הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

11:30

כמה טעויות וכמה כוויות מאותו הסוג את מוכנה לספוג, והאם פעמון האזהרה שאת שומעת נובע מחששנות היתר שלך, או מהמציאות שמזהירה אותך ללמוד מנסיון- שצועקת לך בקול רם- "לא שוב".

זה הגרון שלי שנצרב, והטעות שעשית- זאת שאני לא מצליחה להבין. תיקון: לא רוצה. לא רוצה להבין יותר את המנהגים האלה, את התירוצים האלה, את הרפפטיביות שבה נוהג כל אדם קרוב בחיי.

אני מפעילה את 88 בדפדפן, המערכת עצמה רחוקה מדי, ואני לא רוצה לקום מהמיטה. אח"כ אני כושלת למטבח ומכינה צ'אי בחלב כמו שאח שלי שותה, בלי הסוכר. הוא מספר לי שקבע עם אחותו למחר, ומזמין אותי להצטרף, ואני מרגישה שאלו החיים שלו, ולא שלי, ולי יש תכניות אחרות. נאמנות כפולה- למי אתה מספר את הסודות הכי כמוסים שלך? על מי אתה יכול לסמוך?

האם הקרובים לי יכולים לסמוך עלי כמו שהייתי רוצה לסמוך עליהם? האם הם יודעים שלא אבגוד בהם, או לא מודעים לבגידותיי?

22:11

היום הזה מהול בעצב. לא עצב, סוג של דיכאון והסתגרות. התבודדות, סוג של התמודדות.

כשאני מאבדת אמון הדברים נהפכים שקופים בעיני. הממשות של האירועים וחשיבות החוטים שחיברו את הדברים האלו לחיי מתפוגגות, כלא היו כמעט.

אני מסתכלת עליו, והוא שקוף, אינו  קשור לחיי. אני חשה כיצד הימים שלי אוטמים את המציאות שלי מפני האמונה במציאות של שנינו. לא שאין לאן ללכת, רק שהכוחות שמצריכה ממני ההליכה הזאת, ההליכה והעמדת הפנים- מייגעים עד אובדן. לא חפצתי במשחק מקדים למציאות חיי. אני מסתכלת בו והוא אינו מבין אותי, מתרונן במציאות שאיני מבינה את חיווטיי אליה, ואיך לעזאזל, האמנתי כ"כ לפני זמן כה קצר. אבל הידיעה ברורה לי, ברורה ווותיקה.

הידיעה ומעברה השני הכאב, מאיים עלי ברעמים של בדידות ואובדן חשק, בעולם אפרפר.  

המשפחה שלו עוטפת אותי בחום ואיני אפילו מצטערת. אני אדישה. הוא בגד באמון שלי, ומשהו מבחינתי נגמר. כמו אבחנה חותכת בדבר הכנות שרציתי, כמו להוכיח כי אני טועה. למוסס קורים אחרונים, קטועים, של השתדלות, של היאחזות, שעוד נותרו בי, ביננו. 

אני מחליקה הרחק ממנו, הוא אינו כלול בתודעתי ואני מרגישה כי כל התהליך הזה מיותר. הילדותיות שלו מכאיבה לי ואני עומדת אילמת מול.. לא לשם כך פתחתי במערכה הזאת.  הוא אינו מרגיש את שאני חשה. הוא אינו מתרומם מעל עצמו, לפרקים ארוכים דיי, בכדי לספק לי אחיזה, בנפשו. ואני מחליקה ממנו והלאה, מסתגרת בעצמי, והוא שמבין ונעלב מעמיד פני חוזקה ויוצא את הבית בלי להביט לאחור. כמעט.

ואז אינו מתקשר. או לפחות כך נדמה לי בחלל שנותר לי לעצמי, הכבד מחוסר אמון וידיעת סוף כאילו בלתי נמנעת.

צעדים חסרי אמון, הוא מבטיח לי, לפנות בוקר כשמתייאש מהמבט העמום שבעיניי, למול הפנים שלו, קרובות מדי לשלי, והבל פיו שחורת בי את הריחוק, באותה עוצמה שבה הוא מנסה להתקרב.

23:40

אני שוכחת הכל. זה קשור להדחקה שלי בעיקר, לדעתי, זה קשור למוח המבולבל והעמוס שלי, זה קשור לפחד שלי וזה קשור לזה שדפקתי את עצמי בתיכון עם לא מעט גראס, לכדורים שנתנו לי לפני שלוש שנים (רופא המשפחה ידע מה הוא אומר כשהזהיר - "זה דופק את המוח!").

משהו בי עובד ממש כמו במומנטו, גם לטווח הקצר וגם לארוך. אני שוכחת מחשבות שהרגע היו לי- דברים שהתכוונתי לעשות, אני לא יכולה להחזיק יותר מדי מחשבות במקביל או לחלק את עצמי לכמה וכמה עיסוקים בלי לאבד כמה באמצע (אספקט של בעיית הקשב המאופיינת עצמאית שלי, מן הסתם). קשה לי לעקוב אחרי מחשבות לאורך זמן. זה מאוד אובדן זיכרון לטווח קצר עקב שימוש במריחואנה. זה לחלוטין מפורר את המרקם המחשבתי היום-יומי, הקרוב, זה לחלוטין הופך את ההתנהלות שלי להזויה (אני שוכחת הכל! אני חושבת וזה מתעופף ממני, אני לא מצליחה לשים רגע מחשבה בצד ולחזור אליה, כי היא תעלם - החלטתי להשתמש בפנקס קטן בשביל זה- אם ארשום את כל המחשבות הרגעיות והמעופפות האלו- ארוויח הרבה יותר, אתמודד ביצירתיות עם אספקט של בעית הקשב ומי יודע מה אגלה על עצמי! אהוי! פתח לקיום אחר!). אבל הטווח הקצר הוא רק מטאפורה קלילה וכביכול לא מזיקה למה שקורה אצלי בתת מודע, בזכרון לטווח הארוך, במודעות העצמית. כאמור, אני מדחיקה הכל, אני משקרת לעצמי בחינניות כדי להתמודד, כדי להתגבר על הפערים ברצף ההיסטורי שלי- כדי ליצור קוהרנטיות.

אבל התחושה היא תחושה של אמנזיה. אני שוכחת חלקים מעצמי. כן, הקושי שלי להתמודד קיצוני, אבל אני תוהה אם זה רק זה או שבאמת יש לי בעיה מוחית. אני חושבת שזה משהו שהיה פחות ברור לפני שהלעיטו אותי בקלונקס, אולי סתם נדמה לי, אבל אני בטוחה שבאיזשהי בחינה זה נהיה הרבה יותר חמור. המוח שלי והזיכרון שלי בהחלט נפגעו מאוד מכל העניין. זאת מחשבה חמורה מאוד, ומדאיגה, והנזק הזה בהחלט לא שווה את הזמן שבו ריחפתי לי בחוסר איכפתיות וחוסר חרדות למיניהן, ישנתי טוב יותר בלילה ואכלתי סרטים כל 11 שעות כשכדור החל להתפוגג. קלונקס זו נגזרת של הרואין, הוא אמר לי, והרופא משפחה אמר- "מוכרים את זה ממשאיות בשדרות ירושלים לג'אנקיז שלא הצליחו לקנות סמים". כן, זה די נורא. כן, פסיכיאטרים מאוד קלים על הדק התרופות, כן, אבא שלי צדק בכעס שלו על הפסיכיאטר.  כמו כן, אני מאבדת עניין מהר מאוד, כי אני פשוט שוכחת מה בדיוק עניין אותי במה שעשיתי (או במה שכתבתי), הכל מבוזר ומקפץ. קשה לי מאוד לחשוב על דברים לעומק (וזה מסביר למה הגעתי להתנהלות הדאואיסטית שלי, ולמה אני ממש מעדיפה לא להפעיל את המוח ומרגישה בעצם, שאני לא ממש יכולה. אהה אולי זה פאק-רגשי פזיולוגי משולב (מסובך מדי, למה להיות בן-אדם זה מסובך כ"כ).

