הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

ערב ראש השנה ואני מתרוצצת, עמוסה בחלקי מתנות, פרחים, תבלינים, עטיפות צלופן וניירות משי מרשרשים, סרטים גזורים ברישול בכל מיני צבעים.

בשעה שש וחמישה הוא יוצא מהבית שלי לארוחת החג עם הוריו, אוחז שתי חבילות עטופות בצלופן ומהודקות בסרטים, סלסלות עץ מלאות בראחאת לאקום ותמרי מהג'ול.

אני יושבת בחדר שלי ומביטה בשאריות הסרטים והצלופן על הריצפה, על שקיות המתנות החצי ארוזות, על הטקסטים שיועתקו אח"כ לקרטון, מאויירים בצבעי מים,  ולא יודעת את נפשי להרגע.

אני מנסה לקרוא קצת ואח"כ הולכת לישון בידיעה שאם הוריי יחליטו לבשל ארוחת חג קטנה, יעירו אותי.

אני מתעוררת מטלפון חמש שעות אח"כ, מנהלת שיחה במצב רוח מרומם, ומבינה לאט שזה ערב החג המוצלח ביותר שעבר עלי בשנים האחרונות.

כתבתי לא פעם על כך שאני הטורחת, שלמסיבות, הארוחות והחגים אני מגיעה כ"כ תשושה, שאין בי כבר סיכוי להנות מהאירוע עצמו.

אחרי שתי הערות לא מחושבות לאחי במהלך היומיים האחרונים, אני מתעוררת בצהריים המוקדמים לקבל ממנו את אותה ההתעלמות של לפני שבועיים, רק קרה יותר. אני עומדת במטבח, אבא שלי מבשל ואחי מחטט במקרר, עומדת תוהה ומחפשת את הבוקר טוב השגרתי, את הנשיקה השגורה. הוא נעמד ליד אבי ומנהל איתו שיחה שגרתית באינטימיות כמו מרגיזה- כמו לאותת לי- מגיעה לך הקנאה הזאת.

אני מתיישבת על הכיסא בפינת שולחן האוכל ומביטה בו בתמיהה. הוא שואל לפשר המבט ואני שואלת לפשר הכתף הקרה. הוא מושך בכתפיו באדישות ויוצא מהמטבח.

אחרי שעתיים, כשאנו מנגבים את שאריות רוטב הסלט בחלה הטרייה, אני מספרת לו ומבינה מה הסיבה לרוחי הנפולה. הוא אומר שהוא צודק מנקודת מבטו ואני מתעקשת שהעניין הזה לא יעלה על הדעת, ושהתאמצתי כ"כ, ואיך הוא בכלל מעלה על דעתו את כל התסריט הזה, שבו הוא מתעלם ממני למרות כל מה שקרה, למרות מערכת היחסים שלנו. יש לי דמעות בעיניים כשהוא יוצא את המטבח לכיוון המחשב ואמא שלי נכנסת ושואלת מה קרה. אמא שלי היא אחד מעקבי האכילס שלי ואני מתחילה לבכות, היא מנשקת אותי על המצח ואומרת - שקט, תינוקת שלי, שקט. ולא מצליחה באמת להתמודד עם מה שאני אומרת, מנסה להגג שעברו כבר שעתיים מאז שיצא את הבית אז למה אני בוכה עכשיו. ואז הוא בא שוב ומתיישב לידי ומלטף לי את הרגל במבט כאילו מבין ואני מרגישה כמו בתהלוכת תנחומים ואף אחד לא מבין ולא נותן לי לגיטימציה להביע את הכאב שלי.

