הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני לא ממהרת להחליף את הזוגיות הקודמת שלי בזוגיות חדשה. אני רוצה להתרפק על זכרון ספרי שולחן הקפה, שחלקם שלי ודחוקים עתה במדפים שהיו שייכים לספריה הראשונה שקנו לי הוריי. איני ממהרת להציבם על שולחן קפה זוגי חדש. אני רוצה להתגורר לבדי. כמעט שכחתי שאני רוצה להתגורר לבדי.

הייאוש שלי כלכלי, ובזוגיות אנרציה לישועה רב-תחומית. איני יודעת איך לנטרל את הדחף לקרבה חוצת גבולות (מוזר לומר גבולות היום*), איך להמנע מהצורך הבוער בי למסד כל קשר לבית, שולחן קפה, מכונת כביסה וחיית מחמד.

היו לי אהבות גדולות לאנשים יפים. האחרונה מהדהדת בי תווים וריח עור, שיפולי גוף וצבע סדינים ומרצפות. רגליו הארוכות וחשיקת השפתיים הביישנית, שערו הארוך ועיניו הכהות, עמוקות ברגשות שאין להם שם. צדודיתו בגוון זית מהלכת עלי קסם, הריחות אופפים אותי ואני מרגישה אותו בקצות אצבעותי. אני נמלאת זכרונות, הדים של חיים בינות הכתלים שחלק עימי.  

*aka 31.7.06, עת התחוללה לה מלחמה.

היום אנחנו מציתים את מה שאנחנו מעשנים באותה המצית. אני מעשנת רעל מקופסת קרטון ואתה מפורר לך משהו לתוך סיגריית לייט מחורבנת, שוב ושוב.

שני המצתים הגיעו מאותו מקום, ע"י אותו אדם, וזה מלחיץ אותי, כאילו משהו השתלט לי על החיים בטרם הספקתי למצמץ.

ביום שבת לקחתי ממך את שארית הדברים שלי, את התנור והטוסטר, את הטלפון והאקוואריום הקטן, את שמיכת המעבר והכרית ושלל דברים קטנים שהשארתי מאחור, כמו מרכך שיער בריח אוכמניות שמעולם לא השתמשת בו. וחשבתי שיהיה לי קשה, או שאתה תהיה נוראי- אבל היית נחמד כ"כ, ואפילו לכלב אני כבר לא כ"כ קשורה ולא כאב לי להפנות את הגב וללכת, אחרי שהתחבקנו וביקשתי ממך לשמור על עצמך, ובפעם הראשונה ביקשת גם אתה ממני. ונשקתי לך על הלחי ליד הדלת, ואמרתי שאתה נראה טוב, ואמרת שגם אני, וחייכנו, והתחלתי לרדת, אוחזת את הטלפון שלי מגולגל בחוט הארוך שלו, ואתה עמדת בפתח עם החיוך הזה שלך ואמרת- "ביי, מותק".

והפרידה האחרונה לא הרגישה איומה, או כואבת. אפילו טיפת כאב לא היתה שם. ולא היה צר לי על דבר באותו הרגע, וכאבי העבר עמומים, נעים באיטיות לא נראית אל עבר שכחה מתוקה, שאינה חשובה יותר. ואני מנסה להיאחז במשהו שיזכיר לי את העבר שלי, את מי שהייתי- אבל כמעט שדבר אינו נמצא יותר במקום בו התרגלתי אליו.

אני כותבת לאמא שלי שהמציאות הזאת מפחידה אותי, שאני לא רגילה לאושר, לאיכפתיות אמיתית, לאיך שהכל מסתדר, שזה מרגיש לי לא אני כפי שהתרגלתי אלי כל השנים האלו. איפה הבדידות הקיומית שלי, אני שואלת אותה, והיא אומרת שגם לאושר מתרגלים, ומבקשת ממני להנות מהרגע, מהעכשיו, לא להתחשב בדבריהם של אנשים אחרים ולזכור שאלו החיים שלי, ולזרום.

אבל פתאום התפנה כ"כ הרבה זמן בשבילי, ואני לא עסוקה בלשקוע בנשמתו של עוד אדם שזקוק לעזרה, והרגליים שלי הפכו קרות, והידיים מזיעות ואני מבולבלת מחוסר הבלבול הזה. ומאשימה את הכדורים באושר ובשכחה, ובאי הנגישות לכאב המנחם שלי, שאיכשהו היה גורם לי להרגיש שהכל בסדר, או לפחות במקום, היה גורם לי להרגיש את עצמי מבפנים.

סדרות של תמונות נהדרות מתעדות את האושר הזה לפרטיו. אנחנו בגן הציבורי, אנחנו נוסעים ברכבת. אני מתדלקת ואתה קונה קפה. הנה אנחנו בהופעה הנהדרת הזאת, ואיך פחדתי שלא תגיע בזמן. הנה אנחנו באוטו, נוסעים ונוסעים, אתה נוהג ואני מצלמת אותך ואותנו מחייכים, כדי שיהיה להראות לילדים את ההורים שלהם צעירים ויפים ושמחים. אני נוהגת ואתה מצלם אותי, עושה את הפרצופים המצחיקים האלו שלי, של ריכוז ובדיחות דעת.

אתה מתרה בי לקדם את חיי בכדי לקדם את חיינו, ואני מרגישה אחראית פתאום, לחיי, והתחושה הזו לא מוכרת. אינך תלוי בי אלא שזור בי, איני אחראית לנפשך אלא לכל כולך. איני חרדה לנשמתך ואיני חרדה לכאביי יותר. אני יודעת כי תציל אותי אם אטבע.

ונראה כי נשזרת עד אין יכולת הפרדה, וכי אני רוצה בכך. ונראה כי סוף סוף מצאתי את שחיפשתי, אך האדמה אינה רועדת, והסכנה אינה מאותתת מעל ראשי, ודבר אינו שביר. אני לא יודעת להכיל את כל האושר הזה, אני אומרת, ואתה מחייך ולוחש לתוך השיער שלי- "את מרגשת אותי, מרגשת".

באישון לילה הרגשתי איך הכוחות שלי אוזלים לתוך מציאות שלא התכוונתי ליצור. הבנת חלקי במערכה היתה קשה מנשוא, והתפרצתי בבכי על כל התרחישים האיומים שניסיתי למנוע. זו היתה הבחירה שלי לכל אורך הדרך, נסיון שכשל לעבר התקיימות מערכתית טובה יותר. אם חיי הותירו בי רושם- הוא ההתוויה כי אני לא מוכנה להביא את עצמי לשגעון. לא ידעתי להעריך את יכולת השימור העצמי שלי עד עתה, ואילו גיליתי כי מערך הבלמים שלי מאזן אותי בצורה כזו שבה התרחיש הכי רחוק שאני מגיעה אליו הוא זה שמאפשר לי רק את הנפילות מהן אוכל להתאושש.

אתמול בלילה ראיתי דברים שלא רציתי לראות. אולי הייתי עיוורת, אולי תמימה מדי, ואולי עצמתי את עיניי בחוזקה אל מול חזיון ורוד של אושר לכל הנוגעים בדבר, גם אלו החביבים עלי פחות.

ואני- מכילה כ"כ הרבה אמפטיה לכל זכרון של טוּב אנושי, יוצאת מנקודת הנחה כי העולם כך ראוי שיתנהל.

בנסיעה חזרה הרהרתי במילים קשות על מראות. על כך שאדם החושד תמידית בחברו בדבר מה, הוא זה הלוקה בו בעצמו. שכן זה שאינו מעלה על דעתו לשקר, לא יצא מנק' הנחה כי מילותיו של האדם מולו שקר הן, ללא רמזים בנדון. ולא מתמימות- זה האומר אמת יודע כי יתכן גם אחרת, אך יתן לעומד מולו להנות מן הספק עד אשר יוכח אחרת. כך גם לגבי מניעים שאינם כשרים, דומיננציה, שליטה וכד'.