היומיים האחרונים היו לי קשים מאוד, מהסיבות שמפורטות בפוסטים הקודמים. מה שקרה גרם לי לראות ולהבין מנקודה אחרת איכשהו, את ההדחקה שלי, את חוסר היכולת להתמודד (כן, כן, גם פה). היתה לי שיחה טובה מאוד עם חבר, מצאתי את עצמי מדברת על הכל, ואותו מבין (זה לא מובן מאליו- להבין אותי זה לא מובן מאליו, לקבל אותי זה לא מובן מאליו, שאני ארגיש נוח לאפשר את זה, זה גם לא מובן מאליו), השיחה עזרה לי ובסופה הוא קיווה בשבילי באמת שאזיז משהו בהתנהלות המדשדשת במקום שלי. אני מרגישה טוב יותר (וזה בכלל לא מובן מאליו. אני מרגישה אשמה לגבי זה, כמובן), ומהדברים של יעל שרואה אותי מבחוץ בשיחה היום (כן, כן, בפוסט הקודם) ומדפדוף אחורה בבלוג והגילוי המדהים שאת כל מה שעובר לי בראש עכשיו ונראה לי כמו גילוי מסויים כבר אמרתי בעבר, גם אם בלי להרגיש אותו דבר לגבי זה. אני מבינה יותר עד כמה אני ממש שוכחת, וזה מבהיל קצת. אני מנסה להעזר בבלוג- באיזשהו שלב היה לי די ברור שמה שאני עושה פה זה פשוט אוגדת את הזכרונות שלי, אבל אצלי- קריאה מאוחרת מעלה גילויים מדהימים בקשר לחלקים שחסרים לי מעצמי ביום-יום. אז הבלוג הוא בשבילי, מה שעושה את פרוייקט הגנום הקטגורי החדש שלי למשהו שאני עושה בשביל ההישרדות שלי, משהו שיסייע לי בשלב זה או אחר, אם לא עכשיו. נכון, יש המון קטגוריות וזה מאוד טרחני, אולי מישהו יהנה מזה חוץ ממני- הרי הבלוג הזה כ"כ ישן ועמוס, זה יעשה קצת סדר ואולי יעשה את חווית הקריאה של מישהו טובה יותר. בכל מקרה לקח לי הרבה זמן, ומיינתי ותייגתי עד כה בערך חודש וקצת, אמשיך בהמשך, לא יכולתי לקרוא יותר מעצמי וכבר נהיה בוקר, אבל גיליתי כמה דברים שהדהים אותי שחשבתי כבר (והספקתי והצלחתי לשכוח מזה..). די גאוניות התגיות האלו. זה יוצר הצלבה מאוד מאוד מעניינת, ואפיון מוצלח.

כמובן שאני כבר לא ממש זוכרת על מה רציתי לכתוב. והאמת, אני מתחילה להשתכנע שמשהו ממש לא בסדר עם הפעילות של המוח שלי. אני חושבת שמעולם הייתי כ"כ מנותקת ולא מבחירה מהמציאות סביבי. אמנם הקושי הרגשי גדול- אבל בכל זאת. נושא לבירור.

עיקר הדברים שהקשו עלי ביממה האחרונה-  הפחד שבן זוגי לשעבר לא ידבר איתי שוב לעולם, הפחד שהפגיעה שפגעתי בו לא ניתנת לסליחה או גישור, אשמה עצמית על כך וייסורים לרוב, שפיטה עצמית חריפה, ייסורים, עוד ייסורים, התייפחות מופרעת שגמלה לי בעיניים כואבות, עפעפיים נפוחים, כאב סינוסים עז ושפשפת טישו בתחתית הנחיריים. ההורים שלי קיבלו את זה לא כ"כ טוב (אמא שלי פחדה מרילפס לדיכאון הקודם שלי לפני שלוש שנים, התרגזה בטענה שאני לא מדברת בהגיון ועזבה, אבא שלי צרח עלי). הפחד שלא אצליח לעולם להיות בזוגיות, הפחד שאני רק מאמללת את האנשים שמתקרבים אלי, שאני לא מצליחה לעמוד בערכים שלי עצמי.

אני לא יודעת מה יהיה. אני מקווה שמשהו, קצת קצת, ישתפר. השיחה עם ק' היתה נהדרת ממש, והסכמנו על אט-אט. ראיתי בבירור את מצב הדברים. הפתרון הקל והקרוב ביותר למצב המסויים שבו החיים שלי תקועים (בפאזה מסויימת)- הוא זה שלא מחדש כביכול שום דבר- לסיים את התואר ואת ההתמחות ובחינות הלשכה. אח"כ לא כ"כ משנה. הוא אמר לי- ק'- תעשי דבר דבר. והפתיע אותי עם ראייה עמוקה של המציאות, שלא חשבתי שיש לו. אולי אני נותנת פחות מדי קרדיט לכולם, בעיקר כי בגלל הנתק שלי והשנים שבהן הייתי עוד יותר מנותקת, אין לי מושג מה עובר בראש של כל האנשים, אני לא יודעת איפה זה בעיקר אני ואיפה זה די קונבנציונאלי. מה שעושה אותי מאוד נאיבית, ומוקסמת משטויות גמורות שנראות לי כמו הפתעה אדירה.

החודש העברי שלי התחיל היום. זה מרגש אותי כמו שזה ריגש אותי כשהייתי קטנה.

ברדיו אמרו שיום-הולדת (38) לקיילי מינוג היום- שהייתה אלילת ילדותי, וזה אומר שגם לבת-דודה של אמא שלי יש יום-הולדת (36) היום, והיא היתה מודל החיקוי הראשון המודע שלי, ביסודי (אבל נדמה לי שיש לה יום-הולדת ב-29, דווקא. מוזר, כשהייתי קטנה חשבתי שזה הכי מגניב בעולם שיש להן יום-הולדת באותו יום. כמה גרוע שאם לא היו אומרים ברדיו, לא הייתי זוכרת את היום-הולדת שלה בכלל). גם לאיאן פלמינג (כותב ג'יימס בונד) יש יום-הולדת היום, או היה יכול, אם הוא לא היה נולד לפני 96 שנה, אבל זה פחות מעניין אותי.

