הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

1.

24.4 11:38

מה גורם לי לרצות שהבחור הנאה והדעתן הזה, על שערו הרך וקולו השובה, ימלא את הבורות הפעורים בי?

הבורות הפעורים בי, כמובן, לצד האמונה - מכח הנסיון - שאהבת האחר יכולה להניח ענפי דקל וגבבת קש על פני הבורות הללו. גבבה שבחלוף ימים יטשטשו כליל מן הראיה קווי המתאר שלה עם המישור, ואפילו הכורח להתהלך באיזורים הללו בעדנה יהפך טבע שני. 

וגם שערו הרך וקולו השובה, כמובן, לצד האינטלקט המרשים, קסם היופי המזרחי שבפניו, עיניו הגדולות וקצוות פיו שנקפצים מעט מטה בכל צילום, כעצב היסטורי. גופו הגדול, צבע הזית של עורו, הרכות שגיליתי בליבו - כל אלו מהלכים עלי היפנוזה של ממש. 

אך גבבת קש אינה פתרון קבע, הבורות עודם בורות והגבבה אך הזדמנות לעצימת עין. כשדבר מה יתרחש בשונה מבתסריט "רצוי", להק ציפורים נחושות יתעופף לו אל קדמת הבמה, יסיר את הגבבה ויחשף את הבורות העירומים לאור יוקד שבעתיים.

1.1

27.4 02:40

רגע לפני הסוף של זה, אולי רגע אחריו - למהר לפרסם כדי שאוכל לכתוב הלאה. הבורות מכאיבים, מכאיבים ומרעישים עד שלא נותר מקום לדבר. עדיף שיוותרו פעורים ומלאים בי בלבד. גם כך זה בי בלבד.

2.

על בעיית הריכוז,

או שמא חוסר הבעלות על תשומת הלב

[אולי יום אחד]

11:30

כמה טעויות וכמה כוויות מאותו הסוג את מוכנה לספוג, והאם פעמון האזהרה שאת שומעת נובע מחששנות היתר שלך, או מהמציאות שמזהירה אותך ללמוד מנסיון- שצועקת לך בקול רם- "לא שוב".

זה הגרון שלי שנצרב, והטעות שעשית- זאת שאני לא מצליחה להבין. תיקון: לא רוצה. לא רוצה להבין יותר את המנהגים האלה, את התירוצים האלה, את הרפפטיביות שבה נוהג כל אדם קרוב בחיי.

אני מפעילה את 88 בדפדפן, המערכת עצמה רחוקה מדי, ואני לא רוצה לקום מהמיטה. אח"כ אני כושלת למטבח ומכינה צ'אי בחלב כמו שאח שלי שותה, בלי הסוכר. הוא מספר לי שקבע עם אחותו למחר, ומזמין אותי להצטרף, ואני מרגישה שאלו החיים שלו, ולא שלי, ולי יש תכניות אחרות. נאמנות כפולה- למי אתה מספר את הסודות הכי כמוסים שלך? על מי אתה יכול לסמוך?

האם הקרובים לי יכולים לסמוך עלי כמו שהייתי רוצה לסמוך עליהם? האם הם יודעים שלא אבגוד בהם, או לא מודעים לבגידותיי?

22:11

היום הזה מהול בעצב. לא עצב, סוג של דיכאון והסתגרות. התבודדות, סוג של התמודדות.

כשאני מאבדת אמון הדברים נהפכים שקופים בעיני. הממשות של האירועים וחשיבות החוטים שחיברו את הדברים האלו לחיי מתפוגגות, כלא היו כמעט.

אני מסתכלת עליו, והוא שקוף, אינו  קשור לחיי. אני חשה כיצד הימים שלי אוטמים את המציאות שלי מפני האמונה במציאות של שנינו. לא שאין לאן ללכת, רק שהכוחות שמצריכה ממני ההליכה הזאת, ההליכה והעמדת הפנים- מייגעים עד אובדן. לא חפצתי במשחק מקדים למציאות חיי. אני מסתכלת בו והוא אינו מבין אותי, מתרונן במציאות שאיני מבינה את חיווטיי אליה, ואיך לעזאזל, האמנתי כ"כ לפני זמן כה קצר. אבל הידיעה ברורה לי, ברורה ווותיקה.

הידיעה ומעברה השני הכאב, מאיים עלי ברעמים של בדידות ואובדן חשק, בעולם אפרפר.  

המשפחה שלו עוטפת אותי בחום ואיני אפילו מצטערת. אני אדישה. הוא בגד באמון שלי, ומשהו מבחינתי נגמר. כמו אבחנה חותכת בדבר הכנות שרציתי, כמו להוכיח כי אני טועה. למוסס קורים אחרונים, קטועים, של השתדלות, של היאחזות, שעוד נותרו בי, ביננו. 