אנשים לא תמיד יודעים מדוע הם מתקוממים. מדוע הם בוחרים לסטור ליד המושטת להם במקום לתת בה אמון. אנשים לא תמיד מודעים למקומם במערכה הכללית של הדברים, ובלומר כללית יש סייג- לעולם איננו יודעים, וככל שנדע יותר, כך נבין כי המערכה שעוד פרושה מעלינו גדולה ואינסופית היא, ונשגבת מבינתינו, מפותחת ככל שתהא. וכך- מצאתי את עצמי ננשכת בחוזקה ע"י אותם אנשים שבנסיונם לקדם את אותה מטרה שלי, סיכלו אותה במאמציהם הרבים והמתישים.

את הדברים יש לבחון מעבר לטאקט- מעבר להתרחשות הפיזית המיידית. יש לתרגל אורך רוח ונשימה עמוקה, מעבר לצעקות הקטנוניות של האני. מעבר לשעה ביום, מעבר לחשדות מעוורים. הרי הדברים היו ידועים לכל, והנסיון כבר לימד כי אין טעם בהעלבויות בעניין זה.

אני מודה כי נעלבתי גם אני, למרות שהבנתי בעבר כי אין בכך טעם. אני מודה- נתפסתי לא מוכנה, ואני מודה על הנסיון המוקדם למנוע ממני את זה. אתה יודע כי אני מאמינה בדרכי, ובסיכונים שאני נוטלת. אני יודעת שצר לך על כך, וצר לי- צר לי כ"כ על הסכסוך הזה.

תהיתי בעבר מדוע אנשים אינם עוזרים לי. מדוע אף ברגעי החולשה הגדולים ביותר שלי, אין קופצים עלי רוחשי טוּבִי בהצעות מוצלחות ובנסיונות גרנדיוזים לשיפור מצבי, מדוע הם אינם מפקיעים מידי את האחריות לגורלי בשל אומללותי הרבה, ומיטיבים עמי. מדוע אף ברגעי השפל הגדולים ביותר שלי, רגעים בהם רגשות האשם האיומים שלי מנעו אוכל מפי, בהם הייתי מוטלת שמוטת איברים על רצפת הבית- הייתי לבדי. מדוע אף הורי, מעולם לא חשבו שאני זקוקה לעזרה, ועודם מטכסים בינם לבין עצמם עיצה בחדרי חדרים, וכובשים את עצבותם, כאשר איני פועלת בצורה האופטימלית לדעתם, אך אינם מתערבים התערבות של ממש בחיי. אף כשאני משוועת לישועה, להצלה- ליד מושטת שתמשוך אותי אל עבר האור. בעבר הייתי מעסיקה את עצמי ברחמים עצמיים- במחשבות נוגות על כך שאין איש בעולם שיעשה עבורי את שאני עושה בעבורו, שאין איש בעולם המסוגל להביע כלפי את האמפטיה שאני מביעה כלפיו, המסוגל לטוטאליות, ולעומק הרגשי שאני מגיעה אליו. במחשבות עצובות ומקבעות על בדידותי הקיומית. היום אני קובעת שאלו שטויות גמורות. אני מוקפת באנשים טובים, בעלי נפשות יפיפיות האוהבים אותי אהבת נפש, אשר כאשר יעמדו במבחן אמיתי, יעשו עבורי את כל שידרשו, אף בסיכון והקרבת הטוב בחייהם שלהם. היום אני רואה את כל המקומות בהם האנשים האלו נחלצו לעזרי, בחדרי חדרים, ללא ידיעתי, העסקתי את מחשבותיהם וליבותיהם יותר משאבין אי פעם. היום אני יודעת כי המבחנים שהעמדתי אותם בהם ביודעין- לא היו מבחנים אמיתיים, אלא צורך נואש בסיפוק דבר מה שיכולתי רק אני לספק לעצמי. היום אני יודעת כי אני ברת מזל, יותר משאני יכולה להכיל. אינני נזקקת. חזותי חזקה ורבים האנשים אשר מאמינים בי יותר משאני מאמינה בעצמי ברגעים קשים אלו ואחרים. אלו האנשים אשר לא מעלים על דעתם עד כמה אני נזקקת מדי פעם למילה טובה. עד כמה אני נזקקת לתחושה קלה של הזדהות, לליטוף, לקרבה פיזית. אלו האנשים שמייגעים עצמם, בנסיון להעלות על דעתם את הדבר שייטיב עמי, בעוד אני מצפה שיבינו את שאיני מבקשת. אכן- רבות הפעמים שרציתי פתרון אמיתי, ורבות הפעמים שכיתתי רגליי אל האדם הנכון, ושיחה עמו העלתה את הפתרון לו הייתי זקוקה נואשות. רבות הפעמים בהן ביקשתי שהפתרון יגיע אלי לבדו, כי כוחותיי תשו מנסיונות, ורבות הפעמים שהגיע. הו, כמה אני בת מזל, יותר משתוכלו לדמיין. יותר מזאת לא אוכל לכתוב.

איני מטילה ספק בטוב ליבם של אנשים. איני מטילה ספק בכוונותיהם הטהורות- שכן אני חשה היטב את לבם. שכן אני מאמינה ביכולת החישה שלי את ליבותיהם. אינני כועסת. איני יכולה לכעוס עבור דבר מה שנעשה באמונה שלמה ואמיתית, שכוונותיה טובות.

לאחרונה גיליתי, כי להכיל אושר אינסופי, קשה כמעט כלהכיל כאב אינסופי. אל הכאב אני רגילה, אני מאמינה במה שחוויתי, אך את האושר הזה איני רגילה להכיל, והקושי הוא אותו קושי.

בתום הלילה הקשה, ציפתה לי במיטה הזוגית כרית חדשה שנרכשה במיוחד עבורי, רכה, רכה מאין כמוה. המכנסיים הולמים היטב את מידותיי.

המשקפיים החדשים שלי מוכנים, בקרוב נסע ברכבת, והתכנית שמחכה מחוץ למגירה כבר זמן מה תצא לפועל בקרוב.

וחשוב חשוב- דבר נפלא שקיבלתי היום במייל (ותודה למיכל כפיר) מערכת שיתוף החפצים הראשונה (?) בעולם (?). איזה רעיון נהדר.

כשהוא אמר לי שאני זו שלקחה סיכון והפסידה, רציתי לומר שבעצם ידעתי את זה, אבל רציתי קצת זמן, רציתי קצת טוב לעצמי. הייתי יכולה לנסות ולמלמל לו משהו, על הימים הקשים שעברו עלי, על המאניה ועל האלכוהול, על הנפילה שבאה בעקבות, על הדיכאון שהחזיר אותי שוב לזרועותיו. יכולתי לומר שהאהבה חסרה לי עד שהייתי מוכנה להתאהב בכל אחד, אבל שבלילות הייתי שוכבת תחת השמיכה לבושה בחולצה המהוהה שלו, שולחת לו הודעות של אמצע הלילה ומקווה שיענה, שומרת בקפידה כל הודעה בה כתב לי שהוא אוהב.

יכולתי לספר לו איך התרסקתי כשהביט בי במבט הזה, וידעתי שדבר לא ישוב לקדמותו לעולם, ולא יכולתי להכיל את זה, או להשלים עם זה, אז התחננתי ובכיתי וביקשתי, והוא נגע בי בסלידה ואח"כ התרכך קצת, אבל שב להתעלם מהטלפונים שלי למחרת. יכולתי לספר, ולחזור על הדברים שנאמרו כבר לא פעם, אך אין טעם, היום.