אני מתחילה לכתוב ואז נגמרות לי הסיגריות ואני הולכת לקחת חפיסה חדשה מהפאקט של אבי, ונשארת לראות איתו פרק של "האנטומיה של גריי" ומופתעת שלא ממש שמתי לב לפני זה שהסדרה הזאת טובה, ושוטפת לשנינו אפרסקים ונותנת לו את זה שיותר קשה, כמו שהוא אוהב, ומתפקעת מצחוק כשהוא זורק את הגלעין לכיוון התריסים אבל זה מסתבך בדיוק באמצע וילון הקרושה של אמא שלי ונותר שם, בשליש הדרך מתחתית החלון. ואנחנו מהגגים על הסדרה, ועל הדמויות, ומנתחים דקויות בהיסח הדעת, ואני שוכחת את כל הברכות והעטיפות והעייפות והכאב.

אח"כ נהיה מאוחר, ואמא שלי הולכת לנמנם. בשירותים אני מחליטה מה אלבש לארוחה עוד שעתיים, ומרוצה מאוד מזה שהגעתי להחלטה הולמת מהבגדים המעטים שנדמה לי שנשארו ראויים ולא בלויים מרוב שימוש יומיומי.

אני חוזרת לחדר, למצוא אותו ישן מאוד באמצע המיטה שלי, וחוזרת למחשב, לגמור לכתוב את הקטע הזה, יחד עם מאזי סטאר שאני מנגנת בפול-ווליום כבר שלושה ימים, רק חלש חלש שלא אפריע לו לישון.

אנחנו עוברים דירה בסוף החודש, לקומה גבוהה יותר, עם הרבה יותר אוויר. אני צריכה את השינוי הזה, הו כן.

שנה טובה יקיריי, שנה טובה.

לפני שלושה שבועות, זה קרה, ואחי התקשר אלי בהתרגשות ואמר לי "תקשיבי", ועמדתי בחוץ צמודה לפלאפון ומנסה להרכיב מהמקטעים שהצלחתי לשמוע שיר אחד מוכר. היום זכיתי לגמול לו, ומההופעת התרמה בבארבי למרתף 10 (ותודה ל-pearly, אלמלא היא לא הייתי שומעת על ההופעה הזו), התקשרתי אליו כדי שישמע את כל ההופעה שלה, והוא הקשיב, נמלט משירה בציבור שאורגנה לרגל הפסקת האש כנראה, בחיל שלו.

אז, התקשר אלי אחרי ההופעה, בשתיים בלילה, לספר לי. איך כעסה על התקשורת שם שהתעקשה להעלות אותה לשידור מהמוצב, איך ניגנה שירים שלה ושל אחרים, איך לא זכרה את "פולי" שאני אוהבת והבטיחה להם שתקליט בלייב ותשלח להם כפיצוי, איך לא ידעה לנגן את הוטל קליפורניה והוא ניגן עבורה בזמן ששרה.

היום, ניגשתי בתום ההופעה אל מאחורי הקלעים, רודפת אחריה, הייתי חייבת לומר לה תודה על השמחה שהחדירה בו באמצע כל המצב האבסורדי הזה, על השיחה הארוכה שהיתה לי איתו בעקבות, הראשונה שלא היתה על "המצב" אלא פשוט שיחה עם אחי הקטן, על משהו ששנינו אוהבים, שלכמה דקות נתנה לשנינו תחושה כאילו הכל נורמלי. אמרתי לה- את ניגנת במוצב של אחי, והיא זכרה מיד ולחצה לי את שתי הידיים, וקראה לחבר ושניהם הסבירו לי בהתרגשות שהם מחפשים אחריו ואחרי הבחור השני שניגן עמה אז כי יש להם גיטרות בשבילם, והכתבת שסיקרה את המסע שמחה ולקחה את הטלפון שלו, ואמרה שנהנו כ"כ מן ההופעה שם, שארכה 4 שעות, שבשום מקום אחר לא נשארו כ"כ הרבה זמן.