אני מחליקה הרחק ממנו, הוא אינו כלול בתודעתי ואני מרגישה כי כל התהליך הזה מיותר. הילדותיות שלו מכאיבה לי ואני עומדת אילמת מול.. לא לשם כך פתחתי במערכה הזאת.  הוא אינו מרגיש את שאני חשה. הוא אינו מתרומם מעל עצמו, לפרקים ארוכים דיי, בכדי לספק לי אחיזה, בנפשו. ואני מחליקה ממנו והלאה, מסתגרת בעצמי, והוא שמבין ונעלב מעמיד פני חוזקה ויוצא את הבית בלי להביט לאחור. כמעט.

ואז אינו מתקשר. או לפחות כך נדמה לי בחלל שנותר לי לעצמי, הכבד מחוסר אמון וידיעת סוף כאילו בלתי נמנעת.

צעדים חסרי אמון, הוא מבטיח לי, לפנות בוקר כשמתייאש מהמבט העמום שבעיניי, למול הפנים שלו, קרובות מדי לשלי, והבל פיו שחורת בי את הריחוק, באותה עוצמה שבה הוא מנסה להתקרב.

23:40

ערב ראש השנה ואני מתרוצצת, עמוסה בחלקי מתנות, פרחים, תבלינים, עטיפות צלופן וניירות משי מרשרשים, סרטים גזורים ברישול בכל מיני צבעים.

בשעה שש וחמישה הוא יוצא מהבית שלי לארוחת החג עם הוריו, אוחז שתי חבילות עטופות בצלופן ומהודקות בסרטים, סלסלות עץ מלאות בראחאת לאקום ותמרי מהג'ול.

אני יושבת בחדר שלי ומביטה בשאריות הסרטים והצלופן על הריצפה, על שקיות המתנות החצי ארוזות, על הטקסטים שיועתקו אח"כ לקרטון, מאויירים בצבעי מים,  ולא יודעת את נפשי להרגע.

אני מנסה לקרוא קצת ואח"כ הולכת לישון בידיעה שאם הוריי יחליטו לבשל ארוחת חג קטנה, יעירו אותי.

אני מתעוררת מטלפון חמש שעות אח"כ, מנהלת שיחה במצב רוח מרומם, ומבינה לאט שזה ערב החג המוצלח ביותר שעבר עלי בשנים האחרונות.

כתבתי לא פעם על כך שאני הטורחת, שלמסיבות, הארוחות והחגים אני מגיעה כ"כ תשושה, שאין בי כבר סיכוי להנות מהאירוע עצמו.

אחרי שתי הערות לא מחושבות לאחי במהלך היומיים האחרונים, אני מתעוררת בצהריים המוקדמים לקבל ממנו את אותה ההתעלמות של לפני שבועיים, רק קרה יותר. אני עומדת במטבח, אבא שלי מבשל ואחי מחטט במקרר, עומדת תוהה ומחפשת את הבוקר טוב השגרתי, את הנשיקה השגורה. הוא נעמד ליד אבי ומנהל איתו שיחה שגרתית באינטימיות כמו מרגיזה- כמו לאותת לי- מגיעה לך הקנאה הזאת.

אני מתיישבת על הכיסא בפינת שולחן האוכל ומביטה בו בתמיהה. הוא שואל לפשר המבט ואני שואלת לפשר הכתף הקרה. הוא מושך בכתפיו באדישות ויוצא מהמטבח.

אחרי שעתיים, כשאנו מנגבים את שאריות רוטב הסלט בחלה הטרייה, אני מספרת לו ומבינה מה הסיבה לרוחי הנפולה. הוא אומר שהוא צודק מנקודת מבטו ואני מתעקשת שהעניין הזה לא יעלה על הדעת, ושהתאמצתי כ"כ, ואיך הוא בכלל מעלה על דעתו את כל התסריט הזה, שבו הוא מתעלם ממני למרות כל מה שקרה, למרות מערכת היחסים שלנו. יש לי דמעות בעיניים כשהוא יוצא את המטבח לכיוון המחשב ואמא שלי נכנסת ושואלת מה קרה. אמא שלי היא אחד מעקבי האכילס שלי ואני מתחילה לבכות, היא מנשקת אותי על המצח ואומרת - שקט, תינוקת שלי, שקט. ולא מצליחה באמת להתמודד עם מה שאני אומרת, מנסה להגג שעברו כבר שעתיים מאז שיצא את הבית אז למה אני בוכה עכשיו. ואז הוא בא שוב ומתיישב לידי ומלטף לי את הרגל במבט כאילו מבין ואני מרגישה כמו בתהלוכת תנחומים ואף אחד לא מבין ולא נותן לי לגיטימציה להביע את הכאב שלי.

אני מתחילה לכתוב ואז נגמרות לי הסיגריות ואני הולכת לקחת חפיסה חדשה מהפאקט של אבי, ונשארת לראות איתו פרק של "האנטומיה של גריי" ומופתעת שלא ממש שמתי לב לפני זה שהסדרה הזאת טובה, ושוטפת לשנינו אפרסקים ונותנת לו את זה שיותר קשה, כמו שהוא אוהב, ומתפקעת מצחוק כשהוא זורק את הגלעין לכיוון התריסים אבל זה מסתבך בדיוק באמצע וילון הקרושה של אמא שלי ונותר שם, בשליש הדרך מתחתית החלון. ואנחנו מהגגים על הסדרה, ועל הדמויות, ומנתחים דקויות בהיסח הדעת, ואני שוכחת את כל הברכות והעטיפות והעייפות והכאב.

