הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

11:30

כמה טעויות וכמה כוויות מאותו הסוג את מוכנה לספוג, והאם פעמון האזהרה שאת שומעת נובע מחששנות היתר שלך, או מהמציאות שמזהירה אותך ללמוד מנסיון- שצועקת לך בקול רם- "לא שוב".

זה הגרון שלי שנצרב, והטעות שעשית- זאת שאני לא מצליחה להבין. תיקון: לא רוצה. לא רוצה להבין יותר את המנהגים האלה, את התירוצים האלה, את הרפפטיביות שבה נוהג כל אדם קרוב בחיי.

אני מפעילה את 88 בדפדפן, המערכת עצמה רחוקה מדי, ואני לא רוצה לקום מהמיטה. אח"כ אני כושלת למטבח ומכינה צ'אי בחלב כמו שאח שלי שותה, בלי הסוכר. הוא מספר לי שקבע עם אחותו למחר, ומזמין אותי להצטרף, ואני מרגישה שאלו החיים שלו, ולא שלי, ולי יש תכניות אחרות. נאמנות כפולה- למי אתה מספר את הסודות הכי כמוסים שלך? על מי אתה יכול לסמוך?

האם הקרובים לי יכולים לסמוך עלי כמו שהייתי רוצה לסמוך עליהם? האם הם יודעים שלא אבגוד בהם, או לא מודעים לבגידותיי?

22:11

היום הזה מהול בעצב. לא עצב, סוג של דיכאון והסתגרות. התבודדות, סוג של התמודדות.

כשאני מאבדת אמון הדברים נהפכים שקופים בעיני. הממשות של האירועים וחשיבות החוטים שחיברו את הדברים האלו לחיי מתפוגגות, כלא היו כמעט.

אני מסתכלת עליו, והוא שקוף, אינו  קשור לחיי. אני חשה כיצד הימים שלי אוטמים את המציאות שלי מפני האמונה במציאות של שנינו. לא שאין לאן ללכת, רק שהכוחות שמצריכה ממני ההליכה הזאת, ההליכה והעמדת הפנים- מייגעים עד אובדן. לא חפצתי במשחק מקדים למציאות חיי. אני מסתכלת בו והוא אינו מבין אותי, מתרונן במציאות שאיני מבינה את חיווטיי אליה, ואיך לעזאזל, האמנתי כ"כ לפני זמן כה קצר. אבל הידיעה ברורה לי, ברורה ווותיקה.

הידיעה ומעברה השני הכאב, מאיים עלי ברעמים של בדידות ואובדן חשק, בעולם אפרפר.  

המשפחה שלו עוטפת אותי בחום ואיני אפילו מצטערת. אני אדישה. הוא בגד באמון שלי, ומשהו מבחינתי נגמר. כמו אבחנה חותכת בדבר הכנות שרציתי, כמו להוכיח כי אני טועה. למוסס קורים אחרונים, קטועים, של השתדלות, של היאחזות, שעוד נותרו בי, ביננו. 

אני מחליקה הרחק ממנו, הוא אינו כלול בתודעתי ואני מרגישה כי כל התהליך הזה מיותר. הילדותיות שלו מכאיבה לי ואני עומדת אילמת מול.. לא לשם כך פתחתי במערכה הזאת.  הוא אינו מרגיש את שאני חשה. הוא אינו מתרומם מעל עצמו, לפרקים ארוכים דיי, בכדי לספק לי אחיזה, בנפשו. ואני מחליקה ממנו והלאה, מסתגרת בעצמי, והוא שמבין ונעלב מעמיד פני חוזקה ויוצא את הבית בלי להביט לאחור. כמעט.

ואז אינו מתקשר. או לפחות כך נדמה לי בחלל שנותר לי לעצמי, הכבד מחוסר אמון וידיעת סוף כאילו בלתי נמנעת.

צעדים חסרי אמון, הוא מבטיח לי, לפנות בוקר כשמתייאש מהמבט העמום שבעיניי, למול הפנים שלו, קרובות מדי לשלי, והבל פיו שחורת בי את הריחוק, באותה עוצמה שבה הוא מנסה להתקרב.

23:40

ערב ראש השנה ואני מתרוצצת, עמוסה בחלקי מתנות, פרחים, תבלינים, עטיפות צלופן וניירות משי מרשרשים, סרטים גזורים ברישול בכל מיני צבעים.

בשעה שש וחמישה הוא יוצא מהבית שלי לארוחת החג עם הוריו, אוחז שתי חבילות עטופות בצלופן ומהודקות בסרטים, סלסלות עץ מלאות בראחאת לאקום ותמרי מהג'ול.

אני יושבת בחדר שלי ומביטה בשאריות הסרטים והצלופן על הריצפה, על שקיות המתנות החצי ארוזות, על הטקסטים שיועתקו אח"כ לקרטון, מאויירים בצבעי מים,  ולא יודעת את נפשי להרגע.

אני מנסה לקרוא קצת ואח"כ הולכת לישון בידיעה שאם הוריי יחליטו לבשל ארוחת חג קטנה, יעירו אותי.

אני מתעוררת מטלפון חמש שעות אח"כ, מנהלת שיחה במצב רוח מרומם, ומבינה לאט שזה ערב החג המוצלח ביותר שעבר עלי בשנים האחרונות.

כתבתי לא פעם על כך שאני הטורחת, שלמסיבות, הארוחות והחגים אני מגיעה כ"כ תשושה, שאין בי כבר סיכוי להנות מהאירוע עצמו.

אחרי שתי הערות לא מחושבות לאחי במהלך היומיים האחרונים, אני מתעוררת בצהריים המוקדמים לקבל ממנו את אותה ההתעלמות של לפני שבועיים, רק קרה יותר. אני עומדת במטבח, אבא שלי מבשל ואחי מחטט במקרר, עומדת תוהה ומחפשת את הבוקר טוב השגרתי, את הנשיקה השגורה. הוא נעמד ליד אבי ומנהל איתו שיחה שגרתית באינטימיות כמו מרגיזה- כמו לאותת לי- מגיעה לך הקנאה הזאת.

אני מתיישבת על הכיסא בפינת שולחן האוכל ומביטה בו בתמיהה. הוא שואל לפשר המבט ואני שואלת לפשר הכתף הקרה. הוא מושך בכתפיו באדישות ויוצא מהמטבח.

אחרי שעתיים, כשאנו מנגבים את שאריות רוטב הסלט בחלה הטרייה, אני מספרת לו ומבינה מה הסיבה לרוחי הנפולה. הוא אומר שהוא צודק מנקודת מבטו ואני מתעקשת שהעניין הזה לא יעלה על הדעת, ושהתאמצתי כ"כ, ואיך הוא בכלל מעלה על דעתו את כל התסריט הזה, שבו הוא מתעלם ממני למרות כל מה שקרה, למרות מערכת היחסים שלנו. יש לי דמעות בעיניים כשהוא יוצא את המטבח לכיוון המחשב ואמא שלי נכנסת ושואלת מה קרה. אמא שלי היא אחד מעקבי האכילס שלי ואני מתחילה לבכות, היא מנשקת אותי על המצח ואומרת - שקט, תינוקת שלי, שקט. ולא מצליחה באמת להתמודד עם מה שאני אומרת, מנסה להגג שעברו כבר שעתיים מאז שיצא את הבית אז למה אני בוכה עכשיו. ואז הוא בא שוב ומתיישב לידי ומלטף לי את הרגל במבט כאילו מבין ואני מרגישה כמו בתהלוכת תנחומים ואף אחד לא מבין ולא נותן לי לגיטימציה להביע את הכאב שלי.

