק, וכשאנחנו מתקרבים זה כאילו מעולם לא התרחקתי, כמו אחרי כל אחד מהריבים שלנו, מן רוטינה נעימה ומייאשת תמיד בסופו של דבר. כי מה כבר יצא מזה? אבל כל האהבה הזאת, היא בטח לא לחינם וזה מתסכל. מתסכל ולא מספיק. לא רוצה לחיות ככה ולא מעיזה להאמין שיותר מזה באמת קיים. מן תרבות חסך, והשלמה, וקבלת המציאות- כל מציאות שהיא. להסתפק במה שיש, לקחת את זה כמו שזה, לא לשפוט. הרבה יותר קל כך, אבל הרגשות בועטים בבטן, תמיד. תמיד התעוררות וכבר אי אפשר לדעת לתוך מה.

יוזף דיבר איתי על אוספנסקי, שלח לינק למשהו שקרא, וחשבתי, אולי אפתח את הספר שלא סיימתי או שלא ממש התחלתי. אולי מלקרוא את המודעות המושכלת, האינטלקטואלית יותר מכל השאנטי באנטי שמאוס עלי, כל הרוחניות החומרית בכאילו באמת צריך את כל זה כדי לדעת משהו על העולם, אולי מתוך הייאוש והמצוקה השקטה של עכשיו, משהו יזוז.

אני הולכת למסור את הגיטרה לתיקון.

אחה"צ נעימים שיהיו לכם.