הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אותיות אדומות מודגשות אומרות לי "מנוי הפרו שלך מסתיים ב-30/10/2006. לחידוש, לחצו כאן", ואני חושבת, יש כמה טיוטות שאני צריכה לערוך ולפרסם. ואני חושבת, אין לי כסף לזה עכשיו וזאת היתה סתם סקרנות, וגם כך כבר יש לי אתר משלי. לפחות דומיין.

איזו תקופה. עברנו דירה, וערימות ארגזים כמעט בלעו אותי כל יום מחדש, אבל לאט לאט וכבר רואים סלון, לאט לאט והארון שלי בולע את כל הדברים ששייכים לי. לא היה צער בלעזוב את הדירה הקודמת, ספרתי והגעתי ל-16 דירות שגרתי בהן בחיי, והנחתי לזה כך.

מצאתי דברים ששכחתי שהיו לי, ועוד דברים שחשבתי שאמצא אבל לא צצו בשום מקום, בינתיים. מצאנו המון תמונות ישנות, וצחקנו באמצע הלילה. וכל המשקופים שצבעתי פה, והשכנה העירקית ממול שנתנה לי קובה, והבטיחה ללמד אותי להכין. והחבר שלי שכמעט גר פה, ולא חוזר לדירה שלו ומחפש לו דירה חדשה ולוחש לי באמצע הלילה- "תעברי לגור איתי? אני רוצה לחיות איתך".

וכל הסיגריות והקפה מהמקינטה, והחתולים שקופצים מארגז לארגז ומרחרחים כל יום את השינויים התכופים. והחורף הזה שמתקרב מהר, והמרפסת עם רוח הפרצים.

והתכניות שכתבתי באישון לילה, וההתקדמות האדירה שנחתה עלי בחודשים האחרונים, והאהבה הגדולה שמצאתי, וההבנה שאני יכולה לעשות הכל. והעסק שאני רוצה להקים, מתוך החלטה שאני לא רוצה להיות שכירה, מתוך עיקרון, ושאני יכולה להצליח, בהחלט להצליח. והחברים שכינסתי סביבי והתלהבות מהרעיונות הגדולים והקטנים, והכיף שצופה לי העתיד, וכל התקוות. וההבנה, שחזרה אלי, שאני יכולה לפתור כל מה שמציק לי, והרגיעה.

קראתי ספר נהדר, "אשתו של הנוסע בזמן" של אודרי ניפינגר, שיצא כסרט, כנראה, ב-2008 (הזכויות להסרטה נרכשו לפני יציאת הספר ע"י בראט פיט וג'ניפר אניסטון. אוקיי..). אני ממליצה לקרוא באנגלית, נדמה לי שהתרגום לא עושה עם הספר חסד גדול, אך אולי אני טועה. בכל מקרה, אני לא חסידה גדולה של ספרות אנגלית עכשווית מתורגמת.

בכל מקרה, זו לא הכתיבה, אלא הרעיוניות, הרגש לצד המדע, והיכולת המדהימה ליצור רצף זמן עם גיבור נטול רצף זמן בעצמו. התקווה שהספר הזה נותן, והתחושה שהכל שם- מחכה לי, סדור כפי שאמור להיות, בעתיד, שגרמו לי לא להניח את הספר מהיד במשך שלושה ימים בין סיודים ומשקופים, עד שסיימתי אותו, באנחה גדולה.

במקור קניתי אותו לפני שנה ליום ההולדת של החברה הכי טובה שלי. אחרי הקריאה היא נפרדה מארוסה, בטענה שהיא מבינה, שהאהבה שלהם היא לא אהבה כפי שאהבה צריכה להיות. שימח אותי לסיים את הספר ואף להרגיש רגועה יותר, לגבי העתיד עם האיש הזה, שנכנס לחיי.

אני מטה מילים מסביב לשורש, והיא אומרת שאני כבר באובססיה דקדקנית (או דקדוקית?).

אני משועשעת, אני אומרת, ואני אוהבת מילים.

מי לא אוהב מילים? היא שואלת אותי.

אנשים א-מיליים, אני אומרת לה. א-מילי. צריך להוציא על הביטוי הזה פטנט.

הו כן, היא אומרת, הו כן.

