הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

ערב ראש השנה ואני מתרוצצת, עמוסה בחלקי מתנות, פרחים, תבלינים, עטיפות צלופן וניירות משי מרשרשים, סרטים גזורים ברישול בכל מיני צבעים.

בשעה שש וחמישה הוא יוצא מהבית שלי לארוחת החג עם הוריו, אוחז שתי חבילות עטופות בצלופן ומהודקות בסרטים, סלסלות עץ מלאות בראחאת לאקום ותמרי מהג'ול.

אני יושבת בחדר שלי ומביטה בשאריות הסרטים והצלופן על הריצפה, על שקיות המתנות החצי ארוזות, על הטקסטים שיועתקו אח"כ לקרטון, מאויירים בצבעי מים,  ולא יודעת את נפשי להרגע.

אני מנסה לקרוא קצת ואח"כ הולכת לישון בידיעה שאם הוריי יחליטו לבשל ארוחת חג קטנה, יעירו אותי.

אני מתעוררת מטלפון חמש שעות אח"כ, מנהלת שיחה במצב רוח מרומם, ומבינה לאט שזה ערב החג המוצלח ביותר שעבר עלי בשנים האחרונות.

כתבתי לא פעם על כך שאני הטורחת, שלמסיבות, הארוחות והחגים אני מגיעה כ"כ תשושה, שאין בי כבר סיכוי להנות מהאירוע עצמו.

אחרי שתי הערות לא מחושבות לאחי במהלך היומיים האחרונים, אני מתעוררת בצהריים המוקדמים לקבל ממנו את אותה ההתעלמות של לפני שבועיים, רק קרה יותר. אני עומדת במטבח, אבא שלי מבשל ואחי מחטט במקרר, עומדת תוהה ומחפשת את הבוקר טוב השגרתי, את הנשיקה השגורה. הוא נעמד ליד אבי ומנהל איתו שיחה שגרתית באינטימיות כמו מרגיזה- כמו לאותת לי- מגיעה לך הקנאה הזאת.

אני מתיישבת על הכיסא בפינת שולחן האוכל ומביטה בו בתמיהה. הוא שואל לפשר המבט ואני שואלת לפשר הכתף הקרה. הוא מושך בכתפיו באדישות ויוצא מהמטבח.

אחרי שעתיים, כשאנו מנגבים את שאריות רוטב הסלט בחלה הטרייה, אני מספרת לו ומבינה מה הסיבה לרוחי הנפולה. הוא אומר שהוא צודק מנקודת מבטו ואני מתעקשת שהעניין הזה לא יעלה על הדעת, ושהתאמצתי כ"כ, ואיך הוא בכלל מעלה על דעתו את כל התסריט הזה, שבו הוא מתעלם ממני למרות כל מה שקרה, למרות מערכת היחסים שלנו. יש לי דמעות בעיניים כשהוא יוצא את המטבח לכיוון המחשב ואמא שלי נכנסת ושואלת מה קרה. אמא שלי היא אחד מעקבי האכילס שלי ואני מתחילה לבכות, היא מנשקת אותי על המצח ואומרת - שקט, תינוקת שלי, שקט. ולא מצליחה באמת להתמודד עם מה שאני אומרת, מנסה להגג שעברו כבר שעתיים מאז שיצא את הבית אז למה אני בוכה עכשיו. ואז הוא בא שוב ומתיישב לידי ומלטף לי את הרגל במבט כאילו מבין ואני מרגישה כמו בתהלוכת תנחומים ואף אחד לא מבין ולא נותן לי לגיטימציה להביע את הכאב שלי.

