הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

באישון לילה הרגשתי איך הכוחות שלי אוזלים לתוך מציאות שלא התכוונתי ליצור. הבנת חלקי במערכה היתה קשה מנשוא, והתפרצתי בבכי על כל התרחישים האיומים שניסיתי למנוע. זו היתה הבחירה שלי לכל אורך הדרך, נסיון שכשל לעבר התקיימות מערכתית טובה יותר. אם חיי הותירו בי רושם- הוא ההתוויה כי אני לא מוכנה להביא את עצמי לשגעון. לא ידעתי להעריך את יכולת השימור העצמי שלי עד עתה, ואילו גיליתי כי מערך הבלמים שלי מאזן אותי בצורה כזו שבה התרחיש הכי רחוק שאני מגיעה אליו הוא זה שמאפשר לי רק את הנפילות מהן אוכל להתאושש.

אתמול בלילה ראיתי דברים שלא רציתי לראות. אולי הייתי עיוורת, אולי תמימה מדי, ואולי עצמתי את עיניי בחוזקה אל מול חזיון ורוד של אושר לכל הנוגעים בדבר, גם אלו החביבים עלי פחות.

ואני- מכילה כ"כ הרבה אמפטיה לכל זכרון של טוּב אנושי, יוצאת מנקודת הנחה כי העולם כך ראוי שיתנהל.

בנסיעה חזרה הרהרתי במילים קשות על מראות. על כך שאדם החושד תמידית בחברו בדבר מה, הוא זה הלוקה בו בעצמו. שכן זה שאינו מעלה על דעתו לשקר, לא יצא מנק' הנחה כי מילותיו של האדם מולו שקר הן, ללא רמזים בנדון. ולא מתמימות- זה האומר אמת יודע כי יתכן גם אחרת, אך יתן לעומד מולו להנות מן הספק עד אשר יוכח אחרת. כך גם לגבי מניעים שאינם כשרים, דומיננציה, שליטה וכד'.

אנשים לא תמיד יודעים מדוע הם מתקוממים. מדוע הם בוחרים לסטור ליד המושטת להם במקום לתת בה אמון. אנשים לא תמיד מודעים למקומם במערכה הכללית של הדברים, ובלומר כללית יש סייג- לעולם איננו יודעים, וככל שנדע יותר, כך נבין כי המערכה שעוד פרושה מעלינו גדולה ואינסופית היא, ונשגבת מבינתינו, מפותחת ככל שתהא. וכך- מצאתי את עצמי ננשכת בחוזקה ע"י אותם אנשים שבנסיונם לקדם את אותה מטרה שלי, סיכלו אותה במאמציהם הרבים והמתישים.

את הדברים יש לבחון מעבר לטאקט- מעבר להתרחשות הפיזית המיידית. יש לתרגל אורך רוח ונשימה עמוקה, מעבר לצעקות הקטנוניות של האני. מעבר לשעה ביום, מעבר לחשדות מעוורים. הרי הדברים היו ידועים לכל, והנסיון כבר לימד כי אין טעם בהעלבויות בעניין זה.

אני מודה כי נעלבתי גם אני, למרות שהבנתי בעבר כי אין בכך טעם. אני מודה- נתפסתי לא מוכנה, ואני מודה על הנסיון המוקדם למנוע ממני את זה. אתה יודע כי אני מאמינה בדרכי, ובסיכונים שאני נוטלת. אני יודעת שצר לך על כך, וצר לי- צר לי כ"כ על הסכסוך הזה.

תהיתי בעבר מדוע אנשים אינם עוזרים לי. מדוע אף ברגעי החולשה הגדולים ביותר שלי, אין קופצים עלי רוחשי טוּבִי בהצעות מוצלחות ובנסיונות גרנדיוזים לשיפור מצבי, מדוע הם אינם מפקיעים מידי את האחריות לגורלי בשל אומללותי הרבה, ומיטיבים עמי. מדוע אף ברגעי השפל הגדולים ביותר שלי, רגעים בהם רגשות האשם האיומים שלי מנעו אוכל מפי, בהם הייתי מוטלת שמוטת איברים על רצפת הבית- הייתי לבדי. מדוע אף הורי, מעולם לא חשבו שאני זקוקה לעזרה, ועודם מטכסים בינם לבין עצמם עיצה בחדרי חדרים, וכובשים את עצבותם, כאשר איני פועלת בצורה האופטימלית לדעתם, אך אינם מתערבים התערבות של ממש בחיי. אף כשאני משוועת לישועה, להצלה- ליד מושטת שתמשוך אותי אל עבר האור. בעבר הייתי מעסיקה את עצמי ברחמים עצמיים- במחשבות נוגות על כך שאין איש בעולם שיעשה עבורי את שאני עושה בעבורו, שאין איש בעולם המסוגל להביע כלפי את האמפטיה שאני מביעה כלפיו, המסוגל לטוטאליות, ולעומק הרגשי שאני מגיעה אליו. במחשבות עצובות ומקבעות על בדידותי הקיומית. היום אני קובעת שאלו שטויות גמורות. אני מוקפת באנשים טובים, בעלי נפשות יפיפיות האוהבים אותי אהבת נפש, אשר כאשר יעמדו במבחן אמיתי, יעשו עבורי את כל שידרשו, אף בסיכון והקרבת הטוב בחייהם שלהם. היום אני רואה את כל המקומות בהם האנשים האלו נחלצו לעזרי, בחדרי חדרים, ללא ידיעתי, העסקתי את מחשבותיהם וליבותיהם יותר משאבין אי פעם. היום אני יודעת כי המבחנים שהעמדתי אותם בהם ביודעין- לא היו מבחנים אמיתיים, אלא צורך נואש בסיפוק דבר מה שיכולתי רק אני לספק לעצמי. היום אני יודעת כי אני ברת מזל, יותר משאני יכולה להכיל. אינני נזקקת. חזותי חזקה ורבים האנשים אשר מאמינים בי יותר משאני מאמינה בעצמי ברגעים קשים אלו ואחרים. אלו האנשים אשר לא מעלים על דעתם עד כמה אני נזקקת מדי פעם למילה טובה. עד כמה אני נזקקת לתחושה קלה של הזדהות, לליטוף, לקרבה פיזית. אלו האנשים שמייגעים עצמם, בנסיון להעלות על דעתם את הדבר שייטיב עמי, בעוד אני מצפה שיבינו את שאיני מבקשת. אכן- רבות הפעמים שרציתי פתרון אמיתי, ורבות הפעמים שכיתתי רגליי אל האדם הנכון, ושיחה עמו העלתה את הפתרון לו הייתי זקוקה נואשות. רבות הפעמים בהן ביקשתי שהפתרון יגיע אלי לבדו, כי כוחותיי תשו מנסיונות, ורבות הפעמים שהגיע. הו, כמה אני בת מזל, יותר משתוכלו לדמיין. יותר מזאת לא אוכל לכתוב.

