הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

באישון לילה הרגשתי איך הכוחות שלי אוזלים לתוך מציאות שלא התכוונתי ליצור. הבנת חלקי במערכה היתה קשה מנשוא, והתפרצתי בבכי על כל התרחישים האיומים שניסיתי למנוע. זו היתה הבחירה שלי לכל אורך הדרך, נסיון שכשל לעבר התקיימות מערכתית טובה יותר. אם חיי הותירו בי רושם- הוא ההתוויה כי אני לא מוכנה להביא את עצמי לשגעון. לא ידעתי להעריך את יכולת השימור העצמי שלי עד עתה, ואילו גיליתי כי מערך הבלמים שלי מאזן אותי בצורה כזו שבה התרחיש הכי רחוק שאני מגיעה אליו הוא זה שמאפשר לי רק את הנפילות מהן אוכל להתאושש.

אתמול בלילה ראיתי דברים שלא רציתי לראות. אולי הייתי עיוורת, אולי תמימה מדי, ואולי עצמתי את עיניי בחוזקה אל מול חזיון ורוד של אושר לכל הנוגעים בדבר, גם אלו החביבים עלי פחות.

ואני- מכילה כ"כ הרבה אמפטיה לכל זכרון של טוּב אנושי, יוצאת מנקודת הנחה כי העולם כך ראוי שיתנהל.

בנסיעה חזרה הרהרתי במילים קשות על מראות. על כך שאדם החושד תמידית בחברו בדבר מה, הוא זה הלוקה בו בעצמו. שכן זה שאינו מעלה על דעתו לשקר, לא יצא מנק' הנחה כי מילותיו של האדם מולו שקר הן, ללא רמזים בנדון. ולא מתמימות- זה האומר אמת יודע כי יתכן גם אחרת, אך יתן לעומד מולו להנות מן הספק עד אשר יוכח אחרת. כך גם לגבי מניעים שאינם כשרים, דומיננציה, שליטה וכד'.

אנשים לא תמיד יודעים מדוע הם מתקוממים. מדוע הם בוחרים לסטור ליד המושטת להם במקום לתת בה אמון. אנשים לא תמיד מודעים למקומם במערכה הכללית של הדברים, ובלומר כללית יש סייג- לעולם איננו יודעים, וככל שנדע יותר, כך נבין כי המערכה שעוד פרושה מעלינו גדולה ואינסופית היא, ונשגבת מבינתינו, מפותחת ככל שתהא. וכך- מצאתי את עצמי ננשכת בחוזקה ע"י אותם אנשים שבנסיונם לקדם את אותה מטרה שלי, סיכלו אותה במאמציהם הרבים והמתישים.

את הדברים יש לבחון מעבר לטאקט- מעבר להתרחשות הפיזית המיידית. יש לתרגל אורך רוח ונשימה עמוקה, מעבר לצעקות הקטנוניות של האני. מעבר לשעה ביום, מעבר לחשדות מעוורים. הרי הדברים היו ידועים לכל, והנסיון כבר לימד כי אין טעם בהעלבויות בעניין זה.

אני מודה כי נעלבתי גם אני, למרות שהבנתי בעבר כי אין בכך טעם. אני מודה- נתפסתי לא מוכנה, ואני מודה על הנסיון המוקדם למנוע ממני את זה. אתה יודע כי אני מאמינה בדרכי, ובסיכונים שאני נוטלת. אני יודעת שצר לך על כך, וצר לי- צר לי כ"כ על הסכסוך הזה.

תהיתי בעבר מדוע אנשים אינם עוזרים לי. מדוע אף ברגעי החולשה הגדולים ביותר שלי, אין קופצים עלי רוחשי טוּבִי בהצעות מוצלחות ובנסיונות גרנדיוזים לשיפור מצבי, מדוע הם אינם מפקיעים מידי את האחריות לגורלי בשל אומללותי הרבה, ומיטיבים עמי. מדוע אף ברגעי השפל הגדולים ביותר שלי, רגעים בהם רגשות האשם האיומים שלי מנעו אוכל מפי, בהם הייתי מוטלת שמוטת איברים על רצפת הבית- הייתי לבדי. מדוע אף הורי, מעולם לא חשבו שאני זקוקה לעזרה, ועודם מטכסים בינם לבין עצמם עיצה בחדרי חדרים, וכובשים את עצבותם, כאשר איני פועלת בצורה האופטימלית לדעתם, אך אינם מתערבים התערבות של ממש בחיי. אף כשאני משוועת לישועה, להצלה- ליד מושטת שתמשוך אותי אל עבר האור. בעבר הייתי מעסיקה את עצמי ברחמים עצמיים- במחשבות נוגות על כך שאין איש בעולם שיעשה עבורי את שאני עושה בעבורו, שאין איש בעולם המסוגל להביע כלפי את האמפטיה שאני מביעה כלפיו, המסוגל לטוטאליות, ולעומק הרגשי שאני מגיעה אליו. במחשבות עצובות ומקבעות על בדידותי הקיומית. היום אני קובעת שאלו שטויות גמורות. אני מוקפת באנשים טובים, בעלי נפשות יפיפיות האוהבים אותי אהבת נפש, אשר כאשר יעמדו במבחן אמיתי, יעשו עבורי את כל שידרשו, אף בסיכון והקרבת הטוב בחייהם שלהם. היום אני רואה את כל המקומות בהם האנשים האלו נחלצו לעזרי, בחדרי חדרים, ללא ידיעתי, העסקתי את מחשבותיהם וליבותיהם יותר משאבין אי פעם. היום אני יודעת כי המבחנים שהעמדתי אותם בהם ביודעין- לא היו מבחנים אמיתיים, אלא צורך נואש בסיפוק דבר מה שיכולתי רק אני לספק לעצמי. היום אני יודעת כי אני ברת מזל, יותר משאני יכולה להכיל. אינני נזקקת. חזותי חזקה ורבים האנשים אשר מאמינים בי יותר משאני מאמינה בעצמי ברגעים קשים אלו ואחרים. אלו האנשים אשר לא מעלים על דעתם עד כמה אני נזקקת מדי פעם למילה טובה. עד כמה אני נזקקת לתחושה קלה של הזדהות, לליטוף, לקרבה פיזית. אלו האנשים שמייגעים עצמם, בנסיון להעלות על דעתם את הדבר שייטיב עמי, בעוד אני מצפה שיבינו את שאיני מבקשת. אכן- רבות הפעמים שרציתי פתרון אמיתי, ורבות הפעמים שכיתתי רגליי אל האדם הנכון, ושיחה עמו העלתה את הפתרון לו הייתי זקוקה נואשות. רבות הפעמים בהן ביקשתי שהפתרון יגיע אלי לבדו, כי כוחותיי תשו מנסיונות, ורבות הפעמים שהגיע. הו, כמה אני בת מזל, יותר משתוכלו לדמיין. יותר מזאת לא אוכל לכתוב.

איני מטילה ספק בטוב ליבם של אנשים. איני מטילה ספק בכוונותיהם הטהורות- שכן אני חשה היטב את לבם. שכן אני מאמינה ביכולת החישה שלי את ליבותיהם. אינני כועסת. איני יכולה לכעוס עבור דבר מה שנעשה באמונה שלמה ואמיתית, שכוונותיה טובות.

לאחרונה גיליתי, כי להכיל אושר אינסופי, קשה כמעט כלהכיל כאב אינסופי. אל הכאב אני רגילה, אני מאמינה במה שחוויתי, אך את האושר הזה איני רגילה להכיל, והקושי הוא אותו קושי.