ת'ום יורק הקליט דיסק סולו, שיוצא בחודש הבא אבל כבר נמצא ברשת. הוא טוב. אם אתה מאזינים נלהבים של רדיוהד, לכו לחפש את זה- the eraser.

                (לחיץ)

(הידיעה נלקחה מהעונג של השבוע, תודה לגיא)

תוספת מאוחרת 05/06/06 18:00: גיא תיקן אותי בכח. ת'ום ולא טום. Thom ולא Tom. למרות שהשם המלא הוא Thomas, מסתבר שת'ום פשוט מתעקש לשמוע על ה-H במקום ולהיות Thom ולא Tom. "למה אתה קטנוני", כתבתי לגיא- "למה לא ט'ום? וגם כך כולם קוראים לו טום". גיא כתב חזרה שאין דבר כזה גרש אחרי ט', כך שזה חייך להיות ת', ושזו טעות נפוצה בארץ לקרוא לת'ום יורק- טום. ועוד הוסיף, שמוצאו יווני ופירוש המילה קרוב לעברית- תאום, אחד מזוג תאומים. פה כבר שמחתי מאוד. כזכור לכולם (כן, אה) אני מזל תאומים. "אני אכתוב בבלוג", כתבתי. גיא חייך.

איך חלפו השנים / דליה רביקוביץ'

(לחיצים, לחיצים)

ואבא שלי שאל, "מה הקטע בלצלם שירותים ואז לפרסם באינטרנט?!". לרגע התעצבנתי ורציתי לסנן איזו תגובה אבל התאפקתי, בדיוק כשאמר שתמונת הכיור אכן יפה, "האור", הוא אמר. ואז שאל אותי אם גם לי יש בלוג ואני מפרסמת בו צילומים וטקסטים, והנהנתי והצבעתי על המסך. "אה, זה האתר שלך? מה את מפרסמת שם? תמונות? שירים?", "יומן". "אה! ואיך את מרגישה עם זה שאנשים אחרים חיים אתך את החיים שלך?" (טוב, אבל לא אמרתי כלום). הוא נעלב קצת כשלא רציתי לומר מה הכינוי שלי, ואמר שהוא יכול לחטט בהיסטוריה ולמצוא, אבל כמובן שלא יעשה את זה, כמו שלא יחטט לי בארנק. אין לי שום דבר מעניין בארנק, באמת.

 גיא, עוד איש יקר, מתעסק זה זמן רב בפרוייקט שלא ידעתי עליו כלל.

בגלל שאני מוצאת את הפעילות הווירטואלית שלו מעוררת הערצה, בגלל שהפרוייקט הזה לא מגניב פחות מכל דבר אחר שהוא מתעסק בו ובגלל שיש לו יום-הולדת ביום ראשון הבא, קבלו את עונג שבת.

לכו להציץ קצת, תגידו שלום ואפילו מזל טוב.

(אני כבר צילמתי לו תמונת יומולדת, ואתם?)

תוספת מאוחרת: 26/05/06 18:44: זאת התוצאה. שם, תוכלו לראות חלקים שלי שמעולם לא ראיתם. טיפת מקוריות, אין, מסתבר, וכשאומרים לנו גיא, יומולדת, וברכה, כולנו רצים להדביק על עצמנו פוסט-איט לתפארת. למי שיפתור את זהותה של המעורטלת האלמונית האמיצה בתחתית, תשואות.  

מטקה, איש טוב וצלם מוכשר, העלה החודש המון צילומים נהדרים. שעשו לי כ"כ שמח שלא יכולתי להתאפק.

אלו כמה מהצילומים החביבים עלי במיוחד. התמונות לחיצות אז תבדקו אותן. ממליצה בחום לעבור על כל החודש שלו.

כביפובית עצמית, אני אומרת, זה יום חשוב, תעשו משהו. יש להם פוסטרים מגניבים להדפסה ואירועים ברחבי הארץ. גם באונ' ת"א.

http://www.havanaisrael.info/

מוזר שדווקא היום בחרו אנשי הנושא החם של ישרא, בהטרדה מינית, שהיא נושא חשוב לא פחות אמנם, אבל נדמה לי שראוי היה לציין הומופוביה כנושא חם יותר, היום.