איני מטילה ספק בטוב ליבם של אנשים. איני מטילה ספק בכוונותיהם הטהורות- שכן אני חשה היטב את לבם. שכן אני מאמינה ביכולת החישה שלי את ליבותיהם. אינני כועסת. איני יכולה לכעוס עבור דבר מה שנעשה באמונה שלמה ואמיתית, שכוונותיה טובות.

לאחרונה גיליתי, כי להכיל אושר אינסופי, קשה כמעט כלהכיל כאב אינסופי. אל הכאב אני רגילה, אני מאמינה במה שחוויתי, אך את האושר הזה איני רגילה להכיל, והקושי הוא אותו קושי.

בתום הלילה הקשה, ציפתה לי במיטה הזוגית כרית חדשה שנרכשה במיוחד עבורי, רכה, רכה מאין כמוה. המכנסיים הולמים היטב את מידותיי.

המשקפיים החדשים שלי מוכנים, בקרוב נסע ברכבת, והתכנית שמחכה מחוץ למגירה כבר זמן מה תצא לפועל בקרוב.

וחשוב חשוב- דבר נפלא שקיבלתי היום במייל (ותודה למיכל כפיר) מערכת שיתוף החפצים הראשונה (?) בעולם (?). איזה רעיון נהדר.

אני שוכחת הכל. זה קשור להדחקה שלי בעיקר, לדעתי, זה קשור למוח המבולבל והעמוס שלי, זה קשור לפחד שלי וזה קשור לזה שדפקתי את עצמי בתיכון עם לא מעט גראס, לכדורים שנתנו לי לפני שלוש שנים (רופא המשפחה ידע מה הוא אומר כשהזהיר - "זה דופק את המוח!").

משהו בי עובד ממש כמו במומנטו, גם לטווח הקצר וגם לארוך. אני שוכחת מחשבות שהרגע היו לי- דברים שהתכוונתי לעשות, אני לא יכולה להחזיק יותר מדי מחשבות במקביל או לחלק את עצמי לכמה וכמה עיסוקים בלי לאבד כמה באמצע (אספקט של בעיית הקשב המאופיינת עצמאית שלי, מן הסתם). קשה לי לעקוב אחרי מחשבות לאורך זמן. זה מאוד אובדן זיכרון לטווח קצר עקב שימוש במריחואנה. זה לחלוטין מפורר את המרקם המחשבתי היום-יומי, הקרוב, זה לחלוטין הופך את ההתנהלות שלי להזויה (אני שוכחת הכל! אני חושבת וזה מתעופף ממני, אני לא מצליחה לשים רגע מחשבה בצד ולחזור אליה, כי היא תעלם - החלטתי להשתמש בפנקס קטן בשביל זה- אם ארשום את כל המחשבות הרגעיות והמעופפות האלו- ארוויח הרבה יותר, אתמודד ביצירתיות עם אספקט של בעית הקשב ומי יודע מה אגלה על עצמי! אהוי! פתח לקיום אחר!). אבל הטווח הקצר הוא רק מטאפורה קלילה וכביכול לא מזיקה למה שקורה אצלי בתת מודע, בזכרון לטווח הארוך, במודעות העצמית. כאמור, אני מדחיקה הכל, אני משקרת לעצמי בחינניות כדי להתמודד, כדי להתגבר על הפערים ברצף ההיסטורי שלי- כדי ליצור קוהרנטיות.

אבל התחושה היא תחושה של אמנזיה. אני שוכחת חלקים מעצמי. כן, הקושי שלי להתמודד קיצוני, אבל אני תוהה אם זה רק זה או שבאמת יש לי בעיה מוחית. אני חושבת שזה משהו שהיה פחות ברור לפני שהלעיטו אותי בקלונקס, אולי סתם נדמה לי, אבל אני בטוחה שבאיזשהי בחינה זה נהיה הרבה יותר חמור. המוח שלי והזיכרון שלי בהחלט נפגעו מאוד מכל העניין. זאת מחשבה חמורה מאוד, ומדאיגה, והנזק הזה בהחלט לא שווה את הזמן שבו ריחפתי לי בחוסר איכפתיות וחוסר חרדות למיניהן, ישנתי טוב יותר בלילה ואכלתי סרטים כל 11 שעות כשכדור החל להתפוגג. קלונקס זו נגזרת של הרואין, הוא אמר לי, והרופא משפחה אמר- "מוכרים את זה ממשאיות בשדרות ירושלים לג'אנקיז שלא הצליחו לקנות סמים". כן, זה די נורא. כן, פסיכיאטרים מאוד קלים על הדק התרופות, כן, אבא שלי צדק בכעס שלו על הפסיכיאטר.  כמו כן, אני מאבדת עניין מהר מאוד, כי אני פשוט שוכחת מה בדיוק עניין אותי במה שעשיתי (או במה שכתבתי), הכל מבוזר ומקפץ. קשה לי מאוד לחשוב על דברים לעומק (וזה מסביר למה הגעתי להתנהלות הדאואיסטית שלי, ולמה אני ממש מעדיפה לא להפעיל את המוח ומרגישה בעצם, שאני לא ממש יכולה. אהה אולי זה פאק-רגשי פזיולוגי משולב (מסובך מדי, למה להיות בן-אדם זה מסובך כ"כ).