בתום הלילה הקשה, ציפתה לי במיטה הזוגית כרית חדשה שנרכשה במיוחד עבורי, רכה, רכה מאין כמוה. המכנסיים הולמים היטב את מידותיי.

המשקפיים החדשים שלי מוכנים, בקרוב נסע ברכבת, והתכנית שמחכה מחוץ למגירה כבר זמן מה תצא לפועל בקרוב.

וחשוב חשוב- דבר נפלא שקיבלתי היום במייל (ותודה למיכל כפיר) מערכת שיתוף החפצים הראשונה (?) בעולם (?). איזה רעיון נהדר.

כל פעם שאני גולשת יותר מדי באתרי משתמש 2.0, אני יוצאת מדעתי. מילא המגוון העצום של סרטונים

ב-youtube, מילא myspace וכל המוזיקה שם (עוד לא העזתי לנסות אפילו, אללי, בקושי השתלטתי על פנדורה), מילא הבלוגים שאיכשהו התרגלתי אליהם (כולנו בסופו של דבר משתמשים באותם שטיקים פה) אבל פורמט הוורדפרס עברית הזה, עם המוני המשתמשים בעיצוב נקי ומוצלח, ששוטפים את המסך בכתיבה עיתונאית רהוטה, מלאת אייטמים, נושאית מאוד- אלוהים, איך אפשר לעקוב אחרי כל זה ועדיין להשאיר מספיק זמן כדי לחיות?!

אני קוראת הכל, אני רוצה לדעת הכל, הכל מעניין אותי (כמעט). אני מוצאת עצמי בין בלוג עיתונאי אחד לאחר, בסבך רשימות של לינקים המתחזקות אחת את השניה, כולם נראים לי כמעט אותו דבר. חלק מדברים רק על מוזיקה, חלק על מחשבים, על משפט, על אייטמים מוזרים ברשת, חלק על הרבה דברים (פה זה כבר נהיה מעניין). הכתיבה כמעט זהה. כן, מה רהוט יותר, מה עילג יותר, מה בהיר יותר ומה מקרטע ופחות נעים לקריאה מהירה. אפילו הפונטים אותם פונטים- וכשמדובר באריאל 10 רגיל, אני מרגישה שאני קוראת איזה חלק של עצמי שלא שמתי לב שכתבתי, וממשיכה לצאת מדעתי.

כמה אנחנו דומים, כל זה מראה לי. כמה אנחנו דומים וכמה יש ביננו ניואנסים- לא גדולים וקלים לתפיסה, אבל משהו חלוש עולה מהמילים- אין מה לעשות- הבולטים בולטים: הרהוטים, המשעשעים, האינטיליגנטים. הם רצים הלאה עם הוורדפרס שלהם. על העילגים והחצי עילגים והקצת עילגים אני אפילו לא מדברת.

המוני תכנים אישיים- מוצלחים, משעשעים, אינפורמטיביים, מלאי לינקים ודיעות, מלאי בדיחות כלליות ותכתובת בין אושיות וורדפרס ובעלי טורים. כל זה נראה לי די משמים. כן, זה מעניין, אבל זו לא המהדורה המרכזית. כן, אני רוצה להצליח לקרוא הכל, את כולם, את כל מה שהם כותבים, כדי לא לפספס שום דבר חשוב שקורה, בכל נושא, לא משנה על מה. תקשורת 2.0, נקרא לזה. זה כבר לא עיתון עם חדשות חוץ, מדובר בהמוני אנשים שגולשים לפה, לשם ולכל מקום, ומביאים סיקור, לינק, חדשות, דיעה.

משהו בכל זה עדיין מרגיש לי מפוספס. אולי העובדה שכל הכללים נטרפים- שהמניות של ספקי התוכן הולכות וצונחות, שלא לדבר על מוסדות כמו "טלוויזיה", "רדיו", "עיתון"- איזה ערך יש להם עכשיו? אני מגלה לחרדתי שאני שמרנית, קשה לי להתרגל לכל זה, אני מתגעגעת לימים שטלוויזיה היה לוח שידורים פשוט, קונספט שלא משתנה הרבה (בגיל 11 הכבלים נכנסו לחיים שלי וזה היה שוס, אבל הייתי צעירה והתרגלתי מהר). עכשיו- אתר אחד מחזיק את לוח השידורים של כל ארצות הברית, אתר או תכנה אחרים מחזיקים אופציה לשיתוף קבצים בין כל תושבי העולם, כמעט כל דבר שאי פעם שודר נמצא ברשת, או במחשב של מישהו, נגיש כ"כ. מישהו עוד תלוי בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות, בכדי לספק לעצמו תוכן? דעת הקהל יוצאת מהבועה. אני לא יודעת מה לעשות בכל התוכן הזה- ואני רואה אנשים לידי שכן משתלטים על זה, ואני תוהה איך. אולי זאת הפרעת הקשב שלי, ואולי זה באמת הגיל שבו רוצים שמשהו כבר ישאר במקום וכל התזוזה הזאת קצת מאיימת. אני יכולה לגשת במספר הקלקות לכל אינפורמציה שארצה, לכל תכנית, לכל שיר, לכל משחק, לכל תוכן- אין לי שום הכוונה ואין שום בסיס יציב עם המלצות.

עם זאת, ברעש המילולי הזה ברשת אני רואה משהו שנוכח ביום-יום, ברחוב, בחיים מחוץ למסך. כן, המוני אנשים מוצלחים, שנבדלים מאנשים פחות מוצלחים. כולם משעשעים, נעימים למראה, כולם אינטיליגנטים- וכולם גנריים. בלוג טוב (אישי או אינפורמטיבי, יומני או חדשותי, בלוג או טור, אמנות) יבלוט כמו שבולט מישהו ממש מיוחד ברחוב. ברור שלכל אחד יש משהו קצת ייחודי לומר, ברור גם שזה לא תמיד יוצא. אבל המחשבה שכל אחד חושב שהוא מיוחד ובעצם כלום מזה לא עולה אל המסך כמעט, מלחיצה אותי- אם הם לא מצליחים גם אני לא מצליחה, ולהרגיש כמו נמלה בבית נמלים ענקי קשה לי. אני חושבת, שלהיות כמו כולם זה לא לעניין. אני חושבת שכל עוד כל אחד ימשיך לחשוב איך הוא מחדש משהו, איך הוא מדגיש משהו שאין במקום אחר, תמשיך להיות התקדמות. הקונספט של "הכל נאמר כבר" מקבל משמעות סיוטית עבורי בעולם התוכן האינסופי של היום. זה משתק את הכתיבה שלי, זה משתק לי את האמנות. אני מוצאת את עצמי באמת מפקפקת בערכים עליהם גדלתי- באמונה שאם אהיה ממש טובה אזכה להכרה נרחבת. בדרכים המקובלות, כשהכל נטרף כ"כ והדרכים המקובלות הופכות בן לילה ללא רלוונטיות, שמרניות, מיושנות. קשה להתרגל לתפיסה הקהילתית, לריבוי המיומנויות אצל כולם, לניגוד אל מול התפיסה הרומנטית.

הכל מרגיש לי כמו לפני מהפיכה ענקית. מה יהיה פה עוד 15 שנה?!?