ההופעה כולה היתה נהדרת, במיוחד בלט שלומי שבן, עם חוש קומי מתוזמן היטב ווירטואוזיות קלאסית מרהיבה על הפסנתר, ערן צור הפליא בהרמוניה עם אלי דג'יברי על הסקסופון, אבישי כהן חיצרץ להדהים, כאילו החצוצרה שלו היתה יצור חי, נושם ומרגיש ולא פיסת מתכת, יוסי בבליקי שימח אותי עם "יש לך מקום" ו-"נדמה שישוב", וקרן אן, הו, קרן אן, ודג'יברי, כהן, אמדורסקי ודיוויד ברוזה שעלו יחד איתה לבמה לביצוע רב משתתפים שמח במיוחד.

 קרן אן עם אבישי כהן (צילום: שי שזיפי)

ת'ום יורק הקליט דיסק סולו, שיוצא בחודש הבא אבל כבר נמצא ברשת. הוא טוב. אם אתה מאזינים נלהבים של רדיוהד, לכו לחפש את זה- the eraser.

                (לחיץ)

(הידיעה נלקחה מהעונג של השבוע, תודה לגיא)

תוספת מאוחרת 05/06/06 18:00: גיא תיקן אותי בכח. ת'ום ולא טום. Thom ולא Tom. למרות שהשם המלא הוא Thomas, מסתבר שת'ום פשוט מתעקש לשמוע על ה-H במקום ולהיות Thom ולא Tom. "למה אתה קטנוני", כתבתי לגיא- "למה לא ט'ום? וגם כך כולם קוראים לו טום". גיא כתב חזרה שאין דבר כזה גרש אחרי ט', כך שזה חייך להיות ת', ושזו טעות נפוצה בארץ לקרוא לת'ום יורק- טום. ועוד הוסיף, שמוצאו יווני ופירוש המילה קרוב לעברית- תאום, אחד מזוג תאומים. פה כבר שמחתי מאוד. כזכור לכולם (כן, אה) אני מזל תאומים. "אני אכתוב בבלוג", כתבתי. גיא חייך.

אני שוכחת הכל. זה קשור להדחקה שלי בעיקר, לדעתי, זה קשור למוח המבולבל והעמוס שלי, זה קשור לפחד שלי וזה קשור לזה שדפקתי את עצמי בתיכון עם לא מעט גראס, לכדורים שנתנו לי לפני שלוש שנים (רופא המשפחה ידע מה הוא אומר כשהזהיר - "זה דופק את המוח!").

משהו בי עובד ממש כמו במומנטו, גם לטווח הקצר וגם לארוך. אני שוכחת מחשבות שהרגע היו לי- דברים שהתכוונתי לעשות, אני לא יכולה להחזיק יותר מדי מחשבות במקביל או לחלק את עצמי לכמה וכמה עיסוקים בלי לאבד כמה באמצע (אספקט של בעיית הקשב המאופיינת עצמאית שלי, מן הסתם). קשה לי לעקוב אחרי מחשבות לאורך זמן. זה מאוד אובדן זיכרון לטווח קצר עקב שימוש במריחואנה. זה לחלוטין מפורר את המרקם המחשבתי היום-יומי, הקרוב, זה לחלוטין הופך את ההתנהלות שלי להזויה (אני שוכחת הכל! אני חושבת וזה מתעופף ממני, אני לא מצליחה לשים רגע מחשבה בצד ולחזור אליה, כי היא תעלם - החלטתי להשתמש בפנקס קטן בשביל זה- אם ארשום את כל המחשבות הרגעיות והמעופפות האלו- ארוויח הרבה יותר, אתמודד ביצירתיות עם אספקט של בעית הקשב ומי יודע מה אגלה על עצמי! אהוי! פתח לקיום אחר!). אבל הטווח הקצר הוא רק מטאפורה קלילה וכביכול לא מזיקה למה שקורה אצלי בתת מודע, בזכרון לטווח הארוך, במודעות העצמית. כאמור, אני מדחיקה הכל, אני משקרת לעצמי בחינניות כדי להתמודד, כדי להתגבר על הפערים ברצף ההיסטורי שלי- כדי ליצור קוהרנטיות.

