הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני הסיוט שלך.

אני רמיסת כל הערכים שלך

אני האדם שאהבת הכי הרבה בעולם, ושיקר לך הכי הרבה,

מתוך מחשבה שהוא מגן עליך.

אני האדם שלא יכול לשאת את המחשבה לפגוע בך, אבל לא מספיק כדי לשנות את החיים שלו.

אני ההוכחה שדברים רעים קורים לאנשים טובים, ושלפעמים הם לעולם לא ידעו עליהם.

אתה האדם הכי טוב שאני מכירה,

ואני האדם שלא הצליח להיות מספיק טוב כדי שזה יגיע לו.

אתה התמימות, והטוב, והמאוזן,

אתה העזרה, והשקט, והיופי

אתה משדר על גל שאני לא שומעת

אבל הופך את כל המולקולות שלי בקירבן

וגורם לי להעצר ולהתפעם מהיופי שלך

כל יום מחדש.

אתה האדם שספג הכי הרבה כאב,

אתה האחרון שמגיעה לו עוד פיסה מזה

אתה האדם שהכי אמללתי בחיי

מתוך אמונה שלמה שאני יודעת יותר טוב

מתוך אמונה שלמה שאני מבינה את המציאות, ואותך.

אתה האדם שסבל הכי הרבה מלהיות לידי,

אבל המשיך מתוך אהבה ואמון שמעולם לא הגיעו לי.

אתה האדם שנתן לי הכי הרבה אהבה,

שלא יכולתי לראות.

אתה האדם שנתן לי את כולו,

שלא האמנתי בו כלל.

אתה הדבר היפה ביותר שראיתי,

עם הערכים הנעלים ביותר.

הקונטרסט של החיים שלי לעומת שלך

מעביר אותי על הדעת.

העובדה שעשיתי לך, אין-ספור דברים נוראיים

לעולם לא תאפשר לי לחיות בשקט.

אני זו שידעה שהיא רוצה לבלות איתך את כל הימים, שהתאהבה בך עד כלות הנשימה

אבל הפחדנות העלובה שלה מכמה טראומות גרמה לה לברוח, להזיק, לשקר ולבגוד

רק לא לתת לך להתקרב. רק לא לתת לך לפגוע.

יש אנשים שלא יודעים לשאת כאב.

העובדה שאני כ"כ מתורגלת לשכוח, להתגבר על עצמי, להדחיק את עצמי מעצמי, לשקרנות הפתולוגית שלי, העובדה שאני כ"כ טובה בתירוץ עצמי, ביצירת מציאויות חלופיות שבהן אני יכולה להתקיים- הופכת את הקיום שלי לבדיחה. לשפלות.

אם לא הייתי יודעת איזה מעשה מטופש זה לעשות למשפחה שלי, ולקומץ החברים שלי, למספר האנשים שבאמת אכפת להם אם אני חיה או לא- הייתי חותכת לעצמי את הוורידים עכשיו.  (לא, אני לא צוחקת. לא, זה לא רק ביטוי. לא, זו לא קריאה לתשומת לב).

אני קמה לאט. לוגמת את הקפה שלי בכבדות. הבית ריק ושקט. הואקום נסגר על מה שקרה והכל חוזר אחור, לפני שהכל התחיל. החתולים חוזרים אל המיטה שלי שוב, ביננו כבר אין נושא מיוחד לשיחה. הכל חזר אחור.

החתולה הקטנה מתה אתמול.

רק אחרי שקבע את מותה, הווטרינר אמר- "כן, זאת היתה נקבה", והציע לי גור אחר תחתיה, שהגיע אליו בבוקר ונראה כמעט אותו דבר. הוא חשב שזה אירוני והפציר בי בעדינות. הנקתי את הגור מהבקבוקון במיומנות של שבוע וחצי עטור מטרנה, והוא השתולל.

אמרתי ליעל בלילה, אני צריכה לשים פינת אזכרה לחתולים מתים בבלוג. כבר שתיים מתו לי מאז שהתחלתי לכתוב.