אני כותבת על לסביות אבל ככל שאני מתקדמת אני מבינה פחות, מזדהה פחות. אני קוראת על הטרוסקסואליות כפויה*, אני רואה בי את הסימנים ואת התכנות הפסיכולוגי, את לקויות החיברות. אני בזה לגברים, ואז נזכרת שהם קורבנות אכזריים של גברים אכזריים אחרים, שבחלקם אין יכולת רגשית או הבנה, במיוחד ככל שהולכים יותר ויותר אחורה, לא כי משהו לא בסדר בהם, כי לא אמרו להם שזה התפקיד שלהם. מעגל הקסמים של ההתקיימות הנשית והגברית- גברים מתחזקים-נשים מוחלשות, גברים אטומים-נשים רגישות, גברים לומדים לשלוט-נשים מלומדות להשלט. הכל קונסטרוקציות קונסטרוקציות של מבנים חברתיים, של עבר וזמן, של כח, של מחשבה שגויה, של מחשבה אפשרית.

האקס שלי הוא אדם נהדר, אבל אעפס שוביניסט. הוא לא הבין איך אני טוענת את זה ואני לא הבנתי איך הוא יכול להחזיק בדיעות האלו.  נחרדתי שוב ושוב, עד עמקי נשמתי מביטויים של גזענות כנגד נשים, עמוקים, מושרשים. מהגישה שלו לסקס, מהגישה שלו אלי. כמה בזתי לעצמי על זה שאני נשארת עם גבר כזה, בעל מחשבה עם אספקטים דכאניים, סקסיסטים. ניסיתי שוב ושוב להתגבר על זה, לחזק את עצמי מולו למרות התפיסה שלו אותי, שאיני יודעת כמה היא אישית וכמה היא מונעת משנאת נשים. חלק גדול מהגברים השוביניסטיים (לדעתי כולכם כאלה, ברמה זו או אחרת, וגם אנחנו, וזאת החברה בה אנחנו גדלים) יאמרו שנשים זה דבר נפלא. יאמרו ויתכוונו פיזית, נשים מענגות מאוד, אובייקט מיני נהדר. הם יבינו אותנו כשנמשך לנשים אחרות, אבל לא בהכרח יבינו למה.

אני כבר לא מרגישה אשמה כשאני נמשכת לגברים. אני רואה את הקונסטרוקציה הפסיכולוגית שמביאה אותי לכך, וזורקת להשערה גם השתתפות של הורמונים וריח. אני קצת כועסת על עצמי שזה נראה לי טבעי כ"כ, והרי אני בסה"כ קורבן להטרוסקסואליות כפויה, הרבה מאיתנו, חושבות שזאת אופציה יחידה כמעט, ומטפחות אותה כמו הרגל רע. ריץ' אומרת: "נשים שוכנעו כי נישואין ואוריינטציה מינית לגברים הם מרכיבים הכרחיים, גם אם בלתי מספקים או דכאניים של חייהן".

התרגלתי לשעמום הרגשי הזה, לשקט בחברת גברים. התפקידיים המיניים מדוקלמים בעיניים עצומות. ונשים? זה מפחיד אותי מאוד. הנסיון שלי מועט מאוד ואני יודעת, שכל התשובות לעומק רגשי והזדהות ינתנו כאן, ובתוך כך, המשיכה המינית תעביר אותי על דעתי. החזקתי במושכות ולא חזרתי לראות את הבחורה שנפגשתי איתה לפני כשבועיים, זו שהדייט איתה נמשך 24 שעות. העולם מלא בנשים, רבות מהן נעימות, מתורבתות, משכילות, חכמות, רגישות ומוכשרות מאוד. כ"כ קל לי למצוא בהן מה שאני מחפשת באדם, ועוד שלל דברים נהדרים, ובכ"ז אני נוהה לגבר שישקיט את המניירות שלי, שנובעות מהרגלים ישנים ומגונים.

כשהיתה לי חברה ניסיתי להבין מה חסר לי, ומה זאת אנרגיה גברית אם בכלל. אם חסר לי הדיכוי, ההתנהגות, הפריזמה. ההרגל הזה לשני צדדי המתרס, שני צדדי הדיכוטומיה, הנסיון לעזור אחד לשני להבין את העולם, כל אחד מהצד שלו. ניהלתי פעם שיחה עם חבר ישן שחזר בתשובה, על קבלה ודת ותפיסות לגבי המינים. אמר- אנרגית בריאה זכרית ונקבית. היה בזה משהו שהתאים לי אז, אבל אני לא בטוחה שהוא נכון. אחזור לזה, מתישהו. עם הנסיון והאבחנה.

יש משהו אומלל כ"כ בגברים שמחפשים שוב אמא, כמו בנשים שמחפשות דמות אב. אני לא בטוחה שמשנה לי, אם יהא גבר או תהא זו אשה. אני רוצה יחסים שוויוניים ומאוזנים עם אדם אחר כמוני, בעיקר. נסיון למצוא גבר כזה, לדעתי עלול להעלות חרס. ושוב אני כועסת על עצמי שאני מתעקשת על גבר. למה גבר? זה כ"כ בנאלי. ואם כבר גבר, למה לא מתוך עוורות מוחלטת- למה לדעת מה הכוחות החברתיים שמארגנים את הקונסטרוקציה הפסיכולוגית למשיכה הזאת ובכ"ז? כנראה כי עם גבר זה יהיה יותר קל, חברתית. אני דכאנית איומה כלפי עצמי, זה ידוע, ולא כ"כ אמיצה בסופו של דבר. אם יחסים חד מיניים היו נורמטיביים בדיוק כמו שיחסים הטרוסקסואלים נתפסים, יתכן ולא הייתי מהססת. אני מפחדת מהמון זועם, ממלחמות, מלהיות לא בסדר. אבל כולנו מפחדים לא להיות בסדר, אחרת לא היו "נשים", ולא היו "גברים", אלא פשוט בני אנוש שמתקיימים.**

*מאמר של אדריאן ריץ', הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי.

*לא סטיגמטים, לא סטריאוטיפים, לא שבויים במוסכמות, לא כלואים בקונספציות שמתחזות לטבעי, לא כבושי מחשבה ותודעה, פשוט מתקיימים. חופשיים יותר, משוחררים יותר, פתוחים יותר לחוויות, סגנונות חיים ואלטרנטיבות.

אעשה מדיטציה בכל יום, אפסיק לעשן, אוכל טוב יותר, אתאמן, לא אשתה אלכוהול, אתנזר, אפסיק לחפש אהבה, אפסיק לברוח, אפסיק להתפתות לריגושים זולים מסיחי מחשבה, אפסיק לעשות מה שאני לא שלמה עמו, לדחוק עצמי למצבים בלתי אפשריים, אפסיק לנסות להוציא מעצמי מה שישעשע אחרים, להציג את עצמי כמשהו שאני לא, אפסיק לבזבז זמן. אכתוב ואכתוב ואקרא, אעשה את מה שצריך, אחיה חיים אפורים.

אם כך אוכל לראות את עצמי, להאמין, לחיות חיים פשוטים מאוד, אבל לחיות.

אני שוכחת הכל. זה קשור להדחקה שלי בעיקר, לדעתי, זה קשור למוח המבולבל והעמוס שלי, זה קשור לפחד שלי וזה קשור לזה שדפקתי את עצמי בתיכון עם לא מעט גראס, לכדורים שנתנו לי לפני שלוש שנים (רופא המשפחה ידע מה הוא אומר כשהזהיר - "זה דופק את המוח!").