גם על הטרדה מינית יש לי מה לומר.

במיוחד על מושג האשה הסבירה בקונספט הנ"ל, זו שהחליפה את האדם הסביר שהחליף את הגבר הסביר, אבל לא ממש באמת. דיונים וויכוחים רבים סובבים סביב השאלה האם קיים יצור שנקרא "האישה הסבירה", והאם ראוי שיחליף את מושג "האדם הסביר" (reasonable person- במקור), שכתוצאה מלחץ של שדולות נשים למיניהן, שונה מן הגבר הסביר המקורי, שבמקורו במשפט האנגלי המקובל לא כלל בתוכו דבר למעט גברים (וגם אז, רק ג'נטלמנים אנגלים אמידים, כמובן. אלו שהיו השחקנים היחידים בזירה המשפטית), מכיוון שהמשפט היה זירה גברית בלבד, ולנשים פשוט לא היתה פרסונה משפטית, מקסימום נחשבו כבעלות פרסונה של ילד, באם כבר אישיותן שנחשבה כחלק מרכושו של הבעל עמדה למשפט. "האדם הסביר", למי שלא יודע, הוא מבחן סבירות פלילית או נזיקית, שנועד לבחון אם הנאשם או הנתבע פעל בדרך של סבירות- ממש כמו שהאדם הסביר היה עלול לפעול, או שסטה מסבירות זו וראוי לענישה או קנס. הסטנדרט נחשב בעיני בית המשפט מאוד נייטראלי, גם כשהיה עדיין "הגבר הסביר", וכלל בתוכו נשים שהוערכו בהתאם למושג זה, המושג בעצם משקף בסה"כ את דעתו, ערכיו, תפיסת העולם ואמונתו של השופט בדין, על פי רוב, כמובן, גבר. כך שברור שלא רק נאשמים בפלילים או נתבעים בעוולות אזרחיות עוברים דרך המסננת הזו- אלא כל מי שמוצא עצמו או מוצאת עצמה עומדים מול שופט (ואפילו שופטת!).

עם השנים והפמיניזם החלו להשמע קריאות לכלול נשים בסטנדרט הזה, ולא כאלו שנבלעות בתוך סבירותו המונחת של הגבר, כפי שאישיותן המשפטית של נשים נבלעה פעם בזו של הבעל (הקשה נהדרת של אורית קמיר, מתוך מאמרה "איך הסבירות הרגה את האשה"). ההבנה שאשה לא יכולה להמדד על פי סטנדרט גברי של סבירות, ובטח ובטח בהקשר להטרדה מינית, שם גבר עלול לתפוס את התנהגותו או התנהגות חבריו כמשעשעת, אבל האשה שאליה מופנית ה"השתעשעות" הזאת, עלולה בהחלט לחוות אותה כמטרידה מאוד, אם לא לחלוטין מאיימת, מבזה ומשפילה. כמו כן גם הטרדה מאיימת- stalking- גבר עלול למצוא שליחת מתנות לא רצויות, מעקב, טלפונים ומכתבים כמטרידים מאוד, אך אשה יכולה למצוא את כל אלו כסכנה ממשית ומשתקת. כמישהי שעברה stalking די רציני לפני כמה שנים, אני אומרת שבהחלט חששתי לחיי, וזאת היתה תקופה איומה שלא השאירה אותי ללא טראומות וסיוטים לתק' ממושכת.

לא ברור האם מבחן אובייקטיבי של "האשה הסבירה", יכול באמת להיות מיושם כראוי, ולמרות שזה שיפור רציני, לא ברור אם בטווח הארוך הוא עוזר או גורע למטרות נשים. כמו כן, מה עם הלסבית הסבירה? השחור הסביר? הטראנסג'נדרית המקסיקנית הסבירה? הוגים רבים (בינהם בארץ אורית קמיר ודפנה ברק ארז) תומכים בשימוש בסבירות סובייקטיבית, שתתן משקל לקב' המיעוט אליהן שייך הנאשם/הנתבע, במקום קטגוריה אחת של סבירות, שתשקף כאמור, את דעת השופט/ת בדין.