אני מתחילה לכתוב ואז נגמרות לי הסיגריות ואני הולכת לקחת חפיסה חדשה מהפאקט של אבי, ונשארת לראות איתו פרק של "האנטומיה של גריי" ומופתעת שלא ממש שמתי לב לפני זה שהסדרה הזאת טובה, ושוטפת לשנינו אפרסקים ונותנת לו את זה שיותר קשה, כמו שהוא אוהב, ומתפקעת מצחוק כשהוא זורק את הגלעין לכיוון התריסים אבל זה מסתבך בדיוק באמצע וילון הקרושה של אמא שלי ונותר שם, בשליש הדרך מתחתית החלון. ואנחנו מהגגים על הסדרה, ועל הדמויות, ומנתחים דקויות בהיסח הדעת, ואני שוכחת את כל הברכות והעטיפות והעייפות והכאב.

אח"כ נהיה מאוחר, ואמא שלי הולכת לנמנם. בשירותים אני מחליטה מה אלבש לארוחה עוד שעתיים, ומרוצה מאוד מזה שהגעתי להחלטה הולמת מהבגדים המעטים שנדמה לי שנשארו ראויים ולא בלויים מרוב שימוש יומיומי.

אני חוזרת לחדר, למצוא אותו ישן מאוד באמצע המיטה שלי, וחוזרת למחשב, לגמור לכתוב את הקטע הזה, יחד עם מאזי סטאר שאני מנגנת בפול-ווליום כבר שלושה ימים, רק חלש חלש שלא אפריע לו לישון.

אנחנו עוברים דירה בסוף החודש, לקומה גבוהה יותר, עם הרבה יותר אוויר. אני צריכה את השינוי הזה, הו כן.

שנה טובה יקיריי, שנה טובה.

אני מתעוררת מוקדם מכפי שתיארתי לעצמי. רגע אני חושבת לחזור לישון, ושניה אחרי אני כבר צריכה להשתין, אבל לפני אני הולכת לחפש את הפלאפון שלי, ומתמלאת בתחושה מסויימת ורוצה לכתוב. אני רוצה להעלות תמונה מההופעה אתמול, אבל אני לא מוצאת את הכבל של הפלאפון. אני כותבת כמה מיילים לאנשים שהתגעגעתי אליהם ויורדת להשתין. בקומה התחתונה כל האורות דלוקים, השותף ישן באור מלא והטלוויזיה שלו צועקת. אני מטופפת לאט לכיוון הסלון ומנמיכה, ואז מכבה אור אחרי אור. הוא מתעורר ומודה לי ואני נבוכה. אני מכינה לי מיץ תות מתרכיז מאיזו חנות בשוק וטעים לי, בין שרשרת הסיגריות שאני מעשנת בבוקר הזה. אח"כ ארד ואמלא את הכוס עוד שלוש פעמים.

אני מחפשת תחנה ברדיו, והן כולן קופצות. בסוף אני נשארת עם אינדי פופ שקופץ הכי פחות, והוא נעים לי הבוקר, רך ומדבר.
בצפון היה קר, והמוני כוכבים בשמיים. מחוץ לבסיס של אחי חיבקתי אותו חזק והסתכלתי על הכוכבים. הוא ניסה להסביר לי איך למצוא את כוכב הצפון ואמר שהדובה הגדולה קצת שקעה. משכתי עוד קצת את החיבוק, ממאנת לתת לו להבלע אל תוך המחנה, אל החיים שלו שאני לא מכירה. משהו דובק בי מהריח שלו, ואני חושבת על זה בדקות שאחרי, מנסה לראות את הכוכבים דרך שמשת הרכב המאובקת, מנסה להציץ לנוף מזרחה מצומת כח, אבל רואה רק המוני נקודות זעירות של אורות יישובים פרוסים למרחק.

השיחה נתקעת לי, ואני מרגישה מוזר, מנסה למצוא את עצמי ולא מצליחה להתרכז ושוב אני מאשימה את הסיגריות, לשווא.

אנחנו עוצרים בתחנת הדלק הרביעית ללילה הזה, משתינים בפעם השלישית ואני חושבת שאלו השירותים הכי גרועים ונתקעת בלי נייר ומתקשרת אליו שיחלץ אותי אבל הוא השאיר את הפלאפון באוטו ואני מסתדרת לבד. כלבים נובחים בחוץ, אני נבהלת ואז מחפשת אותם, רואה שני זאבים ואחד קטן שנראה כמו גור של לברדור. אני קוראת להם והלברדור מקשקש בזנב בשמחה ומתחיל לרוץ אלי אבל מפחד להתנתק מהזאבים וממשיך לנוע אחריהם בהיסוס אל תוך הגדר במרחק. בדרך ראינו שני שועלים קטנים חוצים את הכביש במהירה, וניסינו להמר אם הדברים שמוטלים לצד הדרך הם road kill או פיסות בגדים נשכחות. ראינו גם וגם.

אנחנו מתחלפים כי הצוואר שלו כואב מהנהיגה הממושכת וגם הסוודר שגילגלתי על המושב שלו לא עוזר. אני מנסה להתרגל לרכב הגדול ועושה זאת בחשש. מעולם לא נהגתי ברכב כ"כ גדול, מעולם לא נהגתי בכבישים הפתלתלים והחשוכים האלה, רק הצצתי בחשש מן המושב האחורי.

הוא מאכיל אותי ביסלי ובמבה וצ'יפס ומוציא אותי מהריכוז. כשאנחנו מגיעים לענבים אני כבר שולטת ברכב ומרגישה בטוחה. אני נהנית מהאוטומט שמאפשר לי להשתמש רק ברגל אחת ויד אחת אבל בכל זאת, ליתר בטחון, משאירה שתי ידיים על ההגה. הרגל השמאלית מקופלת על המושב. אני עייפה ומתקשה לעקוב אחר השילוט, הוא מציע להחליף אותי אבל אנחנו כבר כמעט בבית וזה לא משנה.

הנהיגה נותנת לי משהו להתרכז בו, להרגע ולשכוח לשעה מהריחוק המטריד הזה ביננו, מהיום הקשה, מהמילים הקשות שהטחתי בו בלי להתכוון. בהופעה הוא שאל אותי, בלחישה, אם אני נגדו או בעדו היום, ואני לא ידעתי את נפשי לענות.

אבא שלי אומר לי לפני הנסיעה שאם אנחנו מתכוונים לחלוק מרחב אחד, לגור יחד באותה דירה, אנחנו חייבים ללמוד לתת אחד לשני ספייס. אני מתנחמת בזה, ומקווה שהצורך שלי להתרחק ולהתרכז בחיי הוא רק זה, רק הבהלה שהזנחתי את חיי מבלי משים, בתוך תחושת האושר הזאת בשבועות האחרונים, ולא יותר. שלא עבר לי, שלא נגמר. גם בפעם הקודמת שהוא עבר תקופה קשה הרגשתי משהו דומה, הרבה יותר אינטנסיבי, אבל נדמה לי שהפעם זה עמוק יותר, מהותי.
אני רוצה לחזור לחיי ופתאום מבינה, באמצע הלילה, איפשהו ליד קריית שמונה, שאני חייבת לקחת את חיי בידיים, חייבת להמשיך לזוז.