משהו בי עובד ממש כמו במומנטו, גם לטווח הקצר וגם לארוך. אני שוכחת מחשבות שהרגע היו לי- דברים שהתכוונתי לעשות, אני לא יכולה להחזיק יותר מדי מחשבות במקביל או לחלק את עצמי לכמה וכמה עיסוקים בלי לאבד כמה באמצע (אספקט של בעיית הקשב המאופיינת עצמאית שלי, מן הסתם). קשה לי לעקוב אחרי מחשבות לאורך זמן. זה מאוד אובדן זיכרון לטווח קצר עקב שימוש במריחואנה. זה לחלוטין מפורר את המרקם המחשבתי היום-יומי, הקרוב, זה לחלוטין הופך את ההתנהלות שלי להזויה (אני שוכחת הכל! אני חושבת וזה מתעופף ממני, אני לא מצליחה לשים רגע מחשבה בצד ולחזור אליה, כי היא תעלם - החלטתי להשתמש בפנקס קטן בשביל זה- אם ארשום את כל המחשבות הרגעיות והמעופפות האלו- ארוויח הרבה יותר, אתמודד ביצירתיות עם אספקט של בעית הקשב ומי יודע מה אגלה על עצמי! אהוי! פתח לקיום אחר!). אבל הטווח הקצר הוא רק מטאפורה קלילה וכביכול לא מזיקה למה שקורה אצלי בתת מודע, בזכרון לטווח הארוך, במודעות העצמית. כאמור, אני מדחיקה הכל, אני משקרת לעצמי בחינניות כדי להתמודד, כדי להתגבר על הפערים ברצף ההיסטורי שלי- כדי ליצור קוהרנטיות.

אבל התחושה היא תחושה של אמנזיה. אני שוכחת חלקים מעצמי. כן, הקושי שלי להתמודד קיצוני, אבל אני תוהה אם זה רק זה או שבאמת יש לי בעיה מוחית. אני חושבת שזה משהו שהיה פחות ברור לפני שהלעיטו אותי בקלונקס, אולי סתם נדמה לי, אבל אני בטוחה שבאיזשהי בחינה זה נהיה הרבה יותר חמור. המוח שלי והזיכרון שלי בהחלט נפגעו מאוד מכל העניין. זאת מחשבה חמורה מאוד, ומדאיגה, והנזק הזה בהחלט לא שווה את הזמן שבו ריחפתי לי בחוסר איכפתיות וחוסר חרדות למיניהן, ישנתי טוב יותר בלילה ואכלתי סרטים כל 11 שעות כשכדור החל להתפוגג. קלונקס זו נגזרת של הרואין, הוא אמר לי, והרופא משפחה אמר- "מוכרים את זה ממשאיות בשדרות ירושלים לג'אנקיז שלא הצליחו לקנות סמים". כן, זה די נורא. כן, פסיכיאטרים מאוד קלים על הדק התרופות, כן, אבא שלי צדק בכעס שלו על הפסיכיאטר.  כמו כן, אני מאבדת עניין מהר מאוד, כי אני פשוט שוכחת מה בדיוק עניין אותי במה שעשיתי (או במה שכתבתי), הכל מבוזר ומקפץ. קשה לי מאוד לחשוב על דברים לעומק (וזה מסביר למה הגעתי להתנהלות הדאואיסטית שלי, ולמה אני ממש מעדיפה לא להפעיל את המוח ומרגישה בעצם, שאני לא ממש יכולה. אהה אולי זה פאק-רגשי פזיולוגי משולב (מסובך מדי, למה להיות בן-אדם זה מסובך כ"כ).

היומיים האחרונים היו לי קשים מאוד, מהסיבות שמפורטות בפוסטים הקודמים. מה שקרה גרם לי לראות ולהבין מנקודה אחרת איכשהו, את ההדחקה שלי, את חוסר היכולת להתמודד (כן, כן, גם פה). היתה לי שיחה טובה מאוד עם חבר, מצאתי את עצמי מדברת על הכל, ואותו מבין (זה לא מובן מאליו- להבין אותי זה לא מובן מאליו, לקבל אותי זה לא מובן מאליו, שאני ארגיש נוח לאפשר את זה, זה גם לא מובן מאליו), השיחה עזרה לי ובסופה הוא קיווה בשבילי באמת שאזיז משהו בהתנהלות המדשדשת במקום שלי. אני מרגישה טוב יותר (וזה בכלל לא מובן מאליו. אני מרגישה אשמה לגבי זה, כמובן), ומהדברים של יעל שרואה אותי מבחוץ בשיחה היום (כן, כן, בפוסט הקודם) ומדפדוף אחורה בבלוג והגילוי המדהים שאת כל מה שעובר לי בראש עכשיו ונראה לי כמו גילוי מסויים כבר אמרתי בעבר, גם אם בלי להרגיש אותו דבר לגבי זה. אני מבינה יותר עד כמה אני ממש שוכחת, וזה מבהיל קצת. אני מנסה להעזר בבלוג- באיזשהו שלב היה לי די ברור שמה שאני עושה פה זה פשוט אוגדת את הזכרונות שלי, אבל אצלי- קריאה מאוחרת מעלה גילויים מדהימים בקשר לחלקים שחסרים לי מעצמי ביום-יום. אז הבלוג הוא בשבילי, מה שעושה את פרוייקט הגנום הקטגורי החדש שלי למשהו שאני עושה בשביל ההישרדות שלי, משהו שיסייע לי בשלב זה או אחר, אם לא עכשיו. נכון, יש המון קטגוריות וזה מאוד טרחני, אולי מישהו יהנה מזה חוץ ממני- הרי הבלוג הזה כ"כ ישן ועמוס, זה יעשה קצת סדר ואולי יעשה את חווית הקריאה של מישהו טובה יותר. בכל מקרה לקח לי הרבה זמן, ומיינתי ותייגתי עד כה בערך חודש וקצת, אמשיך בהמשך, לא יכולתי לקרוא יותר מעצמי וכבר נהיה בוקר, אבל גיליתי כמה דברים שהדהים אותי שחשבתי כבר (והספקתי והצלחתי לשכוח מזה..). די גאוניות התגיות האלו. זה יוצר הצלבה מאוד מאוד מעניינת, ואפיון מוצלח.

כמובן שאני כבר לא ממש זוכרת על מה רציתי לכתוב. והאמת, אני מתחילה להשתכנע שמשהו ממש לא בסדר עם הפעילות של המוח שלי. אני חושבת שמעולם הייתי כ"כ מנותקת ולא מבחירה מהמציאות סביבי. אמנם הקושי הרגשי גדול- אבל בכל זאת. נושא לבירור.

עיקר הדברים שהקשו עלי ביממה האחרונה-  הפחד שבן זוגי לשעבר לא ידבר איתי שוב לעולם, הפחד שהפגיעה שפגעתי בו לא ניתנת לסליחה או גישור, אשמה עצמית על כך וייסורים לרוב, שפיטה עצמית חריפה, ייסורים, עוד ייסורים, התייפחות מופרעת שגמלה לי בעיניים כואבות, עפעפיים נפוחים, כאב סינוסים עז ושפשפת טישו בתחתית הנחיריים. ההורים שלי קיבלו את זה לא כ"כ טוב (אמא שלי פחדה מרילפס לדיכאון הקודם שלי לפני שלוש שנים, התרגזה בטענה שאני לא מדברת בהגיון ועזבה, אבא שלי צרח עלי). הפחד שלא אצליח לעולם להיות בזוגיות, הפחד שאני רק מאמללת את האנשים שמתקרבים אלי, שאני לא מצליחה לעמוד בערכים שלי עצמי.