אח"כ נהיה מאוחר, ואמא שלי הולכת לנמנם. בשירותים אני מחליטה מה אלבש לארוחה עוד שעתיים, ומרוצה מאוד מזה שהגעתי להחלטה הולמת מהבגדים המעטים שנדמה לי שנשארו ראויים ולא בלויים מרוב שימוש יומיומי.

אני חוזרת לחדר, למצוא אותו ישן מאוד באמצע המיטה שלי, וחוזרת למחשב, לגמור לכתוב את הקטע הזה, יחד עם מאזי סטאר שאני מנגנת בפול-ווליום כבר שלושה ימים, רק חלש חלש שלא אפריע לו לישון.

אנחנו עוברים דירה בסוף החודש, לקומה גבוהה יותר, עם הרבה יותר אוויר. אני צריכה את השינוי הזה, הו כן.

שנה טובה יקיריי, שנה טובה.

אני מתעוררת מוקדם מכפי שתיארתי לעצמי. רגע אני חושבת לחזור לישון, ושניה אחרי אני כבר צריכה להשתין, אבל לפני אני הולכת לחפש את הפלאפון שלי, ומתמלאת בתחושה מסויימת ורוצה לכתוב. אני רוצה להעלות תמונה מההופעה אתמול, אבל אני לא מוצאת את הכבל של הפלאפון. אני כותבת כמה מיילים לאנשים שהתגעגעתי אליהם ויורדת להשתין. בקומה התחתונה כל האורות דלוקים, השותף ישן באור מלא והטלוויזיה שלו צועקת. אני מטופפת לאט לכיוון הסלון ומנמיכה, ואז מכבה אור אחרי אור. הוא מתעורר ומודה לי ואני נבוכה. אני מכינה לי מיץ תות מתרכיז מאיזו חנות בשוק וטעים לי, בין שרשרת הסיגריות שאני מעשנת בבוקר הזה. אח"כ ארד ואמלא את הכוס עוד שלוש פעמים.

אני מחפשת תחנה ברדיו, והן כולן קופצות. בסוף אני נשארת עם אינדי פופ שקופץ הכי פחות, והוא נעים לי הבוקר, רך ומדבר.
בצפון היה קר, והמוני כוכבים בשמיים. מחוץ לבסיס של אחי חיבקתי אותו חזק והסתכלתי על הכוכבים. הוא ניסה להסביר לי איך למצוא את כוכב הצפון ואמר שהדובה הגדולה קצת שקעה. משכתי עוד קצת את החיבוק, ממאנת לתת לו להבלע אל תוך המחנה, אל החיים שלו שאני לא מכירה. משהו דובק בי מהריח שלו, ואני חושבת על זה בדקות שאחרי, מנסה לראות את הכוכבים דרך שמשת הרכב המאובקת, מנסה להציץ לנוף מזרחה מצומת כח, אבל רואה רק המוני נקודות זעירות של אורות יישובים פרוסים למרחק.

השיחה נתקעת לי, ואני מרגישה מוזר, מנסה למצוא את עצמי ולא מצליחה להתרכז ושוב אני מאשימה את הסיגריות, לשווא.

אנחנו עוצרים בתחנת הדלק הרביעית ללילה הזה, משתינים בפעם השלישית ואני חושבת שאלו השירותים הכי גרועים ונתקעת בלי נייר ומתקשרת אליו שיחלץ אותי אבל הוא השאיר את הפלאפון באוטו ואני מסתדרת לבד. כלבים נובחים בחוץ, אני נבהלת ואז מחפשת אותם, רואה שני זאבים ואחד קטן שנראה כמו גור של לברדור. אני קוראת להם והלברדור מקשקש בזנב בשמחה ומתחיל לרוץ אלי אבל מפחד להתנתק מהזאבים וממשיך לנוע אחריהם בהיסוס אל תוך הגדר במרחק. בדרך ראינו שני שועלים קטנים חוצים את הכביש במהירה, וניסינו להמר אם הדברים שמוטלים לצד הדרך הם road kill או פיסות בגדים נשכחות. ראינו גם וגם.

אנחנו מתחלפים כי הצוואר שלו כואב מהנהיגה הממושכת וגם הסוודר שגילגלתי על המושב שלו לא עוזר. אני מנסה להתרגל לרכב הגדול ועושה זאת בחשש. מעולם לא נהגתי ברכב כ"כ גדול, מעולם לא נהגתי בכבישים הפתלתלים והחשוכים האלה, רק הצצתי בחשש מן המושב האחורי.

הוא מאכיל אותי ביסלי ובמבה וצ'יפס ומוציא אותי מהריכוז. כשאנחנו מגיעים לענבים אני כבר שולטת ברכב ומרגישה בטוחה. אני נהנית מהאוטומט שמאפשר לי להשתמש רק ברגל אחת ויד אחת אבל בכל זאת, ליתר בטחון, משאירה שתי ידיים על ההגה. הרגל השמאלית מקופלת על המושב. אני עייפה ומתקשה לעקוב אחר השילוט, הוא מציע להחליף אותי אבל אנחנו כבר כמעט בבית וזה לא משנה.