לפני השינה הוא מעליב אותי, נעמד מול המחשב בזמן שאני כותבת ומתחיל לפתוח חלונות ולא לענות לשאלות שלי. "אני שומע אותך, אני מספיק ער כדי לראות פרק של סאות' פארק", הוא אומר, "רק לא לנהל איתך שיחת נפש על החיים שלי עכשיו". המשפט הזה מזכיר לי יותר מדי, ואני משתדלת לא להעלב אבל הוא ממשיך להתעלם ממני, ואני מוותרת על הצפייה המתוכננת ופורשת למיטה. אני כותבת קצת על כך שבעצם ביקשתי לי את הצער הזה, וקוראת את העמודים הראשונים של "פעמון הזכוכית" עד שאני מתחילה להרדם. הוא עסוק בפרקים שרצה להראות לי, מחפש אחד ספציפי ונדמה לי שהוא מדבר אלי מהחדר השני אבל אני לא בטוחה. אני כמעט רדומה לגמרי כשהוא נכנס לחדר השינה ושואל אותי אם הלכתי לישון. אני ממלמלת משהו והוא מחליט גם הוא ללכת לישון ונשכב על המיטה לידי. העלבת אותי, אני אומרת. הוא שואל במה, ואני ממלמלת שהייתי באמצע משהו והוא קטע אותי והתעלם ממני. הוא אומר שלא שם לב ושהוא מצטער וכורך את ידו סביבי. אני לא רוצה להתחבק עכשיו, אני אומרת, והוא מהסס בעלבון ואז מפנה לי את הגב ופונה לשינה. אני רוצה להגיד עוד משהו, אבל לא יודעת מה בתוך תחושת הריחוק הקשה הזאת. אח"כ אני נרדמת, ולכמה שעות זה לא משנה, כמעט.

היום אנחנו מציתים את מה שאנחנו מעשנים באותה המצית. אני מעשנת רעל מקופסת קרטון ואתה מפורר לך משהו לתוך סיגריית לייט מחורבנת, שוב ושוב.

שני המצתים הגיעו מאותו מקום, ע"י אותו אדם, וזה מלחיץ אותי, כאילו משהו השתלט לי על החיים בטרם הספקתי למצמץ.

ביום שבת לקחתי ממך את שארית הדברים שלי, את התנור והטוסטר, את הטלפון והאקוואריום הקטן, את שמיכת המעבר והכרית ושלל דברים קטנים שהשארתי מאחור, כמו מרכך שיער בריח אוכמניות שמעולם לא השתמשת בו. וחשבתי שיהיה לי קשה, או שאתה תהיה נוראי- אבל היית נחמד כ"כ, ואפילו לכלב אני כבר לא כ"כ קשורה ולא כאב לי להפנות את הגב וללכת, אחרי שהתחבקנו וביקשתי ממך לשמור על עצמך, ובפעם הראשונה ביקשת גם אתה ממני. ונשקתי לך על הלחי ליד הדלת, ואמרתי שאתה נראה טוב, ואמרת שגם אני, וחייכנו, והתחלתי לרדת, אוחזת את הטלפון שלי מגולגל בחוט הארוך שלו, ואתה עמדת בפתח עם החיוך הזה שלך ואמרת- "ביי, מותק".

והפרידה האחרונה לא הרגישה איומה, או כואבת. אפילו טיפת כאב לא היתה שם. ולא היה צר לי על דבר באותו הרגע, וכאבי העבר עמומים, נעים באיטיות לא נראית אל עבר שכחה מתוקה, שאינה חשובה יותר. ואני מנסה להיאחז במשהו שיזכיר לי את העבר שלי, את מי שהייתי- אבל כמעט שדבר אינו נמצא יותר במקום בו התרגלתי אליו.

אני כותבת לאמא שלי שהמציאות הזאת מפחידה אותי, שאני לא רגילה לאושר, לאיכפתיות אמיתית, לאיך שהכל מסתדר, שזה מרגיש לי לא אני כפי שהתרגלתי אלי כל השנים האלו. איפה הבדידות הקיומית שלי, אני שואלת אותה, והיא אומרת שגם לאושר מתרגלים, ומבקשת ממני להנות מהרגע, מהעכשיו, לא להתחשב בדבריהם של אנשים אחרים ולזכור שאלו החיים שלי, ולזרום.

אבל פתאום התפנה כ"כ הרבה זמן בשבילי, ואני לא עסוקה בלשקוע בנשמתו של עוד אדם שזקוק לעזרה, והרגליים שלי הפכו קרות, והידיים מזיעות ואני מבולבלת מחוסר הבלבול הזה. ומאשימה את הכדורים באושר ובשכחה, ובאי הנגישות לכאב המנחם שלי, שאיכשהו היה גורם לי להרגיש שהכל בסדר, או לפחות במקום, היה גורם לי להרגיש את עצמי מבפנים.

סדרות של תמונות נהדרות מתעדות את האושר הזה לפרטיו. אנחנו בגן הציבורי, אנחנו נוסעים ברכבת. אני מתדלקת ואתה קונה קפה. הנה אנחנו בהופעה הנהדרת הזאת, ואיך פחדתי שלא תגיע בזמן. הנה אנחנו באוטו, נוסעים ונוסעים, אתה נוהג ואני מצלמת אותך ואותנו מחייכים, כדי שיהיה להראות לילדים את ההורים שלהם צעירים ויפים ושמחים. אני נוהגת ואתה מצלם אותי, עושה את הפרצופים המצחיקים האלו שלי, של ריכוז ובדיחות דעת.

אתה מתרה בי לקדם את חיי בכדי לקדם את חיינו, ואני מרגישה אחראית פתאום, לחיי, והתחושה הזו לא מוכרת. אינך תלוי בי אלא שזור בי, איני אחראית לנפשך אלא לכל כולך. איני חרדה לנשמתך ואיני חרדה לכאביי יותר. אני יודעת כי תציל אותי אם אטבע.

ונראה כי נשזרת עד אין יכולת הפרדה, וכי אני רוצה בכך. ונראה כי סוף סוף מצאתי את שחיפשתי, אך האדמה אינה רועדת, והסכנה אינה מאותתת מעל ראשי, ודבר אינו שביר. אני לא יודעת להכיל את כל האושר הזה, אני אומרת, ואתה מחייך ולוחש לתוך השיער שלי- "את מרגשת אותי, מרגשת".

מה בא לך, היא שואלת, ואני אומרת- לסמם את עצמי בכדורי הרגעה ולשכב במיטה במשך שלושה שבועות. לא לסמם כמו להרגיע. לא לברוח כמו לתת להכל זמן להתעכל, זמן להפוך צורב פחות, מצמית פחות.

יומרות, הכל מלא יומרות. אני עייפה מעצמי. אני שמה את הכל בצד ומתסכלת. הפרוספקטים העתידיים מבעיתים, כמו- עוד פרידה. אני אומרת ליעל, תראי, אולי זה לא כ"כ נורא. בסה"כ אני מתמודדת עם הפרידה הזאת במאוחר. הרי סביר שאהיה מרוסקת. היא מהנהנת ונדמה לי שחושבת על רהיטים. אני מתעצבנת והיא אומרת שאני יכולה להתרגז כמה שאני רוצה, שהיא מצטערת אבל היא לא מצליחה לתקשר איתי. אני בוהה בחלון ושותקת, מנסה לסדר את התחושות האלה. אחרי שאני מנתקת לה את הטלפון בפנים היא מבקשת ממני "בלי דרמה, לא איתי". ואני שותקת שוב ורוצה לבכות.