אני מתחילה לכתוב ואז נגמרות לי הסיגריות ואני הולכת לקחת חפיסה חדשה מהפאקט של אבי, ונשארת לראות איתו פרק של "האנטומיה של גריי" ומופתעת שלא ממש שמתי לב לפני זה שהסדרה הזאת טובה, ושוטפת לשנינו אפרסקים ונותנת לו את זה שיותר קשה, כמו שהוא אוהב, ומתפקעת מצחוק כשהוא זורק את הגלעין לכיוון התריסים אבל זה מסתבך בדיוק באמצע וילון הקרושה של אמא שלי ונותר שם, בשליש הדרך מתחתית החלון. ואנחנו מהגגים על הסדרה, ועל הדמויות, ומנתחים דקויות בהיסח הדעת, ואני שוכחת את כל הברכות והעטיפות והעייפות והכאב.

אח"כ נהיה מאוחר, ואמא שלי הולכת לנמנם. בשירותים אני מחליטה מה אלבש לארוחה עוד שעתיים, ומרוצה מאוד מזה שהגעתי להחלטה הולמת מהבגדים המעטים שנדמה לי שנשארו ראויים ולא בלויים מרוב שימוש יומיומי.

אני חוזרת לחדר, למצוא אותו ישן מאוד באמצע המיטה שלי, וחוזרת למחשב, לגמור לכתוב את הקטע הזה, יחד עם מאזי סטאר שאני מנגנת בפול-ווליום כבר שלושה ימים, רק חלש חלש שלא אפריע לו לישון.

אנחנו עוברים דירה בסוף החודש, לקומה גבוהה יותר, עם הרבה יותר אוויר. אני צריכה את השינוי הזה, הו כן.

שנה טובה יקיריי, שנה טובה.

אני מתעוררת מוקדם מכפי שתיארתי לעצמי. רגע אני חושבת לחזור לישון, ושניה אחרי אני כבר צריכה להשתין, אבל לפני אני הולכת לחפש את הפלאפון שלי, ומתמלאת בתחושה מסויימת ורוצה לכתוב. אני רוצה להעלות תמונה מההופעה אתמול, אבל אני לא מוצאת את הכבל של הפלאפון. אני כותבת כמה מיילים לאנשים שהתגעגעתי אליהם ויורדת להשתין. בקומה התחתונה כל האורות דלוקים, השותף ישן באור מלא והטלוויזיה שלו צועקת. אני מטופפת לאט לכיוון הסלון ומנמיכה, ואז מכבה אור אחרי אור. הוא מתעורר ומודה לי ואני נבוכה. אני מכינה לי מיץ תות מתרכיז מאיזו חנות בשוק וטעים לי, בין שרשרת הסיגריות שאני מעשנת בבוקר הזה. אח"כ ארד ואמלא את הכוס עוד שלוש פעמים.

אני מחפשת תחנה ברדיו, והן כולן קופצות. בסוף אני נשארת עם אינדי פופ שקופץ הכי פחות, והוא נעים לי הבוקר, רך ומדבר.
בצפון היה קר, והמוני כוכבים בשמיים. מחוץ לבסיס של אחי חיבקתי אותו חזק והסתכלתי על הכוכבים. הוא ניסה להסביר לי איך למצוא את כוכב הצפון ואמר שהדובה הגדולה קצת שקעה. משכתי עוד קצת את החיבוק, ממאנת לתת לו להבלע אל תוך המחנה, אל החיים שלו שאני לא מכירה. משהו דובק בי מהריח שלו, ואני חושבת על זה בדקות שאחרי, מנסה לראות את הכוכבים דרך שמשת הרכב המאובקת, מנסה להציץ לנוף מזרחה מצומת כח, אבל רואה רק המוני נקודות זעירות של אורות יישובים פרוסים למרחק.

השיחה נתקעת לי, ואני מרגישה מוזר, מנסה למצוא את עצמי ולא מצליחה להתרכז ושוב אני מאשימה את הסיגריות, לשווא.