ביום ההולדת שלי רציתי רק אותו. בחצות, במקום ברכות ניהלנו ריב מכוער, שחתם את הנסיונות שלי לתמיד. עברו חודשיים של נתק מוחלט, שלחתי הודעה אחת, פעם, כי חשבתי עליו. שאר הזמן ניכסתי את געגועיי לעצמי, והבנתי שאני עומדת על סף ועלי להפסיק להיטרף לפני שאפול. ודווקא כשחשבתי שהשארתי את הבהלה מאחורי המצב החמיר. טוב שהעסיקה אותי בעיית הקשב שלי, וקבעתי מראש תור לפסיכיאטר, טוב- כי נטרפתי ולא עמדתי בסחף. ואז שוב כדורים והתאוששות זהירה, התאחות הנפש וההגיון ששב למשול בכיפה, ואז האופוריה, והאושר, וההתאהבות, והתקוות, והתכניות הגדולות לעתיד. ושוב חרדות, ושוב המציאות משנה צורה חדשות לבקרים ואני לא בטוחה כבר בכלום ובעיקר מתאכזבת מהשפיות, שהיתה קצרה מדי, והאושר שהיא העניקה לי גורם למצב הביניים המבולבל להראות מחפיר במיוחד. וסוג נוסף של כדורים, בינתיים, ופתאום שקט, אבל ההתאהבות שלי לא חוזרת, ואני לא יודעת אם אני מצליחה להבין הכל, לנתח את כל הגורמים- אני אומרת שזו הטראומה הזו, החוזרת, מהתקפי החרדה, שזו ההסתגרות שהבעתה דוחפת אותי אליה, שאלו הימים המוזרים שלו.

הטוסטר של הוריי התקלקל, וגם הטלפון, וביקשתי ממנו את הטלפון והטוסטר החדשים שלי בחזרה, ואם כבר את שאר מכשירי החשמל והפריטים, וגם את הכסף שהלוויתי ולא החזיר לי. הוא ענה לי בגסות שישאיר את הכל מחוץ לדלת, ושאשאיר את המפתח בתיבת הדואר, והתכווצתי בפחד, כמו פעם, ואז ידעתי שאני לא אשמה, אני לא אשמה בבעיות שלו, ובצורך שלו לשנוא אותי, או להפוך אותי לאוייב כי נפגע. אני לא אשמה בקשיים שלו, ולא אשמה בהתמכרות. אלוהים עדי שניסיתי לתת לו כל מה שיש בי, אלוהים עדנו שהיה תלוי בי ולא ידע איך ימשיך בלעדיי, אך בחר בסופו של דבר להאחז רק בזיכרון התקופה הקשה כמניעה להמשך. אלוהים עדי שאהבתי אותו אהבת נפש, ועודני אוהבת אותו, אבל היום מותר לי לסלוד מההתנהגות שלו ומותר לי שלא יהיה לי אכפת, לפחות על פניו, לפחות ברמת הקצאת המשאבים.

איך חלפו השנים / דליה רביקוביץ'

אני שוכחת הכל. זה קשור להדחקה שלי בעיקר, לדעתי, זה קשור למוח המבולבל והעמוס שלי, זה קשור לפחד שלי וזה קשור לזה שדפקתי את עצמי בתיכון עם לא מעט גראס, לכדורים שנתנו לי לפני שלוש שנים (רופא המשפחה ידע מה הוא אומר כשהזהיר - "זה דופק את המוח!").

משהו בי עובד ממש כמו במומנטו, גם לטווח הקצר וגם לארוך. אני שוכחת מחשבות שהרגע היו לי- דברים שהתכוונתי לעשות, אני לא יכולה להחזיק יותר מדי מחשבות במקביל או לחלק את עצמי לכמה וכמה עיסוקים בלי לאבד כמה באמצע (אספקט של בעיית הקשב המאופיינת עצמאית שלי, מן הסתם). קשה לי לעקוב אחרי מחשבות לאורך זמן. זה מאוד אובדן זיכרון לטווח קצר עקב שימוש במריחואנה. זה לחלוטין מפורר את המרקם המחשבתי היום-יומי, הקרוב, זה לחלוטין הופך את ההתנהלות שלי להזויה (אני שוכחת הכל! אני חושבת וזה מתעופף ממני, אני לא מצליחה לשים רגע מחשבה בצד ולחזור אליה, כי היא תעלם - החלטתי להשתמש בפנקס קטן בשביל זה- אם ארשום את כל המחשבות הרגעיות והמעופפות האלו- ארוויח הרבה יותר, אתמודד ביצירתיות עם אספקט של בעית הקשב ומי יודע מה אגלה על עצמי! אהוי! פתח לקיום אחר!). אבל הטווח הקצר הוא רק מטאפורה קלילה וכביכול לא מזיקה למה שקורה אצלי בתת מודע, בזכרון לטווח הארוך, במודעות העצמית. כאמור, אני מדחיקה הכל, אני משקרת לעצמי בחינניות כדי להתמודד, כדי להתגבר על הפערים ברצף ההיסטורי שלי- כדי ליצור קוהרנטיות.

אבל התחושה היא תחושה של אמנזיה. אני שוכחת חלקים מעצמי. כן, הקושי שלי להתמודד קיצוני, אבל אני תוהה אם זה רק זה או שבאמת יש לי בעיה מוחית. אני חושבת שזה משהו שהיה פחות ברור לפני שהלעיטו אותי בקלונקס, אולי סתם נדמה לי, אבל אני בטוחה שבאיזשהי בחינה זה נהיה הרבה יותר חמור. המוח שלי והזיכרון שלי בהחלט נפגעו מאוד מכל העניין. זאת מחשבה חמורה מאוד, ומדאיגה, והנזק הזה בהחלט לא שווה את הזמן שבו ריחפתי לי בחוסר איכפתיות וחוסר חרדות למיניהן, ישנתי טוב יותר בלילה ואכלתי סרטים כל 11 שעות כשכדור החל להתפוגג. קלונקס זו נגזרת של הרואין, הוא אמר לי, והרופא משפחה אמר- "מוכרים את זה ממשאיות בשדרות ירושלים לג'אנקיז שלא הצליחו לקנות סמים". כן, זה די נורא. כן, פסיכיאטרים מאוד קלים על הדק התרופות, כן, אבא שלי צדק בכעס שלו על הפסיכיאטר.  כמו כן, אני מאבדת עניין מהר מאוד, כי אני פשוט שוכחת מה בדיוק עניין אותי במה שעשיתי (או במה שכתבתי), הכל מבוזר ומקפץ. קשה לי מאוד לחשוב על דברים לעומק (וזה מסביר למה הגעתי להתנהלות הדאואיסטית שלי, ולמה אני ממש מעדיפה לא להפעיל את המוח ומרגישה בעצם, שאני לא ממש יכולה. אהה אולי זה פאק-רגשי פזיולוגי משולב (מסובך מדי, למה להיות בן-אדם זה מסובך כ"כ).