אבל התחושה היא תחושה של אמנזיה. אני שוכחת חלקים מעצמי. כן, הקושי שלי להתמודד קיצוני, אבל אני תוהה אם זה רק זה או שבאמת יש לי בעיה מוחית. אני חושבת שזה משהו שהיה פחות ברור לפני שהלעיטו אותי בקלונקס, אולי סתם נדמה לי, אבל אני בטוחה שבאיזשהי בחינה זה נהיה הרבה יותר חמור. המוח שלי והזיכרון שלי בהחלט נפגעו מאוד מכל העניין. זאת מחשבה חמורה מאוד, ומדאיגה, והנזק הזה בהחלט לא שווה את הזמן שבו ריחפתי לי בחוסר איכפתיות וחוסר חרדות למיניהן, ישנתי טוב יותר בלילה ואכלתי סרטים כל 11 שעות כשכדור החל להתפוגג. קלונקס זו נגזרת של הרואין, הוא אמר לי, והרופא משפחה אמר- "מוכרים את זה ממשאיות בשדרות ירושלים לג'אנקיז שלא הצליחו לקנות סמים". כן, זה די נורא. כן, פסיכיאטרים מאוד קלים על הדק התרופות, כן, אבא שלי צדק בכעס שלו על הפסיכיאטר.  כמו כן, אני מאבדת עניין מהר מאוד, כי אני פשוט שוכחת מה בדיוק עניין אותי במה שעשיתי (או במה שכתבתי), הכל מבוזר ומקפץ. קשה לי מאוד לחשוב על דברים לעומק (וזה מסביר למה הגעתי להתנהלות הדאואיסטית שלי, ולמה אני ממש מעדיפה לא להפעיל את המוח ומרגישה בעצם, שאני לא ממש יכולה. אהה אולי זה פאק-רגשי פזיולוגי משולב (מסובך מדי, למה להיות בן-אדם זה מסובך כ"כ).

היומיים האחרונים היו לי קשים מאוד, מהסיבות שמפורטות בפוסטים הקודמים. מה שקרה גרם לי לראות ולהבין מנקודה אחרת איכשהו, את ההדחקה שלי, את חוסר היכולת להתמודד (כן, כן, גם פה). היתה לי שיחה טובה מאוד עם חבר, מצאתי את עצמי מדברת על הכל, ואותו מבין (זה לא מובן מאליו- להבין אותי זה לא מובן מאליו, לקבל אותי זה לא מובן מאליו, שאני ארגיש נוח לאפשר את זה, זה גם לא מובן מאליו), השיחה עזרה לי ובסופה הוא קיווה בשבילי באמת שאזיז משהו בהתנהלות המדשדשת במקום שלי. אני מרגישה טוב יותר (וזה בכלל לא מובן מאליו. אני מרגישה אשמה לגבי זה, כמובן), ומהדברים של יעל שרואה אותי מבחוץ בשיחה היום (כן, כן, בפוסט הקודם) ומדפדוף אחורה בבלוג והגילוי המדהים שאת כל מה שעובר לי בראש עכשיו ונראה לי כמו גילוי מסויים כבר אמרתי בעבר, גם אם בלי להרגיש אותו דבר לגבי זה. אני מבינה יותר עד כמה אני ממש שוכחת, וזה מבהיל קצת. אני מנסה להעזר בבלוג- באיזשהו שלב היה לי די ברור שמה שאני עושה פה זה פשוט אוגדת את הזכרונות שלי, אבל אצלי- קריאה מאוחרת מעלה גילויים מדהימים בקשר לחלקים שחסרים לי מעצמי ביום-יום. אז הבלוג הוא בשבילי, מה שעושה את פרוייקט הגנום הקטגורי החדש שלי למשהו שאני עושה בשביל ההישרדות שלי, משהו שיסייע לי בשלב זה או אחר, אם לא עכשיו. נכון, יש המון קטגוריות וזה מאוד טרחני, אולי מישהו יהנה מזה חוץ ממני- הרי הבלוג הזה כ"כ ישן ועמוס, זה יעשה קצת סדר ואולי יעשה את חווית הקריאה של מישהו טובה יותר. בכל מקרה לקח לי הרבה זמן, ומיינתי ותייגתי עד כה בערך חודש וקצת, אמשיך בהמשך, לא יכולתי לקרוא יותר מעצמי וכבר נהיה בוקר, אבל גיליתי כמה דברים שהדהים אותי שחשבתי כבר (והספקתי והצלחתי לשכוח מזה..). די גאוניות התגיות האלו. זה יוצר הצלבה מאוד מאוד מעניינת, ואפיון מוצלח.