היומיים האחרונים היו לי קשים מאוד, מהסיבות שמפורטות בפוסטים הקודמים. מה שקרה גרם לי לראות ולהבין מנקודה אחרת איכשהו, את ההדחקה שלי, את חוסר היכולת להתמודד (כן, כן, גם פה). היתה לי שיחה טובה מאוד עם חבר, מצאתי את עצמי מדברת על הכל, ואותו מבין (זה לא מובן מאליו- להבין אותי זה לא מובן מאליו, לקבל אותי זה לא מובן מאליו, שאני ארגיש נוח לאפשר את זה, זה גם לא מובן מאליו), השיחה עזרה לי ובסופה הוא קיווה בשבילי באמת שאזיז משהו בהתנהלות המדשדשת במקום שלי. אני מרגישה טוב יותר (וזה בכלל לא מובן מאליו. אני מרגישה אשמה לגבי זה, כמובן), ומהדברים של יעל שרואה אותי מבחוץ בשיחה היום (כן, כן, בפוסט הקודם) ומדפדוף אחורה בבלוג והגילוי המדהים שאת כל מה שעובר לי בראש עכשיו ונראה לי כמו גילוי מסויים כבר אמרתי בעבר, גם אם בלי להרגיש אותו דבר לגבי זה. אני מבינה יותר עד כמה אני ממש שוכחת, וזה מבהיל קצת. אני מנסה להעזר בבלוג- באיזשהו שלב היה לי די ברור שמה שאני עושה פה זה פשוט אוגדת את הזכרונות שלי, אבל אצלי- קריאה מאוחרת מעלה גילויים מדהימים בקשר לחלקים שחסרים לי מעצמי ביום-יום. אז הבלוג הוא בשבילי, מה שעושה את פרוייקט הגנום הקטגורי החדש שלי למשהו שאני עושה בשביל ההישרדות שלי, משהו שיסייע לי בשלב זה או אחר, אם לא עכשיו. נכון, יש המון קטגוריות וזה מאוד טרחני, אולי מישהו יהנה מזה חוץ ממני- הרי הבלוג הזה כ"כ ישן ועמוס, זה יעשה קצת סדר ואולי יעשה את חווית הקריאה של מישהו טובה יותר. בכל מקרה לקח לי הרבה זמן, ומיינתי ותייגתי עד כה בערך חודש וקצת, אמשיך בהמשך, לא יכולתי לקרוא יותר מעצמי וכבר נהיה בוקר, אבל גיליתי כמה דברים שהדהים אותי שחשבתי כבר (והספקתי והצלחתי לשכוח מזה..). די גאוניות התגיות האלו. זה יוצר הצלבה מאוד מאוד מעניינת, ואפיון מוצלח.

כמובן שאני כבר לא ממש זוכרת על מה רציתי לכתוב. והאמת, אני מתחילה להשתכנע שמשהו ממש לא בסדר עם הפעילות של המוח שלי. אני חושבת שמעולם הייתי כ"כ מנותקת ולא מבחירה מהמציאות סביבי. אמנם הקושי הרגשי גדול- אבל בכל זאת. נושא לבירור.

עיקר הדברים שהקשו עלי ביממה האחרונה-  הפחד שבן זוגי לשעבר לא ידבר איתי שוב לעולם, הפחד שהפגיעה שפגעתי בו לא ניתנת לסליחה או גישור, אשמה עצמית על כך וייסורים לרוב, שפיטה עצמית חריפה, ייסורים, עוד ייסורים, התייפחות מופרעת שגמלה לי בעיניים כואבות, עפעפיים נפוחים, כאב סינוסים עז ושפשפת טישו בתחתית הנחיריים. ההורים שלי קיבלו את זה לא כ"כ טוב (אמא שלי פחדה מרילפס לדיכאון הקודם שלי לפני שלוש שנים, התרגזה בטענה שאני לא מדברת בהגיון ועזבה, אבא שלי צרח עלי). הפחד שלא אצליח לעולם להיות בזוגיות, הפחד שאני רק מאמללת את האנשים שמתקרבים אלי, שאני לא מצליחה לעמוד בערכים שלי עצמי.

אני לא יודעת מה יהיה. אני מקווה שמשהו, קצת קצת, ישתפר. השיחה עם ק' היתה נהדרת ממש, והסכמנו על אט-אט. ראיתי בבירור את מצב הדברים. הפתרון הקל והקרוב ביותר למצב המסויים שבו החיים שלי תקועים (בפאזה מסויימת)- הוא זה שלא מחדש כביכול שום דבר- לסיים את התואר ואת ההתמחות ובחינות הלשכה. אח"כ לא כ"כ משנה. הוא אמר לי- ק'- תעשי דבר דבר. והפתיע אותי עם ראייה עמוקה של המציאות, שלא חשבתי שיש לו. אולי אני נותנת פחות מדי קרדיט לכולם, בעיקר כי בגלל הנתק שלי והשנים שבהן הייתי עוד יותר מנותקת, אין לי מושג מה עובר בראש של כל האנשים, אני לא יודעת איפה זה בעיקר אני ואיפה זה די קונבנציונאלי. מה שעושה אותי מאוד נאיבית, ומוקסמת משטויות גמורות שנראות לי כמו הפתעה אדירה.

החודש העברי שלי התחיל היום. זה מרגש אותי כמו שזה ריגש אותי כשהייתי קטנה.

ברדיו אמרו שיום-הולדת (38) לקיילי מינוג היום- שהייתה אלילת ילדותי, וזה אומר שגם לבת-דודה של אמא שלי יש יום-הולדת (36) היום, והיא היתה מודל החיקוי הראשון המודע שלי, ביסודי (אבל נדמה לי שיש לה יום-הולדת ב-29, דווקא. מוזר, כשהייתי קטנה חשבתי שזה הכי מגניב בעולם שיש להן יום-הולדת באותו יום. כמה גרוע שאם לא היו אומרים ברדיו, לא הייתי זוכרת את היום-הולדת שלה בכלל). גם לאיאן פלמינג (כותב ג'יימס בונד) יש יום-הולדת היום, או היה יכול, אם הוא לא היה נולד לפני 96 שנה, אבל זה פחות מעניין אותי.

האלבומים ששמעתי הלילה ב-88FM  ויורדים עכשיו- the eals- beautiful freak - מומלץ! אתם בטח מכירים את 'נובוקיין פור דה סול' שלהם, אישית לא שמעתי אף שיר אחר, והאלבום הפתיע אותי. הזדהיתי איתו מאוד, המילים נהדרות. "האיש שראה הכל" הראשון הקאלטי של רוקפור, ומי שלא אוחז בו שילך על זה כבר, זה דיסק נהדר שאני מאוד אוהבת ולא ברור איך הוא לא נמצא בארסנל שלי.  

working class hero של ג'ון לנון, שמעולם לא שמעתי בעבר והוא מצויין (השיר, לא מכירה את האלבום כולו, אבל הוא יורד, יורד).