היומיים האחרונים היו לי קשים מאוד, מהסיבות שמפורטות בפוסטים הקודמים. מה שקרה גרם לי לראות ולהבין מנקודה אחרת איכשהו, את ההדחקה שלי, את חוסר היכולת להתמודד (כן, כן, גם פה). היתה לי שיחה טובה מאוד עם חבר, מצאתי את עצמי מדברת על הכל, ואותו מבין (זה לא מובן מאליו- להבין אותי זה לא מובן מאליו, לקבל אותי זה לא מובן מאליו, שאני ארגיש נוח לאפשר את זה, זה גם לא מובן מאליו), השיחה עזרה לי ובסופה הוא קיווה בשבילי באמת שאזיז משהו בהתנהלות המדשדשת במקום שלי. אני מרגישה טוב יותר (וזה בכלל לא מובן מאליו. אני מרגישה אשמה לגבי זה, כמובן), ומהדברים של יעל שרואה אותי מבחוץ בשיחה היום (כן, כן, בפוסט הקודם) ומדפדוף אחורה בבלוג והגילוי המדהים שאת כל מה שעובר לי בראש עכשיו ונראה לי כמו גילוי מסויים כבר אמרתי בעבר, גם אם בלי להרגיש אותו דבר לגבי זה. אני מבינה יותר עד כמה אני ממש שוכחת, וזה מבהיל קצת. אני מנסה להעזר בבלוג- באיזשהו שלב היה לי די ברור שמה שאני עושה פה זה פשוט אוגדת את הזכרונות שלי, אבל אצלי- קריאה מאוחרת מעלה גילויים מדהימים בקשר לחלקים שחסרים לי מעצמי ביום-יום. אז הבלוג הוא בשבילי, מה שעושה את פרוייקט הגנום הקטגורי החדש שלי למשהו שאני עושה בשביל ההישרדות שלי, משהו שיסייע לי בשלב זה או אחר, אם לא עכשיו. נכון, יש המון קטגוריות וזה מאוד טרחני, אולי מישהו יהנה מזה חוץ ממני- הרי הבלוג הזה כ"כ ישן ועמוס, זה יעשה קצת סדר ואולי יעשה את חווית הקריאה של מישהו טובה יותר. בכל מקרה לקח לי הרבה זמן, ומיינתי ותייגתי עד כה בערך חודש וקצת, אמשיך בהמשך, לא יכולתי לקרוא יותר מעצמי וכבר נהיה בוקר, אבל גיליתי כמה דברים שהדהים אותי שחשבתי כבר (והספקתי והצלחתי לשכוח מזה..). די גאוניות התגיות האלו. זה יוצר הצלבה מאוד מאוד מעניינת, ואפיון מוצלח.

כמובן שאני כבר לא ממש זוכרת על מה רציתי לכתוב. והאמת, אני מתחילה להשתכנע שמשהו ממש לא בסדר עם הפעילות של המוח שלי. אני חושבת שמעולם הייתי כ"כ מנותקת ולא מבחירה מהמציאות סביבי. אמנם הקושי הרגשי גדול- אבל בכל זאת. נושא לבירור.

עיקר הדברים שהקשו עלי ביממה האחרונה-  הפחד שבן זוגי לשעבר לא ידבר איתי שוב לעולם, הפחד שהפגיעה שפגעתי בו לא ניתנת לסליחה או גישור, אשמה עצמית על כך וייסורים לרוב, שפיטה עצמית חריפה, ייסורים, עוד ייסורים, התייפחות מופרעת שגמלה לי בעיניים כואבות, עפעפיים נפוחים, כאב סינוסים עז ושפשפת טישו בתחתית הנחיריים. ההורים שלי קיבלו את זה לא כ"כ טוב (אמא שלי פחדה מרילפס לדיכאון הקודם שלי לפני שלוש שנים, התרגזה בטענה שאני לא מדברת בהגיון ועזבה, אבא שלי צרח עלי). הפחד שלא אצליח לעולם להיות בזוגיות, הפחד שאני רק מאמללת את האנשים שמתקרבים אלי, שאני לא מצליחה לעמוד בערכים שלי עצמי.

אני לא יודעת מה יהיה. אני מקווה שמשהו, קצת קצת, ישתפר. השיחה עם ק' היתה נהדרת ממש, והסכמנו על אט-אט. ראיתי בבירור את מצב הדברים. הפתרון הקל והקרוב ביותר למצב המסויים שבו החיים שלי תקועים (בפאזה מסויימת)- הוא זה שלא מחדש כביכול שום דבר- לסיים את התואר ואת ההתמחות ובחינות הלשכה. אח"כ לא כ"כ משנה. הוא אמר לי- ק'- תעשי דבר דבר. והפתיע אותי עם ראייה עמוקה של המציאות, שלא חשבתי שיש לו. אולי אני נותנת פחות מדי קרדיט לכולם, בעיקר כי בגלל הנתק שלי והשנים שבהן הייתי עוד יותר מנותקת, אין לי מושג מה עובר בראש של כל האנשים, אני לא יודעת איפה זה בעיקר אני ואיפה זה די קונבנציונאלי. מה שעושה אותי מאוד נאיבית, ומוקסמת משטויות גמורות שנראות לי כמו הפתעה אדירה.

החודש העברי שלי התחיל היום. זה מרגש אותי כמו שזה ריגש אותי כשהייתי קטנה.

ברדיו אמרו שיום-הולדת (38) לקיילי מינוג היום- שהייתה אלילת ילדותי, וזה אומר שגם לבת-דודה של אמא שלי יש יום-הולדת (36) היום, והיא היתה מודל החיקוי הראשון המודע שלי, ביסודי (אבל נדמה לי שיש לה יום-הולדת ב-29, דווקא. מוזר, כשהייתי קטנה חשבתי שזה הכי מגניב בעולם שיש להן יום-הולדת באותו יום. כמה גרוע שאם לא היו אומרים ברדיו, לא הייתי זוכרת את היום-הולדת שלה בכלל). גם לאיאן פלמינג (כותב ג'יימס בונד) יש יום-הולדת היום, או היה יכול, אם הוא לא היה נולד לפני 96 שנה, אבל זה פחות מעניין אותי.

האלבומים ששמעתי הלילה ב-88FM  ויורדים עכשיו- the eals- beautiful freak - מומלץ! אתם בטח מכירים את 'נובוקיין פור דה סול' שלהם, אישית לא שמעתי אף שיר אחר, והאלבום הפתיע אותי. הזדהיתי איתו מאוד, המילים נהדרות. "האיש שראה הכל" הראשון הקאלטי של רוקפור, ומי שלא אוחז בו שילך על זה כבר, זה דיסק נהדר שאני מאוד אוהבת ולא ברור איך הוא לא נמצא בארסנל שלי.  

working class hero של ג'ון לנון, שמעולם לא שמעתי בעבר והוא מצויין (השיר, לא מכירה את האלבום כולו, אבל הוא יורד, יורד).

הדבר הכי מגוחך ששמעתי לאחרונה, עכשיו, ברדיו: הפרסומת של דיסקונט לחשבון חיסכון למונדיאל הבא בעוד 4 שנים. אני לא מתכוונת לזלזל בכל מי ששואף להגיע למונדיאל הבא- אני מזלזלת בדיסקונט, בפרסומאות הגרועה שלהם, ובנסיון גרוע במיוחד לפנות למכנה משותף. נו באמת.

גם הפרסומת עם רבקה מיכאלי לאחוזת צהלה (החדשה מבית אחוזות רובינשטיין, כן כן) - בית אבות לעשירים, איומה, ואתנוצנטרית נוראה.

השיר שלי ברדיו, איזה כיף (התחלתי לבכות, כצפוי).

אולי ריטאלין לא כ"כ טוב לדיכאון שלי, בכל זאת.  זה מצחיק, לא ייחסתי לזה חשיבות, הרגשתי חזקה מאוד, אפילו שהכדור שיפר בהחלט את מצב רוחי שהיה ירוד ממש לכמה ימים לאחרונה. לא חשבתי שזה יכול להשפיע עלי ככה, ואולי זה באמת לא קשור. אי אפשר לדעת עם דיכאון, פשוט אי אפשר לדעת מה בדיוק מעורר את זה וגורם לך להגיב כמו שאתה מגיב. הכימיה? האירועים? הרגש? איזה שילוב בינהם?