הנהיגה נותנת לי משהו להתרכז בו, להרגע ולשכוח לשעה מהריחוק המטריד הזה ביננו, מהיום הקשה, מהמילים הקשות שהטחתי בו בלי להתכוון. בהופעה הוא שאל אותי, בלחישה, אם אני נגדו או בעדו היום, ואני לא ידעתי את נפשי לענות.

אבא שלי אומר לי לפני הנסיעה שאם אנחנו מתכוונים לחלוק מרחב אחד, לגור יחד באותה דירה, אנחנו חייבים ללמוד לתת אחד לשני ספייס. אני מתנחמת בזה, ומקווה שהצורך שלי להתרחק ולהתרכז בחיי הוא רק זה, רק הבהלה שהזנחתי את חיי מבלי משים, בתוך תחושת האושר הזאת בשבועות האחרונים, ולא יותר. שלא עבר לי, שלא נגמר. גם בפעם הקודמת שהוא עבר תקופה קשה הרגשתי משהו דומה, הרבה יותר אינטנסיבי, אבל נדמה לי שהפעם זה עמוק יותר, מהותי.
אני רוצה לחזור לחיי ופתאום מבינה, באמצע הלילה, איפשהו ליד קריית שמונה, שאני חייבת לקחת את חיי בידיים, חייבת להמשיך לזוז.

לפני השינה הוא מעליב אותי, נעמד מול המחשב בזמן שאני כותבת ומתחיל לפתוח חלונות ולא לענות לשאלות שלי. "אני שומע אותך, אני מספיק ער כדי לראות פרק של סאות' פארק", הוא אומר, "רק לא לנהל איתך שיחת נפש על החיים שלי עכשיו". המשפט הזה מזכיר לי יותר מדי, ואני משתדלת לא להעלב אבל הוא ממשיך להתעלם ממני, ואני מוותרת על הצפייה המתוכננת ופורשת למיטה. אני כותבת קצת על כך שבעצם ביקשתי לי את הצער הזה, וקוראת את העמודים הראשונים של "פעמון הזכוכית" עד שאני מתחילה להרדם. הוא עסוק בפרקים שרצה להראות לי, מחפש אחד ספציפי ונדמה לי שהוא מדבר אלי מהחדר השני אבל אני לא בטוחה. אני כמעט רדומה לגמרי כשהוא נכנס לחדר השינה ושואל אותי אם הלכתי לישון. אני ממלמלת משהו והוא מחליט גם הוא ללכת לישון ונשכב על המיטה לידי. העלבת אותי, אני אומרת. הוא שואל במה, ואני ממלמלת שהייתי באמצע משהו והוא קטע אותי והתעלם ממני. הוא אומר שלא שם לב ושהוא מצטער וכורך את ידו סביבי. אני לא רוצה להתחבק עכשיו, אני אומרת, והוא מהסס בעלבון ואז מפנה לי את הגב ופונה לשינה. אני רוצה להגיד עוד משהו, אבל לא יודעת מה בתוך תחושת הריחוק הקשה הזאת. אח"כ אני נרדמת, ולכמה שעות זה לא משנה, כמעט.

כשהוא אמר לי שאני זו שלקחה סיכון והפסידה, רציתי לומר שבעצם ידעתי את זה, אבל רציתי קצת זמן, רציתי קצת טוב לעצמי. הייתי יכולה לנסות ולמלמל לו משהו, על הימים הקשים שעברו עלי, על המאניה ועל האלכוהול, על הנפילה שבאה בעקבות, על הדיכאון שהחזיר אותי שוב לזרועותיו. יכולתי לומר שהאהבה חסרה לי עד שהייתי מוכנה להתאהב בכל אחד, אבל שבלילות הייתי שוכבת תחת השמיכה לבושה בחולצה המהוהה שלו, שולחת לו הודעות של אמצע הלילה ומקווה שיענה, שומרת בקפידה כל הודעה בה כתב לי שהוא אוהב.

יכולתי לספר לו איך התרסקתי כשהביט בי במבט הזה, וידעתי שדבר לא ישוב לקדמותו לעולם, ולא יכולתי להכיל את זה, או להשלים עם זה, אז התחננתי ובכיתי וביקשתי, והוא נגע בי בסלידה ואח"כ התרכך קצת, אבל שב להתעלם מהטלפונים שלי למחרת. יכולתי לספר, ולחזור על הדברים שנאמרו כבר לא פעם, אך אין טעם, היום.