נסענו לבית דגן. למכון הווטרינרי. הם שורפים גופות שם, הווטרינר הפציר בנו שוב- "זאת הדרך החוקית והאתית ביותר". אמא שלי אמרה "נקבור אותה בכיכר בלילה", המחשבה עלינו עושות את זה היתה כבדה מנשוא, ונסענו לשם. במכון הפתולוגי שלהם הם שאלו איך נשלם ונתנו לנו קבלה קטנה ע"ס 30 ש"ח עבור "סילוק גופה קטנה" ולקחו מאמא שלי את הארגז ואמרו "זה הכל". יש שם משרפה קטנה ואיומה למראה, אבל הם כבר לא שורפים  שם, הם מסיעים לדרום הארץ, למתקן סילוק. זה נשמע לי נורא, הצטערתי שלא קברנו בכ"ז, אבל בדרך חזרה, משהו בכ"ז היה קל יותר.

הווטרינר בכה. רציתי לשאול אם זו החיה הראשונה שמתה לו פה, במרפאה החדשה שלו. מאוחר יותר סיפר ששלשום בלילה נסע לבית דגן בעצמו עם חתול רחוב אחר. הוא היה מקסים אלינו, וטרח וטרח, אח"כ סירב לקבל תשלום, אמר שזאת תרומה לקהילה וכסף הוא רוצה רק על טיפול בחיות הבריאות שלנו, או על טיפולים שיצליחו אם יחלו. עמדתי שם וחשבתי שהוא בטח חושב שאני בתיכון, עומדת שם עם אמא שלי, ולא יכולתי להגיד לו תודה מספיק, כי עצרתי את עצמי ופחדתי שאמא שלי תשבר, או אני.

לפני שאמא שלי לקחה את הגופה שחיכתה אולי שעה על השולחן שלו, כי לא יכולתי להחליט מה לעשות, למרות שאמר שצריך, ואין ברירה, ולא יכולתי לגעת בה, או להסתכל שוב, ראיתי את הכפה האחורית הקטנה שלה, המוכרת, מבצבצת מתוך הסוודר, וזה כאב כ"כ. 

כשארגז עם החבילה העטופה בסמרטוט ושקית עמד בחוץ ליד הדלת, חשבתי שאולי היא חיה בכ"ז, נושמת בתוך השקית, אולי טעינו והיא בכ"ז התאוששה. ולא העזתי לבדוק.

כל הלילה קיוויתי. בדקתי לשלומה כל חצי שעה, לוודא שעדיין נושמת. לחשתי לה שתחזיק מעמד, עוד מעט כבר בוקר ונלך לרופא שוב. כשהחזיקה את הלילה התמלאתי תקווה, כשהרמתי אותה כשסוף סוף הגיע 9 והיא התעוררה קצת, מהעילפון הנוראי שהיתה שרויה בו כל הלילה, וזזה וייללה קצת, הוקל לי נורא. הווטרינר ניסה לומר לי שאחוזי ההצלחה נמוכים, שהוא לחוץ נורא, שכדאי להיות סקפטים, אחר הוסיף- אופטימים אבל סקפטים.

הוא העלה השערות והזריק לה אנטיביוטיקה, ומזון, ושאל למה לא התקשרנו אליו בלילה כשהתדרדרה. לא היתה לי תשובה אמיתית, בעיקר חשבתי שאולי לא יוכל להועיל, ופחדתי להטריח אותו, ושגם כך אולי אין טעם. ספרתי את הדקות עד הבוקר.

הייתי כ"כ שמחה, והוא פחד, פחד מאוד. ואמר - הגור הזה אפאטי מדי. ו-אי אפשר לדעת מה יש לו, בגודל הזה, אי אפשר לקחת אפילו בדיקת דם, אולי זה טפיל שגורם לאנמיה, וניסה עוד סוג של אנטיביוטיקה.

אחרי כמה שעות כשהתקשרתי ואמרתי שנדמה לי שמתה, אמר לי להגיע מהר, ובחניה חטף ממני את החבילה העטופה בשרוול של סוודר, ורץ לשולחן הטיפולים קוטף סטטוסקופ מאיזשהו מקום. הוא בדק והפך ובדק ואז בכה.

