הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

 הדרך למשקפיים החדשים שלי רצופה בתלאות. 41 דקות נדרשו לי לבחירת המסגרת, בחנות דרום תל-אביבית קטנה (משמע- הזמן שלקח לי למדוד את כל המסגרות האופציונאליות בחנות + פרק זמן סביר להתלבטות קלה + בחירת אותה מסגרת בלי לשים לב מן המגירה, שהבהירה לי שזו הבחירה הנכונה- כמו תמיד כשאני בוחרת את אותו דבר פעמיים).

עדכון: למשקפיים שלום.  שלוש הגעות לחנות כדי לגלות עדשות מנופצות ומסגרות מעוקמות, החלפת צבע מסגרת ודיל לא רע בכלל בסופו של דבר הפרידו אותי מ-1,400 ש"ח ב-10 תשלומי קרדיט שווים, אך זכיתי בעדשות פלסטיק כפיצוי (מחיר לעדשה כזו במספר ראיית החפרפרת שלי: 1000-1500 ש"ח לעדשה), והיפ היפ הוריי- סר ממני הפחד פן יתנפצו העדשות וייבצעו את אישוניי, כשכלב אירעי יתנגש בי (קורה לעיתים תכופות), בן זוגי יתקע בפרצופי מרפק (קורה לעיתים תכופות מאוד), אתקע במשקוף/ עמוד (הממ). בנוסף- סר הפחד מפני התרסקות המשקפיים על הרצפה (רשומים כ-15 מקרים של החלפת עדשות בגין שבירה בחנויות המשקפיים הקרובות לביתי, מה שללא ספק היה צריך לזכות אותי בכרטיסית עדשות למתמידים, אך לא. עולם האופטיקה קשוח מאין כמוהו).

המשקפיים יפות מאוד, תודה, ובעל החנות ישמח אם לא יראה אותי יותר לעולם.

ראייה צלולה לכולם.

נ.ב. מאוחר על מבחן המעשה:

לפני כשבוע נתקלתי בחוזקה בתא טלפון ציבורי, עת הבטתי לאחור בעודי צועדת הישר ומהר לתוך הפלסטיק. למעט פנס באיזור הגבה הימנית, כאבים עזים וסימנים כחולים על הבטן (?!), למשקפיים שלום!

לפני שלושה שבועות, זה קרה, ואחי התקשר אלי בהתרגשות ואמר לי "תקשיבי", ועמדתי בחוץ צמודה לפלאפון ומנסה להרכיב מהמקטעים שהצלחתי לשמוע שיר אחד מוכר. היום זכיתי לגמול לו, ומההופעת התרמה בבארבי למרתף 10 (ותודה ל-pearly, אלמלא היא לא הייתי שומעת על ההופעה הזו), התקשרתי אליו כדי שישמע את כל ההופעה שלה, והוא הקשיב, נמלט משירה בציבור שאורגנה לרגל הפסקת האש כנראה, בחיל שלו.

אז, התקשר אלי אחרי ההופעה, בשתיים בלילה, לספר לי. איך כעסה על התקשורת שם שהתעקשה להעלות אותה לשידור מהמוצב, איך ניגנה שירים שלה ושל אחרים, איך לא זכרה את "פולי" שאני אוהבת והבטיחה להם שתקליט בלייב ותשלח להם כפיצוי, איך לא ידעה לנגן את הוטל קליפורניה והוא ניגן עבורה בזמן ששרה.

היום, ניגשתי בתום ההופעה אל מאחורי הקלעים, רודפת אחריה, הייתי חייבת לומר לה תודה על השמחה שהחדירה בו באמצע כל המצב האבסורדי הזה, על השיחה הארוכה שהיתה לי איתו בעקבות, הראשונה שלא היתה על "המצב" אלא פשוט שיחה עם אחי הקטן, על משהו ששנינו אוהבים, שלכמה דקות נתנה לשנינו תחושה כאילו הכל נורמלי. אמרתי לה- את ניגנת במוצב של אחי, והיא זכרה מיד ולחצה לי את שתי הידיים, וקראה לחבר ושניהם הסבירו לי בהתרגשות שהם מחפשים אחריו ואחרי הבחור השני שניגן עמה אז כי יש להם גיטרות בשבילם, והכתבת שסיקרה את המסע שמחה ולקחה את הטלפון שלו, ואמרה שנהנו כ"כ מן ההופעה שם, שארכה 4 שעות, שבשום מקום אחר לא נשארו כ"כ הרבה זמן.