האלבומים ששמעתי הלילה ב-88FM  ויורדים עכשיו- the eals- beautiful freak - מומלץ! אתם בטח מכירים את 'נובוקיין פור דה סול' שלהם, אישית לא שמעתי אף שיר אחר, והאלבום הפתיע אותי. הזדהיתי איתו מאוד, המילים נהדרות. "האיש שראה הכל" הראשון הקאלטי של רוקפור, ומי שלא אוחז בו שילך על זה כבר, זה דיסק נהדר שאני מאוד אוהבת ולא ברור איך הוא לא נמצא בארסנל שלי.  

working class hero של ג'ון לנון, שמעולם לא שמעתי בעבר והוא מצויין (השיר, לא מכירה את האלבום כולו, אבל הוא יורד, יורד).

הדבר הכי מגוחך ששמעתי לאחרונה, עכשיו, ברדיו: הפרסומת של דיסקונט לחשבון חיסכון למונדיאל הבא בעוד 4 שנים. אני לא מתכוונת לזלזל בכל מי ששואף להגיע למונדיאל הבא- אני מזלזלת בדיסקונט, בפרסומאות הגרועה שלהם, ובנסיון גרוע במיוחד לפנות למכנה משותף. נו באמת.

גם הפרסומת עם רבקה מיכאלי לאחוזת צהלה (החדשה מבית אחוזות רובינשטיין, כן כן) - בית אבות לעשירים, איומה, ואתנוצנטרית נוראה.

השיר שלי ברדיו, איזה כיף (התחלתי לבכות, כצפוי).

אולי ריטאלין לא כ"כ טוב לדיכאון שלי, בכל זאת.  זה מצחיק, לא ייחסתי לזה חשיבות, הרגשתי חזקה מאוד, אפילו שהכדור שיפר בהחלט את מצב רוחי שהיה ירוד ממש לכמה ימים לאחרונה. לא חשבתי שזה יכול להשפיע עלי ככה, ואולי זה באמת לא קשור. אי אפשר לדעת עם דיכאון, פשוט אי אפשר לדעת מה בדיוק מעורר את זה וגורם לך להגיב כמו שאתה מגיב. הכימיה? האירועים? הרגש? איזה שילוב בינהם?

ומה העניין עם חסימת החקיקה השיפוטית של בג"צ כדי לחסום איחוד משפחות? רציתי לכתוב על זה כבר לפני כמה ימים כשקראתי על המכתב של ברק בהארץ, ועל התגובה (פוי!) שנגררה אחריו (וזאת לא התגובה שרציתי להראות אלא את התגובות מהכנסת על הרצון להכניס תוספת עוקפת בג"צ לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שתמנע מבג"צ לפסול את התיקון המתוכנן לחוק האזרחות שימנע את איחוד המשפחות, אבל כמו גם הכתבה על המכתב של ברק- היא עברה לארכיון ולא ניתן לראות אותה ללא תשלום). זה דבר שאולי היה יכול להיות לגיטימי אם הסיבות לא היו קלוקלות כ"כ, ואם לא היה כזה צורך במדינה הזאת לביקורת שיפוטית ולחקיקה שיפוטית שיזיזו משהו לכיוון אנושי יותר. ברק לא הגה את זה שהכל "הכל שפיט" סתם ("אפילו הכיבוש" אבא שלי אמר). מה לעזאזל הולך בכנסת, איך כ"כ הרבה כסף הולך לשם, וכלום לא קורה. אולי אני לא מבינה כלום, אבל כמו שזה נראה מפה, יש שם חוסר יעילות משווע. במקום הכתבה מצאתי ראיון משעשע עם הש' חשין הפורש משלשום. אני לא מסכימה עם דעתו על מניעת איחוד המשפחות, אבל הטיעון שלו הגיוני מאוד, ואנושי, לעומת התגובה ההיסטרית, הבהמית והגזענית מלמעלה.

אם כבר הארץ, קצת על משהו שנדמה לי שקשה לרובנו לא להרגיש איתו בבית. וידאו באינטרנט ולוסט- אבודים אך נמצאים ברשת (ואם כבר לוסט, שני הפרקים האחרונים לעונה שודרו לפני כמה ימים, ואפילו ירדו אצלי. עוד לא ראיתי). ומשהו מאוד מרגש- מהקפטן של הארץ, מה ש-MySpace עושה למוזיקה בעולם- כוכב הרדיו מת שנית.  (כן, אני יודעת שאני האחרונה שמגלה כל דבר, אמרתם את זה כבר כשכתבתי על פנדורה).

בנוסף, עוד רעידת אדמה, שטח היערות הצטמצם באחוז בעשור האחרון וביום שלישי יהיה שרב, אבוי.

אני חושבת על כל הדברים שאני עושה. הדברים שאני מייחסת להם חשיבות, וכל אלו שלא.

יעל אמרה- אני יודעת. אני יודעת את כל זה. אני רואה את זה. את רגישה בצורה קיצונית, מבל הבחינות. את פשוט לא מסוגלת להכיל את הכל. את אמרת כבר מזמן, ואת לא זוכרת- זה כ"כ כואב, ואני בוחרת לא להתמודד עם זה, אני לא יכולה, אז אני שוכחת עכשיו. אחרת אתמוטט.

יעל אומרת- לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד. זאת הדרך שלך. כן, יש בך צדדים לא טובים, כן, לפעמים הצורך לברוח מעורר התנהגויות שליליות- אבל זה לא מי שאת. תסתכלי- היא אומרת לי- תראי איך את מגיבה כשמישהו אחר נפגע. אני, היא אומרת, מגיעה למצבים האלה רק כשאני בוכה על עצמי, תראי איך את בוכה עליו, תראי מה את אומרת- "אני לא יכולה לחיות עם זה שפגעתי בו". איך את יכולה להגיד שאת לא בן אדם טוב?

זה לא שווה שום דבר, אני אומרת לה, מייבבת, נכון יותר. זה לא שווה כלום- תראי איך אני חיה, תראי מה אני עושה. תראי את הגברים האלה, אני עושה להם את המוות והם נשארים איתי כדי לא לפגוע בי, גם הם לא יכולים לשאת את הכאב. וזה לא בסדר- ועם עצמי הייתי יכולה לחיות, איכשהו, אני מבינה את עצמי, בקושי, אני רגילה לפסיכוזות שהקושי שלי להרגיש, לכאוב, להתמודד- מעורר, אני יודעת שאני לא מודעת חלק גדול מהזמן אבל בורחת כל הזמן- כ"כ מהר, מקיפה את עצמי בכ"כ הרבה, מפעילה שרירים שאנשים נוטים לא להשתמש בהם, כדי לאהוב ולאהוב ולאהוב, ולמצוא לעצמי גאולה וקבלה, ולפחות חום. משהו שינחם מהקושי הזה, מהשברון. מהעובדה שדברים לא מסתדרים, ולא משנה כמה אני מנסה. ואני מנסה- עד כמה שהיכולת שלי לראות את המציאות מוגבלת במצבי דחק, עד כמה שאני לא מצליחה להכיל את הכל ולהשאר לעמוד. הכל כואב לי מדי. אבא שלי שואל למה כ"כ קשה לי, מה כ"כ קשה, הוא אומר- איך זה שהכל כ"כ קשה לך כל הזמן? הוא באמת לא מבין, או לא רוצה להבין. הוא חושב שזה פינוק, הוא מאמין שאם אעשה כך וכך דברים מסויימים, הכל יהיה שונה. הוא לא יודע איך להוציא אותי מזה, אז צועק- תראי איך את מייללת ולא יכול להסתכל לי בעיניים. הכל כואב לי, הכל נכנס ומכאיב לי, אני לא חושבת שזה פינוק. זה חוסר יכולת לשים ביני לבין המציאות חוצץ, להגיד פה אני, או עכשיו אני וזה יותר חשוב- אני לא מסוגלת לשים את עצמי לפני אנשים אחרים מבחינת הרגשה, לא אומרת לעצמי שאני יותר חשובה, או נקודת המבט שלי. אני לא מאמינה בזה. ובכלל, אני לא מאמינה באגו, או אישיות כמשהו אבסולוטי, או בעדיפות של מישהו על פני מישהו אחר. למעט כשאני מאמינה שאני מחזיקה בטוב האבסולוטי, ואז אני יוצאת למלחמות חורמה, מתוך האהבה האיומה שלי, שאני לא מצליחה להכיל בשקט. אני רוצה להציל את האהוב, אני מנסה לשכנע אותו, אני נלחמת כדי שיקשיב, ותמיד למי שלא יכול להקשיב למלחמות. אני מגיעה למצבי קצה, לייאוש, לאפיסת כוחות, אני הופכת למפלצת על מזבח הנסיון שלי לעזור, בכח.