אנחנו עוצרים בתחנת הדלק הרביעית ללילה הזה, משתינים בפעם השלישית ואני חושבת שאלו השירותים הכי גרועים ונתקעת בלי נייר ומתקשרת אליו שיחלץ אותי אבל הוא השאיר את הפלאפון באוטו ואני מסתדרת לבד. כלבים נובחים בחוץ, אני נבהלת ואז מחפשת אותם, רואה שני זאבים ואחד קטן שנראה כמו גור של לברדור. אני קוראת להם והלברדור מקשקש בזנב בשמחה ומתחיל לרוץ אלי אבל מפחד להתנתק מהזאבים וממשיך לנוע אחריהם בהיסוס אל תוך הגדר במרחק. בדרך ראינו שני שועלים קטנים חוצים את הכביש במהירה, וניסינו להמר אם הדברים שמוטלים לצד הדרך הם road kill או פיסות בגדים נשכחות. ראינו גם וגם.

אנחנו מתחלפים כי הצוואר שלו כואב מהנהיגה הממושכת וגם הסוודר שגילגלתי על המושב שלו לא עוזר. אני מנסה להתרגל לרכב הגדול ועושה זאת בחשש. מעולם לא נהגתי ברכב כ"כ גדול, מעולם לא נהגתי בכבישים הפתלתלים והחשוכים האלה, רק הצצתי בחשש מן המושב האחורי.

הוא מאכיל אותי ביסלי ובמבה וצ'יפס ומוציא אותי מהריכוז. כשאנחנו מגיעים לענבים אני כבר שולטת ברכב ומרגישה בטוחה. אני נהנית מהאוטומט שמאפשר לי להשתמש רק ברגל אחת ויד אחת אבל בכל זאת, ליתר בטחון, משאירה שתי ידיים על ההגה. הרגל השמאלית מקופלת על המושב. אני עייפה ומתקשה לעקוב אחר השילוט, הוא מציע להחליף אותי אבל אנחנו כבר כמעט בבית וזה לא משנה.

הנהיגה נותנת לי משהו להתרכז בו, להרגע ולשכוח לשעה מהריחוק המטריד הזה ביננו, מהיום הקשה, מהמילים הקשות שהטחתי בו בלי להתכוון. בהופעה הוא שאל אותי, בלחישה, אם אני נגדו או בעדו היום, ואני לא ידעתי את נפשי לענות.

אבא שלי אומר לי לפני הנסיעה שאם אנחנו מתכוונים לחלוק מרחב אחד, לגור יחד באותה דירה, אנחנו חייבים ללמוד לתת אחד לשני ספייס. אני מתנחמת בזה, ומקווה שהצורך שלי להתרחק ולהתרכז בחיי הוא רק זה, רק הבהלה שהזנחתי את חיי מבלי משים, בתוך תחושת האושר הזאת בשבועות האחרונים, ולא יותר. שלא עבר לי, שלא נגמר. גם בפעם הקודמת שהוא עבר תקופה קשה הרגשתי משהו דומה, הרבה יותר אינטנסיבי, אבל נדמה לי שהפעם זה עמוק יותר, מהותי.
אני רוצה לחזור לחיי ופתאום מבינה, באמצע הלילה, איפשהו ליד קריית שמונה, שאני חייבת לקחת את חיי בידיים, חייבת להמשיך לזוז.