כמובן שאני כבר לא ממש זוכרת על מה רציתי לכתוב. והאמת, אני מתחילה להשתכנע שמשהו ממש לא בסדר עם הפעילות של המוח שלי. אני חושבת שמעולם הייתי כ"כ מנותקת ולא מבחירה מהמציאות סביבי. אמנם הקושי הרגשי גדול- אבל בכל זאת. נושא לבירור.

עיקר הדברים שהקשו עלי ביממה האחרונה-  הפחד שבן זוגי לשעבר לא ידבר איתי שוב לעולם, הפחד שהפגיעה שפגעתי בו לא ניתנת לסליחה או גישור, אשמה עצמית על כך וייסורים לרוב, שפיטה עצמית חריפה, ייסורים, עוד ייסורים, התייפחות מופרעת שגמלה לי בעיניים כואבות, עפעפיים נפוחים, כאב סינוסים עז ושפשפת טישו בתחתית הנחיריים. ההורים שלי קיבלו את זה לא כ"כ טוב (אמא שלי פחדה מרילפס לדיכאון הקודם שלי לפני שלוש שנים, התרגזה בטענה שאני לא מדברת בהגיון ועזבה, אבא שלי צרח עלי). הפחד שלא אצליח לעולם להיות בזוגיות, הפחד שאני רק מאמללת את האנשים שמתקרבים אלי, שאני לא מצליחה לעמוד בערכים שלי עצמי.

אני לא יודעת מה יהיה. אני מקווה שמשהו, קצת קצת, ישתפר. השיחה עם ק' היתה נהדרת ממש, והסכמנו על אט-אט. ראיתי בבירור את מצב הדברים. הפתרון הקל והקרוב ביותר למצב המסויים שבו החיים שלי תקועים (בפאזה מסויימת)- הוא זה שלא מחדש כביכול שום דבר- לסיים את התואר ואת ההתמחות ובחינות הלשכה. אח"כ לא כ"כ משנה. הוא אמר לי- ק'- תעשי דבר דבר. והפתיע אותי עם ראייה עמוקה של המציאות, שלא חשבתי שיש לו. אולי אני נותנת פחות מדי קרדיט לכולם, בעיקר כי בגלל הנתק שלי והשנים שבהן הייתי עוד יותר מנותקת, אין לי מושג מה עובר בראש של כל האנשים, אני לא יודעת איפה זה בעיקר אני ואיפה זה די קונבנציונאלי. מה שעושה אותי מאוד נאיבית, ומוקסמת משטויות גמורות שנראות לי כמו הפתעה אדירה.

החודש העברי שלי התחיל היום. זה מרגש אותי כמו שזה ריגש אותי כשהייתי קטנה.

ברדיו אמרו שיום-הולדת (38) לקיילי מינוג היום- שהייתה אלילת ילדותי, וזה אומר שגם לבת-דודה של אמא שלי יש יום-הולדת (36) היום, והיא היתה מודל החיקוי הראשון המודע שלי, ביסודי (אבל נדמה לי שיש לה יום-הולדת ב-29, דווקא. מוזר, כשהייתי קטנה חשבתי שזה הכי מגניב בעולם שיש להן יום-הולדת באותו יום. כמה גרוע שאם לא היו אומרים ברדיו, לא הייתי זוכרת את היום-הולדת שלה בכלל). גם לאיאן פלמינג (כותב ג'יימס בונד) יש יום-הולדת היום, או היה יכול, אם הוא לא היה נולד לפני 96 שנה, אבל זה פחות מעניין אותי.