הדבר הכי מגוחך ששמעתי לאחרונה, עכשיו, ברדיו: הפרסומת של דיסקונט לחשבון חיסכון למונדיאל הבא בעוד 4 שנים. אני לא מתכוונת לזלזל בכל מי ששואף להגיע למונדיאל הבא- אני מזלזלת בדיסקונט, בפרסומאות הגרועה שלהם, ובנסיון גרוע במיוחד לפנות למכנה משותף. נו באמת.

גם הפרסומת עם רבקה מיכאלי לאחוזת צהלה (החדשה מבית אחוזות רובינשטיין, כן כן) - בית אבות לעשירים, איומה, ואתנוצנטרית נוראה.

השיר שלי ברדיו, איזה כיף (התחלתי לבכות, כצפוי).

אולי ריטאלין לא כ"כ טוב לדיכאון שלי, בכל זאת.  זה מצחיק, לא ייחסתי לזה חשיבות, הרגשתי חזקה מאוד, אפילו שהכדור שיפר בהחלט את מצב רוחי שהיה ירוד ממש לכמה ימים לאחרונה. לא חשבתי שזה יכול להשפיע עלי ככה, ואולי זה באמת לא קשור. אי אפשר לדעת עם דיכאון, פשוט אי אפשר לדעת מה בדיוק מעורר את זה וגורם לך להגיב כמו שאתה מגיב. הכימיה? האירועים? הרגש? איזה שילוב בינהם?

ומה העניין עם חסימת החקיקה השיפוטית של בג"צ כדי לחסום איחוד משפחות? רציתי לכתוב על זה כבר לפני כמה ימים כשקראתי על המכתב של ברק בהארץ, ועל התגובה (פוי!) שנגררה אחריו (וזאת לא התגובה שרציתי להראות אלא את התגובות מהכנסת על הרצון להכניס תוספת עוקפת בג"צ לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שתמנע מבג"צ לפסול את התיקון המתוכנן לחוק האזרחות שימנע את איחוד המשפחות, אבל כמו גם הכתבה על המכתב של ברק- היא עברה לארכיון ולא ניתן לראות אותה ללא תשלום). זה דבר שאולי היה יכול להיות לגיטימי אם הסיבות לא היו קלוקלות כ"כ, ואם לא היה כזה צורך במדינה הזאת לביקורת שיפוטית ולחקיקה שיפוטית שיזיזו משהו לכיוון אנושי יותר. ברק לא הגה את זה שהכל "הכל שפיט" סתם ("אפילו הכיבוש" אבא שלי אמר). מה לעזאזל הולך בכנסת, איך כ"כ הרבה כסף הולך לשם, וכלום לא קורה. אולי אני לא מבינה כלום, אבל כמו שזה נראה מפה, יש שם חוסר יעילות משווע. במקום הכתבה מצאתי ראיון משעשע עם הש' חשין הפורש משלשום. אני לא מסכימה עם דעתו על מניעת איחוד המשפחות, אבל הטיעון שלו הגיוני מאוד, ואנושי, לעומת התגובה ההיסטרית, הבהמית והגזענית מלמעלה.

אם כבר הארץ, קצת על משהו שנדמה לי שקשה לרובנו לא להרגיש איתו בבית. וידאו באינטרנט ולוסט- אבודים אך נמצאים ברשת (ואם כבר לוסט, שני הפרקים האחרונים לעונה שודרו לפני כמה ימים, ואפילו ירדו אצלי. עוד לא ראיתי). ומשהו מאוד מרגש- מהקפטן של הארץ, מה ש-MySpace עושה למוזיקה בעולם- כוכב הרדיו מת שנית.  (כן, אני יודעת שאני האחרונה שמגלה כל דבר, אמרתם את זה כבר כשכתבתי על פנדורה).

בנוסף, עוד רעידת אדמה, שטח היערות הצטמצם באחוז בעשור האחרון וביום שלישי יהיה שרב, אבוי.

אני חושבת על כל הדברים שאני עושה. הדברים שאני מייחסת להם חשיבות, וכל אלו שלא.

יעל אמרה- אני יודעת. אני יודעת את כל זה. אני רואה את זה. את רגישה בצורה קיצונית, מבל הבחינות. את פשוט לא מסוגלת להכיל את הכל. את אמרת כבר מזמן, ואת לא זוכרת- זה כ"כ כואב, ואני בוחרת לא להתמודד עם זה, אני לא יכולה, אז אני שוכחת עכשיו. אחרת אתמוטט.

יעל אומרת- לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד. זאת הדרך שלך. כן, יש בך צדדים לא טובים, כן, לפעמים הצורך לברוח מעורר התנהגויות שליליות- אבל זה לא מי שאת. תסתכלי- היא אומרת לי- תראי איך את מגיבה כשמישהו אחר נפגע. אני, היא אומרת, מגיעה למצבים האלה רק כשאני בוכה על עצמי, תראי איך את בוכה עליו, תראי מה את אומרת- "אני לא יכולה לחיות עם זה שפגעתי בו". איך את יכולה להגיד שאת לא בן אדם טוב?