לפני השינה הוא מעליב אותי, נעמד מול המחשב בזמן שאני כותבת ומתחיל לפתוח חלונות ולא לענות לשאלות שלי. "אני שומע אותך, אני מספיק ער כדי לראות פרק של סאות' פארק", הוא אומר, "רק לא לנהל איתך שיחת נפש על החיים שלי עכשיו". המשפט הזה מזכיר לי יותר מדי, ואני משתדלת לא להעלב אבל הוא ממשיך להתעלם ממני, ואני מוותרת על הצפייה המתוכננת ופורשת למיטה. אני כותבת קצת על כך שבעצם ביקשתי לי את הצער הזה, וקוראת את העמודים הראשונים של "פעמון הזכוכית" עד שאני מתחילה להרדם. הוא עסוק בפרקים שרצה להראות לי, מחפש אחד ספציפי ונדמה לי שהוא מדבר אלי מהחדר השני אבל אני לא בטוחה. אני כמעט רדומה לגמרי כשהוא נכנס לחדר השינה ושואל אותי אם הלכתי לישון. אני ממלמלת משהו והוא מחליט גם הוא ללכת לישון ונשכב על המיטה לידי. העלבת אותי, אני אומרת. הוא שואל במה, ואני ממלמלת שהייתי באמצע משהו והוא קטע אותי והתעלם ממני. הוא אומר שלא שם לב ושהוא מצטער וכורך את ידו סביבי. אני לא רוצה להתחבק עכשיו, אני אומרת, והוא מהסס בעלבון ואז מפנה לי את הגב ופונה לשינה. אני רוצה להגיד עוד משהו, אבל לא יודעת מה בתוך תחושת הריחוק הקשה הזאת. אח"כ אני נרדמת, ולכמה שעות זה לא משנה, כמעט.

לפני שלושה שבועות, זה קרה, ואחי התקשר אלי בהתרגשות ואמר לי "תקשיבי", ועמדתי בחוץ צמודה לפלאפון ומנסה להרכיב מהמקטעים שהצלחתי לשמוע שיר אחד מוכר. היום זכיתי לגמול לו, ומההופעת התרמה בבארבי למרתף 10 (ותודה ל-pearly, אלמלא היא לא הייתי שומעת על ההופעה הזו), התקשרתי אליו כדי שישמע את כל ההופעה שלה, והוא הקשיב, נמלט משירה בציבור שאורגנה לרגל הפסקת האש כנראה, בחיל שלו.

אז, התקשר אלי אחרי ההופעה, בשתיים בלילה, לספר לי. איך כעסה על התקשורת שם שהתעקשה להעלות אותה לשידור מהמוצב, איך ניגנה שירים שלה ושל אחרים, איך לא זכרה את "פולי" שאני אוהבת והבטיחה להם שתקליט בלייב ותשלח להם כפיצוי, איך לא ידעה לנגן את הוטל קליפורניה והוא ניגן עבורה בזמן ששרה.

היום, ניגשתי בתום ההופעה אל מאחורי הקלעים, רודפת אחריה, הייתי חייבת לומר לה תודה על השמחה שהחדירה בו באמצע כל המצב האבסורדי הזה, על השיחה הארוכה שהיתה לי איתו בעקבות, הראשונה שלא היתה על "המצב" אלא פשוט שיחה עם אחי הקטן, על משהו ששנינו אוהבים, שלכמה דקות נתנה לשנינו תחושה כאילו הכל נורמלי. אמרתי לה- את ניגנת במוצב של אחי, והיא זכרה מיד ולחצה לי את שתי הידיים, וקראה לחבר ושניהם הסבירו לי בהתרגשות שהם מחפשים אחריו ואחרי הבחור השני שניגן עמה אז כי יש להם גיטרות בשבילם, והכתבת שסיקרה את המסע שמחה ולקחה את הטלפון שלו, ואמרה שנהנו כ"כ מן ההופעה שם, שארכה 4 שעות, שבשום מקום אחר לא נשארו כ"כ הרבה זמן.

ההופעה כולה היתה נהדרת, במיוחד בלט שלומי שבן, עם חוש קומי מתוזמן היטב ווירטואוזיות קלאסית מרהיבה על הפסנתר, ערן צור הפליא בהרמוניה עם אלי דג'יברי על הסקסופון, אבישי כהן חיצרץ להדהים, כאילו החצוצרה שלו היתה יצור חי, נושם ומרגיש ולא פיסת מתכת, יוסי בבליקי שימח אותי עם "יש לך מקום" ו-"נדמה שישוב", וקרן אן, הו, קרן אן, ודג'יברי, כהן, אמדורסקי ודיוויד ברוזה שעלו יחד איתה לבמה לביצוע רב משתתפים שמח במיוחד.