אח"כ אני שותה יותר מדי ומרגישה מוזר. אח"כ שוב יותר טוב.

מול התפריט במסעדה אני כמעט נשברת. זה הכסף שנגמר והנונשלנטיות שלה, האבא העשיר שלה והאבא האלים שלי. זה החיים שלי שהולכים לעזאזל מול דג מוסר עשוי במחבת ובגריל על פירה תבלינים, ושני שרימפסים. זה הראש שלי שמאבד את עצמו מול חצי ליטר טובורג שהזמנתי בלי היסוס.

אני כל הזמן מאשימה את הדברים הקטנים. החומרים, הסביבה, הקפה, התה, האלכוהול, התרופות. תמיד מחפשת משהו להאחז בו, משהו שיסביר. ותמיד זאת רק אני. תמיד אני מגלה, ותמיד אני מאבדת את עצמי ולא מבינה למה, או איך ואיך להפסיק את זה.

אני רוצה להפסיק את זה. אני רוצה אותי בחזרה.

אני מדוכאת נורא.

מעולם לא הייתי כה מדוכאת לקראת יום ההולדת שלי.

האקס הפגוע, התהיה על מה נכון או אמיתי יותר, החיים בלעדיו או החיים הרגשיים איתו, ובכל מקרה הוא לא מוכן להיות לי אפשרי, וזה מרגיש לי מוזר מאוד, כמו להפריד שלם.

נגמר לי הכסף לגמרי, והתחושה המצמיתה שזה גורר בלתי נסבלת כמעט. רק כמעט כי אני חיה איתה, כמו גירוד עקשן בהתנהלות שלי בעולם, כמו כתם של כשלון- לדאוג לכסף מלכתחילה, או לעשות מספיק כדי להשיגו עכשיו.

באופן מפתיע היקום דאג לי קצת, ושלח לכיווני איזו חברה שבחברה שלה חיפשו מישהו לשעתיים ביום של עבודה מהבית. אמרתי כ-ן ומאז אני מעדכנת נתוני מונדיאל לעילא. זה קצת מצחיק.

אני גרה בבית בגיל 27 ואני לא צריכה להסביר איך זה מרגיש.

התואר ה-I נגרר ונגרר, בעוד שכבר יכולתי לסיים תואר שני בדיוק. הסמינריון הזה ארור ואני פשוט לא רוצה לכתוב אותו. כנראה. ז"א, אני מאוד רוצה להצליח לכתוב אותו כבר, לעשות איתו משהו מושכל וקונסטרוקטיבי, אבל נראה שאני לא מצליחה. כמו האנשים האלה שאומרים שהם לא מצליחים להתרכז במשהו שלא מעניין אותם, כמו ילד קטן, אני לא רוצה, אני לא מצליחה. משהו מושך אותי אחורה ואני לא בטוחה מה בי עושה את זה, ואיזה פחד אדיר מלהמשיך הלאה (אני חושבת שאני ממש לא רוצה להיות עורכת דין).

בעוד שבוע וחצי מכר שלי נוסע לחו"ל ומשאיר אותי כבייביסיטר לדירה ולכלבה לשבועיים. ללא אנשים וסביבה מוכרת, אני מקווה שאכתוב עד שאסיים.

אני צריכה להתארגן על מרשם לריטאלין, זה לא יעבוד אחרת, כנראה. אולי אני לא עושה את העבודה הכי מבריקה שלי על ריטאלין, אבל לפחות אני עושה משהו מאשר לשבת ולבהות. הבעיה היחידה היא, שבימים הסמוכים לריטאלין אני לא יכולה לשתות, כמו שתעיד ההתפרקות לגורמים אחרי המסיבה של יעל, בה לא שתיתי כ"כ הרבה, באמת. רק ערק-קרנברי וקצת יין. הגעתי למצב כ"כ קיצוני, שבו לא הייתי גם ביום-ההולדת לפני 3 שנים, אחרי שהורקתי לתוכי כל מה שהיה בסביבה, בשני בארים שונים. אז אני לא לוקחת ריטאלין עכשיו, את חצי הכדור שנותר לי, כדי שאם במקרה ארצה לשתות ביום חמישי, זה יהיה אפשרי.

פתאום אחרי שבועיים בדיוק ללא סיגריות אני נתקפת בדחף. ייאוש תמיד גורם לי לרצות לעשן. אני אומרת לעצמי שלפחות אני בריאה קצת יותר, ולא מאוד מתנחמת, רק קצת.

כל החודש יש סרטים גרועים בסינמטק. יש פסטיבל קולנוע קווירי באוזן.

אולי אאפה לעצמי עוגת שוקולד עם סוכריות צבעוניות.

כל פעם שאני גולשת יותר מדי באתרי משתמש 2.0, אני יוצאת מדעתי. מילא המגוון העצום של סרטונים

ב-youtube, מילא myspace וכל המוזיקה שם (עוד לא העזתי לנסות אפילו, אללי, בקושי השתלטתי על פנדורה), מילא הבלוגים שאיכשהו התרגלתי אליהם (כולנו בסופו של דבר משתמשים באותם שטיקים פה) אבל פורמט הוורדפרס עברית הזה, עם המוני המשתמשים בעיצוב נקי ומוצלח, ששוטפים את המסך בכתיבה עיתונאית רהוטה, מלאת אייטמים, נושאית מאוד- אלוהים, איך אפשר לעקוב אחרי כל זה ועדיין להשאיר מספיק זמן כדי לחיות?!

אני קוראת הכל, אני רוצה לדעת הכל, הכל מעניין אותי (כמעט). אני מוצאת עצמי בין בלוג עיתונאי אחד לאחר, בסבך רשימות של לינקים המתחזקות אחת את השניה, כולם נראים לי כמעט אותו דבר. חלק מדברים רק על מוזיקה, חלק על מחשבים, על משפט, על אייטמים מוזרים ברשת, חלק על הרבה דברים (פה זה כבר נהיה מעניין). הכתיבה כמעט זהה. כן, מה רהוט יותר, מה עילג יותר, מה בהיר יותר ומה מקרטע ופחות נעים לקריאה מהירה. אפילו הפונטים אותם פונטים- וכשמדובר באריאל 10 רגיל, אני מרגישה שאני קוראת איזה חלק של עצמי שלא שמתי לב שכתבתי, וממשיכה לצאת מדעתי.

כמה אנחנו דומים, כל זה מראה לי. כמה אנחנו דומים וכמה יש ביננו ניואנסים- לא גדולים וקלים לתפיסה, אבל משהו חלוש עולה מהמילים- אין מה לעשות- הבולטים בולטים: הרהוטים, המשעשעים, האינטיליגנטים. הם רצים הלאה עם הוורדפרס שלהם. על העילגים והחצי עילגים והקצת עילגים אני אפילו לא מדברת.