ומה העניין עם חסימת החקיקה השיפוטית של בג"צ כדי לחסום איחוד משפחות? רציתי לכתוב על זה כבר לפני כמה ימים כשקראתי על המכתב של ברק בהארץ, ועל התגובה (פוי!) שנגררה אחריו (וזאת לא התגובה שרציתי להראות אלא את התגובות מהכנסת על הרצון להכניס תוספת עוקפת בג"צ לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שתמנע מבג"צ לפסול את התיקון המתוכנן לחוק האזרחות שימנע את איחוד המשפחות, אבל כמו גם הכתבה על המכתב של ברק- היא עברה לארכיון ולא ניתן לראות אותה ללא תשלום). זה דבר שאולי היה יכול להיות לגיטימי אם הסיבות לא היו קלוקלות כ"כ, ואם לא היה כזה צורך במדינה הזאת לביקורת שיפוטית ולחקיקה שיפוטית שיזיזו משהו לכיוון אנושי יותר. ברק לא הגה את זה שהכל "הכל שפיט" סתם ("אפילו הכיבוש" אבא שלי אמר). מה לעזאזל הולך בכנסת, איך כ"כ הרבה כסף הולך לשם, וכלום לא קורה. אולי אני לא מבינה כלום, אבל כמו שזה נראה מפה, יש שם חוסר יעילות משווע. במקום הכתבה מצאתי ראיון משעשע עם הש' חשין הפורש משלשום. אני לא מסכימה עם דעתו על מניעת איחוד המשפחות, אבל הטיעון שלו הגיוני מאוד, ואנושי, לעומת התגובה ההיסטרית, הבהמית והגזענית מלמעלה.

אם כבר הארץ, קצת על משהו שנדמה לי שקשה לרובנו לא להרגיש איתו בבית. וידאו באינטרנט ולוסט- אבודים אך נמצאים ברשת (ואם כבר לוסט, שני הפרקים האחרונים לעונה שודרו לפני כמה ימים, ואפילו ירדו אצלי. עוד לא ראיתי). ומשהו מאוד מרגש- מהקפטן של הארץ, מה ש-MySpace עושה למוזיקה בעולם- כוכב הרדיו מת שנית.  (כן, אני יודעת שאני האחרונה שמגלה כל דבר, אמרתם את זה כבר כשכתבתי על פנדורה).

בנוסף, עוד רעידת אדמה, שטח היערות הצטמצם באחוז בעשור האחרון וביום שלישי יהיה שרב, אבוי.

אני חושבת על כל הדברים שאני עושה. הדברים שאני מייחסת להם חשיבות, וכל אלו שלא.

יעל אמרה- אני יודעת. אני יודעת את כל זה. אני רואה את זה. את רגישה בצורה קיצונית, מבל הבחינות. את פשוט לא מסוגלת להכיל את הכל. את אמרת כבר מזמן, ואת לא זוכרת- זה כ"כ כואב, ואני בוחרת לא להתמודד עם זה, אני לא יכולה, אז אני שוכחת עכשיו. אחרת אתמוטט.

יעל אומרת- לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד. זאת הדרך שלך. כן, יש בך צדדים לא טובים, כן, לפעמים הצורך לברוח מעורר התנהגויות שליליות- אבל זה לא מי שאת. תסתכלי- היא אומרת לי- תראי איך את מגיבה כשמישהו אחר נפגע. אני, היא אומרת, מגיעה למצבים האלה רק כשאני בוכה על עצמי, תראי איך את בוכה עליו, תראי מה את אומרת- "אני לא יכולה לחיות עם זה שפגעתי בו". איך את יכולה להגיד שאת לא בן אדם טוב?

זה לא שווה שום דבר, אני אומרת לה, מייבבת, נכון יותר. זה לא שווה כלום- תראי איך אני חיה, תראי מה אני עושה. תראי את הגברים האלה, אני עושה להם את המוות והם נשארים איתי כדי לא לפגוע בי, גם הם לא יכולים לשאת את הכאב. וזה לא בסדר- ועם עצמי הייתי יכולה לחיות, איכשהו, אני מבינה את עצמי, בקושי, אני רגילה לפסיכוזות שהקושי שלי להרגיש, לכאוב, להתמודד- מעורר, אני יודעת שאני לא מודעת חלק גדול מהזמן אבל בורחת כל הזמן- כ"כ מהר, מקיפה את עצמי בכ"כ הרבה, מפעילה שרירים שאנשים נוטים לא להשתמש בהם, כדי לאהוב ולאהוב ולאהוב, ולמצוא לעצמי גאולה וקבלה, ולפחות חום. משהו שינחם מהקושי הזה, מהשברון. מהעובדה שדברים לא מסתדרים, ולא משנה כמה אני מנסה. ואני מנסה- עד כמה שהיכולת שלי לראות את המציאות מוגבלת במצבי דחק, עד כמה שאני לא מצליחה להכיל את הכל ולהשאר לעמוד. הכל כואב לי מדי. אבא שלי שואל למה כ"כ קשה לי, מה כ"כ קשה, הוא אומר- איך זה שהכל כ"כ קשה לך כל הזמן? הוא באמת לא מבין, או לא רוצה להבין. הוא חושב שזה פינוק, הוא מאמין שאם אעשה כך וכך דברים מסויימים, הכל יהיה שונה. הוא לא יודע איך להוציא אותי מזה, אז צועק- תראי איך את מייללת ולא יכול להסתכל לי בעיניים. הכל כואב לי, הכל נכנס ומכאיב לי, אני לא חושבת שזה פינוק. זה חוסר יכולת לשים ביני לבין המציאות חוצץ, להגיד פה אני, או עכשיו אני וזה יותר חשוב- אני לא מסוגלת לשים את עצמי לפני אנשים אחרים מבחינת הרגשה, לא אומרת לעצמי שאני יותר חשובה, או נקודת המבט שלי. אני לא מאמינה בזה. ובכלל, אני לא מאמינה באגו, או אישיות כמשהו אבסולוטי, או בעדיפות של מישהו על פני מישהו אחר. למעט כשאני מאמינה שאני מחזיקה בטוב האבסולוטי, ואז אני יוצאת למלחמות חורמה, מתוך האהבה האיומה שלי, שאני לא מצליחה להכיל בשקט. אני רוצה להציל את האהוב, אני מנסה לשכנע אותו, אני נלחמת כדי שיקשיב, ותמיד למי שלא יכול להקשיב למלחמות. אני מגיעה למצבי קצה, לייאוש, לאפיסת כוחות, אני הופכת למפלצת על מזבח הנסיון שלי לעזור, בכח.

מצד שני, אני בורחת. מתנהגת בצורה אתנוצנטרית להחריד, אגואיסטית, חיה חיים כפולים, מסתירה, משקרת ללא הרף לאנשים שאיתם אני צריכה להיות כנה, כדי להגן עליהם, כדי להגן עלי. כדי לאפשר להם לחיות טוב יותר לידי, כדי לא להודות במציאות הדברים כמו שהיא. כדי שלא יחשבו עלי את המחשבות שאני לא יכולה להכיל על עצמי. כדי שהדברים לא יהיו כמו שהם באמת. אני מחזיקה במערכת עמוקה של מניפולטיביות, של שקרנות עצמית, של הסתרה- כדי להצליח להתקיים ולהיות בסדר, בעיני הסביבה. זה מתחיל בהורים שלי, אני מניחה, מולם מעולם לא היה לי האומץ פשוט להיות מי שאני, ועקב נסיבות כאלו ואחרות התגלגלתי שוב ושוב לחזור לבית שלהם, כל פעם בתירוץ אחר- בעיקר נסיבות כלכליות. והעובדה שאני מרשה לעצמי להשאר במצב הזה, אומרת שאני לא באמת רוצה ללכת. אני רוצה ללכת- כ"כ רוצה להשתחרר, אבל מרגישה לא בסדר עם זה, לא בסדר לסובב את הגב בלי לפתור. 