בארה"ב בחרו להוציא את התותחים המשפטים הכבדים כנגד הטרדה מינית נגד נשים, תוך שימוש במבחן סבירות של "האשה הסבירה". זו שיכולה להפגע באמת גם מדברים שנראים זניחים ומגוחכים לגבר הממוצע.

החל משנות ה-90 הנושא צבר תאוצה, ופסיקה של בית המשפט העליון האמריקאי קבעה, תוך שימוש בסטנדרט "האשה הסבירה", כי אין שום צורך שיהיו נזקים פסיכולוגיים אצל המתלוננת. כל שדרוש הוא שהיא הרגישה מוטרדת- ע"י הערות, התנהגות, או עוינות כללית בסביבת העבודה שלה. כל אלו יכולות להגיע מכל אדם שקשור איכשהו למקום העבודה- המעבידים כמו גם העובדים, הספקים, רואי החשבון, עורכי הדין, הלקוחות, ואפילו- ההומלס שמחטט בזבל של המשרד. כל אלו עלולים להטריד מינית את העובדת ולהפיל אחריות לכך על המעביד, שישא בנזק של כ- 300,000$. פעילי נשים נשבעים שיעלו את הפיצוי לכדי סכום של מיליון דולר. לא, זה לא מעודד העסקת נשים, וזה מעלה הרבה שאלות ותהיות על אם זו הדרך הנכונה להגן על נשים מפני התנהלות גברית (זה היה תמצות של המאמר הזה, של תמה סטאר מ-1994).

באופן מפתיע, הגישה הקיצונית הזו, פסחה על הומו/לסביות וכד', ובמקום בו מוטרד אדם מינית בגלל נטיותיו המיניות, הוא לא ממש זכאי להגנה. תביעות כאלו נדחו ע"י בית המשפט, כיוון שלא ניתן היה להוכיח הטרדה מינית סביב מיניות כשלעצמה, אלא רק סביב נטייה מינית. ולמרות שההטרדה המינית סביב נטייה מינית עלולה להיות חריפה, קיצונית ובעלת השלכות ונזקים קשים הרבה יותר מההטרדה המינית המתוארת אצל סטאר, שמזכה נשים בפיצוי גבוה מאוד, נטייה מינית לא נחשבת כראויה להגנה ע"י חוקים פדראליים בארה"ב, ולכן, יזכו להגנה רק אלו שהוטרדו בגבולות מדינות שהכניסו לחוקים שלהן הגנה כזו. עם זאת, הכנסת נטייה מינית לחוקי מניעת הטרדה והפלייה היא מגמה גוברת במדינות לא מעטות בארה"ב לאחרונה, כך שיש תקווה וסיכוי שהמצב ישתפר.

יום נטול הטרדה מינית והומו/לסבו/בי/טרנס פוביה לכולם.

(ככה נראית טרנסופוביה)

אני קמה לאט. לוגמת את הקפה שלי בכבדות. הבית ריק ושקט. הואקום נסגר על מה שקרה והכל חוזר אחור, לפני שהכל התחיל. החתולים חוזרים אל המיטה שלי שוב, ביננו כבר אין נושא מיוחד לשיחה. הכל חזר אחור.

החתולה הקטנה מתה אתמול.

רק אחרי שקבע את מותה, הווטרינר אמר- "כן, זאת היתה נקבה", והציע לי גור אחר תחתיה, שהגיע אליו בבוקר ונראה כמעט אותו דבר. הוא חשב שזה אירוני והפציר בי בעדינות. הנקתי את הגור מהבקבוקון במיומנות של שבוע וחצי עטור מטרנה, והוא השתולל.

אמרתי ליעל בלילה, אני צריכה לשים פינת אזכרה לחתולים מתים בבלוג. כבר שתיים מתו לי מאז שהתחלתי לכתוב.

נסענו לבית דגן. למכון הווטרינרי. הם שורפים גופות שם, הווטרינר הפציר בנו שוב- "זאת הדרך החוקית והאתית ביותר". אמא שלי אמרה "נקבור אותה בכיכר בלילה", המחשבה עלינו עושות את זה היתה כבדה מנשוא, ונסענו לשם. במכון הפתולוגי שלהם הם שאלו איך נשלם ונתנו לנו קבלה קטנה ע"ס 30 ש"ח עבור "סילוק גופה קטנה" ולקחו מאמא שלי את הארגז ואמרו "זה הכל". יש שם משרפה קטנה ואיומה למראה, אבל הם כבר לא שורפים  שם, הם מסיעים לדרום הארץ, למתקן סילוק. זה נשמע לי נורא, הצטערתי שלא קברנו בכ"ז, אבל בדרך חזרה, משהו בכ"ז היה קל יותר.