המוני תכנים אישיים- מוצלחים, משעשעים, אינפורמטיביים, מלאי לינקים ודיעות, מלאי בדיחות כלליות ותכתובת בין אושיות וורדפרס ובעלי טורים. כל זה נראה לי די משמים. כן, זה מעניין, אבל זו לא המהדורה המרכזית. כן, אני רוצה להצליח לקרוא הכל, את כולם, את כל מה שהם כותבים, כדי לא לפספס שום דבר חשוב שקורה, בכל נושא, לא משנה על מה. תקשורת 2.0, נקרא לזה. זה כבר לא עיתון עם חדשות חוץ, מדובר בהמוני אנשים שגולשים לפה, לשם ולכל מקום, ומביאים סיקור, לינק, חדשות, דיעה.

משהו בכל זה עדיין מרגיש לי מפוספס. אולי העובדה שכל הכללים נטרפים- שהמניות של ספקי התוכן הולכות וצונחות, שלא לדבר על מוסדות כמו "טלוויזיה", "רדיו", "עיתון"- איזה ערך יש להם עכשיו? אני מגלה לחרדתי שאני שמרנית, קשה לי להתרגל לכל זה, אני מתגעגעת לימים שטלוויזיה היה לוח שידורים פשוט, קונספט שלא משתנה הרבה (בגיל 11 הכבלים נכנסו לחיים שלי וזה היה שוס, אבל הייתי צעירה והתרגלתי מהר). עכשיו- אתר אחד מחזיק את לוח השידורים של כל ארצות הברית, אתר או תכנה אחרים מחזיקים אופציה לשיתוף קבצים בין כל תושבי העולם, כמעט כל דבר שאי פעם שודר נמצא ברשת, או במחשב של מישהו, נגיש כ"כ. מישהו עוד תלוי בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות, בכדי לספק לעצמו תוכן? דעת הקהל יוצאת מהבועה. אני לא יודעת מה לעשות בכל התוכן הזה- ואני רואה אנשים לידי שכן משתלטים על זה, ואני תוהה איך. אולי זאת הפרעת הקשב שלי, ואולי זה באמת הגיל שבו רוצים שמשהו כבר ישאר במקום וכל התזוזה הזאת קצת מאיימת. אני יכולה לגשת במספר הקלקות לכל אינפורמציה שארצה, לכל תכנית, לכל שיר, לכל משחק, לכל תוכן- אין לי שום הכוונה ואין שום בסיס יציב עם המלצות.

עם זאת, ברעש המילולי הזה ברשת אני רואה משהו שנוכח ביום-יום, ברחוב, בחיים מחוץ למסך. כן, המוני אנשים מוצלחים, שנבדלים מאנשים פחות מוצלחים. כולם משעשעים, נעימים למראה, כולם אינטיליגנטים- וכולם גנריים. בלוג טוב (אישי או אינפורמטיבי, יומני או חדשותי, בלוג או טור, אמנות) יבלוט כמו שבולט מישהו ממש מיוחד ברחוב. ברור שלכל אחד יש משהו קצת ייחודי לומר, ברור גם שזה לא תמיד יוצא. אבל המחשבה שכל אחד חושב שהוא מיוחד ובעצם כלום מזה לא עולה אל המסך כמעט, מלחיצה אותי- אם הם לא מצליחים גם אני לא מצליחה, ולהרגיש כמו נמלה בבית נמלים ענקי קשה לי. אני חושבת, שלהיות כמו כולם זה לא לעניין. אני חושבת שכל עוד כל אחד ימשיך לחשוב איך הוא מחדש משהו, איך הוא מדגיש משהו שאין במקום אחר, תמשיך להיות התקדמות. הקונספט של "הכל נאמר כבר" מקבל משמעות סיוטית עבורי בעולם התוכן האינסופי של היום. זה משתק את הכתיבה שלי, זה משתק לי את האמנות. אני מוצאת את עצמי באמת מפקפקת בערכים עליהם גדלתי- באמונה שאם אהיה ממש טובה אזכה להכרה נרחבת. בדרכים המקובלות, כשהכל נטרף כ"כ והדרכים המקובלות הופכות בן לילה ללא רלוונטיות, שמרניות, מיושנות. קשה להתרגל לתפיסה הקהילתית, לריבוי המיומנויות אצל כולם, לניגוד אל מול התפיסה הרומנטית.

הכל מרגיש לי כמו לפני מהפיכה ענקית. מה יהיה פה עוד 15 שנה?!?

אני כותבת על לסביות אבל ככל שאני מתקדמת אני מבינה פחות, מזדהה פחות. אני קוראת על הטרוסקסואליות כפויה*, אני רואה בי את הסימנים ואת התכנות הפסיכולוגי, את לקויות החיברות. אני בזה לגברים, ואז נזכרת שהם קורבנות אכזריים של גברים אכזריים אחרים, שבחלקם אין יכולת רגשית או הבנה, במיוחד ככל שהולכים יותר ויותר אחורה, לא כי משהו לא בסדר בהם, כי לא אמרו להם שזה התפקיד שלהם. מעגל הקסמים של ההתקיימות הנשית והגברית- גברים מתחזקים-נשים מוחלשות, גברים אטומים-נשים רגישות, גברים לומדים לשלוט-נשים מלומדות להשלט. הכל קונסטרוקציות קונסטרוקציות של מבנים חברתיים, של עבר וזמן, של כח, של מחשבה שגויה, של מחשבה אפשרית.

האקס שלי הוא אדם נהדר, אבל אעפס שוביניסט. הוא לא הבין איך אני טוענת את זה ואני לא הבנתי איך הוא יכול להחזיק בדיעות האלו.  נחרדתי שוב ושוב, עד עמקי נשמתי מביטויים של גזענות כנגד נשים, עמוקים, מושרשים. מהגישה שלו לסקס, מהגישה שלו אלי. כמה בזתי לעצמי על זה שאני נשארת עם גבר כזה, בעל מחשבה עם אספקטים דכאניים, סקסיסטים. ניסיתי שוב ושוב להתגבר על זה, לחזק את עצמי מולו למרות התפיסה שלו אותי, שאיני יודעת כמה היא אישית וכמה היא מונעת משנאת נשים. חלק גדול מהגברים השוביניסטיים (לדעתי כולכם כאלה, ברמה זו או אחרת, וגם אנחנו, וזאת החברה בה אנחנו גדלים) יאמרו שנשים זה דבר נפלא. יאמרו ויתכוונו פיזית, נשים מענגות מאוד, אובייקט מיני נהדר. הם יבינו אותנו כשנמשך לנשים אחרות, אבל לא בהכרח יבינו למה.

אני כבר לא מרגישה אשמה כשאני נמשכת לגברים. אני רואה את הקונסטרוקציה הפסיכולוגית שמביאה אותי לכך, וזורקת להשערה גם השתתפות של הורמונים וריח. אני קצת כועסת על עצמי שזה נראה לי טבעי כ"כ, והרי אני בסה"כ קורבן להטרוסקסואליות כפויה, הרבה מאיתנו, חושבות שזאת אופציה יחידה כמעט, ומטפחות אותה כמו הרגל רע. ריץ' אומרת: "נשים שוכנעו כי נישואין ואוריינטציה מינית לגברים הם מרכיבים הכרחיים, גם אם בלתי מספקים או דכאניים של חייהן".