אני לא יודעת מה יהיה. אני מקווה שמשהו, קצת קצת, ישתפר. השיחה עם ק' היתה נהדרת ממש, והסכמנו על אט-אט. ראיתי בבירור את מצב הדברים. הפתרון הקל והקרוב ביותר למצב המסויים שבו החיים שלי תקועים (בפאזה מסויימת)- הוא זה שלא מחדש כביכול שום דבר- לסיים את התואר ואת ההתמחות ובחינות הלשכה. אח"כ לא כ"כ משנה. הוא אמר לי- ק'- תעשי דבר דבר. והפתיע אותי עם ראייה עמוקה של המציאות, שלא חשבתי שיש לו. אולי אני נותנת פחות מדי קרדיט לכולם, בעיקר כי בגלל הנתק שלי והשנים שבהן הייתי עוד יותר מנותקת, אין לי מושג מה עובר בראש של כל האנשים, אני לא יודעת איפה זה בעיקר אני ואיפה זה די קונבנציונאלי. מה שעושה אותי מאוד נאיבית, ומוקסמת משטויות גמורות שנראות לי כמו הפתעה אדירה.

החודש העברי שלי התחיל היום. זה מרגש אותי כמו שזה ריגש אותי כשהייתי קטנה.

ברדיו אמרו שיום-הולדת (38) לקיילי מינוג היום- שהייתה אלילת ילדותי, וזה אומר שגם לבת-דודה של אמא שלי יש יום-הולדת (36) היום, והיא היתה מודל החיקוי הראשון המודע שלי, ביסודי (אבל נדמה לי שיש לה יום-הולדת ב-29, דווקא. מוזר, כשהייתי קטנה חשבתי שזה הכי מגניב בעולם שיש להן יום-הולדת באותו יום. כמה גרוע שאם לא היו אומרים ברדיו, לא הייתי זוכרת את היום-הולדת שלה בכלל). גם לאיאן פלמינג (כותב ג'יימס בונד) יש יום-הולדת היום, או היה יכול, אם הוא לא היה נולד לפני 96 שנה, אבל זה פחות מעניין אותי.

האלבומים ששמעתי הלילה ב-88FM  ויורדים עכשיו- the eals- beautiful freak - מומלץ! אתם בטח מכירים את 'נובוקיין פור דה סול' שלהם, אישית לא שמעתי אף שיר אחר, והאלבום הפתיע אותי. הזדהיתי איתו מאוד, המילים נהדרות. "האיש שראה הכל" הראשון הקאלטי של רוקפור, ומי שלא אוחז בו שילך על זה כבר, זה דיסק נהדר שאני מאוד אוהבת ולא ברור איך הוא לא נמצא בארסנל שלי.  

working class hero של ג'ון לנון, שמעולם לא שמעתי בעבר והוא מצויין (השיר, לא מכירה את האלבום כולו, אבל הוא יורד, יורד).

הדבר הכי מגוחך ששמעתי לאחרונה, עכשיו, ברדיו: הפרסומת של דיסקונט לחשבון חיסכון למונדיאל הבא בעוד 4 שנים. אני לא מתכוונת לזלזל בכל מי ששואף להגיע למונדיאל הבא- אני מזלזלת בדיסקונט, בפרסומאות הגרועה שלהם, ובנסיון גרוע במיוחד לפנות למכנה משותף. נו באמת.

גם הפרסומת עם רבקה מיכאלי לאחוזת צהלה (החדשה מבית אחוזות רובינשטיין, כן כן) - בית אבות לעשירים, איומה, ואתנוצנטרית נוראה.

השיר שלי ברדיו, איזה כיף (התחלתי לבכות, כצפוי).

אולי ריטאלין לא כ"כ טוב לדיכאון שלי, בכל זאת.  זה מצחיק, לא ייחסתי לזה חשיבות, הרגשתי חזקה מאוד, אפילו שהכדור שיפר בהחלט את מצב רוחי שהיה ירוד ממש לכמה ימים לאחרונה. לא חשבתי שזה יכול להשפיע עלי ככה, ואולי זה באמת לא קשור. אי אפשר לדעת עם דיכאון, פשוט אי אפשר לדעת מה בדיוק מעורר את זה וגורם לך להגיב כמו שאתה מגיב. הכימיה? האירועים? הרגש? איזה שילוב בינהם?

ומה העניין עם חסימת החקיקה השיפוטית של בג"צ כדי לחסום איחוד משפחות? רציתי לכתוב על זה כבר לפני כמה ימים כשקראתי על המכתב של ברק בהארץ, ועל התגובה (פוי!) שנגררה אחריו (וזאת לא התגובה שרציתי להראות אלא את התגובות מהכנסת על הרצון להכניס תוספת עוקפת בג"צ לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שתמנע מבג"צ לפסול את התיקון המתוכנן לחוק האזרחות שימנע את איחוד המשפחות, אבל כמו גם הכתבה על המכתב של ברק- היא עברה לארכיון ולא ניתן לראות אותה ללא תשלום). זה דבר שאולי היה יכול להיות לגיטימי אם הסיבות לא היו קלוקלות כ"כ, ואם לא היה כזה צורך במדינה הזאת לביקורת שיפוטית ולחקיקה שיפוטית שיזיזו משהו לכיוון אנושי יותר. ברק לא הגה את זה שהכל "הכל שפיט" סתם ("אפילו הכיבוש" אבא שלי אמר). מה לעזאזל הולך בכנסת, איך כ"כ הרבה כסף הולך לשם, וכלום לא קורה. אולי אני לא מבינה כלום, אבל כמו שזה נראה מפה, יש שם חוסר יעילות משווע. במקום הכתבה מצאתי ראיון משעשע עם הש' חשין הפורש משלשום. אני לא מסכימה עם דעתו על מניעת איחוד המשפחות, אבל הטיעון שלו הגיוני מאוד, ואנושי, לעומת התגובה ההיסטרית, הבהמית והגזענית מלמעלה.

אם כבר הארץ, קצת על משהו שנדמה לי שקשה לרובנו לא להרגיש איתו בבית. וידאו באינטרנט ולוסט- אבודים אך נמצאים ברשת (ואם כבר לוסט, שני הפרקים האחרונים לעונה שודרו לפני כמה ימים, ואפילו ירדו אצלי. עוד לא ראיתי). ומשהו מאוד מרגש- מהקפטן של הארץ, מה ש-MySpace עושה למוזיקה בעולם- כוכב הרדיו מת שנית.  (כן, אני יודעת שאני האחרונה שמגלה כל דבר, אמרתם את זה כבר כשכתבתי על פנדורה).

בנוסף, עוד רעידת אדמה, שטח היערות הצטמצם באחוז בעשור האחרון וביום שלישי יהיה שרב, אבוי.

אני חושבת על כל הדברים שאני עושה. הדברים שאני מייחסת להם חשיבות, וכל אלו שלא.

יעל אמרה- אני יודעת. אני יודעת את כל זה. אני רואה את זה. את רגישה בצורה קיצונית, מבל הבחינות. את פשוט לא מסוגלת להכיל את הכל. את אמרת כבר מזמן, ואת לא זוכרת- זה כ"כ כואב, ואני בוחרת לא להתמודד עם זה, אני לא יכולה, אז אני שוכחת עכשיו. אחרת אתמוטט.