האלבומים ששמעתי הלילה ב-88FM  ויורדים עכשיו- the eals- beautiful freak - מומלץ! אתם בטח מכירים את 'נובוקיין פור דה סול' שלהם, אישית לא שמעתי אף שיר אחר, והאלבום הפתיע אותי. הזדהיתי איתו מאוד, המילים נהדרות. "האיש שראה הכל" הראשון הקאלטי של רוקפור, ומי שלא אוחז בו שילך על זה כבר, זה דיסק נהדר שאני מאוד אוהבת ולא ברור איך הוא לא נמצא בארסנל שלי.  

working class hero של ג'ון לנון, שמעולם לא שמעתי בעבר והוא מצויין (השיר, לא מכירה את האלבום כולו, אבל הוא יורד, יורד).

הדבר הכי מגוחך ששמעתי לאחרונה, עכשיו, ברדיו: הפרסומת של דיסקונט לחשבון חיסכון למונדיאל הבא בעוד 4 שנים. אני לא מתכוונת לזלזל בכל מי ששואף להגיע למונדיאל הבא- אני מזלזלת בדיסקונט, בפרסומאות הגרועה שלהם, ובנסיון גרוע במיוחד לפנות למכנה משותף. נו באמת.

גם הפרסומת עם רבקה מיכאלי לאחוזת צהלה (החדשה מבית אחוזות רובינשטיין, כן כן) - בית אבות לעשירים, איומה, ואתנוצנטרית נוראה.

השיר שלי ברדיו, איזה כיף (התחלתי לבכות, כצפוי).

אולי ריטאלין לא כ"כ טוב לדיכאון שלי, בכל זאת.  זה מצחיק, לא ייחסתי לזה חשיבות, הרגשתי חזקה מאוד, אפילו שהכדור שיפר בהחלט את מצב רוחי שהיה ירוד ממש לכמה ימים לאחרונה. לא חשבתי שזה יכול להשפיע עלי ככה, ואולי זה באמת לא קשור. אי אפשר לדעת עם דיכאון, פשוט אי אפשר לדעת מה בדיוק מעורר את זה וגורם לך להגיב כמו שאתה מגיב. הכימיה? האירועים? הרגש? איזה שילוב בינהם?

ומה העניין עם חסימת החקיקה השיפוטית של בג"צ כדי לחסום איחוד משפחות? רציתי לכתוב על זה כבר לפני כמה ימים כשקראתי על המכתב של ברק בהארץ, ועל התגובה (פוי!) שנגררה אחריו (וזאת לא התגובה שרציתי להראות אלא את התגובות מהכנסת על הרצון להכניס תוספת עוקפת בג"צ לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שתמנע מבג"צ לפסול את התיקון המתוכנן לחוק האזרחות שימנע את איחוד המשפחות, אבל כמו גם הכתבה על המכתב של ברק- היא עברה לארכיון ולא ניתן לראות אותה ללא תשלום). זה דבר שאולי היה יכול להיות לגיטימי אם הסיבות לא היו קלוקלות כ"כ, ואם לא היה כזה צורך במדינה הזאת לביקורת שיפוטית ולחקיקה שיפוטית שיזיזו משהו לכיוון אנושי יותר. ברק לא הגה את זה שהכל "הכל שפיט" סתם ("אפילו הכיבוש" אבא שלי אמר). מה לעזאזל הולך בכנסת, איך כ"כ הרבה כסף הולך לשם, וכלום לא קורה. אולי אני לא מבינה כלום, אבל כמו שזה נראה מפה, יש שם חוסר יעילות משווע. במקום הכתבה מצאתי ראיון משעשע עם הש' חשין הפורש משלשום. אני לא מסכימה עם דעתו על מניעת איחוד המשפחות, אבל הטיעון שלו הגיוני מאוד, ואנושי, לעומת התגובה ההיסטרית, הבהמית והגזענית מלמעלה.