 קרן אן עם אבישי כהן (צילום: שי שזיפי)

את הערב העברתי בין הטלוויזיה לספר שאני קוראת עכשיו לסמינריון, כשלפתע קיבלתי הודעה מהבחורה היחידה שהיתה לי, מודה לי על הברכה לחג, ואח"כ מספרת שהיא בעיר עם קצת זמן פנוי ותוהה אם ניפגש.

ונפגשנו. פגישה חטופה במרפסת שלי בעוד זוגתה בפגישה משלה. זה היה קצר ומוזר ואני עוד מופתעת בעיקר, כאילו משהו פתאום ניתן לי בלי שהספקתי לנשום.

היא שתתה מים ועישנה אחת מהסיגריות שלי, ופתאום היתה בלי משקפיים כי מתישהו במהלך הזמן הארוך בו לא דיברנו עברה ניתוח לייזר. בחנייה יכולתי לראות שהעיניים שלה חומות בהירות.

אני לא טובה בדברים האלה, כמו לא טובה בלשכוח. אנשים מתעוררים בבוקר כשאתמול הוא אתמול. אני מתעוררת בבוקר והאתמולים שלי בדר"כ חיים. אני בוחרת אלו מהם לשים מאחור ולשכוח.

מי שקורא פה יודע שאני לרוב לא שוכחת ומן הסתם גם אותה.

כבר זמן ארוך שהיא בזוגיות, אבל את התקשורת ביננו עצרתי עוד הרבה לפני. כעסתי פעם מאוד ומזמן שכבר לא. כשהפסקתי לכעוס היא כבר היתה במקום אחר ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות בקשר לזה. המיילים ביננו לא זורמים, אלא מטפטפים לעיתים רחוקות. היא כותבת לי שמצאה בית באישה שלה, שמחפשת עבודה, שחלמה עלי, שזה בסדר להתגעגע ואז נעלמת שוב. עברו חודשיים אולי מאז המייל האחרון.

ופתאום היא היתה פה, והרגשתי כ"כ מוזר. ורק בדקות האחרונות פתאום הפך נעים מאוד, וצחקנו קצת בקול רם (בעיקר אני ותהיתי אם רם מדי), ואז אמרה שבטח כבר מאוחר והיא צריכה ללכת. בחנייה הסתכלתי על העיניים שלה מלמעלה כי אני גבוהה יותר, התחבקנו חטופות והיא נסעה באוטו החבוט שלהן, פשוט נסעה. ואני עדיין מרגישה כאילו הנשימה שלי עצורה איפשהו בסרעפת ולא משתחררת.

אח שלי אמר אתמול, כנראה במן נסיון חבוט לבדיחה, שהוא לא יודע מה עדיף, שאהיה עם נשים ואז לא ישארו ראיות, או שהכל יהיה נורמלי.

לא ציפיתי לזה והגבתי כך, והוא נסוג מיד. אולי כדאי שנדבר על זה.

נורמלי.

הייתי בסרט נהדר ("עדיף שנשאר ידידים", צרפתי, חדש, תיכף יגיע לקולנוע) ונהניתי נורא.

חזרתי הביתה ויצאתי עם אחי לשתות בירה בפלורנטין. זה היה נחמד. אח"כ אכלנו נקניקיות ודיברנו על בחורות ועל להשאר לבד ועל נסיון ועל כל מיני דברים כאלו. אני אוהבת אותו מאוד, לא רק כי הוא אחי, הוא פשוט בן-אדם נהדר. טוב לב, ישר, הגון, בוגר. מצחיק מאוד.

