הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

(לחיצים, לחיצים)

ואבא שלי שאל, "מה הקטע בלצלם שירותים ואז לפרסם באינטרנט?!". לרגע התעצבנתי ורציתי לסנן איזו תגובה אבל התאפקתי, בדיוק כשאמר שתמונת הכיור אכן יפה, "האור", הוא אמר. ואז שאל אותי אם גם לי יש בלוג ואני מפרסמת בו צילומים וטקסטים, והנהנתי והצבעתי על המסך. "אה, זה האתר שלך? מה את מפרסמת שם? תמונות? שירים?", "יומן". "אה! ואיך את מרגישה עם זה שאנשים אחרים חיים אתך את החיים שלך?" (טוב, אבל לא אמרתי כלום). הוא נעלב קצת כשלא רציתי לומר מה הכינוי שלי, ואמר שהוא יכול לחטט בהיסטוריה ולמצוא, אבל כמובן שלא יעשה את זה, כמו שלא יחטט לי בארנק. אין לי שום דבר מעניין בארנק, באמת.

מטקה, איש טוב וצלם מוכשר, העלה החודש המון צילומים נהדרים. שעשו לי כ"כ שמח שלא יכולתי להתאפק.

אלו כמה מהצילומים החביבים עלי במיוחד. התמונות לחיצות אז תבדקו אותן. ממליצה בחום לעבור על כל החודש שלו.

הבית מלא נמלים, הן מסתובבות בכל מקום. ההתחממות הביאה איתה התרבות לא נתפסת. הן מטיילות עלי, הן עוקצות אותי ואני רוצה לרסס הכל אבל מרגישה שזה סוג של רצח עם שאני לא יכולה לעמוד מאחוריו.

אני גרפומנית. אני כותבת ללא הרף, במיוחד בתקופות כמו עכשיו, כשאני מרגישה שאין לי קיום למעט המילים. אני לא מצליחה לתקשר באמת עם אף אחד אחד שלא באמצעות מילים כתובות, כל דבר אחר נראה לי פחוּת, לא אמיתי, שעלול לקלקל אותי, להעביר אותי על דעתי, להוציא אותי משיווי המשקל העדין שאני נמצאת בו.

האמת הכי גדולה שלי יוצאת במילים האלו, ויש לזה ערך עצום בשבילי. אני קשורה למילים שלי בצורה בלתי נתפסת. מישהי אמרה לי לאחרונה שמאחר והתחילה ליצור בגיל צעיר מאוד, ובמסגרת נוקשה מאוד, עד היום אין בה יכולת להפריד בינה לבין הציורים שלה. הם עומדים בחדר שלה, יפיפיים ומרשימים, והיא מרגישה שהקיום שלה מחזיק אותם שם. כך, אני קוראת את עצמי שוב ושוב, מוקסמת, מאוהבת לחלוטין במילים שלי, בבחירה בהן, במה שעולה מהן. לוקחת נק' מבט חיצונית של עצמי על עצמי ומתאהבת עוד יותר.

אני לא יודעת כמה אנשים קוראים אותן ממש, אני לא יודעת אם מישהו באמת מתרגש מהן, שואב הנאה טהורה מהמילים, כמו שאני שואבת מטקסטים מסויימים. אני רוצה לקוות שכן. בעולם של היום, נראה שרק הקצרנות מתאימה, להדחס בצבעים בוהקים לקופסאות וירטואליות רוטטות, לתוכן שיווק, לפלח אוכלסייה יותר גדול, אני מרגישה נכחדת. אני לא יכולה להכניס לתוכי כ"כ הרבה אינפורמציה שטחית, ובטח ובטח קשה לי עם אינפורמציה שטחית פחות. אני מרגישה על קרקע חלקלקה מאוד, כל דבר שהוא לא אני ואשקיע בו זמן, יקח אותי מעצמי. יגרום לי לערפול חושים. אני כבר לא מאמינה ליצירה אחרת שלי, אני לא מאמינה בצילומים שלי יותר, אני לא מאמינה ביכולת שלי להנות מצילום. הכל נראה לי כ"כ טכני, כ"כ חוזר על עצמו. אולי כתוצאה מהקושי, מהמכות שכביכול הוטחו בי, אני מסתגרת פנימה, למקום העדין שעדיין הגיוני לי, וממנו רק מילים כתובות מצליחות לצאת. זאת התקשורת היחידה שלי עם העולם. אני מנסה להרגיש את הדבר הנכון, העיסוק הנכון, דרך להתקיים ממנה, בלי לאבד את עצמי. אני לא רואה שום אופציה.