התרגלתי לשעמום הרגשי הזה, לשקט בחברת גברים. התפקידיים המיניים מדוקלמים בעיניים עצומות. ונשים? זה מפחיד אותי מאוד. הנסיון שלי מועט מאוד ואני יודעת, שכל התשובות לעומק רגשי והזדהות ינתנו כאן, ובתוך כך, המשיכה המינית תעביר אותי על דעתי. החזקתי במושכות ולא חזרתי לראות את הבחורה שנפגשתי איתה לפני כשבועיים, זו שהדייט איתה נמשך 24 שעות. העולם מלא בנשים, רבות מהן נעימות, מתורבתות, משכילות, חכמות, רגישות ומוכשרות מאוד. כ"כ קל לי למצוא בהן מה שאני מחפשת באדם, ועוד שלל דברים נהדרים, ובכ"ז אני נוהה לגבר שישקיט את המניירות שלי, שנובעות מהרגלים ישנים ומגונים.

כשהיתה לי חברה ניסיתי להבין מה חסר לי, ומה זאת אנרגיה גברית אם בכלל. אם חסר לי הדיכוי, ההתנהגות, הפריזמה. ההרגל הזה לשני צדדי המתרס, שני צדדי הדיכוטומיה, הנסיון לעזור אחד לשני להבין את העולם, כל אחד מהצד שלו. ניהלתי פעם שיחה עם חבר ישן שחזר בתשובה, על קבלה ודת ותפיסות לגבי המינים. אמר- אנרגית בריאה זכרית ונקבית. היה בזה משהו שהתאים לי אז, אבל אני לא בטוחה שהוא נכון. אחזור לזה, מתישהו. עם הנסיון והאבחנה.

יש משהו אומלל כ"כ בגברים שמחפשים שוב אמא, כמו בנשים שמחפשות דמות אב. אני לא בטוחה שמשנה לי, אם יהא גבר או תהא זו אשה. אני רוצה יחסים שוויוניים ומאוזנים עם אדם אחר כמוני, בעיקר. נסיון למצוא גבר כזה, לדעתי עלול להעלות חרס. ושוב אני כועסת על עצמי שאני מתעקשת על גבר. למה גבר? זה כ"כ בנאלי. ואם כבר גבר, למה לא מתוך עוורות מוחלטת- למה לדעת מה הכוחות החברתיים שמארגנים את הקונסטרוקציה הפסיכולוגית למשיכה הזאת ובכ"ז? כנראה כי עם גבר זה יהיה יותר קל, חברתית. אני דכאנית איומה כלפי עצמי, זה ידוע, ולא כ"כ אמיצה בסופו של דבר. אם יחסים חד מיניים היו נורמטיביים בדיוק כמו שיחסים הטרוסקסואלים נתפסים, יתכן ולא הייתי מהססת. אני מפחדת מהמון זועם, ממלחמות, מלהיות לא בסדר. אבל כולנו מפחדים לא להיות בסדר, אחרת לא היו "נשים", ולא היו "גברים", אלא פשוט בני אנוש שמתקיימים.**

*מאמר של אדריאן ריץ', הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי.

*לא סטיגמטים, לא סטריאוטיפים, לא שבויים במוסכמות, לא כלואים בקונספציות שמתחזות לטבעי, לא כבושי מחשבה ותודעה, פשוט מתקיימים. חופשיים יותר, משוחררים יותר, פתוחים יותר לחוויות, סגנונות חיים ואלטרנטיבות.

אני שוכחת הכל. זה קשור להדחקה שלי בעיקר, לדעתי, זה קשור למוח המבולבל והעמוס שלי, זה קשור לפחד שלי וזה קשור לזה שדפקתי את עצמי בתיכון עם לא מעט גראס, לכדורים שנתנו לי לפני שלוש שנים (רופא המשפחה ידע מה הוא אומר כשהזהיר - "זה דופק את המוח!").

משהו בי עובד ממש כמו במומנטו, גם לטווח הקצר וגם לארוך. אני שוכחת מחשבות שהרגע היו לי- דברים שהתכוונתי לעשות, אני לא יכולה להחזיק יותר מדי מחשבות במקביל או לחלק את עצמי לכמה וכמה עיסוקים בלי לאבד כמה באמצע (אספקט של בעיית הקשב המאופיינת עצמאית שלי, מן הסתם). קשה לי לעקוב אחרי מחשבות לאורך זמן. זה מאוד אובדן זיכרון לטווח קצר עקב שימוש במריחואנה. זה לחלוטין מפורר את המרקם המחשבתי היום-יומי, הקרוב, זה לחלוטין הופך את ההתנהלות שלי להזויה (אני שוכחת הכל! אני חושבת וזה מתעופף ממני, אני לא מצליחה לשים רגע מחשבה בצד ולחזור אליה, כי היא תעלם - החלטתי להשתמש בפנקס קטן בשביל זה- אם ארשום את כל המחשבות הרגעיות והמעופפות האלו- ארוויח הרבה יותר, אתמודד ביצירתיות עם אספקט של בעית הקשב ומי יודע מה אגלה על עצמי! אהוי! פתח לקיום אחר!). אבל הטווח הקצר הוא רק מטאפורה קלילה וכביכול לא מזיקה למה שקורה אצלי בתת מודע, בזכרון לטווח הארוך, במודעות העצמית. כאמור, אני מדחיקה הכל, אני משקרת לעצמי בחינניות כדי להתמודד, כדי להתגבר על הפערים ברצף ההיסטורי שלי- כדי ליצור קוהרנטיות.

אבל התחושה היא תחושה של אמנזיה. אני שוכחת חלקים מעצמי. כן, הקושי שלי להתמודד קיצוני, אבל אני תוהה אם זה רק זה או שבאמת יש לי בעיה מוחית. אני חושבת שזה משהו שהיה פחות ברור לפני שהלעיטו אותי בקלונקס, אולי סתם נדמה לי, אבל אני בטוחה שבאיזשהי בחינה זה נהיה הרבה יותר חמור. המוח שלי והזיכרון שלי בהחלט נפגעו מאוד מכל העניין. זאת מחשבה חמורה מאוד, ומדאיגה, והנזק הזה בהחלט לא שווה את הזמן שבו ריחפתי לי בחוסר איכפתיות וחוסר חרדות למיניהן, ישנתי טוב יותר בלילה ואכלתי סרטים כל 11 שעות כשכדור החל להתפוגג. קלונקס זו נגזרת של הרואין, הוא אמר לי, והרופא משפחה אמר- "מוכרים את זה ממשאיות בשדרות ירושלים לג'אנקיז שלא הצליחו לקנות סמים". כן, זה די נורא. כן, פסיכיאטרים מאוד קלים על הדק התרופות, כן, אבא שלי צדק בכעס שלו על הפסיכיאטר.  כמו כן, אני מאבדת עניין מהר מאוד, כי אני פשוט שוכחת מה בדיוק עניין אותי במה שעשיתי (או במה שכתבתי), הכל מבוזר ומקפץ. קשה לי מאוד לחשוב על דברים לעומק (וזה מסביר למה הגעתי להתנהלות הדאואיסטית שלי, ולמה אני ממש מעדיפה לא להפעיל את המוח ומרגישה בעצם, שאני לא ממש יכולה. אהה אולי זה פאק-רגשי פזיולוגי משולב (מסובך מדי, למה להיות בן-אדם זה מסובך כ"כ).