ניסה לנחם אותי אבל אני כבר הייתי בהלם שמדחיק את עצמו, אחרי יותר מ-30 שעות בלי שינה, אחרי האינטנסיביות הזאת. אחרי שהחלפתי בקבוקי מים חמים לצידה וחזרתי ובדקתי את הטמפרטורה, וכיסיתי, וקיוויתי, והסתתי את המבט למחשב ושקעתי באיזה פוסט מטופש שהצחיק אותי קצת, וכשהפניתי את המבט חזרה כבר לא יכולתי להאמין. כמו בסצינה גרועה מאיזה סרט המבט שלי התערפל והלכתי מצד לצד ממלמלת- לא נכון, לא נכון, הכל בסדר, לא נכון, מחזיקה אותה ביד ומנסה לראות שבעצם היא נושמת, חלש, אבל נושמת. לא ידעתי מה לעשות ולא רציתי להאמין, והתקשרתי לאמא שלי ואמרתי שאני לא יודעת, ואז התקשרתי לווטרינר, אחרי דקות ארוכות של פחד, של תקווה שאולי רק נדמה לי, של לחשוב עלי רצה למרפאה עם חתול מת ביד, ואומרת- תבדקו, אני לא בטוחה.

בלילה נזכרתי שלפני שמתה ניסיתי להזליף לה קצת חלב לפה, וחשבתי- אולי חנקתי אותה.

כל האולי הזה, אמרתי ליעל- אנשים לא צריכים לטפל בחיות שאין להם יכולת לטפל בהן באמת. כל סימני השאלה, כל הכעס העצמי והאשמה.

לא באמת חשבתי שמשהו יכול לקרות.

בלילה הסתכלתי על החתולה שלי, זאת שמצאתי באונ' כשהיתה יותר קטנה מזו, באמצע היום הכי גשום באותה שנה. זאת שאמא שלי חששה כ"כ לחייה, זאת שלא היה לי ספק שתחייה ועכשיו היא חתולה ענקית ובריאה. זאת שהצלחתי להציל.

בלילה ניסיתי לא לשכוח את הפנים שלה, ואת הפלומה הברווזית. כעסתי על עצמי שלא התאמצתי יותר לצלם אותה, ועל אבא שלי שלא רצה שאצלם בפלאפון שלו, ועל כך שאין לי תמונה לזכור איזו חתולה שועלית יפיפיה היא היתה.

אני מתנצלת, בפני מי שקרא וחשב שמטופש לכתוב כ"כ הרבה על גור חתולים. על מי שחווה וזה הכאיב לו מדי. הייתי צריכה לכתוב, ולזכור, ולעבד את זה, איכשהו.

מישהי שהכרתי התאבדה לפני חודשיים. נודע לי היום, ובכלל, לחברים שלה מהתיכון רק לפני כמה ימים.

רציתי להקריא מחר שיר שמזכיר התאבדות, ישנה יותר, מ-1941.

זה קיבל נופך טרגי וחשבתי לבחור משהו אחר, אבל נראה שאשאר איתו.

ביסודי כל הבנות קינאו בה, או לפחות נדמה לי כך, אולי זאת היתה רק אני. הילד שהייתי מאוהבת בו היה מעוניין בה. בתיכון היא כבר נתנה להרבה בנות מושא קנאה, ולהרבה בנים מושא פנטזיה. אותי זה לא הרשים, גזרה מושלמת לא עשתה עלי שום רושם אז.

וזה מדהים, איך זכרונות חוזרים אליך פתאום, כמו קצוות הפוני שלה שהתארכו ולא נכנסו לקוקו, כמו גיל 11.5 כשדיברנו על שערות ברגליים באולם ההתעמלות בבי"ס, וכל שיער הגוף שלה היה בהיר כ"כ.

מה היא היתה לובשת ומה חשבתי עליה. החברות הטובות שלה, הסיגריות שהיינו מעשנות בהפסקות. דברים שהיא אמרה לי, שיחת טלפון פעם, דברים קשים שאמרו לי על הילדות שלה.

אותו ילד שהייתי מאוהבת בו ביסודי אמר לי לפני כמה זמן, שהיא פגשה אותו, וביקשה ממנו אקדח. שהיתה לא שפויה, שמגזרת הדוגמנית שלה לא נשאר כלום אחרי תאונה קשה שעברה ולא התאוששה ממנה.