הווטרינר בכה. רציתי לשאול אם זו החיה הראשונה שמתה לו פה, במרפאה החדשה שלו. מאוחר יותר סיפר ששלשום בלילה נסע לבית דגן בעצמו עם חתול רחוב אחר. הוא היה מקסים אלינו, וטרח וטרח, אח"כ סירב לקבל תשלום, אמר שזאת תרומה לקהילה וכסף הוא רוצה רק על טיפול בחיות הבריאות שלנו, או על טיפולים שיצליחו אם יחלו. עמדתי שם וחשבתי שהוא בטח חושב שאני בתיכון, עומדת שם עם אמא שלי, ולא יכולתי להגיד לו תודה מספיק, כי עצרתי את עצמי ופחדתי שאמא שלי תשבר, או אני.

לפני שאמא שלי לקחה את הגופה שחיכתה אולי שעה על השולחן שלו, כי לא יכולתי להחליט מה לעשות, למרות שאמר שצריך, ואין ברירה, ולא יכולתי לגעת בה, או להסתכל שוב, ראיתי את הכפה האחורית הקטנה שלה, המוכרת, מבצבצת מתוך הסוודר, וזה כאב כ"כ. 

כשארגז עם החבילה העטופה בסמרטוט ושקית עמד בחוץ ליד הדלת, חשבתי שאולי היא חיה בכ"ז, נושמת בתוך השקית, אולי טעינו והיא בכ"ז התאוששה. ולא העזתי לבדוק.

כל הלילה קיוויתי. בדקתי לשלומה כל חצי שעה, לוודא שעדיין נושמת. לחשתי לה שתחזיק מעמד, עוד מעט כבר בוקר ונלך לרופא שוב. כשהחזיקה את הלילה התמלאתי תקווה, כשהרמתי אותה כשסוף סוף הגיע 9 והיא התעוררה קצת, מהעילפון הנוראי שהיתה שרויה בו כל הלילה, וזזה וייללה קצת, הוקל לי נורא. הווטרינר ניסה לומר לי שאחוזי ההצלחה נמוכים, שהוא לחוץ נורא, שכדאי להיות סקפטים, אחר הוסיף- אופטימים אבל סקפטים.

הוא העלה השערות והזריק לה אנטיביוטיקה, ומזון, ושאל למה לא התקשרנו אליו בלילה כשהתדרדרה. לא היתה לי תשובה אמיתית, בעיקר חשבתי שאולי לא יוכל להועיל, ופחדתי להטריח אותו, ושגם כך אולי אין טעם. ספרתי את הדקות עד הבוקר.

הייתי כ"כ שמחה, והוא פחד, פחד מאוד. ואמר - הגור הזה אפאטי מדי. ו-אי אפשר לדעת מה יש לו, בגודל הזה, אי אפשר לקחת אפילו בדיקת דם, אולי זה טפיל שגורם לאנמיה, וניסה עוד סוג של אנטיביוטיקה.

אחרי כמה שעות כשהתקשרתי ואמרתי שנדמה לי שמתה, אמר לי להגיע מהר, ובחניה חטף ממני את החבילה העטופה בשרוול של סוודר, ורץ לשולחן הטיפולים קוטף סטטוסקופ מאיזשהו מקום. הוא בדק והפך ובדק ואז בכה.