מצד שני, אני בורחת. מתנהגת בצורה אתנוצנטרית להחריד, אגואיסטית, חיה חיים כפולים, מסתירה, משקרת ללא הרף לאנשים שאיתם אני צריכה להיות כנה, כדי להגן עליהם, כדי להגן עלי. כדי לאפשר להם לחיות טוב יותר לידי, כדי לא להודות במציאות הדברים כמו שהיא. כדי שלא יחשבו עלי את המחשבות שאני לא יכולה להכיל על עצמי. כדי שהדברים לא יהיו כמו שהם באמת. אני מחזיקה במערכת עמוקה של מניפולטיביות, של שקרנות עצמית, של הסתרה- כדי להצליח להתקיים ולהיות בסדר, בעיני הסביבה. זה מתחיל בהורים שלי, אני מניחה, מולם מעולם לא היה לי האומץ פשוט להיות מי שאני, ועקב נסיבות כאלו ואחרות התגלגלתי שוב ושוב לחזור לבית שלהם, כל פעם בתירוץ אחר- בעיקר נסיבות כלכליות. והעובדה שאני מרשה לעצמי להשאר במצב הזה, אומרת שאני לא באמת רוצה ללכת. אני רוצה ללכת- כ"כ רוצה להשתחרר, אבל מרגישה לא בסדר עם זה, לא בסדר לסובב את הגב בלי לפתור. 

כואב לי הראש.

אחי ביקש ממני שאמסור את הגיטרה שלו לתיקון אי שם במרכז העיר. מותח המיתר הרביעי מסתובב על ריק, הוא הדגים לי, כמה פעמים. שלא יחליפו מיתרים, אמר, הם חדשים, וגרר את הגיטרה בתוך נרתיק הרבה יותר מוצלח ממה שלי היה כשלי היתה גיטרה, שלימים הפכה לגיטרה הראשונה שלו, אל תוך החדר שלי והשעין אותה על הארון.

מחר הם רוצים לנסוע לכינרת והוא רוצה לקחת אותה איתו.

הוא נגן מוכשר, אחי, וירטואוז אולי. הוא שבר את הזרת יומיים לפני שהתגייס וסבל מסחבת ואבחונים שגויים וחוסר טיפול במשך שנתיים, היא לא התאחתה טוב והתנועה שלה קצת מוגבלת והוא אומר שזה מגביל את הנגינה שלו.

למד נגינה קלאסית וספרדית בקונסרבטוריון, הרבה יותר טוב ממני, שלמדתי אצל איזה גיטריסט שנראה לי ממש מגניב בתיכון ושאלנו אם מלמד נגינה אחרי איזו הופעה. כל מה שלמדתי היה איזה שני שירים וקצת סולמות שלא היה לי כח אליהם. עדיין, אני די טובה בלאלתר בלי לדעת מה אני עושה ונראה לי שמתישהו אלמד קצת יותר ברצינות.

הגור עדיין עושה את כל הדברים שגורים עושים, ישן ונהיה רעב ובוכה, ורוצה מגע ואז נרדם וישן עד שנהיה רעב שוב. אבל הוא חזק וגדל טיפה כל יום וזה טוב.

אני לעומת זאת תמהה לנוכח התחרפנות הגוף שלי. חולשה וכאבים חדים לעת ליל, אולי יותר מדי סיגריות ואלכוהול, אולי פשוט הגיע הזמן לפסק זמן מהרעש הזה.

לא רציתי להחריד כלבים מרבצם, ולשנות משהו במרקם עם האקס, ובטח לא להכניס רגש חדש לתמונה. במיוחד בסיטואציה כ"כ מייאשת שאפילו אם תוכל להשתנות, אני לא רואה את הדרך ובטח אין לי סבלנות אליה.

זה לא נעים לי, והכל מרגיש כ"כ חלקלק, שניה של תשומת לב לכיוון הלא נכון וכל העצב הזה נופל עלי שוב ואני לא יודעת לאן לברוח ממנו, או איך לטפל בו, חוץ מרוטינת השכחה הידועה מראש שלי. אז אני שוכחת, וכאילו זה לא התקיים מעולם, ומעשנת יותר מדי ושותה הרבה יותר מכרגיל, וחולמת חלומות מוזרים, ומרגישה לא כ"כ טוב בכל מה שקשור ללהרגיש. פשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה, איתו, ועם העובדה שהוא תמיד שם, אותו הדבר בדיוק, וכשאנחנו מתקרבים זה כאילו מעולם לא התרחקתי, כמו אחרי כל אחד מהריבים שלנו, מן רוטינה נעימה ומייאשת תמיד בסופו של דבר. כי מה כבר יצא מזה? אבל כל האהבה הזאת, היא בטח לא לחינם וזה מתסכל. מתסכל ולא מספיק. לא רוצה לחיות ככה ולא מעיזה להאמין שיותר מזה באמת קיים. מן תרבות חסך, והשלמה, וקבלת המציאות- כל מציאות שהיא. להסתפק במה שיש, לקחת את זה כמו שזה, לא לשפוט. הרבה יותר קל כך, אבל הרגשות בועטים בבטן, תמיד. תמיד התעוררות וכבר אי אפשר לדעת לתוך מה.

יוזף דיבר איתי על אוספנסקי, שלח לינק למשהו שקרא, וחשבתי, אולי אפתח את הספר שלא סיימתי או שלא ממש התחלתי. אולי מלקרוא את המודעות המושכלת, האינטלקטואלית יותר מכל השאנטי באנטי שמאוס עלי, כל הרוחניות החומרית בכאילו באמת צריך את כל זה כדי לדעת משהו על העולם, אולי מתוך הייאוש והמצוקה השקטה של עכשיו, משהו יזוז.

אני הולכת למסור את הגיטרה לתיקון.

אחה"צ נעימים שיהיו לכם.

זה היה לילה מוזר.