יעל אומרת- לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד. זאת הדרך שלך. כן, יש בך צדדים לא טובים, כן, לפעמים הצורך לברוח מעורר התנהגויות שליליות- אבל זה לא מי שאת. תסתכלי- היא אומרת לי- תראי איך את מגיבה כשמישהו אחר נפגע. אני, היא אומרת, מגיעה למצבים האלה רק כשאני בוכה על עצמי, תראי איך את בוכה עליו, תראי מה את אומרת- "אני לא יכולה לחיות עם זה שפגעתי בו". איך את יכולה להגיד שאת לא בן אדם טוב?

זה לא שווה שום דבר, אני אומרת לה, מייבבת, נכון יותר. זה לא שווה כלום- תראי איך אני חיה, תראי מה אני עושה. תראי את הגברים האלה, אני עושה להם את המוות והם נשארים איתי כדי לא לפגוע בי, גם הם לא יכולים לשאת את הכאב. וזה לא בסדר- ועם עצמי הייתי יכולה לחיות, איכשהו, אני מבינה את עצמי, בקושי, אני רגילה לפסיכוזות שהקושי שלי להרגיש, לכאוב, להתמודד- מעורר, אני יודעת שאני לא מודעת חלק גדול מהזמן אבל בורחת כל הזמן- כ"כ מהר, מקיפה את עצמי בכ"כ הרבה, מפעילה שרירים שאנשים נוטים לא להשתמש בהם, כדי לאהוב ולאהוב ולאהוב, ולמצוא לעצמי גאולה וקבלה, ולפחות חום. משהו שינחם מהקושי הזה, מהשברון. מהעובדה שדברים לא מסתדרים, ולא משנה כמה אני מנסה. ואני מנסה- עד כמה שהיכולת שלי לראות את המציאות מוגבלת במצבי דחק, עד כמה שאני לא מצליחה להכיל את הכל ולהשאר לעמוד. הכל כואב לי מדי. אבא שלי שואל למה כ"כ קשה לי, מה כ"כ קשה, הוא אומר- איך זה שהכל כ"כ קשה לך כל הזמן? הוא באמת לא מבין, או לא רוצה להבין. הוא חושב שזה פינוק, הוא מאמין שאם אעשה כך וכך דברים מסויימים, הכל יהיה שונה. הוא לא יודע איך להוציא אותי מזה, אז צועק- תראי איך את מייללת ולא יכול להסתכל לי בעיניים. הכל כואב לי, הכל נכנס ומכאיב לי, אני לא חושבת שזה פינוק. זה חוסר יכולת לשים ביני לבין המציאות חוצץ, להגיד פה אני, או עכשיו אני וזה יותר חשוב- אני לא מסוגלת לשים את עצמי לפני אנשים אחרים מבחינת הרגשה, לא אומרת לעצמי שאני יותר חשובה, או נקודת המבט שלי. אני לא מאמינה בזה. ובכלל, אני לא מאמינה באגו, או אישיות כמשהו אבסולוטי, או בעדיפות של מישהו על פני מישהו אחר. למעט כשאני מאמינה שאני מחזיקה בטוב האבסולוטי, ואז אני יוצאת למלחמות חורמה, מתוך האהבה האיומה שלי, שאני לא מצליחה להכיל בשקט. אני רוצה להציל את האהוב, אני מנסה לשכנע אותו, אני נלחמת כדי שיקשיב, ותמיד למי שלא יכול להקשיב למלחמות. אני מגיעה למצבי קצה, לייאוש, לאפיסת כוחות, אני הופכת למפלצת על מזבח הנסיון שלי לעזור, בכח.

מצד שני, אני בורחת. מתנהגת בצורה אתנוצנטרית להחריד, אגואיסטית, חיה חיים כפולים, מסתירה, משקרת ללא הרף לאנשים שאיתם אני צריכה להיות כנה, כדי להגן עליהם, כדי להגן עלי. כדי לאפשר להם לחיות טוב יותר לידי, כדי לא להודות במציאות הדברים כמו שהיא. כדי שלא יחשבו עלי את המחשבות שאני לא יכולה להכיל על עצמי. כדי שהדברים לא יהיו כמו שהם באמת. אני מחזיקה במערכת עמוקה של מניפולטיביות, של שקרנות עצמית, של הסתרה- כדי להצליח להתקיים ולהיות בסדר, בעיני הסביבה. זה מתחיל בהורים שלי, אני מניחה, מולם מעולם לא היה לי האומץ פשוט להיות מי שאני, ועקב נסיבות כאלו ואחרות התגלגלתי שוב ושוב לחזור לבית שלהם, כל פעם בתירוץ אחר- בעיקר נסיבות כלכליות. והעובדה שאני מרשה לעצמי להשאר במצב הזה, אומרת שאני לא באמת רוצה ללכת. אני רוצה ללכת- כ"כ רוצה להשתחרר, אבל מרגישה לא בסדר עם זה, לא בסדר לסובב את הגב בלי לפתור. 

כואב לי הראש.

הבית מלא נמלים, הן מסתובבות בכל מקום. ההתחממות הביאה איתה התרבות לא נתפסת. הן מטיילות עלי, הן עוקצות אותי ואני רוצה לרסס הכל אבל מרגישה שזה סוג של רצח עם שאני לא יכולה לעמוד מאחוריו.

אני גרפומנית. אני כותבת ללא הרף, במיוחד בתקופות כמו עכשיו, כשאני מרגישה שאין לי קיום למעט המילים. אני לא מצליחה לתקשר באמת עם אף אחד אחד שלא באמצעות מילים כתובות, כל דבר אחר נראה לי פחוּת, לא אמיתי, שעלול לקלקל אותי, להעביר אותי על דעתי, להוציא אותי משיווי המשקל העדין שאני נמצאת בו.

האמת הכי גדולה שלי יוצאת במילים האלו, ויש לזה ערך עצום בשבילי. אני קשורה למילים שלי בצורה בלתי נתפסת. מישהי אמרה לי לאחרונה שמאחר והתחילה ליצור בגיל צעיר מאוד, ובמסגרת נוקשה מאוד, עד היום אין בה יכולת להפריד בינה לבין הציורים שלה. הם עומדים בחדר שלה, יפיפיים ומרשימים, והיא מרגישה שהקיום שלה מחזיק אותם שם. כך, אני קוראת את עצמי שוב ושוב, מוקסמת, מאוהבת לחלוטין במילים שלי, בבחירה בהן, במה שעולה מהן. לוקחת נק' מבט חיצונית של עצמי על עצמי ומתאהבת עוד יותר.

אני לא יודעת כמה אנשים קוראים אותן ממש, אני לא יודעת אם מישהו באמת מתרגש מהן, שואב הנאה טהורה מהמילים, כמו שאני שואבת מטקסטים מסויימים. אני רוצה לקוות שכן. בעולם של היום, נראה שרק הקצרנות מתאימה, להדחס בצבעים בוהקים לקופסאות וירטואליות רוטטות, לתוכן שיווק, לפלח אוכלסייה יותר גדול, אני מרגישה נכחדת. אני לא יכולה להכניס לתוכי כ"כ הרבה אינפורמציה שטחית, ובטח ובטח קשה לי עם אינפורמציה שטחית פחות. אני מרגישה על קרקע חלקלקה מאוד, כל דבר שהוא לא אני ואשקיע בו זמן, יקח אותי מעצמי. יגרום לי לערפול חושים. אני כבר לא מאמינה ליצירה אחרת שלי, אני לא מאמינה בצילומים שלי יותר, אני לא מאמינה ביכולת שלי להנות מצילום. הכל נראה לי כ"כ טכני, כ"כ חוזר על עצמו. אולי כתוצאה מהקושי, מהמכות שכביכול הוטחו בי, אני מסתגרת פנימה, למקום העדין שעדיין הגיוני לי, וממנו רק מילים כתובות מצליחות לצאת. זאת התקשורת היחידה שלי עם העולם. אני מנסה להרגיש את הדבר הנכון, העיסוק הנכון, דרך להתקיים ממנה, בלי לאבד את עצמי. אני לא רואה שום אופציה.