כואב לי הראש.

אבא שלי שואל אם  משהו נוראי קרה, אומר- "היית שעה בטלפון". רק עם יעל אני מדברת בטלפון בדר"כ, הם יודעים את זה. אני מנסה להסביר. "נוירוטי", אני אומרת, "לא, זו לא מילה טובה". "אובססיבי?" הוא שואל, "אני פשוט מנסֵה להבין". הוא מנסה עוד כמה מילים אבל אני לא מקשיבה כ"כ אלא בוהה במסך. "קשה", אני אומרת. "הוא קשה נורא. חכם נורא, אבל קשה, נוקשה, סגור על קונספציות בצורה מאוד מסוגרת", אני מכווצת את הפנים כדי להדגיש למה אני מתכוונת.

אבא שלי מאוכזב. יותר מאוכזב ממני, אני חושבת, שהופתעתי והבנתי ואשכח מזה עוד מעט. אבא שלי לא שמע אותי מוציאה מילה טובה ממש מהפה על בחור כבר אולי שלוש שנים, מאז שהתאהבתי בידיד שלי שהפך פוליטיקאי והאמנתי שישנה את העולם, או לפחות היה כ"כ ערכי וחדור אמונה שהאמנתי איתו גם, קצת יותר מדי, ואחרי כמה שירים הוא נעלם והשאיר אותי תוהה עם שלוש שנות חברות שלפתע נראו מאוד חסרות בכל הטוּב שהיה בהן.

אחרי שאבא שלי הולך לישון אני מוצאת שלעולם לא הייתי מסתדרת עם מישהו אנליטי כ"כ, ואבא שלי שאמר "קשה למצוא מישהו עם אינטלקט וגם אינטליגנציה רגשית", נראה לי צודק מאוד. אני חושבת שאני אופטימית חסרת תקנה, בעיקר מוקסמת, מהר מאוד, מדברים שחסרים לי, מרגעים קצרים מאוד, ומישהו שלא יוכל להבין אותי, או לראות את הצורה של המחשבות שלי בגלל הצורה של המחשבות שלו- שאני רואה בברור ובייאוש, לא קוסם לי יותר מדי. זה, אבל, גורם לי לראות משהו שכן יוכל להיות אפשרי, מתישהו. כך ש-24 השעות האיומות האלו נגמרו לא רע.

שיר של הג'יגלס שחסר לי ירד, ואני מקשיבה לו ועולצת. הם מקסימים אותי כ"כ ואני מצטערת שהם התפרקו מהר, ומקלידה תוך כדי קיפוץ מצד לצד על הכיסא. אני מפתיעה את עצמי, לפעמים, אני חושבת שאני צריכה להשתמש בעצמי בכל העצות שאני מפזרת לכל כיוון.

זהו זה/ ג'יגלס (1999)

זה כמו, זה כמו, כמו מן הריון מדומה/ יש בה, יש בה, מן משהו שעשה לי את זה/ פשוט קרה פתאום, אם לא היו סימפוטמים, לא הייתי מספר/ זה לא שזה חדש לי, כבר הרבה פגשתי וחשבתי שזה זה/ וזה- לא כ"כ כזה... אני שוב לבד!

"זה כמו בזהו זה"/ תמיד אותו הסוף למחזה/ "צא מזה, אל תהייה כ"כ קשה. כזה מן עסק ביש"/ דופק לי על הראש כמו פטיש/ "צא מזה, אל תהיה כ"כ רגיש. חשבת שזאת היא"/ היא נראתה לי כמו מלכה שלי/ "שמע לי בני, אם אין אני לי, מי לי? מי לי? מי? אתה כזה רגיש"/ לא תאמין איך שאני מרגיש/ "צא מזה, נסה להיות אדיש", אי-אי-איש.

זה כמו, זה כמו, כמו מן נסיון שכזה/ למצוא, למצוא לי לב חדש לחזה/ וטוב, וטוב לי קצת, לפנטז לי על זה/ הרי בסה"כ, בסה"כ, זה כמו מן הריון מדומה/ פשוט קרה פתאום, אם לא היו סימפומים, לא הייתי מתבכיין/ נכון שזה קרה לא פעם, רק עשה לי טעם, של אולי זה יתכן/ אבל זה לא, אותי זה מעצבן, אותי זה מעצבן כי... אני כמו כולם!

"זה כמו בזהו זה"/ תמיד אותו הסוף, המחזה...  (פזמון)

אבל זה כמו בזהו זה, בקיבוץ בכפר בכרם, צא מזה/ "צא מזה, אל תהיה כ"כ קשה"/ גם אתה תוכל לשנות/ "כזה מן עסק ביש"/ את סוף המחזה אם תרצה (ועוד ועוד אימפרוביזציה נהדרת ומטורפת)

יעל אמרה אתמול שאחרי כ"כ הרבה שנים, אפשר כבר לעשות עלי מחקר פסיכולוגי. לא ממש ירדתי לסוף דעתה אבל זה נשמע לי נחמד. היום לא ממש דיברתי איתה, כשסימסה לשלומי כתבתי שבא לי למות, כשהתקשרה הייתי מעורפלת מדי ולא תקשורתית. היא יודעת יותר טוב, היא כבר אמרה לי אתמול בלילה- "את נגררת אחרי הסיטואציות האלה, אולי תשני על זה, תחשבי על מה את בעצם רוצה, נדבר מחר", ובכך חסכה לעצמה את כל המלל הזה, שאתם קוראים.

גם הפרק האחרון של לוסט ירד (כן אני יודעת שהוא שודר כבר לפני כמה ימים), אז אגש לראות (אמורים להיות קצת הסברים, כל הפרקים האחרונים כ"כ הזויים).

הידיים שלי שמצטלמות נהדר, מסתבר, יחד עם טריקי, אתמול, שנראית הרבה הרבה יותר טוב במציאות, ומהאב הגאה נמסר שכבר עושה טריקים (די מבהילים, כמו לקפוץ אל אדן החלון, ובהתחשב בגודל שלה, זה אומר שיש לה כוחות על).

לילה טוב.

03:30- ותוספת מאוחרת: לאדם הכי מוצלח שאני מכירה, שהוא גם המיתולוגי שלי מסוף התיכון, ולא במקרה, יש יומולדת היום. הוא נמצא בניו-יורק עכשיו, לפני טקס סיום תואר שני בהארוורד, וכניסה לקריירה שאני בטוחה שתהייה מוצלחת לא פחות מכל דבר אחר שעשה, ואף יותר. שעומד להנחתי לעבור לגור עם זוגתו בת המזל שהחלה להתגייר לקראת הנישואין שלהם, עכשיו משנסתיימה שנת הלימודים של שניהם. כתבתי לו מייל ושלחתי את "פתאום היה לי טוב כ"כ" של אילנה רובינא, וקיוויתי שיתרגש לקרוא את המילים שלי, שזוכרות אותו כמה ימים אחרי יום הולדת 18.

בשבילי אני מקווה שאמצא אי פעם אדם שיקסים אותי עד לקצות הנימים ואוהב כמו שאהבתי אותו, כמו שאני עדיין אוהבת. גם בשבילכם.