את רובו ביליתי די שיכורה ליד האקס, שיכור גם הוא, רוצה שהוא ירצה אותי גם ולא יודעת אם הוא לא רוצה או נבוך מול החברים שלו. יותר מדי מחשבות בעניין הזה לא יעשו לי טוב. כשהתעוררתי נזכרתי בסיוטים שהיו לי, אפילו לפני שנפרדנו- שהוא לא רוצה אותי פתאום ואדיש אלי לחלוטין. התחושה לא נעימה.

בסה"כ היה אוכל טוב, ומוזיקה טובה ופרצופים מוכרים ואלכוהול וצחוקים.

אחרי ישנתי 12 שעות כמעט.

ההורים שלי הביאו הביתה חתלתול, בן שבועיים לערך. הם מאכילים חתולים במשרד שלהם ושלשום כולם נעלמו, יתכן שהורעלו. החתלתול הזה נשאר בלי אמא ועכשיו הוא פה, יונק מבקבוקון קטן פורמולה לתינוקות וצווח הרבה, ונרגע רק כשמחזיקים אותו. שאר החתולים בבית משתגעים מכעס וקנאה, ונוהמים ומייללים, והכל הרבה פחות רגוע מבדרך כלל.

אני עייפה.

תוספת מאוחרת: זו היתה גורה. לצערי, זה קרה. וזה כאב נורא.

אני שותה את הבירה שלי לבד מול המחשב, וחייבת להודות שאני קצת שיכורה.

כשאני מסיימת ללמוד כל יום כבר נהיה כ"כ מאוחר שאף אחד לא ער ובטח אף אחד לא ער לצאת איתי מהבית.

אני מכריחה את עצמי לקרוא 50 עמודים של אנגלית משפטית כל יום וביום האולי חמישי ברצף אני מרגישה שאני חייבת לנקות את הראש.

ראיתי את הפרקים שלא הספקתי לראות, של גילמור ומגרש ביתי ועקרות בית נואשות. שתיתי בקבוק של גולדסטאר ופחית של הייניקן כי זה מה שהיה במקרר. מצאתי בארון עוד בקבוק גולדסטאר ובקבוק טובורג ודחפתי למקרר ליתר בטחון.

כל מיני דברים קרו בזמן האחרון. דברים שקצת קשה לי להתמודד איתם. אנשים ישנים צפו פתאום, בלי סיבה מיוחדת. הופיעו בלי לרצות וזה שרצה פחד מדי מכדי להמשיך.

העניינים האלה גרמו לי להיות מאוד מעורערת, ולכאוב הרבה. זה היה אולי מיותר אבל הרגיש כאילו מחוץ לשליטתי. כאב של פרידה אחז בי וזה היה פשוט גדול עלי.

אני מנסה להחליט את ההחלטות שלי נכון.

יודעת שאם אמשיך כך הפתח שלי לבן זוג שלי לשעבר יסגר (תוספת מאוחרת 28.5.06 4:30am: כן, טוב, לא ממש הבנתי את זה ממש אז, מסתבר) לגמרי ועדיין- למרות שהייתי רוצה להיות מסוגלת לראות בו סוג של בית- אני לא מסוגלת לחזור. אני לא רוצה והמחשבה הזו מייסרת אותי, בעיקר כי אני אני בטוחה שמתישהו בעתיד אתגעגע לזה ואצטער שלא ניצלתי את הקרבה שהיתה. כי אני יודעת שכשאזכר תהיה שם מישהי אחרת  שתגור בדירה שלו, שתוריד את הכלב שלי.

זה לא מדבר אלי, עכשיו, לא משנה כמה אנסה להקשיב. המציאות בצד שלו של המגרש לא משמיעה קול. אם הוא היה נאבק עלי אפילו קצת אולי הכל היה אחר, אבל הוא לא מוציא הגה. אולי בעולם שלו זה בסדר לתת לדברים לקרות, זה לא משנה אם אנשים אחרים יודעים מה אתה מרגיש כלפיהם או לא.  זה בסדר פשוט להשען אחורה ולהסתכל על העולם מסתובב, על אנשים עושים את הבחירות שלהם ולשמור את הכאבים שלך לעצמך. בעולם שלי זה לא כך. בעולם שלי אני צריכה להגיד לכל האנשים שאני אוהבת שאני אוהבת אותם. אני צריכה להלחם על כל פיסת אלוהים שיכולה להיות שלי כי הכל כ"כ בר חלוף. כי אני עוברת בתוך הלבד הזה, והסיטואציות מתחלפות. וכשאני לבד זמן ארוך מדי אני נזכרת בכל מה שהיה לי, ולא מבינה איך עזבתי. יום אחד לא אדע איך עזבתי אותו. ואם לא יהיה יום כזה, מה הקשר שלנו היה שווה? אם יכולתי ללכת ממנו בלי לבכות- במשך שבועות, בלי לרצות לחזור, בלי שהלב שלי ישבר לגמרי. בלי להצטער.

אני רוצה שיום אחד הדברים האלה יחזרו לתודעה שלי. לא דברים שהיו לפני שנים, לא אהבות ישנות שמצאו אהבה אחרת, לא אנשים ישנים כמו הילדות שלי, הוא. הוא שישנתי איתו לפני שלושה חודשים ויום ואז הלכתי לחפש דירות לעצמי.

לפני שלושה חודשים היה הלילה הראשון שלי פה.

לא החלטנו על עזיבה. דיברנו על זה אבל הלילה הזה היה מפתיע. התקשרתי ואמרתי שאני לא חוזרת. הוא היה מופתע ואמר שזו בחירה שלי. זאת היתה הבחירה שלי.

הזמן הזה שעבר כאילו לא עבר. שלושה חודשים? זה המון! זה המון ומרגיש כאילו עברו כמה ימים ולרגע הסתכלתי לצד השני.

וזה כזה מסריח.

והייתי מעדיפה להיות שבורה, רק להרגיש משהו, חוץ מכל הרוחות הישנות האלה שמסתחררות לי מעל למיטה. הייתי רוצה לאהוב את האיש שאוהב אותי. האיש שרציתי להתחתן איתו לפני כמה חודשים. זה שחשבתי שלידו אני צריכה להשאר.

זה שנגמר לי לפני שהספקתי לחשוב על זה.

הייתי רוצה להיות שלמה עם משהו שלעולם לא יכולתי להיות שלמה איתו. וזאת לא אשמתי. זה פשוט נגמר, וזה מרגיש כאילו כן אשמתי ובעיקר לא מרגיש בכלל. כ"כ רחוק.

i'm gonna stop being scared

of what happens when i say what i think

i'm gonna stand up and be brave about it

look who i am

...

what am i doing here ... how will it end

kathryn williams/what am i doing here/dog leap stairs- 1999

ואני מרגישה כ"כ אשמה שעזבתי אותו, ויודעת שהוא אוהב אותי ויקבל אותי בחזרה.