אמא שלי קבעה לנו תור לכירורג עוד מעט. היא צריכה לעבור איזו בדיקה שנתית, נדמה לי, ואני- מסתובבת כבר שנים עם גוש לא מזיק בשד הימני, שאני אמורה לבדוק לפחות פעם בשנה, אבל מזמן לא בדקתי. ואם היא לא היתה מעלה את הנושא כבר הייתי שוכחת, אפילו שלפני כמה חודשים ביררתי על כירורגית, אחרי שהכירורג הישן שלי נעלם מעל פני השטח. זה שהיה אומר לי כל פעם שהייתי מגיעה- איך ידעת איזה בגד להוריד? זה שהייתי מחכה אצלו כל פעם חצי שעה והיה מעסה לי את השד ושולח אותי לצילום ואז אומר שהוא חושב שאפשר לרווח את הבדיקות, לא כל שלושה חודשים אלא כל חצי שנה, לא כל חצי שנה אלא שנה, נדמה שהשנה אפילו לא צריך צילום. אח"כ הלכתי עם אמא שלי לאיזו כירורגית איומה שבקושי בדקה אותי וביטלה לחלוטין כל אפשרות לזה שמשהו אנומלי. בדיוק הכרתי אז אשה שהחלימה מסרטן השד והיא סיפרה לי שהיתה צריכה להתעקש ולהתעקש שיבדקו אותה, כי הרופאים והבדיקות הרגילות לא העלו כלום. התגובה שלי היתה פשוט לא להבדק יותר.

אחה"צ נעימים.

אני מתגעגעת לאנשים שהשארתי מאחורי.

יש לי חבר שאומר שתמיד כשהוא שומע שירים ישראלים ישנים הוא בוכה, אחרי שהוא גומר להתגעגע לעבר שלו, הוא מתגעגע לעבר שהיה פה לפני שנולד. הוא לא מבין את הנוסטלגיה הזאת. אולי געגוע להוויה כמו לרצות אותה, אפילו שלא אני ולא הוא חווינו אותה. היא נושאת איתה איזה קסם שקורץ לנו, איזו הבטחה לשקט.

אני מתגעגעת פתאום לבחורה שאני יודעת שעשיתי לה עוול, והסיבות להתעקשות שלי נראות לי תמוהות.

באיזשהו שלב צריך לומר, זה לא הם, זו אני. אני מצפה למשהו שאני לא מצליחה למצוא, ואני בוחרת לשפוך את הזעם שלי החוצה, אח"כ להרגע ולהתנצל.

התקופה האחרונה נראתה לי חיובית, ובעיקר במפלט שהציעה לי, בעיסוק במשהו אחר, באנרגיות אחרות ובהתקיימות אחרות. היא הזיזה אותי מלהתמודד באמת, ע"י איזשהי שכבה של רעיוניות אופטימית, של אלטרנטיבה קצת קיצונית, קצת אידילית. של אמונה שהעולם יכול להתקיים על פי משהו שאני מרגישה בלבד. בעיקר האמנתי שהנה משהו קורה, בעיקר יצרתי מערבולת, ואז כריתי לי בור, העמדתי אותו לפני ונפלתי לתוכו כדי להתעורר.

אולי התעוררות לא רק מהחולמנות הוורדרדה האחרונה, אלא מהייאוש, האפטיות וחוסר האמונה שנשאתי איתי תקופה די ארוכה, ושבגללם, בעצם, ברחתי אל כל הוורוד הזה.

יש משהו בייאוש, שלא מאפשר להשתחרר ממנו. בתוך הפסימיות שנראית מוצדקת כ"כ. בתוך מחסור בכמה דברים בסיסיים שגוררים אחריהם כזו מרה שחורה.

ידעתי, אבל, גם מתוך התחושה שגרמה לי לכתוב את אחד הפוסטים האחרונים, זה שהצהיר שאני יודעת להשיג כל מה שאני רוצה, רק לא יכולה להחליט, שמשהו שגוי מאוד בכל מה שמתרחש סביבי. ידעתי שהראייה שלי לא נכונה. בנפילה של היומיים האחרונים אין הפתעה גדולה, בסופו של דבר, רק מפח נפש קטן שגרר עמו התפכחות קטנה וברורה, ידועה מראש, והרבה זעם ותסכול, תחושה שאני אדיוטית גדולה, עיוורת מוחלטת. זה היה וחלף, זה לא באמת רלוונטי, אני מסוגלת להכיל את זה, לעטוף את זה ולקבל את זה כמו שזה, ולהבין שזה לא עניין גדול.

לעולם יש נטייה לשמור על סטטוס קוו, וכל נסיון שלי לפרוץ משהו מחוץ לגבולות האנרגטיים שלי מביא לקונטרה די חריפה. לפעמים לעולם באמת יש משהו לעשות בקשר לזה, לפעמים זה די ברור. לפעמים זו אני, או אני שלא נוכחת בי מספיק, שמוליכה אותי בדרך  מסויימת כדי לקבל תשובה ברורה, אם גם חותכת, אם גם לא מתאימה לרגישות שלי, לקושי שלי להכיל.

הייתי מעדיפה את הדברים פשוטים יותר. הייתי מעדיפה אני להיות פשוטה יותר. הייתי מעדיפה להתקיים בכל מצב שהוא שלא מרגיש לי כמו התעוררות לסיוט. למציאות שאני לא רוצה בה, למציאות שיש לי אליה נקודות חיבור טובות יותר, רבות יותר. מציאות שאני מאמינה בזכות שלה להתקיים.

הייתי רוצה למצוא מפלט מכל זה, מפלט שיכול להיות התקיימות פשוטה של דברים מסויימים שיבואו על סיפוקם כך שההתקיימות לא תהיה כ"כ מסנוורת, כ"כ לשווא. הייתי רוצה מטרות להאמין בהן, ללא הסתייגות, בלי לדעת שמהכל ניתן להסתייג.

יש משהו גדול שאני צריכה לעשות, מבחינת עצמי, אם כי זה זמן רב שאני לא משוכנעת שזה משנה משהו חוץ מלי עצמי (למרות שיהיו לו השלכות רחבות, ולדעתי הסובייקטיבית, זה יהיה לטובה). אני זזה לכיוון הזה כבר שנים, באקטיביות שהיא פאסיבית באיטיותה, בחשש ובחיפוש עקבי לבריחה. מעולם לא הייתי מרוקנת (בחוסר מילה טובה יותר) ממוטיבציה מודעת להתקדם לשם, דווקא מכיוון שאני יודעת שזו הדרך היחידה. נדמה לי גם, שאולי שכחתי את הדרך, ובעיקר נראה לי, ואני מפחדת להודות בזה שמא זה יתגשם- שהדרך לשם לא קלה כפי שחשבתי, או, לא תהיה לי קלה. לא ברור לי למה, מדובר בכמה עקרונות בסיסיים אבל הנסיונות שלי ללכת בעקבותיהם לא פתחו בפני שום דלת גדולה ומהירה.