אם כבר הארץ, קצת על משהו שנדמה לי שקשה לרובנו לא להרגיש איתו בבית. וידאו באינטרנט ולוסט- אבודים אך נמצאים ברשת (ואם כבר לוסט, שני הפרקים האחרונים לעונה שודרו לפני כמה ימים, ואפילו ירדו אצלי. עוד לא ראיתי). ומשהו מאוד מרגש- מהקפטן של הארץ, מה ש-MySpace עושה למוזיקה בעולם- כוכב הרדיו מת שנית.  (כן, אני יודעת שאני האחרונה שמגלה כל דבר, אמרתם את זה כבר כשכתבתי על פנדורה).

בנוסף, עוד רעידת אדמה, שטח היערות הצטמצם באחוז בעשור האחרון וביום שלישי יהיה שרב, אבוי.

קר נורא היום. נראה כאילו שמשי אבל קר.

אני מעשנת הרבה יותר ממה שתכננתי. הקופסאות נגמרות לי ואני לא שמה לב איך, בדיוק.

מהרגע בו הרשיתי לאבא שלי לראות אותי מעשנת בבית-קפה, לאחריו הוא סיפר לאמא שלי והכל נהיה נינוח, אני כבר לא סופרת את הסיגריות שלי, והן לא מלוות בהתחמקות חשאית למרפסת. אבא שלי מעשן הרבה וזה בטח עושה משהו, וגם יצאתי הרבה לאחרונה, ואיכשהו בחוץ יש מן תמריץ כזה לעשן.

אני מקשיבה לנוליטה של קרן אן*. קר לי קצת בגב. החתול מיילל.

אני צריכה להפסיק לעשן. אולי אעשה את זה.

הזנחתי את הכושר שלי לאחרונה, ואתמול אפילו פתחתי שקית של במבה. מטופש כי האימונים שלי הניבו תוצאות מצויינות.

אני מפחדת שלא אספיק לעמוד בלוח הזמנים שלי. עכשיו אחרי שלוש שנים, אני באמת חייבת לעמוד בלוח זמנים, והכל מתוכנן לפיו. לא יקרה כלום אם לא אעמוד בו, רק סחבת וסיבוך, תחושה של כשלון, שוב, והרבה גילט טריפס מההורים. "מסתבר שאת בכיתה ח'", כתב לי מישהו כשאמרתי שאשלח לו משהו מאוחר יותר כי אבא שלי כועס ולא מפנה לי את המחשב דווקא. כיתה ח' היתה מזמן.

היא היתה נבוכה אתמול. נבוכה ומתביישת. לא עצמה היותר זורמת ובעיקר זורמת לכיווני כמו פעם. ישבתי איתה על הספה בחוץ וניסיתי לחשוב עלינו בתור סתם שתי חברות, זה לא הסתדר.

אנחנו רגילים לחשוב על מה שאנחנו רגילים אליו. אני רגילה לגברים וזה פשוט מוזר מאוד.

אחה"צ קודרים ונעימים לכולם.

ומאוד רוצה ללמוד צרפתית.

מוזיקה עושה בי דברים נפלאים.

מנעד הרגשות הרחב שמוזיקה- מגוון עצום של מוזיקה- מעוררת בי, גורם לי לפליאה מוחלטת.

וכשאני במצב רוח טוב, מצב רוב טוב ומתפלא, טוב ומקשיב- אני נהנית ממנה הרבה יותר.

נפלא.

(עברתי על הג'יגלס- שלקח לי כמעט עשור להקשיב לדיסק שלהם שוב, פונץ', כוורת, ומקנחת בלאונרד כהן והולכת לישון, אחרי רפרוף בתיקית המוזיקה שלי, והתמוגגות ממש).

אני כותבת לאחי ששוכב עכשיו, אולי, עדיין, באיזה מארב.