זה לא שווה שום דבר, אני אומרת לה, מייבבת, נכון יותר. זה לא שווה כלום- תראי איך אני חיה, תראי מה אני עושה. תראי את הגברים האלה, אני עושה להם את המוות והם נשארים איתי כדי לא לפגוע בי, גם הם לא יכולים לשאת את הכאב. וזה לא בסדר- ועם עצמי הייתי יכולה לחיות, איכשהו, אני מבינה את עצמי, בקושי, אני רגילה לפסיכוזות שהקושי שלי להרגיש, לכאוב, להתמודד- מעורר, אני יודעת שאני לא מודעת חלק גדול מהזמן אבל בורחת כל הזמן- כ"כ מהר, מקיפה את עצמי בכ"כ הרבה, מפעילה שרירים שאנשים נוטים לא להשתמש בהם, כדי לאהוב ולאהוב ולאהוב, ולמצוא לעצמי גאולה וקבלה, ולפחות חום. משהו שינחם מהקושי הזה, מהשברון. מהעובדה שדברים לא מסתדרים, ולא משנה כמה אני מנסה. ואני מנסה- עד כמה שהיכולת שלי לראות את המציאות מוגבלת במצבי דחק, עד כמה שאני לא מצליחה להכיל את הכל ולהשאר לעמוד. הכל כואב לי מדי. אבא שלי שואל למה כ"כ קשה לי, מה כ"כ קשה, הוא אומר- איך זה שהכל כ"כ קשה לך כל הזמן? הוא באמת לא מבין, או לא רוצה להבין. הוא חושב שזה פינוק, הוא מאמין שאם אעשה כך וכך דברים מסויימים, הכל יהיה שונה. הוא לא יודע איך להוציא אותי מזה, אז צועק- תראי איך את מייללת ולא יכול להסתכל לי בעיניים. הכל כואב לי, הכל נכנס ומכאיב לי, אני לא חושבת שזה פינוק. זה חוסר יכולת לשים ביני לבין המציאות חוצץ, להגיד פה אני, או עכשיו אני וזה יותר חשוב- אני לא מסוגלת לשים את עצמי לפני אנשים אחרים מבחינת הרגשה, לא אומרת לעצמי שאני יותר חשובה, או נקודת המבט שלי. אני לא מאמינה בזה. ובכלל, אני לא מאמינה באגו, או אישיות כמשהו אבסולוטי, או בעדיפות של מישהו על פני מישהו אחר. למעט כשאני מאמינה שאני מחזיקה בטוב האבסולוטי, ואז אני יוצאת למלחמות חורמה, מתוך האהבה האיומה שלי, שאני לא מצליחה להכיל בשקט. אני רוצה להציל את האהוב, אני מנסה לשכנע אותו, אני נלחמת כדי שיקשיב, ותמיד למי שלא יכול להקשיב למלחמות. אני מגיעה למצבי קצה, לייאוש, לאפיסת כוחות, אני הופכת למפלצת על מזבח הנסיון שלי לעזור, בכח.

מצד שני, אני בורחת. מתנהגת בצורה אתנוצנטרית להחריד, אגואיסטית, חיה חיים כפולים, מסתירה, משקרת ללא הרף לאנשים שאיתם אני צריכה להיות כנה, כדי להגן עליהם, כדי להגן עלי. כדי לאפשר להם לחיות טוב יותר לידי, כדי לא להודות במציאות הדברים כמו שהיא. כדי שלא יחשבו עלי את המחשבות שאני לא יכולה להכיל על עצמי. כדי שהדברים לא יהיו כמו שהם באמת. אני מחזיקה במערכת עמוקה של מניפולטיביות, של שקרנות עצמית, של הסתרה- כדי להצליח להתקיים ולהיות בסדר, בעיני הסביבה. זה מתחיל בהורים שלי, אני מניחה, מולם מעולם לא היה לי האומץ פשוט להיות מי שאני, ועקב נסיבות כאלו ואחרות התגלגלתי שוב ושוב לחזור לבית שלהם, כל פעם בתירוץ אחר- בעיקר נסיבות כלכליות. והעובדה שאני מרשה לעצמי להשאר במצב הזה, אומרת שאני לא באמת רוצה ללכת. אני רוצה ללכת- כ"כ רוצה להשתחרר, אבל מרגישה לא בסדר עם זה, לא בסדר לסובב את הגב בלי לפתור. 

כואב לי הראש.

 אם הייתי יודעת מה אני רוצה, לבטח הייתי משיגה את זה.

אבל אני לא יכולה להתחייב לשום דבר, ומתוך איזו עקשות שחציה רצון לחוויה אותנטית וחציה השני פחד, אולי, אני מסרבת לכפות על המציאות דבר. אני יכולה לשלוט על החיים שלי, אך מסרבת. גם ההתעקשות לעשות דברים שלא מרגישים לי נכון באותו רגע, כדי לקדם איזו מטרת על יחסית, נראה לי ומרגיש לי לא נכון. קל ונעים יותר לחיות בצורה דאואיסטית. לא להפעיל את המוח. לזרום. כ"כ אני מורגלת בכך שלהפעיל את המוח נראה לי כחטא ממש. כשאני שואלת את עצמי מה אני רוצה אני נתקפת בהלה ממש- לא! לא לחשוב! זה יבוא לבד. ובכן, אני לא בטוחה שזה בא לבד, ז"א- איפשהו אני בטוחה מאוד, אבל במבחן המעשה אני לא בטוחה. יש עולם שנסתר ממני, והוא כרוך בלתפעל את המוח שלי לפעולות מורכבות הרבה יותר ממה שאני עושה. אז אני נסחפת אחרי מה שקורה סביבי על בסיס איך שזה גורם לי להרגיש. אני עושה דברים שאני לחלוטין לא בטוחה בהם, רק כי מעניין אותי לראות איך זה ירגיש. יש לי אינטואיציה לגבי מה נכון ולא נכון לי, תחושת סכנה או תחושה טבעית, ואני הולכת עם זה. ברור לי שאלו הדברים שאני רוצה, בצורה כלשהי, וגם ברור לי שהדברים האלו לא מופיעים בחיי כך סתם, שלכל אדם אירעי כביכול יש משמעות ותפקיד, אבל, כשאני לא חושבת על זה זה נראה כמעט אירעי לחלוטין, כמעט טבעי. כמעט כמו פעם- כשלא ידעתי שלכל דבר יש תפקיד ומטרה וחייתי כמו כל אדם פשוט שלא מערבב בהחלטות שלו את כללי היקום כולם (או לפחות אלו שידועים לי, קטונתי). אני לא מצפה למשמעות וכשדברים מתחברים אני באמת מופתעת. כשאני בוחרת להדלק על הברמן שנראה כמו אדיוט מוחלט אבל בעצם מסתבר שמתחבט בדברים שיזיזו אותי קדימה- אני מופתעת. כאילו לא ברור שככה העולם עובד. כאילו לא נואשתי מלחפש בו חוקים חדשים.