בתיכון המוקדם החברה הכי טובה שלי אמרה לי שהיא אמרה לה שהיא רוצה להתאבד.

כשהתקשרו לאמא שלה וניסו לדבר אל ליבה היא דחתה את כל מי שהתקשר. אולי היא היתה כבר מתה אז, אולי רק כמעט.

זה היה לילה מוזר.

את רובו ביליתי די שיכורה ליד האקס, שיכור גם הוא, רוצה שהוא ירצה אותי גם ולא יודעת אם הוא לא רוצה או נבוך מול החברים שלו. יותר מדי מחשבות בעניין הזה לא יעשו לי טוב. כשהתעוררתי נזכרתי בסיוטים שהיו לי, אפילו לפני שנפרדנו- שהוא לא רוצה אותי פתאום ואדיש אלי לחלוטין. התחושה לא נעימה.

בסה"כ היה אוכל טוב, ומוזיקה טובה ופרצופים מוכרים ואלכוהול וצחוקים.

אחרי ישנתי 12 שעות כמעט.

ההורים שלי הביאו הביתה חתלתול, בן שבועיים לערך. הם מאכילים חתולים במשרד שלהם ושלשום כולם נעלמו, יתכן שהורעלו. החתלתול הזה נשאר בלי אמא ועכשיו הוא פה, יונק מבקבוקון קטן פורמולה לתינוקות וצווח הרבה, ונרגע רק כשמחזיקים אותו. שאר החתולים בבית משתגעים מכעס וקנאה, ונוהמים ומייללים, והכל הרבה פחות רגוע מבדרך כלל.

אני עייפה.

תוספת מאוחרת: זו היתה גורה. לצערי, זה קרה. וזה כאב נורא.

קדימה, אני רוצה לראות אותך. אני לא רבה איתך יותר, אני לא נלחמת. גם אם הייתי רוצה כבר אין לי כח, ואין לי אמונה.

קדימה- תפורר את החלק האחרון- תהרוס את מה שנשאר.

קדימה- תגיד לי ללכת כי אחרת אשאר. כי אחרת אחכה עד שאהיה שלמה עם עצמי ומי יודע כמה זמן זה יקח.

קדימה- תוכיח שאתה מניאק אנוכי בעצם, תוכיח שהפסקת לאהוב אותי, תוכיח שאתה רואה רק את השקט שלך.

קדימה כי אני עייפה כבר מחילופי הדברים הפוצעים האלה, ממצבי הרוח, מחוסר היציבות, מהבריחה שלך מהחלטות, מדיבורים, מקרבה, מהתמודדות.

בפרק האחרון של גילמור רורי אומרת לאקס שלה, שאם הוא לא יכול להתמודד עם הדרמה, כנראה שהוא לא צריך להיות במע' יחסים (ואיזה מזל-  הוא לא).

כ"כ הרבה זמן הייתי שרויה ביציבות הכי גדולה שהרגשתי בחיים, כנראה. זקפתי את זה לזכות הרבה דברים, וכנראה פחות מדי לזכות הזוגיות הזו. אבל, מצד שני, יותר מדי דברים שלא אסלח עליהם. יותר מדי זלזול, הקטנה, זלזול, מילים מזלזלות, משיכת השטיח מתחת לרגליים.

ולפעמים נדמה לי שיש פה איזה סוג של פיצול- מצד אחד מה שאני מרגישה ששם- איזו אהבה איזו יציבות קרבה ביחד, מצד שני העל פני השטח. ודל מאוד על פני השטח אצלנו. מלא במריבות קטנוניות שמתעוררות שוב ושוב, בעקשות. עכשיו גם בתחושה של חנק. ואני לא מבינה את הדינמיקה בין שני הקצוות האלו ומה באמת ומה נראה לי.

כל זה לא טוב לי. לא לעשייה שמתדלדלת ולא לשלום עם עצמי ולא לשקט הנפשי ובטח לא ליציבות. אני מרגישה מעורערת, מעורערת ומפוחדת. מה יהיה אחרי?

הכאב האלים הזה, הבדידות, השגעון.