הבחורים האלה בחיים שלי מעצבנים אותי. אפילו לא אחד ספציפי אם כי תמיד זה אחד ספציפי אבל זה לא מחזיק הרבה זמן. ניסיתי להסביר שקצת קשה לי למצוא, ואני לא יודעת כמה עוד אפשר להתפשר. אני לא רוצה להתפשר, בעיקר נמאס לי, וכתבתי על זה כבר לפני כמה זמן.

קינאתי בו כי הוא צעיר. כי כשהייתי בגילו הייתי יותר מלאת תקווה מעכשיו, אם כי גם אז לא בשמיים, אבל אי אפשר להשוות את זה לעכשיו.

האמונה שיכול להיות לי טוב נראית לי כמעט פרוורסית. לא נכונה, וזה לא שאני מצפה לרע. אני פרקטית וסקפטית, אופטימית אבל לא טיפשה. מחושבת. אולי מחושבת מדי. אבל לא הייתי מחליפה אותי בשום דבר אחר. מקסימום קצת שקט.

אני עייפה בעיקר ואין לי כח לשטויות יותר.

אבל אני מסתכלת מסביב והכל כ"כ רדוד ולא נהיה פחות עם הזמן שעובר. התחושה היא ששום דבר לא משנה יותר ואני נאבקת חזק בשביל משמעות. זמנים רדודים מולידים אנשים רדודים, שלא יודעים שהם כאלה כי אין להם שום אומדן, שום בסיס להשוואה. אין ערכים שהם יותר טובים, מישהו זוכר מה זה ערכים בכלל? למישהו איכפת? מישהו חושב שיש איזשהו כיוון מועדף או דברים שכדאי לדבוק בהם?

ילדות בנות 13 מסתובבות עם בגדים קצרים משלבשתי או אלבש בחיים. עם תסרוקות גבוהות. צבעים זוהרים. אנשים מרוויחים ומבזבזים כסף. אני לא רוצה לחיות כך, אבל האופציות מוגבלות.

אני מרגישה כלואה בעולם שלא מתאים לי, בלי אוזן קשבת להסביר לה את זה, לפחות להרגיש הזדהות. העולם הזה מחורבן ואתם יודעים את זה.

הימים יכולים להיות יפים, אבל העולם מחורבן, האנשים מחורבנים. סביר להניח שחלקכם בעצמכם מחורבנים. כנראה שגם אני הרבה יותר ממה שהייתי רוצה להיות, אבל נדמה לי שאם הייתי פחות לא הייתי מצליחה לחיות.

עם כל זה ועם כל מי שאני אני אפילו לא מצליחה לחשוב על מורשת להשאיר, על משהו שישנה כשלא אהיה פה.

כ"כ הרבה אוכל שחשבתי שאני עוברת סוג של הרעלת מזון. התקשיתי לעמוד ולא היה לי מקום לנשום.

הסדר היה נחמד. הרבה פחות חגיגי מבדרך כלל, השולחן לא היה כרגיל והכל נראה כמו סתם ארוחת ערב. האגדה נקראה מהר, מהר יחסית אלינו, מהר כ"כ שאפילו אני הייתי מסוחררת, וקצת נעלבת. בשירה- החלק החביב עלי- קימצו בצורה מוזרה. האור היה מוזר והיתה מן אווירה כזאת של לגמור עם זה כבר, ובאמת תוך שעה הכל נגמר, אגדה ואוכל וזה היה מוזר. כל ההכנות עברו גם הן מהר ובלי סטרס מיוחד למעט כשניסיתי להיות מוכנה בכל הכח לפני שיעל תגיע כי תמיד היא מגיעה ואני במקרה הטוב במקלחת, והיא שאלה אותי כבר לפני מתי בדיוק לבוא ואם אני בטוחה שאהיה מוכנה עד אז ועניתי בבטחון (כרגיל) שכן. בשעה שמונה סיימתי לערבב את הסלט ופניתי לכיוון דלת המקלחת שנטרקה לי בפרצוף. אחי שטרח להבליט את העובדה שהוא לא עושה שום דבר בזמן שאני ואמא שלי התרוצצנו במטבח מצד לצד עם סכינים במשך שעה, החליט שהשניה בה סיימתי הכל, זו שאם לא אכנס למקלחת בדיוק בה לא אהיה מוכנה כשיעל תגיע- היא השניה להתקלח בשבילו. אז צעקתי והוא צעק חזרה, בעיקר "תרגעי", אבל זה עבר בשלום יחסי. כשיעל הגיעה הייתי במקלחת.