אמא שלי קבעה לנו תור לכירורג עוד מעט. היא צריכה לעבור איזו בדיקה שנתית, נדמה לי, ואני- מסתובבת כבר שנים עם גוש לא מזיק בשד הימני, שאני אמורה לבדוק לפחות פעם בשנה, אבל מזמן לא בדקתי. ואם היא לא היתה מעלה את הנושא כבר הייתי שוכחת, אפילו שלפני כמה חודשים ביררתי על כירורגית, אחרי שהכירורג הישן שלי נעלם מעל פני השטח. זה שהיה אומר לי כל פעם שהייתי מגיעה- איך ידעת איזה בגד להוריד? זה שהייתי מחכה אצלו כל פעם חצי שעה והיה מעסה לי את השד ושולח אותי לצילום ואז אומר שהוא חושב שאפשר לרווח את הבדיקות, לא כל שלושה חודשים אלא כל חצי שנה, לא כל חצי שנה אלא שנה, נדמה שהשנה אפילו לא צריך צילום. אח"כ הלכתי עם אמא שלי לאיזו כירורגית איומה שבקושי בדקה אותי וביטלה לחלוטין כל אפשרות לזה שמשהו אנומלי. בדיוק הכרתי אז אשה שהחלימה מסרטן השד והיא סיפרה לי שהיתה צריכה להתעקש ולהתעקש שיבדקו אותה, כי הרופאים והבדיקות הרגילות לא העלו כלום. התגובה שלי היתה פשוט לא להבדק יותר.

אחה"צ נעימים.

אבא שלי שואל אם  משהו נוראי קרה, אומר- "היית שעה בטלפון". רק עם יעל אני מדברת בטלפון בדר"כ, הם יודעים את זה. אני מנסה להסביר. "נוירוטי", אני אומרת, "לא, זו לא מילה טובה". "אובססיבי?" הוא שואל, "אני פשוט מנסֵה להבין". הוא מנסה עוד כמה מילים אבל אני לא מקשיבה כ"כ אלא בוהה במסך. "קשה", אני אומרת. "הוא קשה נורא. חכם נורא, אבל קשה, נוקשה, סגור על קונספציות בצורה מאוד מסוגרת", אני מכווצת את הפנים כדי להדגיש למה אני מתכוונת.

אבא שלי מאוכזב. יותר מאוכזב ממני, אני חושבת, שהופתעתי והבנתי ואשכח מזה עוד מעט. אבא שלי לא שמע אותי מוציאה מילה טובה ממש מהפה על בחור כבר אולי שלוש שנים, מאז שהתאהבתי בידיד שלי שהפך פוליטיקאי והאמנתי שישנה את העולם, או לפחות היה כ"כ ערכי וחדור אמונה שהאמנתי איתו גם, קצת יותר מדי, ואחרי כמה שירים הוא נעלם והשאיר אותי תוהה עם שלוש שנות חברות שלפתע נראו מאוד חסרות בכל הטוּב שהיה בהן.

אחרי שאבא שלי הולך לישון אני מוצאת שלעולם לא הייתי מסתדרת עם מישהו אנליטי כ"כ, ואבא שלי שאמר "קשה למצוא מישהו עם אינטלקט וגם אינטליגנציה רגשית", נראה לי צודק מאוד. אני חושבת שאני אופטימית חסרת תקנה, בעיקר מוקסמת, מהר מאוד, מדברים שחסרים לי, מרגעים קצרים מאוד, ומישהו שלא יוכל להבין אותי, או לראות את הצורה של המחשבות שלי בגלל הצורה של המחשבות שלו- שאני רואה בברור ובייאוש, לא קוסם לי יותר מדי. זה, אבל, גורם לי לראות משהו שכן יוכל להיות אפשרי, מתישהו. כך ש-24 השעות האיומות האלו נגמרו לא רע.

שיר של הג'יגלס שחסר לי ירד, ואני מקשיבה לו ועולצת. הם מקסימים אותי כ"כ ואני מצטערת שהם התפרקו מהר, ומקלידה תוך כדי קיפוץ מצד לצד על הכיסא. אני מפתיעה את עצמי, לפעמים, אני חושבת שאני צריכה להשתמש בעצמי בכל העצות שאני מפזרת לכל כיוון.

זהו זה/ ג'יגלס (1999)

זה כמו, זה כמו, כמו מן הריון מדומה/ יש בה, יש בה, מן משהו שעשה לי את זה/ פשוט קרה פתאום, אם לא היו סימפוטמים, לא הייתי מספר/ זה לא שזה חדש לי, כבר הרבה פגשתי וחשבתי שזה זה/ וזה- לא כ"כ כזה... אני שוב לבד!