עם כל הנזק הרגשי, משהו באדם סביבי מחזיק אותי על הרגליים, שומר אותי מהסחפות לאיזה דיכאון שאין לו סוף, מכל המקומות שכ"כ קל לי להסחף לתוכם, ולאבד אותי. ואני עונה לי שגם כך אני אובדת, ולא סביר שאי פעם ימצא אותי, או אם ימצא יזהה. או בכלל יודע מי אני ובכלל מפותח רגשית מספיק, לשים לב.

יש בו איזו בגרות נעימה, מוקדמת מדי. אבל לפעמים, התבגרות מהירה של חלק אחד, משאירה את כל השאר, לא רק הרבה מאחור, אלא גם בצל. אם ההגיון התבגר אבל הרגש גווע, אין פה רווח.

בדידות ושגעון. אז אני מחכה. שאדע, שאהיה בטוחה במשהו, או שיאמר לי ללכת, או שיראה את האור.

אני רוצה משהו שיחזיק. משהו שיהיה עמיד כמו החיים שלי עם עצמי.

ברגעים האלה, בהם אני נזכרת שאחרי הכל, אני צריכה להיות לבד כדי להיות אני, כל התמונות שלי על הקיר שלו נראות כמו שקרים מרובעים קטנים.

משהו בשמיים היה נגדנו אתמול, או בעדי ואראה את זה רק בעוד חודשים. הלב שלי עלול להיות שבור, אנחנו נותנים לנו לאבד אחד את השני לתמיד.

יום שמתחיל בבוקר, כמו כל הימים, ונגמר בתהום, בעצמי קרוע, אגו פצוע, מבט מזועזע על הפנים.

אני לא רוצה לחלוק איתך שום דבר, הוא אומר לי, בפנים קרות, קשות. וחושב שאני רוצה את הכסף שלו, את הדירה שלו, את כל מה שאין לו לתת.

אני, רוצה לחזור ולחיות במקום שבו הכל נורמלי ושקט, ומציית לסטנדרטים מוכרים של מציאות.

אני כ"כ פצועה ונראה שאין דבר שיוכל לתקן.

החבר הכי טוב שלי מגיל 15 הוא היום גבר שתקן, מסוגף, ילדותי לפרקים אך נוקשה, פצוע ולא הגיוני, מדחיק עצמו מזירת המציאות בה אני חיה.

ברגע שהכל יגמר, נביט אחד על השני ולא נבין על מה הרעש. אז, כשכל אחד גילגל את הצרכים שלו חזרה לעצמו, נוכל להקשיב הקשבה שקטה ועגומה אחד לשני.

אם הייתי יכולה ללכת למקום שבו לא אלך לאיבוד. אני חושבת על כל אמצעי ההגנה שישתוללו בי כשאעבור חזרה לבית ההורים. ארגיש מושפלת, חסרת כל קרוב ל-30, ואבא שלי יקרן מתוכחה ומחשיבות עצמית לנוכח הכישלון הזה שלי, הנוסף, וידקור אותי במילים פוצעות, מתבדחות, ולא יבין אותי כמו תמיד ויגרום לי לרצות לנסוע רחוק, הכי רחוק שאפשר, ולשכוח.

ביננו ישתרר כאב שקט. אני אתגעגע לנוכחות הכלב לידי כשאני ישנה ולנוכחות המלטפת השקטה שלו סביבי. אני אחזיק את הכאב הרבה זמן ואם אתפתה למשהו זה יהיה מין מזדמן ותו לא. ארתע מרגש שאינו כאב על שלל זיקוקיו. אחזור ואומר שאני לא בנויה למערכות יחסים, שאני לא יכולה לעמוד בכאב הזה יותר, באובדן העצמי בתוך קערה ענקית של דבש.  

אהיה לבד שנתיים או שלוש והחיים ימשיכו. בסוף אשכור את הדירה שתמיד רציתי לעצמי, היא תהיה מלאה בדפים, צילומים, צבעים וגברים ללילה אחד, או ללילות חוזרים ונשנים, כי אחרי הכל, אני לא הרפתקנית בכלל.

כל בוקר כשהם ילכו הלב שלי יסדק קצת, ואני אזכר בזה שזה לא שווה את זה, אבל הנואשות לחום לא תותיר לי ברירה אחרת. זה יהיה עגום, זה תמיד עגום- כך או כך.