אני מרגישה קצת, כמו שדרנית רדיו בלי מאזינים.

אני מתגעגעת לאנשים שהשארתי מאחורי.

יש לי חבר שאומר שתמיד כשהוא שומע שירים ישראלים ישנים הוא בוכה, אחרי שהוא גומר להתגעגע לעבר שלו, הוא מתגעגע לעבר שהיה פה לפני שנולד. הוא לא מבין את הנוסטלגיה הזאת. אולי געגוע להוויה כמו לרצות אותה, אפילו שלא אני ולא הוא חווינו אותה. היא נושאת איתה איזה קסם שקורץ לנו, איזו הבטחה לשקט.

אני מתגעגעת פתאום לבחורה שאני יודעת שעשיתי לה עוול, והסיבות להתעקשות שלי נראות לי תמוהות.

באיזשהו שלב צריך לומר, זה לא הם, זו אני. אני מצפה למשהו שאני לא מצליחה למצוא, ואני בוחרת לשפוך את הזעם שלי החוצה, אח"כ להרגע ולהתנצל.

התקופה האחרונה נראתה לי חיובית, ובעיקר במפלט שהציעה לי, בעיסוק במשהו אחר, באנרגיות אחרות ובהתקיימות אחרות. היא הזיזה אותי מלהתמודד באמת, ע"י איזשהי שכבה של רעיוניות אופטימית, של אלטרנטיבה קצת קיצונית, קצת אידילית. של אמונה שהעולם יכול להתקיים על פי משהו שאני מרגישה בלבד. בעיקר האמנתי שהנה משהו קורה, בעיקר יצרתי מערבולת, ואז כריתי לי בור, העמדתי אותו לפני ונפלתי לתוכו כדי להתעורר.

אולי התעוררות לא רק מהחולמנות הוורדרדה האחרונה, אלא מהייאוש, האפטיות וחוסר האמונה שנשאתי איתי תקופה די ארוכה, ושבגללם, בעצם, ברחתי אל כל הוורוד הזה.

יש משהו בייאוש, שלא מאפשר להשתחרר ממנו. בתוך הפסימיות שנראית מוצדקת כ"כ. בתוך מחסור בכמה דברים בסיסיים שגוררים אחריהם כזו מרה שחורה.

ידעתי, אבל, גם מתוך התחושה שגרמה לי לכתוב את אחד הפוסטים האחרונים, זה שהצהיר שאני יודעת להשיג כל מה שאני רוצה, רק לא יכולה להחליט, שמשהו שגוי מאוד בכל מה שמתרחש סביבי. ידעתי שהראייה שלי לא נכונה. בנפילה של היומיים האחרונים אין הפתעה גדולה, בסופו של דבר, רק מפח נפש קטן שגרר עמו התפכחות קטנה וברורה, ידועה מראש, והרבה זעם ותסכול, תחושה שאני אדיוטית גדולה, עיוורת מוחלטת. זה היה וחלף, זה לא באמת רלוונטי, אני מסוגלת להכיל את זה, לעטוף את זה ולקבל את זה כמו שזה, ולהבין שזה לא עניין גדול.

לעולם יש נטייה לשמור על סטטוס קוו, וכל נסיון שלי לפרוץ משהו מחוץ לגבולות האנרגטיים שלי מביא לקונטרה די חריפה. לפעמים לעולם באמת יש משהו לעשות בקשר לזה, לפעמים זה די ברור. לפעמים זו אני, או אני שלא נוכחת בי מספיק, שמוליכה אותי בדרך  מסויימת כדי לקבל תשובה ברורה, אם גם חותכת, אם גם לא מתאימה לרגישות שלי, לקושי שלי להכיל.

הייתי מעדיפה את הדברים פשוטים יותר. הייתי מעדיפה אני להיות פשוטה יותר. הייתי מעדיפה להתקיים בכל מצב שהוא שלא מרגיש לי כמו התעוררות לסיוט. למציאות שאני לא רוצה בה, למציאות שיש לי אליה נקודות חיבור טובות יותר, רבות יותר. מציאות שאני מאמינה בזכות שלה להתקיים.

הייתי רוצה למצוא מפלט מכל זה, מפלט שיכול להיות התקיימות פשוטה של דברים מסויימים שיבואו על סיפוקם כך שההתקיימות לא תהיה כ"כ מסנוורת, כ"כ לשווא. הייתי רוצה מטרות להאמין בהן, ללא הסתייגות, בלי לדעת שמהכל ניתן להסתייג.

יש משהו גדול שאני צריכה לעשות, מבחינת עצמי, אם כי זה זמן רב שאני לא משוכנעת שזה משנה משהו חוץ מלי עצמי (למרות שיהיו לו השלכות רחבות, ולדעתי הסובייקטיבית, זה יהיה לטובה). אני זזה לכיוון הזה כבר שנים, באקטיביות שהיא פאסיבית באיטיותה, בחשש ובחיפוש עקבי לבריחה. מעולם לא הייתי מרוקנת (בחוסר מילה טובה יותר) ממוטיבציה מודעת להתקדם לשם, דווקא מכיוון שאני יודעת שזו הדרך היחידה. נדמה לי גם, שאולי שכחתי את הדרך, ובעיקר נראה לי, ואני מפחדת להודות בזה שמא זה יתגשם- שהדרך לשם לא קלה כפי שחשבתי, או, לא תהיה לי קלה. לא ברור לי למה, מדובר בכמה עקרונות בסיסיים אבל הנסיונות שלי ללכת בעקבותיהם לא פתחו בפני שום דלת גדולה ומהירה.

אני מנסה להסתכל על הקונסטרוקציה המחשבתית שלי מכמה זוויות. הבסיסית שתוארה לעיל; המתחכמת שיכולה למוטט כל קונסטרוקציה בטיעון שזה יכול להיות טירוף מוחלט, או רק החזקה באמונה עיוורת לגבי דבר מה שיכול להיות שאין בו דבר; זו שאומרת שאני כבר שם, ורק קשיים ספורים מונעים ממני את השהות המוחלטת בתוך משהו שהוא הטוב העילאי עבורי. כולן נכונות ואני יכולה להבין אותי על האחרונה- הטוב עילאי הזה הוא סבל קיומי מוחלט - הוא השלמה עם דברים שאני רגישה מכדי להשלים עמם. הוא ההבנה שכך הדברים, הוא הניתוק מהרגש העכשווי שלי אל עולם של רעיונות, של משתנים, של צורות אפשריות.

אני עייפה פיזית ועייפה מציפיה לגאולה בדמות עצמי. אולי העניין פשוט ומסתכם בכימיה וכמה חיווטים לא נכונים. אני יודעת שאני יכולה לתקן את זה, השאלה היא למה אני לא רוצה. שאלה טובה יותר היא אולי, אם אני יכולה להשיג דברים רבים, למה אני לא רוצה לעשות דבר כדי להשיג אותם, למה ההבנה שאני יכולה להשיג אותם, מספיקה לי ואין לי צורך אמיתי מעבר לזה. אבא שלי אמר, נניח ונניח בלוק גרניט ענק, פה, באמצע הסלון. ונרצה מאוד לדחוף אותו- זה יעזור לנו להזיז אותו? אפילו אם נשמן את הרצפה. נדחוף ונדחוף ונדחוף והוא לא יזוז- יש דברים שהם פשוט למעלה מכוחותינו.

אני לא מאמינה בזה. נראה שאולי אני עוד מחפשת את נקודת המבט הנכונה, שתאפשר לי להזיז את הדוקים הנכונים.

נראה לי שאני קמלה.