"זה כמו בזהו זה"/ תמיד אותו הסוף למחזה/ "צא מזה, אל תהייה כ"כ קשה. כזה מן עסק ביש"/ דופק לי על הראש כמו פטיש/ "צא מזה, אל תהיה כ"כ רגיש. חשבת שזאת היא"/ היא נראתה לי כמו מלכה שלי/ "שמע לי בני, אם אין אני לי, מי לי? מי לי? מי? אתה כזה רגיש"/ לא תאמין איך שאני מרגיש/ "צא מזה, נסה להיות אדיש", אי-אי-איש.

זה כמו, זה כמו, כמו מן נסיון שכזה/ למצוא, למצוא לי לב חדש לחזה/ וטוב, וטוב לי קצת, לפנטז לי על זה/ הרי בסה"כ, בסה"כ, זה כמו מן הריון מדומה/ פשוט קרה פתאום, אם לא היו סימפומים, לא הייתי מתבכיין/ נכון שזה קרה לא פעם, רק עשה לי טעם, של אולי זה יתכן/ אבל זה לא, אותי זה מעצבן, אותי זה מעצבן כי... אני כמו כולם!

"זה כמו בזהו זה"/ תמיד אותו הסוף, המחזה...  (פזמון)

אבל זה כמו בזהו זה, בקיבוץ בכפר בכרם, צא מזה/ "צא מזה, אל תהיה כ"כ קשה"/ גם אתה תוכל לשנות/ "כזה מן עסק ביש"/ את סוף המחזה אם תרצה (ועוד ועוד אימפרוביזציה נהדרת ומטורפת)

יעל אמרה אתמול שאחרי כ"כ הרבה שנים, אפשר כבר לעשות עלי מחקר פסיכולוגי. לא ממש ירדתי לסוף דעתה אבל זה נשמע לי נחמד. היום לא ממש דיברתי איתה, כשסימסה לשלומי כתבתי שבא לי למות, כשהתקשרה הייתי מעורפלת מדי ולא תקשורתית. היא יודעת יותר טוב, היא כבר אמרה לי אתמול בלילה- "את נגררת אחרי הסיטואציות האלה, אולי תשני על זה, תחשבי על מה את בעצם רוצה, נדבר מחר", ובכך חסכה לעצמה את כל המלל הזה, שאתם קוראים.

גם הפרק האחרון של לוסט ירד (כן אני יודעת שהוא שודר כבר לפני כמה ימים), אז אגש לראות (אמורים להיות קצת הסברים, כל הפרקים האחרונים כ"כ הזויים).

הידיים שלי שמצטלמות נהדר, מסתבר, יחד עם טריקי, אתמול, שנראית הרבה הרבה יותר טוב במציאות, ומהאב הגאה נמסר שכבר עושה טריקים (די מבהילים, כמו לקפוץ אל אדן החלון, ובהתחשב בגודל שלה, זה אומר שיש לה כוחות על).

לילה טוב.

03:30- ותוספת מאוחרת: לאדם הכי מוצלח שאני מכירה, שהוא גם המיתולוגי שלי מסוף התיכון, ולא במקרה, יש יומולדת היום. הוא נמצא בניו-יורק עכשיו, לפני טקס סיום תואר שני בהארוורד, וכניסה לקריירה שאני בטוחה שתהייה מוצלחת לא פחות מכל דבר אחר שעשה, ואף יותר. שעומד להנחתי לעבור לגור עם זוגתו בת המזל שהחלה להתגייר לקראת הנישואין שלהם, עכשיו משנסתיימה שנת הלימודים של שניהם. כתבתי לו מייל ושלחתי את "פתאום היה לי טוב כ"כ" של אילנה רובינא, וקיוויתי שיתרגש לקרוא את המילים שלי, שזוכרות אותו כמה ימים אחרי יום הולדת 18.

בשבילי אני מקווה שאמצא אי פעם אדם שיקסים אותי עד לקצות הנימים ואוהב כמו שאהבתי אותו, כמו שאני עדיין אוהבת. גם בשבילכם.

אני מרגישה קצת, כמו שדרנית רדיו בלי מאזינים.

יש לך ג'וק בחדר, אני אומרת והוא בוהה בי בחוסר אמון ואז מרים את הראש. עשינו ריסוס שלשום, הוא מסנן והולך להביא נעל ואז אומר שהוא רוצה לדפוק אותה בראש למרסס הדפוק הזה ושאלו הדברים שיכולים לדכא אותו ותוך 40 שניות מצב הרוח הטוב שנבנה בערב שלם של הקשבה הולך לעזאזל והוא שוב עושה את הפרצוף הזה, של הייאוש האינסופי ששום דבר לא יעזור לו ולא זז ולא מגיב אלי ואני מרגישה כ"כ מיותרת פתאום.