ניסה לנחם אותי אבל אני כבר הייתי בהלם שמדחיק את עצמו, אחרי יותר מ-30 שעות בלי שינה, אחרי האינטנסיביות הזאת. אחרי שהחלפתי בקבוקי מים חמים לצידה וחזרתי ובדקתי את הטמפרטורה, וכיסיתי, וקיוויתי, והסתתי את המבט למחשב ושקעתי באיזה פוסט מטופש שהצחיק אותי קצת, וכשהפניתי את המבט חזרה כבר לא יכולתי להאמין. כמו בסצינה גרועה מאיזה סרט המבט שלי התערפל והלכתי מצד לצד ממלמלת- לא נכון, לא נכון, הכל בסדר, לא נכון, מחזיקה אותה ביד ומנסה לראות שבעצם היא נושמת, חלש, אבל נושמת. לא ידעתי מה לעשות ולא רציתי להאמין, והתקשרתי לאמא שלי ואמרתי שאני לא יודעת, ואז התקשרתי לווטרינר, אחרי דקות ארוכות של פחד, של תקווה שאולי רק נדמה לי, של לחשוב עלי רצה למרפאה עם חתול מת ביד, ואומרת- תבדקו, אני לא בטוחה.

בלילה נזכרתי שלפני שמתה ניסיתי להזליף לה קצת חלב לפה, וחשבתי- אולי חנקתי אותה.

כל האולי הזה, אמרתי ליעל- אנשים לא צריכים לטפל בחיות שאין להם יכולת לטפל בהן באמת. כל סימני השאלה, כל הכעס העצמי והאשמה.

לא באמת חשבתי שמשהו יכול לקרות.

בלילה הסתכלתי על החתולה שלי, זאת שמצאתי באונ' כשהיתה יותר קטנה מזו, באמצע היום הכי גשום באותה שנה. זאת שאמא שלי חששה כ"כ לחייה, זאת שלא היה לי ספק שתחייה ועכשיו היא חתולה ענקית ובריאה. זאת שהצלחתי להציל.

בלילה ניסיתי לא לשכוח את הפנים שלה, ואת הפלומה הברווזית. כעסתי על עצמי שלא התאמצתי יותר לצלם אותה, ועל אבא שלי שלא רצה שאצלם בפלאפון שלו, ועל כך שאין לי תמונה לזכור איזו חתולה שועלית יפיפיה היא היתה.

אני מתנצלת, בפני מי שקרא וחשב שמטופש לכתוב כ"כ הרבה על גור חתולים. על מי שחווה וזה הכאיב לו מדי. הייתי צריכה לכתוב, ולזכור, ולעבד את זה, איכשהו.

מישהי שהכרתי התאבדה לפני חודשיים. נודע לי היום, ובכלל, לחברים שלה מהתיכון רק לפני כמה ימים.

רציתי להקריא מחר שיר שמזכיר התאבדות, ישנה יותר, מ-1941.

זה קיבל נופך טרגי וחשבתי לבחור משהו אחר, אבל נראה שאשאר איתו.

ביסודי כל הבנות קינאו בה, או לפחות נדמה לי כך, אולי זאת היתה רק אני. הילד שהייתי מאוהבת בו היה מעוניין בה. בתיכון היא כבר נתנה להרבה בנות מושא קנאה, ולהרבה בנים מושא פנטזיה. אותי זה לא הרשים, גזרה מושלמת לא עשתה עלי שום רושם אז.

וזה מדהים, איך זכרונות חוזרים אליך פתאום, כמו קצוות הפוני שלה שהתארכו ולא נכנסו לקוקו, כמו גיל 11.5 כשדיברנו על שערות ברגליים באולם ההתעמלות בבי"ס, וכל שיער הגוף שלה היה בהיר כ"כ.

מה היא היתה לובשת ומה חשבתי עליה. החברות הטובות שלה, הסיגריות שהיינו מעשנות בהפסקות. דברים שהיא אמרה לי, שיחת טלפון פעם, דברים קשים שאמרו לי על הילדות שלה.

אותו ילד שהייתי מאוהבת בו ביסודי אמר לי לפני כמה זמן, שהיא פגשה אותו, וביקשה ממנו אקדח. שהיתה לא שפויה, שמגזרת הדוגמנית שלה לא נשאר כלום אחרי תאונה קשה שעברה ולא התאוששה ממנה.

בתיכון המוקדם החברה הכי טובה שלי אמרה לי שהיא אמרה לה שהיא רוצה להתאבד.

כשהתקשרו לאמא שלה וניסו לדבר אל ליבה היא דחתה את כל מי שהתקשר. אולי היא היתה כבר מתה אז, אולי רק כמעט.