ההופעה כולה היתה נהדרת, במיוחד בלט שלומי שבן, עם חוש קומי מתוזמן היטב ווירטואוזיות קלאסית מרהיבה על הפסנתר, ערן צור הפליא בהרמוניה עם אלי דג'יברי על הסקסופון, אבישי כהן חיצרץ להדהים, כאילו החצוצרה שלו היתה יצור חי, נושם ומרגיש ולא פיסת מתכת, יוסי בבליקי שימח אותי עם "יש לך מקום" ו-"נדמה שישוב", וקרן אן, הו, קרן אן, ודג'יברי, כהן, אמדורסקי ודיוויד ברוזה שעלו יחד איתה לבמה לביצוע רב משתתפים שמח במיוחד.

 קרן אן עם אבישי כהן (צילום: שי שזיפי)

ת'ום יורק הקליט דיסק סולו, שיוצא בחודש הבא אבל כבר נמצא ברשת. הוא טוב. אם אתה מאזינים נלהבים של רדיוהד, לכו לחפש את זה- the eraser.

                (לחיץ)

(הידיעה נלקחה מהעונג של השבוע, תודה לגיא)

תוספת מאוחרת 05/06/06 18:00: גיא תיקן אותי בכח. ת'ום ולא טום. Thom ולא Tom. למרות שהשם המלא הוא Thomas, מסתבר שת'ום פשוט מתעקש לשמוע על ה-H במקום ולהיות Thom ולא Tom. "למה אתה קטנוני", כתבתי לגיא- "למה לא ט'ום? וגם כך כולם קוראים לו טום". גיא כתב חזרה שאין דבר כזה גרש אחרי ט', כך שזה חייך להיות ת', ושזו טעות נפוצה בארץ לקרוא לת'ום יורק- טום. ועוד הוסיף, שמוצאו יווני ופירוש המילה קרוב לעברית- תאום, אחד מזוג תאומים. פה כבר שמחתי מאוד. כזכור לכולם (כן, אה) אני מזל תאומים. "אני אכתוב בבלוג", כתבתי. גיא חייך.

 היה לי יום די רע. קשה להגיד יום, יותר קל להגיד 12 שעות, מאחר ואני מתעוררת אחר הצהריים והולכת לישון בבוקר. וגם רע זה יחסי, זה תמיד יחסי, אבל אני גם תמיד מרגישה אשמה, כי לאחרים רע יותר, אני מרגישה שאין לי זכות להתלונן. לא כתבתי מילה בסמינריון שלי, לא קראתי כלום. לא הצלחתי. עשיתי מדיטציה כשהתעוררתי ומעט זמן אחרי זה פשוט התחלתי לבכות. לפני הספקתי לראות שוב את החצי האחרון ב-"10 דברים שאני שונאת בך". אני מחבבת את הזוג הראשי, זה סרט נעורים חצי דבילי אבל נהניתי מלהנות מטלוויזיה, מהסחת הדעת. השעות עברו. יותר טוב זה לא גרם לי להרגיש, העובדה שאחד האנשים האהובים עלי בעולם לא רוצה להקצות לי יותר משאט-נפש לא משמחת אותי, ולא עושה טוב להערכה העצמית שלי. חיכו לי 4 פרקים של עקרות בית נואשות, האחרונים לעונה השניה. אמרתי טוב, אולי אחד ואז אוכל לכתוב קצת. כמובן שראיתי את כולם ומאחד לאחד זה רק הפך נוראי יותר. אני לא רוצה לצאת בספויילר, אבל מה לעזאזל הם חשבו לעצמם, להרוס כל סיכוי לעונה שלישית? כבר לא נשאר שום טעם, לדחוס את כל הדרמה בשעתיים? את כל המזל הרע? זה הגיע לנקודה שברור בה שכל משהו כמעט טוב שכמעט קורה יסתיים בקטסטרופה לא מציאותית, וזה כבר לא הומור שחור מה שהלך שם, זה היה לגמרי לסובב את הסכין בצופה הנדהם.