אני ויעל קובעות להפגש מחר כדי לרקוח שמנים ותמציות באך. היא רוצה לפתור את השיעול הכרוני שלי שלא עוזב מזה חודשיים ואני רוצה עוד אילו דברים.

אני אומרת לה שאני מתגרדת. אין לי כינים אבל אני מתגרדת כמו משוגעת, ובכל הגוף. במיוחד כשאני נזכרת בזה. אולי נטפל בגירודים הפסיכוסומטים שלי, אני אומרת לה.

אולי נטפל בכל האישיות הפסיכוסומטית שלך, היא עונה.*

ואז אומרת- ואת יכולה לצטט את זה בבלוג. כבר בדרך לשם, אני אומרת, בדיוק לחצתי על "עריכה".

כבר שבוע ערפל על השכונה שלי,בנשימות יותר לחוּת מחמצן והכביסה על החבל לא מתייבשת.

היום יותר מתמיד, לא רואים את קצה הרחוב, וקר- קר בצורה מקפיאה. זה לא הקור, זו הצורה.

היום בת"א ערב מיותר, או סתם, ערב. מינגלינג בלי מהות ולא בגלל החברה.

בחור חייך אלי מאוד, חייכתי ולא יכולתי להישיר מבט, כל הכח שלי פתאום נזל לביישנות  מוגזמת, לא יכולה להתמודד ומה כבר יש לי להפסיד. אבל בכ"ז, ביישנות.

אחרי כן, כשירדתי עם הכלב, כבר בפיג'מה, חשתי רווחה. המכנסיים הרחבים, הצעיף הכרוך, האיפור שהוסר.

אני לא נהנית בחוץ, או סתם בין אנשים וזה לא שאני לא נהנית בכלל-

אני נהנית כל הזמן מקולנוע, מטלוויזיה טובה, מאמנות, מספרים, ממוזיקה, מתאטרון, ממנו, מהכלב, מאוכל טוב. אני פשוט לא נהנית סתם בין אנשים.

תמיד בין אנשים מדברים אני מרגישה שהחיים שלי הכי משעממים בעולם. מה עשיתי בשבועיים האחרונים? ראיתי לפחות חמישה סרטים, צילמתי קצת, כתבתי, קראתי, אהבתי, בישלתי, חיפשתי, מצאתי תשובות, נלחצתי, נרגעתי וחוזר חלילה. "שום דבר", אני עונה, "שום דבר".

אולי זו הילת העניין שהם מקיפים עצמם בה, אולי כישורים חברתיים שאין בי טעם להפעיל. מה ארוויח מזה? איזה צורך יש לי באינטראקציה עם אנשים שעל פי רוב משעממים אותי ממבט ראשון? לא חכמים מספיק, לא מבוגרים מספיק, לא אמיתיים וזה לא שמשהו רע בהם. בחורים מחייכים מחייכים אבל התבוננות בחיוך שלהם וחצי מבט מבוייש חזרה זה גבול האינטראקציה. אנשים זרים לא מעניינים אותי. אנשים בכלל משעממים אותי. הם לא מפתיעים ולא מחדשים. מעטים האנשים שהייתי רוצה לידי.

אני הולכת להכין תה, לקרוא ולישון, לילה טוב.

יש ימים שאני מתעוררת ונראה כאילו המוח שלי, אם התעורר, עשה את זה במקום רחוק מאוד.

אני שוכבת במיטה ולא זוכרת מה אני אמורה לעשות, ומה הניע אותי אתמול. אני זוכרת שהיו דברים, ששרבטתי רשימות של קניות לקנות ומעשים לעשות, אבל אני לא זוכרת את הטעם.

כך יוצא שהשעה 16, שהתעוררתי לפני בקושי שעה, שכבר עוד מעט יש סרט שרציתי לראות בסינמטק ואח"כ פסטיבל תאטרון קצר בצוותא, וכל ההספק שלי היום היה לנקות את הפיפי של הכלב מהסלון, למיין את הכביסה המלוכלכת לשתי ערימות של שחור ולבן שהותרתי על רצפת חדר האמבטיה, ואכילת שאריות הסושי מהלילה וקיווי אחד עם כפית.

אני שותה את התה הירוק הסיני שלי, ושומעת שירי ברטולד ברכט.

הכלב לועס איזה צעצוע תינוקות שמצא בטיול שלהם, מאוד דומה לצעצוע שלו, רק קטן יותר ועמיד הרבה פחות.