כל המשמעות הזאת מפחידה אותי- אני מתחילה לתהות בקצב מסחרר- מה זה אמור לעשות, למה, למה עכשיו, מה יש בזה שאני לא רואה, לאן זה הולך, לאן זה ילך, מה יכול להיות, מה אני יכולה לעשות עם זה, מה אני אמורה לעשות- כך שהרבה יותר קל פשוט לזרום בלי לחשוב. בזרימה הזאת, כשאני עולה על גל חיובי אני רואה איך כל מה שרציתי מתגשם. רציתי חברים שיעריכו אותי- הנה. רציתי להתנתק ממה שעושה לי רע- הנה. רציתי להתרגש קצת- הנה. רציתי להתנסות- הנה. רציתי תחליפים- הנה. דברים נוטים לקרות כ"כ מהר שזה מפחיד אותי. יותר מדי אופציות ואני לא יודעת מה לבחור. אולי זה הרצון שלי להשאיר מעט מסתורין בעולם, ולא לחיות עם ידיעה ברורה שלהכל תשובה לוגית, בבטחון שאני יכולה להבין הכל, אם רק אשלח את המוח שלי לכיוון הנכון. אולי מכיוון שאני לא חיה כך, ומפחדת שבעצם אני לא יכולה, אני מעדיפה אחרת. ובעיקר עדיין, הפחד הגדול מפני משהו נוראי (שהוא בעיקר הפחד, הרי להכל יש הסבר לוגי) הוא שמשתק אותי מלחשוב ממש.

אולי לישון על זה. אולי אצליח להחזיק את המחשבה כשאתעורר, אולי כמו כל פעם, הסחות הדעת הקטנות שמסביב יקחו אותי משם, למקום שקל יותר להתמודד עמו. אבל נדמה לי, שבקרוב אתמודד.

במסגרת טירוף "מה נשים סופרות" ששוטף את ישרא לאחרונה, יוזף הביא אותה בחידוש-

"בטח יש לכם מקצה שיפורים".

מאחר ותמיד הייתי חובבת לוגיקה גדולה (לא), או בעיקר טובה בשאלות לוגיקה פסיכומטרי מסוג זה (קבוצות), הכנתי עבורכם את התרגיל הבא. הלאה סתם רשימות ממוספרות, קדימה שבירות ראש למיניהן.

להלן, התרומה שלי לקלחת-

איך נשים סופרות גברים

3 זה מס' הברמנים ששכבתי איתם.

3 זה גם מס' האנשים עם אותו שם ששכבתי איתם.

2 אחרים ששכבתי איתם, חולקים שם זהה אחר (נדמה לי שטעיתי פה, והצמד שכיוונתי אליו מכיל אחד סקס ואחד נשיקה. העניין בבדיקה).

4 מהאנשים ששכבתי איתם, גרים בחו"ל כיום.

2 זה מס' השחקנים ששכבתי איתם.

1 זה שחקן שלא שכבתי איתו, אבל כמעט.

1 זה עוד שחקן שרציתי, אבל לא יצא כלום. אח"כ ניסו לעודד אותי ואמרו לי שיש לו זין קטן.

1 זה מס' השחקניות שנישקתי.

1 במאי תאטרון ששכבתי איתו.

8 זה מס' המוזיקאים ששכבתי איתם. חלקם היו שייכים ללהקה אחת, בכל מני ואריאציות שלה לאורך כמה שנים.

4 מהם היו סולנים.

3 מהם מתעסקים במוזיקה למחייתם כיום. רוב הנותרים- אני באמת לא יודעת.

2 זה מס' עורכי הדין ששכבתי איתם (אם הם עברו את בחינות הלשכה החודש).

1 זה מס' הציירים שיצאתי עמם.

2 זה מס' האנשים ששכבתי איתם שאבא שלהם נהג מונית (!).

1 זה מס' נהגי האמבולנס ששכבתי איתם.

3 זה מס' האנשים ששכבתי איתם מבלי לדעת את שם משפחתם.

3 זה מס' האנשים שבגדו בחברות שלהן איתי.

1 לא סיפר לי שיש לו חברה.

1 אמר שהם על סף פרידה.

1 באמת נפרד ממנה למחרת (זה לא היה אותו אחד). 

10 זה מס' האנשים שכתבו עלי שירה, שאני יודעת עליה (טכנית- אחד מהם כתב קטע פרוזה קצר).

1 זה מס' האנשים הקירחים ששכבתי איתם.

2 זה מס' האנשים ששכבתי איתם וגילחו/קיצרו את שיער החזה שלהם, בתקווה שיום אחד יעשו לייזר. אחד מהם אף הלך לקוסמטיקאית ועשה שעווה בגב (ספוילר- זה הקירח).

1/3 מהאנשים ששכבתי איתם, היו נמוכים יחסית.

2 זה מס' הסלבריטאים שנשקו לי (אחד בקנה מידה ארצי ואחד עולמי לחלוטין, הראשון סתם פסיכי, לשני לא היה עט לחתום. שניהם כמובן היו מוזיקאים. בשני המקרים לא ידעתי מאיפה זה בא לי, אבל הייתי צעירה והתרגשתי מאוד. אחד עדיין מרגש אותי).

2 מאלו ששכבתי איתם רצו לעסוק בפוליטיקה. אחד הצליח.

2 זה מס' האנשים שכששכבתי איתם, היה להם שיער מאוד מאוד ארוך.

1/2 לערך, ממספר האנשים ששכבתי עמם, היו בעלי שיער ארוך בכלל. חלקם הסתפרו.

1 היה זיון וזהו, מטעם שני הצדדים.

2 נשארו זיון וזהו כי לא הסכמתי לדבר איתם יותר אחרי.

2 זה מס' החברות הטובות שהיו לי שהיו עם אנשים ששכבתי איתם, אחרי.

2 זה מס' הבחורות שנישקתי, שאנשים שהיו איתי היו גם איתן.

6.5 שנים מפרידות ביני לבין הבחור הכי מבוגר ששכבתי איתו.

2 שנים, ביני לבין הצעיר ביותר.

1/4 כמעט, מהאנשים שבסופו של דבר הייתי איתם, הכרתי באינטרנט.

5 אנשים ששכבתי איתם, חשבתי שצריכים לרזות קצת.

3 חשבתי שרזים מדי.

1 חזר בתשובה.

1 פרסם ספר.

0 אנשים שייכים לקטגוריה אחת בלבד (טוב, למעט המוזיקאים הסלבריטאים שנישקו אותי).