בכל מקרה, את ההומאז' למזל רע, בגידות וטירוף עד טרגדיה- לא הייתי צריכה כרגע. תהיתי לעצמי למה החלטתי לצפות בזה עכשיו, האם כדי לאבד כל טיפת אמון בטוב שעלול להיות שעוד נותרה בי?

 אין לי מה להגיד. אני מרגישה די מחורבן. נראה שכשאקום אקח ריטאלין ואתיישב לכתוב, שום דבר אחר לא עובד פה בשבילי. אני מרגישה מחורבן, מחורבן, מחורבן. זה יעבור, אני יודעת, ובקצת מזל לעולם לא אחזור על הטעויות שלי שוב, או אכניס את עצמי למצב שיוציא ממני תגובות דחק כאלו. אני יודעת שלרוב יש בי תחושה של ערך, של משמעות, אבל עכשיו- כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה- אז מה. אז אדע להתנהג טוב יותר, אבל העולם ישאר מחורבן, מלא בסוחרי נשק, בלוחמה ובמוות. זו בועה מאוד קטנה, גבולות המציאות שאנחנו חיים בהם, כ"כ הרבה טירוף מחוץ לגבולות האלה, שאנחנו משתדלים לא לראות. למה שנרצה, העולם משתולל לנו מחוץ לדלת, אנחנו משתוללים בפנים ואין לנו מושג מה המעשים שלנו עלולים לחולל.

מה אני אומרת? אל תראו את הפרקים האחרונים של עקרות בית במצב רוח רע, כן.

בוקר טוב.

(לחיצים, לחיצים)

ואבא שלי שאל, "מה הקטע בלצלם שירותים ואז לפרסם באינטרנט?!". לרגע התעצבנתי ורציתי לסנן איזו תגובה אבל התאפקתי, בדיוק כשאמר שתמונת הכיור אכן יפה, "האור", הוא אמר. ואז שאל אותי אם גם לי יש בלוג ואני מפרסמת בו צילומים וטקסטים, והנהנתי והצבעתי על המסך. "אה, זה האתר שלך? מה את מפרסמת שם? תמונות? שירים?", "יומן". "אה! ואיך את מרגישה עם זה שאנשים אחרים חיים אתך את החיים שלך?" (טוב, אבל לא אמרתי כלום). הוא נעלב קצת כשלא רציתי לומר מה הכינוי שלי, ואמר שהוא יכול לחטט בהיסטוריה ולמצוא, אבל כמובן שלא יעשה את זה, כמו שלא יחטט לי בארנק. אין לי שום דבר מעניין בארנק, באמת.

תציצו בזה:

צ'ופינג בלוק בוטצ', לא לעדיני הנפש.

 גיא, עוד איש יקר, מתעסק זה זמן רב בפרוייקט שלא ידעתי עליו כלל.

בגלל שאני מוצאת את הפעילות הווירטואלית שלו מעוררת הערצה, בגלל שהפרוייקט הזה לא מגניב פחות מכל דבר אחר שהוא מתעסק בו ובגלל שיש לו יום-הולדת ביום ראשון הבא, קבלו את עונג שבת.

לכו להציץ קצת, תגידו שלום ואפילו מזל טוב.

(אני כבר צילמתי לו תמונת יומולדת, ואתם?)

תוספת מאוחרת: 26/05/06 18:44: זאת התוצאה. שם, תוכלו לראות חלקים שלי שמעולם לא ראיתם. טיפת מקוריות, אין, מסתבר, וכשאומרים לנו גיא, יומולדת, וברכה, כולנו רצים להדביק על עצמנו פוסט-איט לתפארת. למי שיפתור את זהותה של המעורטלת האלמונית האמיצה בתחתית, תשואות.  