ומרגישה כ"כ רע כי אני לא רוצה לחזור, ולא יכולה לנשום שם, לידו, אבל אני יודעת שאני אוהבת אותו, רק רוצה להיות רחוקה מזה עכשיו. והוא לא מבין אותי ולעולם לא יבין (תוספת מאוחרת 2: גם זה קיבל טוויסט חזק ונורא יותר בהמשך), אולי, על מה לעזאזל אני מדברת, ולמה כדאי לו להפסיק לעשן, ומה לא בסדר עם מה שהוא עושה, ולמה אני לא שם יותר, ולמה אנשים מבוגרים צריכים לנהל שיחות מבוגרות כדי להרגיש שפויים וזה לא הכל רק סמים ומשחקים לפלייסטיישן והופעות. ואיך לקרוא את כל העיתון כל בוקר זה לא לחיות בעולם ואיך הרעיונות שלו לא נכונים אבל אף אחד לא יכול לשכנע אותו להסתכל על דברים אחרת. למה הגישה שלו מעייפת וגם כך הוא מסטול מדי תמיד מכדי שאקח שום דבר ברצינות. ואיך הוא שוכח הכל, את כל מה שהוא אמר כשהפסיק לעשן כשחשב שהוא הולך למות מאיזה קוצר נשימה. הוא אמר שאני הדבר הכי חשוב בחיים שלו, ולרגע אחד זה היה הדבר הנכון.

אני עייפה והייתי רוצה שהכל ינזל למקום הנכון, בלי הזמן שיזיז את הדברים לאט לאט לשם. הייתי רוצה להתעורר ולהרגיש שלמה ובטוחה ויודעת ולא מקוטעת לפרגמנטים ובלי שליטה על הרגשות המסתחררים שלי ולהצטער על הכל כ"כ כל הזמן.

הייתי רוצה ללכת לישון ולהתעורר מבוגרת יותר. הזמן יעוף מעלי כשאשן והלב שלי יחלים, ואראה את הדברים כמו שצריך לראות אותם, ואבין את הדברים כמו שאוכל להבין אותם רק בעוד זמן וריחוק רגשי.

הייתי רוצה להתעורר לדברים שיהיו אחרת. אליו שהפסיק לעשן והבין את הדברים סוף סוף. אל אהבה גדולה שיכולה להכיל אותי ולא לכל הלבד הזה.

אני באמת לא יודעת למה, נכנסתי עכשיו לתיקיה של כל הדברים הישנים שכתבתי פעם. נכנסתי וראיתי שוב את התיקיות מסודרות לפי שמות. היו הרבה אנשים ב-2003. היו בי הרבה אהבות גדולות ומיינתי את הכתוב לפי תיקיות.

חשבתי על הסיפורים שפעם הייתי כותבת, או יותר נכון קטעי הפרוזה ונכנסתי לתיקיה הזו. היו שם דברים שמעולם לא פרסמתי ובעיקר שכחתי שכתבתי והם היו לא רעים בכלל.

קראתי את הסיפור על בלוקי, החתולה שמתה לנו לפני שלוש שנים והעיניים התמלאו לי דמעות אבל רק אחת נפלה.

אח"כ בדקתי שוב את התיקיה שלך. קראתי את כל המכתבים שלנו. כל מה שכתבת, בין שמתגעגעת ובין שכואבת או מדוכאת נורא. אומרת שאת אוהבת ומנתקת איתי קשר שוב ושוב ואומרת לעצמך במקומי לא להיות כ"כ מלודרמטית. קראתי את מה שעניתי לך, וניסיתי להרגיש את עצמי ולא הצלחתי.

אחרי שקראתי הכל קמתי למטבח לחמם לי אוכל. לא אכלתי היום כלום, רק עישנתי הרבה ושתיתי הרבה מים אחרי שתי כוסות הקפה ששתיתי בצהריים בחוץ. שמתי לב שהעיניים שלי כבדות, מלאות דמעות אולי. לא בכיתי כך שזה הסבר הגיוני לתחושה המוזרה הזו בעיניים. מרגיש כאילו בכיתי הרבה או אולי רציתי.

היתה לי תחושה פתאום של משהו שהיה פעם, והרגשתי צורך לכתוב לך שוב באותה הצורה. עכשיו אני יודעת שלא תביני את זה, את והזוגיות המאושרת שלך בסוף העולם, את וחשבון הבנק המצומק שלכן ואפילו אין לך כסף לבגדים, כתבת לי. והרגשתי נורא. לכתוב לך כך סתם ולהלחיץ אותה ולנסות לחשוב מה תחשבו על זה והידיעה שלא תביני היתה הכי קשה. את לא זוכרת וזה בסדר. במכתבים כתבת הרבה על מה שיבוא פעם. מתישהו בעתיד, קרקע יותר בטוחה, מתישהו יהיה לך מה לתת, מתישהו נשתה יחד קפה ונעשן אולי איזו סיגריה. מתישהו.

מדהים איך משהו שהיה כ"כ יקר לשתינו פעם פשוט לא קיים יותר. מה שהיה הכי חזק מהכל היה התחושה הזו שחיברה אותנו. אמרת שזה מזכיר לך תחושות של בתוך הרחם, של טרום-הוויה. אז כן, נורא בשבילי ומכווץ לי את הקרביים לדעת שאת כבר לא שם. אני חושבת אולי מתישהו הזוגיות שלך תהיה ותיקה מספיק ובטוחה בכך שהיא לא נעלמת לשום מקום שתוכלי להרגיש משהו ממה שהיה לנו פעם שוב. רק שתהיי שם בצד השני של המיילים, אפילו לא בשפורפרת הטלפון.

אני יודעת איך זה זוגיות. איפשהו העולם הישן נעלם כמעט לגמרי. אני בדר"כ משתגעת אחרי תקופה מגעגועים לעצמי ושם גם כל הקשרים שלי מסתיימים, אבל אני מניחה שאם לא מסיימים קשר שם אלא ממשיכים אותו מתישהו מגיעים לשלמות עם עצמך בתוך זוגיות ודברים שאולי נכנסו לסוג של תרדמת תאים אפורים בגלל עוצמת הזוגיות החדשה מתעוררים שוב לאט. לא באמת אפשר לחיות בלעדיהם, זה מה שאני חושבת.

כ"כ הרבה עבר. אני חושבת על מי שהייתי אז, כשאהבת אותי. זו לא מי שאני היום. אני יודעת שמה שהיה לנו היה אבוד מראש ובכ"ז אני אפילו לא יודעת למה בדיוק אבל אני מתגעגעת. יש מקום שהיה שלך איפשהו במורד הגרון אל החזה והוא מתכווץ חזק. הוא מתכווץ ואפילו לא טורח לומר לי עבור מה בדיוק ואיך קוראים לדבר שחסר לו בכלל.

אולי כי היית היחידה שלי, המעמד שלך תמיד נשמר. איחלת לי באחד המכתבים האחרונים שיהיו לי נשים טובות מזה. כמעט התנצלת שהיית הראשונה ואמרת שאולי תשתפרי מתישהו, בשבילי.

מצחיק לחשוב על המילים שלנו, על הדברים שנראו עיקר כי עכשיו הכל נראה כמו משובת נעורים.

את בזוגיות ארוכה ומרגישה מה שהיית צריכה להרגיש בחיים שלך כבר לפני הרבה שנים.

אני מתגעגעת מאוד וצורב לי מאוד שאת אפילו לא יכולה לענות או מרשה לעצמך להרגיש, או יותר גרוע- כבר לא מרגישה כלום בכלל אחרי כל ההבטחות והמילים הגדולות שנראו לנו נצחיות מאוד. כמו אהבה ראשונה אמרת, כך הרגשת וזה היה מצחיק כי זאת היתה האהבה הראשונה שלי, לא שלך.