ביום ההולדת שלי רציתי רק אותו. בחצות, במקום ברכות ניהלנו ריב מכוער, שחתם את הנסיונות שלי לתמיד. עברו חודשיים של נתק מוחלט, שלחתי הודעה אחת, פעם, כי חשבתי עליו. שאר הזמן ניכסתי את געגועיי לעצמי, והבנתי שאני עומדת על סף ועלי להפסיק להיטרף לפני שאפול. ודווקא כשחשבתי שהשארתי את הבהלה מאחורי המצב החמיר. טוב שהעסיקה אותי בעיית הקשב שלי, וקבעתי מראש תור לפסיכיאטר, טוב- כי נטרפתי ולא עמדתי בסחף. ואז שוב כדורים והתאוששות זהירה, התאחות הנפש וההגיון ששב למשול בכיפה, ואז האופוריה, והאושר, וההתאהבות, והתקוות, והתכניות הגדולות לעתיד. ושוב חרדות, ושוב המציאות משנה צורה חדשות לבקרים ואני לא בטוחה כבר בכלום ובעיקר מתאכזבת מהשפיות, שהיתה קצרה מדי, והאושר שהיא העניקה לי גורם למצב הביניים המבולבל להראות מחפיר במיוחד. וסוג נוסף של כדורים, בינתיים, ופתאום שקט, אבל ההתאהבות שלי לא חוזרת, ואני לא יודעת אם אני מצליחה להבין הכל, לנתח את כל הגורמים- אני אומרת שזו הטראומה הזו, החוזרת, מהתקפי החרדה, שזו ההסתגרות שהבעתה דוחפת אותי אליה, שאלו הימים המוזרים שלו.

הטוסטר של הוריי התקלקל, וגם הטלפון, וביקשתי ממנו את הטלפון והטוסטר החדשים שלי בחזרה, ואם כבר את שאר מכשירי החשמל והפריטים, וגם את הכסף שהלוויתי ולא החזיר לי. הוא ענה לי בגסות שישאיר את הכל מחוץ לדלת, ושאשאיר את המפתח בתיבת הדואר, והתכווצתי בפחד, כמו פעם, ואז ידעתי שאני לא אשמה, אני לא אשמה בבעיות שלו, ובצורך שלו לשנוא אותי, או להפוך אותי לאוייב כי נפגע. אני לא אשמה בקשיים שלו, ולא אשמה בהתמכרות. אלוהים עדי שניסיתי לתת לו כל מה שיש בי, אלוהים עדנו שהיה תלוי בי ולא ידע איך ימשיך בלעדיי, אך בחר בסופו של דבר להאחז רק בזיכרון התקופה הקשה כמניעה להמשך. אלוהים עדי שאהבתי אותו אהבת נפש, ועודני אוהבת אותו, אבל היום מותר לי לסלוד מההתנהגות שלו ומותר לי שלא יהיה לי אכפת, לפחות על פניו, לפחות ברמת הקצאת המשאבים.

יש לי יום הולדת בעוד עשרה ימים. אני לא רוצה דבר (אל תטעו, אשמח לתשומת לב ולברכות ולמתנות קטנות. אבל אין לי שום צורך במשהו גרנדיוזי, בחגיגה חגיגית), מלבד להיות איתו. פיזית, באותו היום. לא לעשות שום דבר מיוחד, רק להיות איתו. בדיוק את אותו הדבר שרציתי לפני שנה אני רוצה גם עכשיו. אז זה התפספס, בפגישה גדולה בבוקר ואז הביתה ואז ריצה לבי"ח וייאוש.

כתבתי לו, שבעתיד, אחרי שנגמור להתרחק, אחרי שנרגיש טוב יותר, אני מקווה ליום אחד מאושר. שבו נאכל בחוץ ונראה סרט, נשכב ונישן. ונהיה מספיק רחוקים כדי להתקרב, בלי כל המשקעים, היומרות, הזכרונות הרעים, בלי כל הקלקולים הקטנים בתודעה שמפריעים לנו לאהוב אחד את השני. לעצמי כתבתי שהלוואי וזה יהיה ביום ההולדת שלי. למרות שאני יודעת שלא יעבור מספיק זמן, למרות שיתכן שאפילו לא יתקשר, שישכח.

אני מסתכלת מסביב על החדר שלי, וכבר לא איכפת לי. עוד ארבעה חודשים אגור במקום אחר, אחרי זה במקום אחר. אני כ"כ לא החלטית שמשכנתא לא אקח כנראה, אלא פשוט אשכור דירה, למי יודע לכמה זמן, ומי יודע איך. כ"כ הרבה דירות עברתי בחמש השנים האחרונות, שש פעמים ניסיתי למצוא בית בתוך קירות אחרים, חלק מהפעמים האמנתי, אבל עכשיו כבר לא. זה לא משנה. זה זניח. תהיה שם המיטה שלי, שולחן הכתיבה, המחשב, המדפים והספרים. הבגדים וערימות של דברים קטנים אחרים. הכורסא, אולי התנור ושואב האבק, הטוסטר, אם אקח אותם ממנו. כמה כלי מטבח ומגבות, כמה סטים של מצעים. אין טעם לטרוח על עיצוב, אין טעם להִקשר. יש צורך במרחב ולהרגיש בנוח. יש צורך בווים רבים, במסמרים, בתמונות רבות על הקירות, הארונות, בשירותים. טעם בארון גדול. נוחות מינימלית, חלל תצוגה מקסימלי, אוויר. זה הכל. אני לא רוצה להקשר, אני לא רוצה להנתק, יותר.