אני קמה לאט. לוגמת את הקפה שלי בכבדות. הבית ריק ושקט. הואקום נסגר על מה שקרה והכל חוזר אחור, לפני שהכל התחיל. החתולים חוזרים אל המיטה שלי שוב, ביננו כבר אין נושא מיוחד לשיחה. הכל חזר אחור.

החתולה הקטנה מתה אתמול.

רק אחרי שקבע את מותה, הווטרינר אמר- "כן, זאת היתה נקבה", והציע לי גור אחר תחתיה, שהגיע אליו בבוקר ונראה כמעט אותו דבר. הוא חשב שזה אירוני והפציר בי בעדינות. הנקתי את הגור מהבקבוקון במיומנות של שבוע וחצי עטור מטרנה, והוא השתולל.

אמרתי ליעל בלילה, אני צריכה לשים פינת אזכרה לחתולים מתים בבלוג. כבר שתיים מתו לי מאז שהתחלתי לכתוב.

נסענו לבית דגן. למכון הווטרינרי. הם שורפים גופות שם, הווטרינר הפציר בנו שוב- "זאת הדרך החוקית והאתית ביותר". אמא שלי אמרה "נקבור אותה בכיכר בלילה", המחשבה עלינו עושות את זה היתה כבדה מנשוא, ונסענו לשם. במכון הפתולוגי שלהם הם שאלו איך נשלם ונתנו לנו קבלה קטנה ע"ס 30 ש"ח עבור "סילוק גופה קטנה" ולקחו מאמא שלי את הארגז ואמרו "זה הכל". יש שם משרפה קטנה ואיומה למראה, אבל הם כבר לא שורפים  שם, הם מסיעים לדרום הארץ, למתקן סילוק. זה נשמע לי נורא, הצטערתי שלא קברנו בכ"ז, אבל בדרך חזרה, משהו בכ"ז היה קל יותר.

הווטרינר בכה. רציתי לשאול אם זו החיה הראשונה שמתה לו פה, במרפאה החדשה שלו. מאוחר יותר סיפר ששלשום בלילה נסע לבית דגן בעצמו עם חתול רחוב אחר. הוא היה מקסים אלינו, וטרח וטרח, אח"כ סירב לקבל תשלום, אמר שזאת תרומה לקהילה וכסף הוא רוצה רק על טיפול בחיות הבריאות שלנו, או על טיפולים שיצליחו אם יחלו. עמדתי שם וחשבתי שהוא בטח חושב שאני בתיכון, עומדת שם עם אמא שלי, ולא יכולתי להגיד לו תודה מספיק, כי עצרתי את עצמי ופחדתי שאמא שלי תשבר, או אני.

לפני שאמא שלי לקחה את הגופה שחיכתה אולי שעה על השולחן שלו, כי לא יכולתי להחליט מה לעשות, למרות שאמר שצריך, ואין ברירה, ולא יכולתי לגעת בה, או להסתכל שוב, ראיתי את הכפה האחורית הקטנה שלה, המוכרת, מבצבצת מתוך הסוודר, וזה כאב כ"כ. 

כשארגז עם החבילה העטופה בסמרטוט ושקית עמד בחוץ ליד הדלת, חשבתי שאולי היא חיה בכ"ז, נושמת בתוך השקית, אולי טעינו והיא בכ"ז התאוששה. ולא העזתי לבדוק.

כל הלילה קיוויתי. בדקתי לשלומה כל חצי שעה, לוודא שעדיין נושמת. לחשתי לה שתחזיק מעמד, עוד מעט כבר בוקר ונלך לרופא שוב. כשהחזיקה את הלילה התמלאתי תקווה, כשהרמתי אותה כשסוף סוף הגיע 9 והיא התעוררה קצת, מהעילפון הנוראי שהיתה שרויה בו כל הלילה, וזזה וייללה קצת, הוקל לי נורא. הווטרינר ניסה לומר לי שאחוזי ההצלחה נמוכים, שהוא לחוץ נורא, שכדאי להיות סקפטים, אחר הוסיף- אופטימים אבל סקפטים.

הוא העלה השערות והזריק לה אנטיביוטיקה, ומזון, ושאל למה לא התקשרנו אליו בלילה כשהתדרדרה. לא היתה לי תשובה אמיתית, בעיקר חשבתי שאולי לא יוכל להועיל, ופחדתי להטריח אותו, ושגם כך אולי אין טעם. ספרתי את הדקות עד הבוקר.

הייתי כ"כ שמחה, והוא פחד, פחד מאוד. ואמר - הגור הזה אפאטי מדי. ו-אי אפשר לדעת מה יש לו, בגודל הזה, אי אפשר לקחת אפילו בדיקת דם, אולי זה טפיל שגורם לאנמיה, וניסה עוד סוג של אנטיביוטיקה.

אחרי כמה שעות כשהתקשרתי ואמרתי שנדמה לי שמתה, אמר לי להגיע מהר, ובחניה חטף ממני את החבילה העטופה בשרוול של סוודר, ורץ לשולחן הטיפולים קוטף סטטוסקופ מאיזשהו מקום. הוא בדק והפך ובדק ואז בכה.

ניסה לנחם אותי אבל אני כבר הייתי בהלם שמדחיק את עצמו, אחרי יותר מ-30 שעות בלי שינה, אחרי האינטנסיביות הזאת. אחרי שהחלפתי בקבוקי מים חמים לצידה וחזרתי ובדקתי את הטמפרטורה, וכיסיתי, וקיוויתי, והסתתי את המבט למחשב ושקעתי באיזה פוסט מטופש שהצחיק אותי קצת, וכשהפניתי את המבט חזרה כבר לא יכולתי להאמין. כמו בסצינה גרועה מאיזה סרט המבט שלי התערפל והלכתי מצד לצד ממלמלת- לא נכון, לא נכון, הכל בסדר, לא נכון, מחזיקה אותה ביד ומנסה לראות שבעצם היא נושמת, חלש, אבל נושמת. לא ידעתי מה לעשות ולא רציתי להאמין, והתקשרתי לאמא שלי ואמרתי שאני לא יודעת, ואז התקשרתי לווטרינר, אחרי דקות ארוכות של פחד, של תקווה שאולי רק נדמה לי, של לחשוב עלי רצה למרפאה עם חתול מת ביד, ואומרת- תבדקו, אני לא בטוחה.

בלילה נזכרתי שלפני שמתה ניסיתי להזליף לה קצת חלב לפה, וחשבתי- אולי חנקתי אותה.

כל האולי הזה, אמרתי ליעל- אנשים לא צריכים לטפל בחיות שאין להם יכולת לטפל בהן באמת. כל סימני השאלה, כל הכעס העצמי והאשמה.

לא באמת חשבתי שמשהו יכול לקרות.

בלילה הסתכלתי על החתולה שלי, זאת שמצאתי באונ' כשהיתה יותר קטנה מזו, באמצע היום הכי גשום באותה שנה. זאת שאמא שלי חששה כ"כ לחייה, זאת שלא היה לי ספק שתחייה ועכשיו היא חתולה ענקית ובריאה. זאת שהצלחתי להציל.

בלילה ניסיתי לא לשכוח את הפנים שלה, ואת הפלומה הברווזית. כעסתי על עצמי שלא התאמצתי יותר לצלם אותה, ועל אבא שלי שלא רצה שאצלם בפלאפון שלו, ועל כך שאין לי תמונה לזכור איזו חתולה שועלית יפיפיה היא היתה.

אני מתנצלת, בפני מי שקרא וחשב שמטופש לכתוב כ"כ הרבה על גור חתולים. על מי שחווה וזה הכאיב לו מדי. הייתי צריכה לכתוב, ולזכור, ולעבד את זה, איכשהו.