עכשיו, אחרי שכולם מרגישים שהם מכירים אותי טוב יותר, תרשו לי לסייג-

דיסקליימר: הרשימה הבאה נהגתה והוכנה אחרי יותר מ-30 שעות ערות.

דיסקליימר 2:  המצויינים ברשימה שייכים בממוצע לכ-5 קטגוריות כל אחד. כך שלמרות שזה נראה כאילו ניצלתי את הזמן שלי היטב, זה לא בהכרח כך.

וכמובן, אין כמו ללנקק לפוסט שהתחיל את הטירוף- אצל דריה. כולם עושים את זה, אני עשיתי את זה פעם אחת, למה לא שוב?

בקרוב אצלכם.

לא צריך להחליט עכשיו מה הטעם בלחיות (החיים עצמם).

לא צריך להחליט עכשיו אם שווה להתאמץ לחולל מהפך (בדברים מסויימים).

לא צריך להחליט כרגע במה עדיף להתעסק (זה יבוא לבד).

העולם יתן לי תשובות, אני אתן לי תשובות, והרבה יותר רגיעה (אפשר לנוח כבר, שום דבר נורא לא יקרה, לא נורא יותר ממה שכבר קורה בלי קשר אלי).

דווקא ההרפיה הזאת, מביאה כזה עושר, שגורם לי לאושר גדול.

לילה טוב.

לפעמים אני רוצה להגיד לך, תרגע, זה לא משנה.

אני נהנית, אתה יודע, מהרגעים האלה שלנו, אבל אני יודעת איך הם גורמים לי להרגיש, ואני יודעת מה הרגשות שלי גורמים לך.

אתה נלחץ. אתה תמיד נלחץ, כבר שנים על שנים שאתה נלחץ. ותמיד, אנחנו חוזרים על אותה הרוטינה, מבלים ערב ואז לילה, מדברים הרבה, גומעים מרחק של שנתיים בכמה שעות, נהנים מהאהבה שלנו שמזכירה את עצמה כל פעם כשאנחנו נפגשים, זו שאנחנו לא צריכים לנקוף אצבע בשבילה, זו ששם.

הכל מוכר ונעים איתך. רוב הזמן, לפחות. יעל שונאת אותך, אתה יודע. היא אומרת שהיית אכזרי אליה בתיכון, שבגללך ובגלל החברים שלך עברה עליה שנה איומה. אני אומרת- כן, אתה מלא פוזה וקצת קשה לעיכול למי שסובל מבטחון עצמי נמוך. היא מהנהנת בהסכמה רוויה בטינה, שאנחנו שומרים רק לאלו שצחקו עלינו בתיכון מספיק, כדי שלא נשכח לעולם.

גם עלי עברו שנים נוראות בתיכון, במישרין ובעקיפין, גם בגללך. אבל הזמן ההוא מת מזמן, רק אני עוד מצטטת את החיים שהיו לנו אז ואתם מסתכלים עלי בהפתעה ואתה אומר שמתישהו יצטרכו מישהו שיכתוב את ההיסטוריה, וזו בטח תהיה אני.

אני שואלת אותך מה אתה רוצה ואיכשהו אתה אף פעם לא עונה לי. רק מנסה להעלים את כל השדים הישנים שעוטפים אותך בעיני. אתה מסביר לי שזה לא נכון, שלא כך אתה רואה אותי או את הדברים, אתה אומר לי שאתה אוהב אותי, שאני חשובה לך, שאנחנו חברים טובים. 

אני יודעת שאתה מתכוון לזה כמו שאני יודעת שקשה לך, זה לא בהכרח נעים לי. אני יכולה להבין את זה.

אני אומרת, אתה יודע שזה ימשיך כך עד שאחד מאיתנו יתחתן והכל יגמר. המחשבה הזאת מפחידה אותי קצת. הכל יגמר. פשוט כך, לא עוד. אנחנו כבר לא כ"כ צעירים אתה יודע, מתישהו, מישהו מאיתנו יתחתן.

השני לא יבוא לחתונה, לבטח זו תהיה החתונה שלך ותתקשר להזמין אותי ואני מאוד אשמח בשבילך, במיוחד כי עבר כ"כ הרבה זמן מאז שדיברנו, כי היית עסוק בתוך הזוגיות שלך ובטח גם אני עסוקה באיזה משהו כושל משל עצמי. אולי אני אהיה לבד ויהיה לי רגע לחשוב על זה, וארגיש מה שאני מרגישה כשאני חושבת על זה עכשיו. אוי לא.

אני רוצה לומר שלבטח לא אבוא. יהיה לי קשה מדי. גם לקבור את כל השנים שלנו, וגם לשמוח בשבילך. אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה.

אני אומרת לך שאין לנו עתיד. אתה נלחץ וכשאתה נלחץ אתה נעלם לי. וכל מה שאני זוכרת זה את הפעם האחרונה שעמדנו ליד הדלת ותהיתי אם זו הפעם האחרונה. 

אני מסבירה לך (ובדיוק עכשיו אתה מתחבר לאינטרנט, או אולי זה החיבור האלחוטי הדפוק שלך שעושה את זה ואתה אפילו לא שם) מה עלול לקרות. שלוש אפשרויות, אני כותבת. כל אחת מכסה את האפשרות שהקודמת לא מאפשרת ושוללת אותה מהיסוד. בסוף מישהו מאיתנו יתחתן.

זה לא חייב להיות כך, אתה אומר, אי אפשר לדעת. אני יודעת. אני יודעת.

בימים האחרונים אני חושבת עליך, ומנסה לחשוב אם בגלל זה אני מרגישה יותר טוב. אם אולי אני קצת מאוהבת בך. אני מסכימה עם עצמי שאני מרגישה טוב, ובלילה גם שאני אולי קצת מאוהבת בך, אבל ששני הדברים לא בהכרח קשורים אחד לשני. יש עוד מיליון סיבות שמשתלבות יחד להחלטות בחיים שלי, לתחושה הנהדרת שהחלק הקשה מאחורי.

אני חושבת על כמה דברים שעברנו. על הפעם שנישקת אותי כשהיתה לך חברה ולמחרת נפרדת ממנה. לפני שלושה שבועות דיברנו על בגידות, סיפרת לי על איזו בחורה שפגשת ועל סגנון החיים שלה שגורם לך להזדעזע. אמרת שפעם אחת בגדת במישהי ולמחרת נפרדת ממנה. אני לא יודעת אם אתה זוכר שזה היה איתי. אני לא יודעת אם אתה יודע שאני זוכרת איך קראו לה. כי כשיצטרכו מישהו לכתוב את ההיסטוריה זו בטח תהיה אני.