אני רוצה מקום משלי, ממש שלי. לא שכור וזמני וחולף, אבל מצד שני הכל משתנה כ"כ מהר, היום, אני לא יכולה להתחייב לדבר (לפני חודש דווקא חשבתי שכן).

אה, והפסקתי לעשן.

אבא שלי שואל אם  משהו נוראי קרה, אומר- "היית שעה בטלפון". רק עם יעל אני מדברת בטלפון בדר"כ, הם יודעים את זה. אני מנסה להסביר. "נוירוטי", אני אומרת, "לא, זו לא מילה טובה". "אובססיבי?" הוא שואל, "אני פשוט מנסֵה להבין". הוא מנסה עוד כמה מילים אבל אני לא מקשיבה כ"כ אלא בוהה במסך. "קשה", אני אומרת. "הוא קשה נורא. חכם נורא, אבל קשה, נוקשה, סגור על קונספציות בצורה מאוד מסוגרת", אני מכווצת את הפנים כדי להדגיש למה אני מתכוונת.

אבא שלי מאוכזב. יותר מאוכזב ממני, אני חושבת, שהופתעתי והבנתי ואשכח מזה עוד מעט. אבא שלי לא שמע אותי מוציאה מילה טובה ממש מהפה על בחור כבר אולי שלוש שנים, מאז שהתאהבתי בידיד שלי שהפך פוליטיקאי והאמנתי שישנה את העולם, או לפחות היה כ"כ ערכי וחדור אמונה שהאמנתי איתו גם, קצת יותר מדי, ואחרי כמה שירים הוא נעלם והשאיר אותי תוהה עם שלוש שנות חברות שלפתע נראו מאוד חסרות בכל הטוּב שהיה בהן.

אחרי שאבא שלי הולך לישון אני מוצאת שלעולם לא הייתי מסתדרת עם מישהו אנליטי כ"כ, ואבא שלי שאמר "קשה למצוא מישהו עם אינטלקט וגם אינטליגנציה רגשית", נראה לי צודק מאוד. אני חושבת שאני אופטימית חסרת תקנה, בעיקר מוקסמת, מהר מאוד, מדברים שחסרים לי, מרגעים קצרים מאוד, ומישהו שלא יוכל להבין אותי, או לראות את הצורה של המחשבות שלי בגלל הצורה של המחשבות שלו- שאני רואה בברור ובייאוש, לא קוסם לי יותר מדי. זה, אבל, גורם לי לראות משהו שכן יוכל להיות אפשרי, מתישהו. כך ש-24 השעות האיומות האלו נגמרו לא רע.

שיר של הג'יגלס שחסר לי ירד, ואני מקשיבה לו ועולצת. הם מקסימים אותי כ"כ ואני מצטערת שהם התפרקו מהר, ומקלידה תוך כדי קיפוץ מצד לצד על הכיסא. אני מפתיעה את עצמי, לפעמים, אני חושבת שאני צריכה להשתמש בעצמי בכל העצות שאני מפזרת לכל כיוון.

זהו זה/ ג'יגלס (1999)

זה כמו, זה כמו, כמו מן הריון מדומה/ יש בה, יש בה, מן משהו שעשה לי את זה/ פשוט קרה פתאום, אם לא היו סימפוטמים, לא הייתי מספר/ זה לא שזה חדש לי, כבר הרבה פגשתי וחשבתי שזה זה/ וזה- לא כ"כ כזה... אני שוב לבד!

"זה כמו בזהו זה"/ תמיד אותו הסוף למחזה/ "צא מזה, אל תהייה כ"כ קשה. כזה מן עסק ביש"/ דופק לי על הראש כמו פטיש/ "צא מזה, אל תהיה כ"כ רגיש. חשבת שזאת היא"/ היא נראתה לי כמו מלכה שלי/ "שמע לי בני, אם אין אני לי, מי לי? מי לי? מי? אתה כזה רגיש"/ לא תאמין איך שאני מרגיש/ "צא מזה, נסה להיות אדיש", אי-אי-איש.

זה כמו, זה כמו, כמו מן נסיון שכזה/ למצוא, למצוא לי לב חדש לחזה/ וטוב, וטוב לי קצת, לפנטז לי על זה/ הרי בסה"כ, בסה"כ, זה כמו מן הריון מדומה/ פשוט קרה פתאום, אם לא היו סימפומים, לא הייתי מתבכיין/ נכון שזה קרה לא פעם, רק עשה לי טעם, של אולי זה יתכן/ אבל זה לא, אותי זה מעצבן, אותי זה מעצבן כי... אני כמו כולם!