היומיים האחרונים היו לי קשים מאוד, מהסיבות שמפורטות בפוסטים הקודמים. מה שקרה גרם לי לראות ולהבין מנקודה אחרת איכשהו, את ההדחקה שלי, את חוסר היכולת להתמודד (כן, כן, גם פה). היתה לי שיחה טובה מאוד עם חבר, מצאתי את עצמי מדברת על הכל, ואותו מבין (זה לא מובן מאליו- להבין אותי זה לא מובן מאליו, לקבל אותי זה לא מובן מאליו, שאני ארגיש נוח לאפשר את זה, זה גם לא מובן מאליו), השיחה עזרה לי ובסופה הוא קיווה בשבילי באמת שאזיז משהו בהתנהלות המדשדשת במקום שלי. אני מרגישה טוב יותר (וזה בכלל לא מובן מאליו. אני מרגישה אשמה לגבי זה, כמובן), ומהדברים של יעל שרואה אותי מבחוץ בשיחה היום (כן, כן, בפוסט הקודם) ומדפדוף אחורה בבלוג והגילוי המדהים שאת כל מה שעובר לי בראש עכשיו ונראה לי כמו גילוי מסויים כבר אמרתי בעבר, גם אם בלי להרגיש אותו דבר לגבי זה. אני מבינה יותר עד כמה אני ממש שוכחת, וזה מבהיל קצת. אני מנסה להעזר בבלוג- באיזשהו שלב היה לי די ברור שמה שאני עושה פה זה פשוט אוגדת את הזכרונות שלי, אבל אצלי- קריאה מאוחרת מעלה גילויים מדהימים בקשר לחלקים שחסרים לי מעצמי ביום-יום. אז הבלוג הוא בשבילי, מה שעושה את פרוייקט הגנום הקטגורי החדש שלי למשהו שאני עושה בשביל ההישרדות שלי, משהו שיסייע לי בשלב זה או אחר, אם לא עכשיו. נכון, יש המון קטגוריות וזה מאוד טרחני, אולי מישהו יהנה מזה חוץ ממני- הרי הבלוג הזה כ"כ ישן ועמוס, זה יעשה קצת סדר ואולי יעשה את חווית הקריאה של מישהו טובה יותר. בכל מקרה לקח לי הרבה זמן, ומיינתי ותייגתי עד כה בערך חודש וקצת, אמשיך בהמשך, לא יכולתי לקרוא יותר מעצמי וכבר נהיה בוקר, אבל גיליתי כמה דברים שהדהים אותי שחשבתי כבר (והספקתי והצלחתי לשכוח מזה..). די גאוניות התגיות האלו. זה יוצר הצלבה מאוד מאוד מעניינת, ואפיון מוצלח.

כמובן שאני כבר לא ממש זוכרת על מה רציתי לכתוב. והאמת, אני מתחילה להשתכנע שמשהו ממש לא בסדר עם הפעילות של המוח שלי. אני חושבת שמעולם הייתי כ"כ מנותקת ולא מבחירה מהמציאות סביבי. אמנם הקושי הרגשי גדול- אבל בכל זאת. נושא לבירור.

עיקר הדברים שהקשו עלי ביממה האחרונה-  הפחד שבן זוגי לשעבר לא ידבר איתי שוב לעולם, הפחד שהפגיעה שפגעתי בו לא ניתנת לסליחה או גישור, אשמה עצמית על כך וייסורים לרוב, שפיטה עצמית חריפה, ייסורים, עוד ייסורים, התייפחות מופרעת שגמלה לי בעיניים כואבות, עפעפיים נפוחים, כאב סינוסים עז ושפשפת טישו בתחתית הנחיריים. ההורים שלי קיבלו את זה לא כ"כ טוב (אמא שלי פחדה מרילפס לדיכאון הקודם שלי לפני שלוש שנים, התרגזה בטענה שאני לא מדברת בהגיון ועזבה, אבא שלי צרח עלי). הפחד שלא אצליח לעולם להיות בזוגיות, הפחד שאני רק מאמללת את האנשים שמתקרבים אלי, שאני לא מצליחה לעמוד בערכים שלי עצמי.

אני לא יודעת מה יהיה. אני מקווה שמשהו, קצת קצת, ישתפר. השיחה עם ק' היתה נהדרת ממש, והסכמנו על אט-אט. ראיתי בבירור את מצב הדברים. הפתרון הקל והקרוב ביותר למצב המסויים שבו החיים שלי תקועים (בפאזה מסויימת)- הוא זה שלא מחדש כביכול שום דבר- לסיים את התואר ואת ההתמחות ובחינות הלשכה. אח"כ לא כ"כ משנה. הוא אמר לי- ק'- תעשי דבר דבר. והפתיע אותי עם ראייה עמוקה של המציאות, שלא חשבתי שיש לו. אולי אני נותנת פחות מדי קרדיט לכולם, בעיקר כי בגלל הנתק שלי והשנים שבהן הייתי עוד יותר מנותקת, אין לי מושג מה עובר בראש של כל האנשים, אני לא יודעת איפה זה בעיקר אני ואיפה זה די קונבנציונאלי. מה שעושה אותי מאוד נאיבית, ומוקסמת משטויות גמורות שנראות לי כמו הפתעה אדירה.

החודש העברי שלי התחיל היום. זה מרגש אותי כמו שזה ריגש אותי כשהייתי קטנה.

ברדיו אמרו שיום-הולדת (38) לקיילי מינוג היום- שהייתה אלילת ילדותי, וזה אומר שגם לבת-דודה של אמא שלי יש יום-הולדת (36) היום, והיא היתה מודל החיקוי הראשון המודע שלי, ביסודי (אבל נדמה לי שיש לה יום-הולדת ב-29, דווקא. מוזר, כשהייתי קטנה חשבתי שזה הכי מגניב בעולם שיש להן יום-הולדת באותו יום. כמה גרוע שאם לא היו אומרים ברדיו, לא הייתי זוכרת את היום-הולדת שלה בכלל). גם לאיאן פלמינג (כותב ג'יימס בונד) יש יום-הולדת היום, או היה יכול, אם הוא לא היה נולד לפני 96 שנה, אבל זה פחות מעניין אותי.

האלבומים ששמעתי הלילה ב-88FM  ויורדים עכשיו- the eals- beautiful freak - מומלץ! אתם בטח מכירים את 'נובוקיין פור דה סול' שלהם, אישית לא שמעתי אף שיר אחר, והאלבום הפתיע אותי. הזדהיתי איתו מאוד, המילים נהדרות. "האיש שראה הכל" הראשון הקאלטי של רוקפור, ומי שלא אוחז בו שילך על זה כבר, זה דיסק נהדר שאני מאוד אוהבת ולא ברור איך הוא לא נמצא בארסנל שלי.  

working class hero של ג'ון לנון, שמעולם לא שמעתי בעבר והוא מצויין (השיר, לא מכירה את האלבום כולו, אבל הוא יורד, יורד).

הדבר הכי מגוחך ששמעתי לאחרונה, עכשיו, ברדיו: הפרסומת של דיסקונט לחשבון חיסכון למונדיאל הבא בעוד 4 שנים. אני לא מתכוונת לזלזל בכל מי ששואף להגיע למונדיאל הבא- אני מזלזלת בדיסקונט, בפרסומאות הגרועה שלהם, ובנסיון גרוע במיוחד לפנות למכנה משותף. נו באמת.

גם הפרסומת עם רבקה מיכאלי לאחוזת צהלה (החדשה מבית אחוזות רובינשטיין, כן כן) - בית אבות לעשירים, איומה, ואתנוצנטרית נוראה.

השיר שלי ברדיו, איזה כיף (התחלתי לבכות, כצפוי).