ת"א בלעדַייך מרגישה כמו עיר זרה, כמו לבד.

אני שותה תה ירוק ונושמת, אתמול כמעט השתגעתי. ואני חושבת שאולי זה קשור לגילוי הלב, שלי מול עצמי ומולו, בערעור המחשבה שאני בסדר. אני לא יכולה לסבול את המחשבה שאני לא, זה עניין של אגו אולי, או של פחד, תחושה עמוקה של בושה וחוסר בטחון. כאילו רק בלומר לעצמי שאני לא בסדר, משהו יתרופף ויתפרק. לחיות עם המחשבה שבתחומים רבים אני בסדר, אבל ברבים אחרים לא, בכמה ספציפים וכמה שאולי לא אדע, זה משהו שצריך להתרגל אליו. לא בסדר בצורה המופרעת, המעורערת שלו.

עדיף לחיות לבד, לא לפקפק. זוגיות קשה, מראה תמידית קשה, כמעט בלתי אפשרית. ואני מעורערת בכל המקומות הלא נכונים לזוגיות, ומתפתלת, מאוד אומללה, ומאמללת- עוד מילה קשה שגורמת לי להתכווץ, לזרוק את הכל ולצעוק לא צריך.

אני לא יכולה לשאת את זה, ואפילו לא מצליחה להבין למה. קצת צביעות להגיד שלא מצליחה, אבל בתוקף מתרוצצת להסתיר מעצמי, לגונן עלי בצורה שגורמת לי לשנוא, אותי, את המסך על התפיסה שלי, את שדה הראייה המצומצם, המעורפל, המבייש.

מאוד מפליאה אותי המחשבה שהוא עלול לאהוב אותי עד כדי כך, להשאר איתי למרות שבעצם לא מקבל ממני הרבה. הרי על פי רוב אני טרופה בעניינים שלי, כל סימן של קרבה מבריח אותי, מתלוננת על כל דבר שעושה, בלי ראציונאל, בלי באמת לדעת את זה למעט בהתקף זעם מתחלף. והוא סובל אותי, למרות שאין לי שום דבר לתת מלבד צער.

אני רוצה לדעת להתקרב אליו, ומפחדת פחד נוראי.

זה כבר ימים שאנחנו מתכתשים, סביב כיור מלא כלים והשלכות.

אתמול לא רבנו אך בבוקר קמתי לכיור חדש ומלא בכלים. אני לא מבינה את המשחקים האלה וברור לי שגם הוא לא מבין שהוא משחק, אלא מאמין באמת ובתמים במה שהוא עושה, ויותר גרוע, באיזה ערך חינוכי.

אני חושקת שיניים ומדיחה, גם את הצלחות בהן אכל את מה שבישלתי, וזרק לכיור כדי להוכיח לי שזה לא כיף. ומכבסת, ואז מורידה את הכלב והולכת לנקות את הכריות של הספה וחושבת שבכלל צריך לנקות ומאיפה להתחיל. אני משאירה לו את התענוג הקטן הזה ומוותרת על המילים. זה מרגיש כמו הפסד אבל זה עניין של אגו ואין לי כח לזה. ואולי רצה שנריב שוב, כי אתמול רק כעסתי בשקט, ולא דיברתי אליו.

אני אוהבת את הבדידות.

בלבד יש משהו שלא מכריח אותך להיות משהו שאתה לא. אני לא מחוייבת למחשבה של על, ולמרות שזה נסיבתי, אני מרגישה שמשהו משתנה.

צפוף לי פתאום ואני צריכה את עצמי. עומדת מול החדר הנוסף, ערום בעצים וכלי עבודה, נסורת וחלקים שאולי פעם הרכיבו ויום אחד יחזרו להרכיב, שלם. הייתי רוצה שזה יהיה יותר קל אבל צפוף לי כ"כ. אני צריכה להיות לבד בין החפצים שלי ומרגישה את חסרונם היום, מפוזרים בבית ההורים, בשקיות, ארגזים וארונות. התמונות שלי על הקירות. הוא לא מבין.

אני פותחת בללכת למסגר תמונה שמחכה כבר שלוש שנים. אח"כ נלך לפארק, הכלב יתרוצץ ואני אקרא.

כיחשיך מאוד נחזור, נאסוף את הכריות מהמכבסה שרצתה מחיר מוגזם. אולי אקנה קצת תפוחי אדמה ואכין ורניקס. אח"כ אלך לאמא שלי ואכבס ואייבש כריות.

בלילה אלך לישון מוקדם, ואקווה שמחר הכל יקרה שוב, רק יותר מוקדם.