אני חושבת על השיחה שניהלנו בבית הספר היסודי הישן שלנו, אני זוכרת את כל הפעמים שאמרנו שבטח נתחתן בסוף. בעצם, זה מעולם לא היה משהו שאמרנו. זה מה שאתה אומר, כל פעם שאנחנו נפגשים מחדש.

עברו בי כמה רגעים ושלחתי לך הודעה. רציתי לספר לך שחשבתי עליך ולומר לילה טוב.

לא ענית לי ואני יודעת שזה מה שהטה את הכף ואם לא נלחצת שוב עד עכשיו אז אני כבר יודעת עם איזה מבט התעוררת אחרי שראית את ההודעה הזו. אתה לא יודע מה לעשות. אתה בוחר לא להתמודד. אני יודעת.

לפעמים אני רוצה לומר לך שתרגע. ומחכה לרגע הנכון לומר שאני יודעת שקשה לך איתי, איתך, אבל לא אני צריכה לספוג את כל זה. אני יודעת שאתה יכול להתעורר ובאותה מידה גם יכול להמשיך את החיים שלך ולא לחשוב על זה שוב. הסתדרנו מצויין אחד בלי השני, אמרת, לפני שבוע, ועדיין אתה לא רוצה לאבד את הקשר איתי.

קשה לי לדעת מה אני רוצה.

רק שהלילות האלה שבהם אני תוהה איפה אתה נמצא לא משמחים אותי. הגעגוע המתוק הזה מתוק עכשיו, אבל יכול בקלות לההפך לכאב. אני רוצה לסובב את הגב לזה וללכת. אני רוצה לשכוח או יותר אני רוצה לרצות לשכוח. את המתיקות הזאת שכל זה משרה עלי. אבל מאחר ואני לא רוצה, אני שורה בזה, כל עוד זה נעים. ויודעת שאם תדבוק בהעלמות שלך גם זה יעלם. החיים ימשיכו ודברים אחרים יעסיקו אותי.

אני רוצה לכתוב לך- נו, באמת. עד כמה אתה יכול להיות לחוץ. עד כדי כך שאין לך שום מקום שאומר פאק איט, אני רוצה לראות אותך? עד כדי כך שאתה חושש לפגוע בי, ממה אתה חושש בעצם?

האמת היא שאין לי מושג.

האמת שדברים פשוטים הם פשוטים ואם לא כך ראוי שיהיו. העובדה הפשוטה היא שאתה לא פה עכשיו, וכנראה שאני לא שם, במה שאתה לא עושה. כנראה שזה לא משנה יותר מדי וכנראה שלא נתחתן בסוף. כנראה שאתה תתחתן ותזמין אותי ואני לא אבוא לחתונה, אם רק אצליח לעשות לך את זה.

תרגע. אני רוצה לומר לך שתרגע ותנשום, תראה איזה יופי לנו ביחד. אבל אמרתי את זה כבר למישהו פעם ואני יודעת שאפילו אם אתם נרגעים לזמן מה, זה חוזר. והלחץ הזה לא נמצא שם סתם. הוא שם כשאתם עושים משהו לא נכון. אי אפשר לנער אותו.

כנראה שזה רק עניין של זמן עד שהמשובה הרומנטית הזו תשָכַח ממני (תוספת מאוחרת 28.5.06: הו, היא באמת נשכחה, אולי מתישהו תחזור שוב), הו.

זה נחמד, אבל. נחמד. אם אפשר לקרוא לזה כך.

אפשר לקרוא לזה גם בהרבה שמות אחרים. כן.

יצא לי לחשוד, שאולי הבעיה טמונה בטון.

אז דיברתי. בשקט אמרתי איך אני מרגישה, מה הייתי רוצה, ואת זה שאני לא רוצה לעזוב אותו לעולם.

התחבקנו חזק. זה הרגיש כאילו אנחנו בני 15 שוב, רועדים מקור במדבר, שוכבים על החול ומסתכלים מהופנטים בכוכבים שאין לנו בעיר.

פתאום הבנתי אמיתות קטנות ענקיות, ולמה רות שקראה לי בקלפים בשבע בבוקר ביום שבת אחד ביוני של שנה שעברה, אמרה שהסיפור הזה יהיה מאוד מאוד גדול.

כאילו לא עברו כל השנים האלו בריחוק הזה שצברנו, כאילו אז, בים- הוא לא אמר "היה יכול להיות ביננו משהו, אבל אני רואה באיזה קצב את מחליפה חברים ואני לא רוצה לאבד אותך", אלא - הבנו כבר אז שאנחנו צריכים להיות ביחד והוא אמר "אני לא רוצה לאבד אותך", ומאז נשארנו חבוקים.

אם כי, תמיד הערכתי את מה שאמר אז, שזכרתי תמיד בתור אולי הדבר הכי יפה שנאמר לי.

ותמיד אהבתי אותו יותר. ותמיד ידעתי את זה, למרות שהיה החבר הכי טוב שהיה לי בחיים, אולי, ולא חציתי את הגבול הזה.

וכ"כ הרבה זמן התגעגעתי אליו בלי להעז להבין עד כמה.

כבר שנה וחצי שהוא ישן איתי ואני מאמללת אותנו במקום לשים לב. ובהתחלה דווקא הייתי מאושרת מהקירבה, ואז הלכתי לאיבוד.

עכשיו הכל הונח על השולחן ויש מקום לתמימות ולא צריך לשחק יותר בשגרה הזאת.

הוא אמר שהוא תמיד מרגיש בן 15, ושזו בעיה. אני חושבת שאולי הוא חיכה לי.

תמיד פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן, אבל עכשיו כמו שאני יושב יש לי סיכוי להנצל אני חושב

וזו הסיבה שאני פה, ואשאר פה, אפילו אם דברים אחרים קוסמים לי, ומרגשים אותי, ומרצדים לי בתשוקה או בעניין משותף, או בפנטזיה אחרת. אני אשאר פה, עד שיכלו כל הקיצים על הסיכוי להיות באמת.