אולי ריטאלין לא כ"כ טוב לדיכאון שלי, בכל זאת.  זה מצחיק, לא ייחסתי לזה חשיבות, הרגשתי חזקה מאוד, אפילו שהכדור שיפר בהחלט את מצב רוחי שהיה ירוד ממש לכמה ימים לאחרונה. לא חשבתי שזה יכול להשפיע עלי ככה, ואולי זה באמת לא קשור. אי אפשר לדעת עם דיכאון, פשוט אי אפשר לדעת מה בדיוק מעורר את זה וגורם לך להגיב כמו שאתה מגיב. הכימיה? האירועים? הרגש? איזה שילוב בינהם?

ומה העניין עם חסימת החקיקה השיפוטית של בג"צ כדי לחסום איחוד משפחות? רציתי לכתוב על זה כבר לפני כמה ימים כשקראתי על המכתב של ברק בהארץ, ועל התגובה (פוי!) שנגררה אחריו (וזאת לא התגובה שרציתי להראות אלא את התגובות מהכנסת על הרצון להכניס תוספת עוקפת בג"צ לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שתמנע מבג"צ לפסול את התיקון המתוכנן לחוק האזרחות שימנע את איחוד המשפחות, אבל כמו גם הכתבה על המכתב של ברק- היא עברה לארכיון ולא ניתן לראות אותה ללא תשלום). זה דבר שאולי היה יכול להיות לגיטימי אם הסיבות לא היו קלוקלות כ"כ, ואם לא היה כזה צורך במדינה הזאת לביקורת שיפוטית ולחקיקה שיפוטית שיזיזו משהו לכיוון אנושי יותר. ברק לא הגה את זה שהכל "הכל שפיט" סתם ("אפילו הכיבוש" אבא שלי אמר). מה לעזאזל הולך בכנסת, איך כ"כ הרבה כסף הולך לשם, וכלום לא קורה. אולי אני לא מבינה כלום, אבל כמו שזה נראה מפה, יש שם חוסר יעילות משווע. במקום הכתבה מצאתי ראיון משעשע עם הש' חשין הפורש משלשום. אני לא מסכימה עם דעתו על מניעת איחוד המשפחות, אבל הטיעון שלו הגיוני מאוד, ואנושי, לעומת התגובה ההיסטרית, הבהמית והגזענית מלמעלה.

אם כבר הארץ, קצת על משהו שנדמה לי שקשה לרובנו לא להרגיש איתו בבית. וידאו באינטרנט ולוסט- אבודים אך נמצאים ברשת (ואם כבר לוסט, שני הפרקים האחרונים לעונה שודרו לפני כמה ימים, ואפילו ירדו אצלי. עוד לא ראיתי). ומשהו מאוד מרגש- מהקפטן של הארץ, מה ש-MySpace עושה למוזיקה בעולם- כוכב הרדיו מת שנית.  (כן, אני יודעת שאני האחרונה שמגלה כל דבר, אמרתם את זה כבר כשכתבתי על פנדורה).

בנוסף, עוד רעידת אדמה, שטח היערות הצטמצם באחוז בעשור האחרון וביום שלישי יהיה שרב, אבוי.

 אם הייתי יודעת מה אני רוצה, לבטח הייתי משיגה את זה.

אבל אני לא יכולה להתחייב לשום דבר, ומתוך איזו עקשות שחציה רצון לחוויה אותנטית וחציה השני פחד, אולי, אני מסרבת לכפות על המציאות דבר. אני יכולה לשלוט על החיים שלי, אך מסרבת. גם ההתעקשות לעשות דברים שלא מרגישים לי נכון באותו רגע, כדי לקדם איזו מטרת על יחסית, נראה לי ומרגיש לי לא נכון. קל ונעים יותר לחיות בצורה דאואיסטית. לא להפעיל את המוח. לזרום. כ"כ אני מורגלת בכך שלהפעיל את המוח נראה לי כחטא ממש. כשאני שואלת את עצמי מה אני רוצה אני נתקפת בהלה ממש- לא! לא לחשוב! זה יבוא לבד. ובכן, אני לא בטוחה שזה בא לבד, ז"א- איפשהו אני בטוחה מאוד, אבל במבחן המעשה אני לא בטוחה. יש עולם שנסתר ממני, והוא כרוך בלתפעל את המוח שלי לפעולות מורכבות הרבה יותר ממה שאני עושה. אז אני נסחפת אחרי מה שקורה סביבי על בסיס איך שזה גורם לי להרגיש. אני עושה דברים שאני לחלוטין לא בטוחה בהם, רק כי מעניין אותי לראות איך זה ירגיש. יש לי אינטואיציה לגבי מה נכון ולא נכון לי, תחושת סכנה או תחושה טבעית, ואני הולכת עם זה. ברור לי שאלו הדברים שאני רוצה, בצורה כלשהי, וגם ברור לי שהדברים האלו לא מופיעים בחיי כך סתם, שלכל אדם אירעי כביכול יש משמעות ותפקיד, אבל, כשאני לא חושבת על זה זה נראה כמעט אירעי לחלוטין, כמעט טבעי. כמעט כמו פעם- כשלא ידעתי שלכל דבר יש תפקיד ומטרה וחייתי כמו כל אדם פשוט שלא מערבב בהחלטות שלו את כללי היקום כולם (או לפחות אלו שידועים לי, קטונתי). אני לא מצפה למשמעות וכשדברים מתחברים אני באמת מופתעת. כשאני בוחרת להדלק על הברמן שנראה כמו אדיוט מוחלט אבל בעצם מסתבר שמתחבט בדברים שיזיזו אותי קדימה- אני מופתעת. כאילו לא ברור שככה העולם עובד. כאילו לא נואשתי מלחפש בו חוקים חדשים.

כל המשמעות הזאת מפחידה אותי- אני מתחילה לתהות בקצב מסחרר- מה זה אמור לעשות, למה, למה עכשיו, מה יש בזה שאני לא רואה, לאן זה הולך, לאן זה ילך, מה יכול להיות, מה אני יכולה לעשות עם זה, מה אני אמורה לעשות- כך שהרבה יותר קל פשוט לזרום בלי לחשוב. בזרימה הזאת, כשאני עולה על גל חיובי אני רואה איך כל מה שרציתי מתגשם. רציתי חברים שיעריכו אותי- הנה. רציתי להתנתק ממה שעושה לי רע- הנה. רציתי להתרגש קצת- הנה. רציתי להתנסות- הנה. רציתי תחליפים- הנה. דברים נוטים לקרות כ"כ מהר שזה מפחיד אותי. יותר מדי אופציות ואני לא יודעת מה לבחור. אולי זה הרצון שלי להשאיר מעט מסתורין בעולם, ולא לחיות עם ידיעה ברורה שלהכל תשובה לוגית, בבטחון שאני יכולה להבין הכל, אם רק אשלח את המוח שלי לכיוון הנכון. אולי מכיוון שאני לא חיה כך, ומפחדת שבעצם אני לא יכולה, אני מעדיפה אחרת. ובעיקר עדיין, הפחד הגדול מפני משהו נוראי (שהוא בעיקר הפחד, הרי להכל יש הסבר לוגי) הוא שמשתק אותי מלחשוב ממש.

אולי לישון על זה. אולי אצליח להחזיק את המחשבה כשאתעורר, אולי כמו כל פעם, הסחות הדעת הקטנות שמסביב יקחו אותי משם, למקום שקל יותר להתמודד עמו. אבל נדמה לי, שבקרוב אתמודד.