"זה כמו בזהו זה"/ תמיד אותו הסוף, המחזה...  (פזמון)

אבל זה כמו בזהו זה, בקיבוץ בכפר בכרם, צא מזה/ "צא מזה, אל תהיה כ"כ קשה"/ גם אתה תוכל לשנות/ "כזה מן עסק ביש"/ את סוף המחזה אם תרצה (ועוד ועוד אימפרוביזציה נהדרת ומטורפת)

יעל אמרה אתמול שאחרי כ"כ הרבה שנים, אפשר כבר לעשות עלי מחקר פסיכולוגי. לא ממש ירדתי לסוף דעתה אבל זה נשמע לי נחמד. היום לא ממש דיברתי איתה, כשסימסה לשלומי כתבתי שבא לי למות, כשהתקשרה הייתי מעורפלת מדי ולא תקשורתית. היא יודעת יותר טוב, היא כבר אמרה לי אתמול בלילה- "את נגררת אחרי הסיטואציות האלה, אולי תשני על זה, תחשבי על מה את בעצם רוצה, נדבר מחר", ובכך חסכה לעצמה את כל המלל הזה, שאתם קוראים.

גם הפרק האחרון של לוסט ירד (כן אני יודעת שהוא שודר כבר לפני כמה ימים), אז אגש לראות (אמורים להיות קצת הסברים, כל הפרקים האחרונים כ"כ הזויים).

הידיים שלי שמצטלמות נהדר, מסתבר, יחד עם טריקי, אתמול, שנראית הרבה הרבה יותר טוב במציאות, ומהאב הגאה נמסר שכבר עושה טריקים (די מבהילים, כמו לקפוץ אל אדן החלון, ובהתחשב בגודל שלה, זה אומר שיש לה כוחות על).

לילה טוב.

03:30- ותוספת מאוחרת: לאדם הכי מוצלח שאני מכירה, שהוא גם המיתולוגי שלי מסוף התיכון, ולא במקרה, יש יומולדת היום. הוא נמצא בניו-יורק עכשיו, לפני טקס סיום תואר שני בהארוורד, וכניסה לקריירה שאני בטוחה שתהייה מוצלחת לא פחות מכל דבר אחר שעשה, ואף יותר. שעומד להנחתי לעבור לגור עם זוגתו בת המזל שהחלה להתגייר לקראת הנישואין שלהם, עכשיו משנסתיימה שנת הלימודים של שניהם. כתבתי לו מייל ושלחתי את "פתאום היה לי טוב כ"כ" של אילנה רובינא, וקיוויתי שיתרגש לקרוא את המילים שלי, שזוכרות אותו כמה ימים אחרי יום הולדת 18.

בשבילי אני מקווה שאמצא אי פעם אדם שיקסים אותי עד לקצות הנימים ואוהב כמו שאהבתי אותו, כמו שאני עדיין אוהבת. גם בשבילכם.

אני מרגישה קצת, כמו שדרנית רדיו בלי מאזינים.

בעולם של נשיות מתרדדת, ניתן לומר שאני גברית מדי, מכדי להשיג דברים שנשים קלות דעת ממני משיגות. במושגים של היום, אני לא קוראת לעצמי אשה. אני רואה אותן מסביב, את הגברים שהן כורכות אחריהן, את מה שמעניין אותן, ומרגישה יוצאת דופן.

העולם הופך נשי יותר, אמרת. גם אבא שלי הסכים, בצורה גורפת, מילה במילה. האליטות הגבריות המשכילות נדחקו החוצה, אתה אומר. אני כמעט מסכימה. אליטות שמרניות. אני חושבת, וכבר אמרתי את זה, שהרידוד הזה נוצר כתוצאה מדיכוי. הסכמנו שרק ההריון מבדיל ביננו, או כמה פרמטרים פיזיים וכימיים. אמרתי כל השאר זו פיקסציה חברתית ואתה נותרת סקסיסט. סקסיסט כמו גברים לבנים משכילים.

כשאכלתי את עצמי על כך שבאתי כדי לשכוח אותו, או לפחות שלא יהיה הגבר היחיד בחיי, אתה נגעת בי כדי לשכוח אותה. דיבורים על טוהר התפוגגו, והדיסוננס של החיים שלך צרם עד כדי שלא יכולתי לשמוע אותך יותר. ביקרת וביקרת אותי, ללא רחם וללא יכולת הזדהות (סקסיסט, אתה סקסיסט. אתה לא מסוגל להבין שהלילות הבודדים שלך כמו הלילות הבודדים שלי) על אינטראקציה חולפת, על הבחור שישאר ברקע, על 10% אחוז עניינך, על הרצינות שלך, על זה שאתה כבר לא ילד, על הרצונות הבוהקים שלך. ואיפה הם עומדים מול ירייה ברגל בדמות בלונדה צעירה ורועשת שלעולם לא תגדל להיות אתה? איזה ציור שמן גרם לך לנהות אחרי זה? אני לא יודעת אם אי פעם ניסיתי להסביר לכם למה מה שאני מייצגת עדיף לכם על פני מה שהן מייצגות, אני חושבת שכנראה שכן, כשהייתי יותר צעירה. תמיד נעלבתי שאתם לא מבינים לבד, זה מאוד פשוט וברור בעיני. היום אין לי כח לזה, בעיקר. אמרת נאיבית, אמרתי אני יודעת שאשאר לבד.