 חבר נתן לי ריטאלין, מתוך הבנה את המצב אליו נקלעתי עם הסמינריונים שלי, מתוך הפרעת הקשב שלי, מתוך הקושי לשים את הקשיים האמוציונאלים מאחור כרגע, למשך שבועיים ולהתרכז בכתיבה. הוא עשה את זה בהרבה חשש לדיכאון שלי, לא הבין למה אני חושבת שזה זניח. אני פשוט חוששת לחרדה יותר, אבל לחרוד לחרדה זו קלישאה. כשאקום מאוחר יותר אנסה. אם זה יעבוד אשיג מרשם משלי, אם לא אחזור לכדורי הסרטונין שלי כדי להשקיט קצת את ההרהֵרת הרגשית הזאת, ולנקות לי את הראש.

אני חייבת לסיים את העבודות האלו כבר.

תוספת מאוחרת- 24.5.06, 24:40 - עבד כמו קסם.

מטקה, איש טוב וצלם מוכשר, העלה החודש המון צילומים נהדרים. שעשו לי כ"כ שמח שלא יכולתי להתאפק.

אלו כמה מהצילומים החביבים עלי במיוחד. התמונות לחיצות אז תבדקו אותן. ממליצה בחום לעבור על כל החודש שלו.

בצהריים המוקדמים מדי הגיע א', ידיד ותיק נטול חתול שקבעתי אתמול לגרור ליום אימוץ שארגן וטרינר הבית. קמתי בקושי לראות את בני המשפחה שלי מסובים סביב סיר חמין ענק, ולתהות איך הם מכניסים את זה לעצמם כ"כ מוקדם ביום.

הרחוב המה נביחות, ו-א' המתרגש ואנוכי השתחלנו בינות עשרות כלבים אל תוך המרפאה, שם, אמרו לנו, יש גורי חתולים. חמש גורות, בעצם ואחת שבלטה במיוחד. בגרון ניחר מאנגינה וסיגריות ציינתי את כל המעלות בפני א' שרצה דווקא חתלתול ממין זכר, אולי בעצם כלב, אולי בעצם זמן להתלבט. יצאנו לסיגריה, הקשבנו בסבלנות לבעלי כלבים, חתולים, גורים שהציעו לנו ממרכולתם, אמרנו יפה תודה ונכנסנו שוב, אני מחזיקה את אחת הגורות היפות שראיתי, עם אזניים מצוייצות ונקודות ינשופיות על הרגליים, ומחרחרת על האופי המוצלח שלה, על הפרווה הארוכה ועל זה שאם כבר רצית חתול והתחברת לגור, אין מה להתלבט. א' אמר- אל תתאכזבי, אבל אני חושב שזה רק שלב התרשמות. אחרי שתי דקות וכמה פרצופים עצובים שהונצחו במצלמה, הוא החליט שהוא לוקח אותה. תרמנו לעמותה שארגנה את המאורע, ווטרינר הבית בדק אותה והזריק חיסון, וחצי שעה מאוחר יותר עמלנו על הקמת פינה ביתית ל'טריקי', שהעדיפה דווקא את מתחת למיטה. הרגעתי את א' שבדר"כ לוקח לחתולים שלושה ימים להתרגל ולצאת מהמקום החשוך והמוגן אליו נדחקו, ולהתחיל לחקור את הבית. אבל טריקי הפתיעה. למשמע צלילי הגיטרה של א' ששר לה "טריקי, איך נכנסת לחיי, איזה אושר", יצאה והתחילה להסתובב, לאכול ולהשתעשע בערימות אבק. אני ביקשתי סטרפסילס ותה וידעתי שעבודתי בוצעה נאמנה.

ועכשיו, להשלים שעות שינה, אולי עוד אצליח לכתוב היום משהו. במחשבה שניה, אולי קודם קצת פלייסטיישן.

ערב נעים!