אבל, יותר מהאפשרות שלעולם לא תזכרי או תעני לי, אני חושבת שאני מפחדת שיהיה לך רע שוב. ברגע שכבר לא תהיי בזוגיות הזאת, ברגע שהעולם יוכל להתנכל לך שוב. אז אני מקווה שתשארי שם ותהיי מאושרת כי לקרוא את המילים שלך הזכיר לי כמה רע היה לך, כמה כתבת שוב ושוב שהמוות לא נפרד ממך ואני התעקשתי לא לדבר על זה כי היה כ"כ קשה לדאוג לך כ"כ.

קר נורא היום. נראה כאילו שמשי אבל קר.

אני מעשנת הרבה יותר ממה שתכננתי. הקופסאות נגמרות לי ואני לא שמה לב איך, בדיוק.

מהרגע בו הרשיתי לאבא שלי לראות אותי מעשנת בבית-קפה, לאחריו הוא סיפר לאמא שלי והכל נהיה נינוח, אני כבר לא סופרת את הסיגריות שלי, והן לא מלוות בהתחמקות חשאית למרפסת. אבא שלי מעשן הרבה וזה בטח עושה משהו, וגם יצאתי הרבה לאחרונה, ואיכשהו בחוץ יש מן תמריץ כזה לעשן.

אני מקשיבה לנוליטה של קרן אן*. קר לי קצת בגב. החתול מיילל.

אני צריכה להפסיק לעשן. אולי אעשה את זה.

הזנחתי את הכושר שלי לאחרונה, ואתמול אפילו פתחתי שקית של במבה. מטופש כי האימונים שלי הניבו תוצאות מצויינות.

אני מפחדת שלא אספיק לעמוד בלוח הזמנים שלי. עכשיו אחרי שלוש שנים, אני באמת חייבת לעמוד בלוח זמנים, והכל מתוכנן לפיו. לא יקרה כלום אם לא אעמוד בו, רק סחבת וסיבוך, תחושה של כשלון, שוב, והרבה גילט טריפס מההורים. "מסתבר שאת בכיתה ח'", כתב לי מישהו כשאמרתי שאשלח לו משהו מאוחר יותר כי אבא שלי כועס ולא מפנה לי את המחשב דווקא. כיתה ח' היתה מזמן.

היא היתה נבוכה אתמול. נבוכה ומתביישת. לא עצמה היותר זורמת ובעיקר זורמת לכיווני כמו פעם. ישבתי איתה על הספה בחוץ וניסיתי לחשוב עלינו בתור סתם שתי חברות, זה לא הסתדר.

אנחנו רגילים לחשוב על מה שאנחנו רגילים אליו. אני רגילה לגברים וזה פשוט מוזר מאוד.

אחה"צ קודרים ונעימים לכולם.

ומאוד רוצה ללמוד צרפתית.

לפעמים אני רוצה להגיד לך, תרגע, זה לא משנה.

אני נהנית, אתה יודע, מהרגעים האלה שלנו, אבל אני יודעת איך הם גורמים לי להרגיש, ואני יודעת מה הרגשות שלי גורמים לך.

אתה נלחץ. אתה תמיד נלחץ, כבר שנים על שנים שאתה נלחץ. ותמיד, אנחנו חוזרים על אותה הרוטינה, מבלים ערב ואז לילה, מדברים הרבה, גומעים מרחק של שנתיים בכמה שעות, נהנים מהאהבה שלנו שמזכירה את עצמה כל פעם כשאנחנו נפגשים, זו שאנחנו לא צריכים לנקוף אצבע בשבילה, זו ששם.

הכל מוכר ונעים איתך. רוב הזמן, לפחות. יעל שונאת אותך, אתה יודע. היא אומרת שהיית אכזרי אליה בתיכון, שבגללך ובגלל החברים שלך עברה עליה שנה איומה. אני אומרת- כן, אתה מלא פוזה וקצת קשה לעיכול למי שסובל מבטחון עצמי נמוך. היא מהנהנת בהסכמה רוויה בטינה, שאנחנו שומרים רק לאלו שצחקו עלינו בתיכון מספיק, כדי שלא נשכח לעולם.

גם עלי עברו שנים נוראות בתיכון, במישרין ובעקיפין, גם בגללך. אבל הזמן ההוא מת מזמן, רק אני עוד מצטטת את החיים שהיו לנו אז ואתם מסתכלים עלי בהפתעה ואתה אומר שמתישהו יצטרכו מישהו שיכתוב את ההיסטוריה, וזו בטח תהיה אני.

אני שואלת אותך מה אתה רוצה ואיכשהו אתה אף פעם לא עונה לי. רק מנסה להעלים את כל השדים הישנים שעוטפים אותך בעיני. אתה מסביר לי שזה לא נכון, שלא כך אתה רואה אותי או את הדברים, אתה אומר לי שאתה אוהב אותי, שאני חשובה לך, שאנחנו חברים טובים. 

אני יודעת שאתה מתכוון לזה כמו שאני יודעת שקשה לך, זה לא בהכרח נעים לי. אני יכולה להבין את זה.

אני אומרת, אתה יודע שזה ימשיך כך עד שאחד מאיתנו יתחתן והכל יגמר. המחשבה הזאת מפחידה אותי קצת. הכל יגמר. פשוט כך, לא עוד. אנחנו כבר לא כ"כ צעירים אתה יודע, מתישהו, מישהו מאיתנו יתחתן.

השני לא יבוא לחתונה, לבטח זו תהיה החתונה שלך ותתקשר להזמין אותי ואני מאוד אשמח בשבילך, במיוחד כי עבר כ"כ הרבה זמן מאז שדיברנו, כי היית עסוק בתוך הזוגיות שלך ובטח גם אני עסוקה באיזה משהו כושל משל עצמי. אולי אני אהיה לבד ויהיה לי רגע לחשוב על זה, וארגיש מה שאני מרגישה כשאני חושבת על זה עכשיו. אוי לא.

אני רוצה לומר שלבטח לא אבוא. יהיה לי קשה מדי. גם לקבור את כל השנים שלנו, וגם לשמוח בשבילך. אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה.

אני אומרת לך שאין לנו עתיד. אתה נלחץ וכשאתה נלחץ אתה נעלם לי. וכל מה שאני זוכרת זה את הפעם האחרונה שעמדנו ליד הדלת ותהיתי אם זו הפעם האחרונה. 

אני מסבירה לך (ובדיוק עכשיו אתה מתחבר לאינטרנט, או אולי זה החיבור האלחוטי הדפוק שלך שעושה את זה ואתה אפילו לא שם) מה עלול לקרות. שלוש אפשרויות, אני כותבת. כל אחת מכסה את האפשרות שהקודמת לא מאפשרת ושוללת אותה מהיסוד. בסוף מישהו מאיתנו יתחתן.

זה לא חייב להיות כך, אתה אומר, אי אפשר לדעת. אני יודעת. אני יודעת.

בימים האחרונים אני חושבת עליך, ומנסה לחשוב אם בגלל זה אני מרגישה יותר טוב. אם אולי אני קצת מאוהבת בך. אני מסכימה עם עצמי שאני מרגישה טוב, ובלילה גם שאני אולי קצת מאוהבת בך, אבל ששני הדברים לא בהכרח קשורים אחד לשני. יש עוד מיליון סיבות שמשתלבות יחד להחלטות בחיים שלי, לתחושה הנהדרת שהחלק הקשה מאחורי.