היום אני מבינה את העניין שלכם, וכתוצאה מכך פיתחתי עניין הפוך, על מנת להקל על עצמי עדיף לנוח אצל הדברים הפשוטים, הבסיסיים. כמו גבר, פרימיטיביות וסקסיזם שגורמים לי לצחוק בחיבה מבינה. אני מרשה לעצמי להימשך לברוטליות הזאת. אני מבינה את נסיון החיים שהביא לתפיסת העולם הזו. אני לא מאשימה אותו שהוא לא מוצא אותי מעניינת במיוחד, אחרי הכל, אני בטח נראית לו מאוד משעממת, מאוד כבדה עם המשקפיים והעולם האנליטי שלי. אני לא צוחקת מהבדיחות שלו וכוסיות הוא יכול לתפוס בשקל, הוא ברמן, הרי. האינטלקט שלי הוא לא ערך מוסף לאנשים כאלה, הוא מכשלה.

אז כן, זה האגו שלי, כן, הראייה הממושמעת של הדברים, כן, הניתוח הקר של העולם, חוסר נאיביות, חוסר תקווה, הבנות חותכות מדי. האמונה הבלתי מתפשרת בהתחלות נקיות יותר מזו לעתיד מוצלח יותר. אמרת הפכחון שלךְ חמור, גלגלתי את העיניים למעלה, אולי, אולי סתם לא הבנתי איך אתה מצפה שיהיה אחרת.

כשאתה בוחר להתאבד על מטרה ריקה ולקרוא לה אידיאל, אני רואה אותך נעלם מהעולם שלי לתוך שטח הפקר שלא מעניין אותי, שאין לי טיפת סימפטיה עבורו. נמאס לי ממכם, המשכילים, המוכשרים, שיורים לעצמם ברגל ללא הרף, שרוצים משהו אחר. אולי אני קשה מדי- אני מנסה להעריך תגובות אפשריות- אם אני יכולה להבין אותו אני בטח יכולה להבין אתכם, ואני מבינה. פשוט נמאס לי להרגיש בגן ילדים כל הזמן. וכן, נמאס לי מהלבד הזה, בתוך הראש שלי, נמאס לי.

אני חושבת, שאני צריכה לבחור נושא אחר להתמחות בו, אחרת אגווע משעמום.

* אגב, כשהבנתי את זה, הקול שלי חזר.

פחדנות פתולוגית. חוסר הבנה בסיסי. אגו-טריפ. מוסרנות, מוסר כפול מחורבן.

גברים כמו שידורים חוזרים, נשים כמו עצמי. יותר מדי דימויים, יותר מדי מהר. הוא לא מבין אותי, בצדק- זה נראה כמו משהו אחר. רציתי משהו אחר בכלל- להגיד, להרגיש. הכל מתכלה כ"כ מהר מרגע הקלקול, לא נשאר כמעט כלום ובכל זאת התקשיתי ללכת. ניסיתי לראות בזה משהו שזה לא, החיבור שנעם לי אבד באי הבנה מוחלטת, בבליל של קלישאות. ניסיתי, לא הייתי שם בעצם, הוא כן. לא יכולתי להכיל, לא יכולתי להכתים. סוג של פספוס, מיותר. אני מתעכלת לתוך עצמי מול אנשים חזקים מדי, דעתניים מדי, אני נשאבת לתוך הרגשות שלהם. מערבולת של מישהו אחר, אני חושבת, אני חלשה מדי לכל זה. דווקא לפני כן היה איזון מושלם. לרגע אחד, היה שם משהו יוצא דופן, יוצא דופן בצורה שהיה נדמה לי שלא פוגשים היום.

אשיל מעלי את הכל ולא אתחיל שום דבר חדש. מה שיוותר יוותר עם סיכוי של מקום. עם סיכוי.

זה היה לילה מוזר.

את רובו ביליתי די שיכורה ליד האקס, שיכור גם הוא, רוצה שהוא ירצה אותי גם ולא יודעת אם הוא לא רוצה או נבוך מול החברים שלו. יותר מדי מחשבות בעניין הזה לא יעשו לי טוב. כשהתעוררתי נזכרתי בסיוטים שהיו לי, אפילו לפני שנפרדנו- שהוא לא רוצה אותי פתאום ואדיש אלי לחלוטין. התחושה לא נעימה.

בסה"כ היה אוכל טוב, ומוזיקה טובה ופרצופים מוכרים ואלכוהול וצחוקים.

אחרי ישנתי 12 שעות כמעט.

ההורים שלי הביאו הביתה חתלתול, בן שבועיים לערך. הם מאכילים חתולים במשרד שלהם ושלשום כולם נעלמו, יתכן שהורעלו. החתלתול הזה נשאר בלי אמא ועכשיו הוא פה, יונק מבקבוקון קטן פורמולה לתינוקות וצווח הרבה, ונרגע רק כשמחזיקים אותו. שאר החתולים בבית משתגעים מכעס וקנאה, ונוהמים ומייללים, והכל הרבה פחות רגוע מבדרך כלל.

אני עייפה.

תוספת מאוחרת: זו היתה גורה. לצערי, זה קרה. וזה כאב נורא.