אני מנסה להסתכל על הקונסטרוקציה המחשבתית שלי מכמה זוויות. הבסיסית שתוארה לעיל; המתחכמת שיכולה למוטט כל קונסטרוקציה בטיעון שזה יכול להיות טירוף מוחלט, או רק החזקה באמונה עיוורת לגבי דבר מה שיכול להיות שאין בו דבר; זו שאומרת שאני כבר שם, ורק קשיים ספורים מונעים ממני את השהות המוחלטת בתוך משהו שהוא הטוב העילאי עבורי. כולן נכונות ואני יכולה להבין אותי על האחרונה- הטוב עילאי הזה הוא סבל קיומי מוחלט - הוא השלמה עם דברים שאני רגישה מכדי להשלים עמם. הוא ההבנה שכך הדברים, הוא הניתוק מהרגש העכשווי שלי אל עולם של רעיונות, של משתנים, של צורות אפשריות.

אני עייפה פיזית ועייפה מציפיה לגאולה בדמות עצמי. אולי העניין פשוט ומסתכם בכימיה וכמה חיווטים לא נכונים. אני יודעת שאני יכולה לתקן את זה, השאלה היא למה אני לא רוצה. שאלה טובה יותר היא אולי, אם אני יכולה להשיג דברים רבים, למה אני לא רוצה לעשות דבר כדי להשיג אותם, למה ההבנה שאני יכולה להשיג אותם, מספיקה לי ואין לי צורך אמיתי מעבר לזה. אבא שלי אמר, נניח ונניח בלוק גרניט ענק, פה, באמצע הסלון. ונרצה מאוד לדחוף אותו- זה יעזור לנו להזיז אותו? אפילו אם נשמן את הרצפה. נדחוף ונדחוף ונדחוף והוא לא יזוז- יש דברים שהם פשוט למעלה מכוחותינו.

אני לא מאמינה בזה. נראה שאולי אני עוד מחפשת את נקודת המבט הנכונה, שתאפשר לי להזיז את הדוקים הנכונים.

נראה לי שאני קמלה.

לפעמים אני רואה אינספור אפשרויות בקצה האצבעות שלי, או קצה המחשבה. ידיעה ברורה ושקט.

פעמים אחרות אני מרגישה אפסית כ"כ, ויודעת שאני לא מספיק, לא מספיק, לא מספיק.

איפה האנומליה הפסיכוזית, איפה השכנוע העצמי או תחושת חוסר הערך. איפה המציאות ממש. ונמאס לי כבר מייחסיות, משום דבר ממשי. נמאס.

בעולם של נשיות מתרדדת, ניתן לומר שאני גברית מדי, מכדי להשיג דברים שנשים קלות דעת ממני משיגות. במושגים של היום, אני לא קוראת לעצמי אשה. אני רואה אותן מסביב, את הגברים שהן כורכות אחריהן, את מה שמעניין אותן, ומרגישה יוצאת דופן.

העולם הופך נשי יותר, אמרת. גם אבא שלי הסכים, בצורה גורפת, מילה במילה. האליטות הגבריות המשכילות נדחקו החוצה, אתה אומר. אני כמעט מסכימה. אליטות שמרניות. אני חושבת, וכבר אמרתי את זה, שהרידוד הזה נוצר כתוצאה מדיכוי. הסכמנו שרק ההריון מבדיל ביננו, או כמה פרמטרים פיזיים וכימיים. אמרתי כל השאר זו פיקסציה חברתית ואתה נותרת סקסיסט. סקסיסט כמו גברים לבנים משכילים.

כשאכלתי את עצמי על כך שבאתי כדי לשכוח אותו, או לפחות שלא יהיה הגבר היחיד בחיי, אתה נגעת בי כדי לשכוח אותה. דיבורים על טוהר התפוגגו, והדיסוננס של החיים שלך צרם עד כדי שלא יכולתי לשמוע אותך יותר. ביקרת וביקרת אותי, ללא רחם וללא יכולת הזדהות (סקסיסט, אתה סקסיסט. אתה לא מסוגל להבין שהלילות הבודדים שלך כמו הלילות הבודדים שלי) על אינטראקציה חולפת, על הבחור שישאר ברקע, על 10% אחוז עניינך, על הרצינות שלך, על זה שאתה כבר לא ילד, על הרצונות הבוהקים שלך. ואיפה הם עומדים מול ירייה ברגל בדמות בלונדה צעירה ורועשת שלעולם לא תגדל להיות אתה? איזה ציור שמן גרם לך לנהות אחרי זה? אני לא יודעת אם אי פעם ניסיתי להסביר לכם למה מה שאני מייצגת עדיף לכם על פני מה שהן מייצגות, אני חושבת שכנראה שכן, כשהייתי יותר צעירה. תמיד נעלבתי שאתם לא מבינים לבד, זה מאוד פשוט וברור בעיני. היום אין לי כח לזה, בעיקר. אמרת נאיבית, אמרתי אני יודעת שאשאר לבד.

היום אני מבינה את העניין שלכם, וכתוצאה מכך פיתחתי עניין הפוך, על מנת להקל על עצמי עדיף לנוח אצל הדברים הפשוטים, הבסיסיים. כמו גבר, פרימיטיביות וסקסיזם שגורמים לי לצחוק בחיבה מבינה. אני מרשה לעצמי להימשך לברוטליות הזאת. אני מבינה את נסיון החיים שהביא לתפיסת העולם הזו. אני לא מאשימה אותו שהוא לא מוצא אותי מעניינת במיוחד, אחרי הכל, אני בטח נראית לו מאוד משעממת, מאוד כבדה עם המשקפיים והעולם האנליטי שלי. אני לא צוחקת מהבדיחות שלו וכוסיות הוא יכול לתפוס בשקל, הוא ברמן, הרי. האינטלקט שלי הוא לא ערך מוסף לאנשים כאלה, הוא מכשלה.

אז כן, זה האגו שלי, כן, הראייה הממושמעת של הדברים, כן, הניתוח הקר של העולם, חוסר נאיביות, חוסר תקווה, הבנות חותכות מדי. האמונה הבלתי מתפשרת בהתחלות נקיות יותר מזו לעתיד מוצלח יותר. אמרת הפכחון שלךְ חמור, גלגלתי את העיניים למעלה, אולי, אולי סתם לא הבנתי איך אתה מצפה שיהיה אחרת.

כשאתה בוחר להתאבד על מטרה ריקה ולקרוא לה אידיאל, אני רואה אותך נעלם מהעולם שלי לתוך שטח הפקר שלא מעניין אותי, שאין לי טיפת סימפטיה עבורו. נמאס לי ממכם, המשכילים, המוכשרים, שיורים לעצמם ברגל ללא הרף, שרוצים משהו אחר. אולי אני קשה מדי- אני מנסה להעריך תגובות אפשריות- אם אני יכולה להבין אותו אני בטח יכולה להבין אתכם, ואני מבינה. פשוט נמאס לי להרגיש בגן ילדים כל הזמן. וכן, נמאס לי מהלבד הזה, בתוך הראש שלי, נמאס לי.

אני חושבת, שאני צריכה לבחור נושא אחר להתמחות בו, אחרת אגווע משעמום.

* אגב, כשהבנתי את זה, הקול שלי חזר.