אני חושבת על כמה דברים שעברנו. על הפעם שנישקת אותי כשהיתה לך חברה ולמחרת נפרדת ממנה. לפני שלושה שבועות דיברנו על בגידות, סיפרת לי על איזו בחורה שפגשת ועל סגנון החיים שלה שגורם לך להזדעזע. אמרת שפעם אחת בגדת במישהי ולמחרת נפרדת ממנה. אני לא יודעת אם אתה זוכר שזה היה איתי. אני לא יודעת אם אתה יודע שאני זוכרת איך קראו לה. כי כשיצטרכו מישהו לכתוב את ההיסטוריה זו בטח תהיה אני.

אני חושבת על השיחה שניהלנו בבית הספר היסודי הישן שלנו, אני זוכרת את כל הפעמים שאמרנו שבטח נתחתן בסוף. בעצם, זה מעולם לא היה משהו שאמרנו. זה מה שאתה אומר, כל פעם שאנחנו נפגשים מחדש.

עברו בי כמה רגעים ושלחתי לך הודעה. רציתי לספר לך שחשבתי עליך ולומר לילה טוב.

לא ענית לי ואני יודעת שזה מה שהטה את הכף ואם לא נלחצת שוב עד עכשיו אז אני כבר יודעת עם איזה מבט התעוררת אחרי שראית את ההודעה הזו. אתה לא יודע מה לעשות. אתה בוחר לא להתמודד. אני יודעת.

לפעמים אני רוצה לומר לך שתרגע. ומחכה לרגע הנכון לומר שאני יודעת שקשה לך איתי, איתך, אבל לא אני צריכה לספוג את כל זה. אני יודעת שאתה יכול להתעורר ובאותה מידה גם יכול להמשיך את החיים שלך ולא לחשוב על זה שוב. הסתדרנו מצויין אחד בלי השני, אמרת, לפני שבוע, ועדיין אתה לא רוצה לאבד את הקשר איתי.

קשה לי לדעת מה אני רוצה.

רק שהלילות האלה שבהם אני תוהה איפה אתה נמצא לא משמחים אותי. הגעגוע המתוק הזה מתוק עכשיו, אבל יכול בקלות לההפך לכאב. אני רוצה לסובב את הגב לזה וללכת. אני רוצה לשכוח או יותר אני רוצה לרצות לשכוח. את המתיקות הזאת שכל זה משרה עלי. אבל מאחר ואני לא רוצה, אני שורה בזה, כל עוד זה נעים. ויודעת שאם תדבוק בהעלמות שלך גם זה יעלם. החיים ימשיכו ודברים אחרים יעסיקו אותי.

אני רוצה לכתוב לך- נו, באמת. עד כמה אתה יכול להיות לחוץ. עד כדי כך שאין לך שום מקום שאומר פאק איט, אני רוצה לראות אותך? עד כדי כך שאתה חושש לפגוע בי, ממה אתה חושש בעצם?

האמת היא שאין לי מושג.

האמת שדברים פשוטים הם פשוטים ואם לא כך ראוי שיהיו. העובדה הפשוטה היא שאתה לא פה עכשיו, וכנראה שאני לא שם, במה שאתה לא עושה. כנראה שזה לא משנה יותר מדי וכנראה שלא נתחתן בסוף. כנראה שאתה תתחתן ותזמין אותי ואני לא אבוא לחתונה, אם רק אצליח לעשות לך את זה.

תרגע. אני רוצה לומר לך שתרגע ותנשום, תראה איזה יופי לנו ביחד. אבל אמרתי את זה כבר למישהו פעם ואני יודעת שאפילו אם אתם נרגעים לזמן מה, זה חוזר. והלחץ הזה לא נמצא שם סתם. הוא שם כשאתם עושים משהו לא נכון. אי אפשר לנער אותו.

כנראה שזה רק עניין של זמן עד שהמשובה הרומנטית הזו תשָכַח ממני (תוספת מאוחרת 28.5.06: הו, היא באמת נשכחה, אולי מתישהו תחזור שוב), הו.

זה נחמד, אבל. נחמד. אם אפשר לקרוא לזה כך.

אפשר לקרוא לזה גם בהרבה שמות אחרים. כן.

אני יושבת מול אחד המחשבים בספריית האוניברסיטה, די ריק פה והבודדים שנמצאים מקליקים עבודות ולא מחפשים תירוצים, כמוני.

מדי פעם אני מסתכלת אחורה ולא נעים לי, אבל בזווית העין אני קולטת מישהי שבודקת את המיילים שלה ואני נרגעת קצת. משמאלי יושב בחור עם ספר עב כרס וגורם לי להרגיש אשמה (והנה הסתכלתי שוב וליד הספר הפתוח נמצא רק המעיל שלו, אולי הלך לחפש עוד ספר אבל בטח להשתין).

קשה לי להתחבר למנטליות הזאת ולקרוא ולקרוא ולקרוא. אחרי כמה סמסטרים זה נהפך לטבע שני וכך זה גם מתפוגג- לא נשאר זכר לסטמינה שאפשרה לי לגמוע כמויות בלתי נתפסות של חומר במהלך התואר. עברו שנתיים לעזאזל.

אני חייבת לסיים את הסיפור הזה כבר, עוד ארבעה חודשים פחות יום אהיה בת 27, אני לא מוכנה להגיע לשם עם תואר ראשון כרוך לי סביב הקרסול.

אבל אני קוראת וקוראת והכל אומר את אותו הדבר. קשה לי להאמין שהעבודות האלו ייכתבו בסוף וישנעו את המסלול שתכננתי לי לפעולה. נראה כאילו אני מחזיקה בכח בבטלה שנשארה לי, כי כל מה שאמור לבוא אחרי- אם אעקוב אחרי ההוראות ואתן לדברים ליפול למקום הנכון שלהם- זה בדיוק מה שרציתי. כ"כ רציתי עד שאני מתחילה לפקפק. והכל כ"כ מסודר ורגוע, ואין לי שום מקום להרגיש בו אבודה או קרועה, לחוצה או לא יודעת, שזה מלחיץ אותי. אולי אני טועה? אולי אני מפספסת? ואני יודעת שלא ומתמלאת בצורך מטופש לעצור את הכל ושונאת את התקופה הלא פרודוקטיבית הזאת, ורוצה להיות כבר אחרי, ורוצה להמשיך ורוצה להכנס לקצב מסחרר של התקדמות, ועדיין.

כי אם כל זה ילך, אז מה על הדברים הגדולים? אולי הם לא יגיעו? וזו סיבה די מטופשת לעצור את הדברים הטובים שבהישג היד שלי.

אני עייפה, ובקושי הצלחתי לגרור את עצמי מחוץ למיטה הבוקר, ותמיד הזמן עובר מהר יותר באמצע הלילה.

אני רק רוצה להרגע ולהצליח לשמור על ריכוז, ושהפחד מכשלון יפסיק להוציא אותי מדעתי. ונראה שאני צריכה אופק נקי יותר, ולא להיות מוטרדת מכל מיני דברים קטנים ולא רלוונטים, אבל איפה מוצאים כזה או כמה מהר אני יכולה לכפות את זה על עצמי בלי לשכוח הכל ביום למחרת.