היו כ"כ הרבה מנות ראשונות וסמי-ראשונות ואחרי ראשונות שלמנה העיקרית הגיעו שלושה שורדים, וגם זה בצליעה מגמגמת. אבא שלי ואחי חלקו סטייק (סטייקים בליל הסדר, לא פחות. אבא שלי מבריק. והזמן שלקח לי לשכנע אותו לא להגיש חזיר היה לא מבוטל בעליל), ואני אכלתי חצי כדור בשר וכמה פרוסות תפו"א מתוך התעקשות ושום דבר אחר לנסות לאכול מהכל. לא אכלתי מהכל אבל לפחות אכלתי משהו מכל מנה. היו אולי תשע מנות, בחלקן כמה אופציות. חלק מהדברים שבישלתי אפילו לא הגעתי לטעום.

והודעות החג שמח- כבר כמה שנים ששיחות האיחולים עברו לחלוטין ל-SMS, והשנה היה זרם הודעות נעים במיוחד. הרבה יותר מוצלח מברכת האנימציה שטרחתי ואני חוזרת טרחתי להכין בראש השנה, שהיתה מורכבת ומוצלחת ולא זכתה לתשואות שקיוויתי להן. בכלל זאת תקופה חברית הרבה יותר, וכל האהבה הזאת שהפלאפון שלי השפריץ במהלך שעה אחת היתה נהדרת.

אני מצטערת, אני מרגישה שאני כותבת וסתם- דיווח וזרם תודעה פשוט ומרוצה מעצמו. שום התעמקות ושום צער ושום כתיבה מלוטשת שגורמת לי להתפעם מעצמי (או להתמרק בצער הכתוב בצורה בינונית שלי, כמו שאיזו מישהי טרחה לעלוב בי). ואולי כי אני לא רוצה להתעסק בצער בתקופה האחרונה כי נעים לי יותר, אולי כי אני מתמצתת את הצער שלי למילים קצובות במקום אחר, ואולי כי כבר לא כ"כ נוח לי לכתוב פה, מאיזו תחושה של חדירה לפרטיות שאני לא בטוחה בטיבה.

עבר עלי ערב חג נעים, ולילה כי יעל הלכה רק לא מזמן והופתעתי שוב מהעובדה שאנחנו פשוט מדברות ומדברות ומדברות חלק נרחב כ"כ מהחיים שלנו ועדיין אני מצטערת כ"כ כל פעם שהיא הולכת או צריכה לקטוע שיחה.  

אני לא יודעת למה טוב לי יותר עכשיו. יש את הנסיבות הברורות ובכ"ז. אולי זה האביב.

אני מקווה שנהניתם גם.

חג שמח.

פסח. אנחנו עושים את הסדר בבית השנה. אחי סוף סוף חוזר מהצבא לחג, זה לא קרה כמעט מאז שהתגייס ועברו כבר כמעט ארבע שנים.

שתי הסבתות שלי יגיעו, וגם יעל, שהזמנתי לפני שבועות כבר, לפני שידעתי אם יהיה אפילו סדר השנה ואיפה. נתתי לה תירוץ להתחמק מאיזה סדר עם קשר משפחתי קלוש עד בלתי קיים במקום רחוק יותר או פחות בארץ.

אמא שלי טרודה בעבודה ואין לה "ראש לזה", היא אומרת. אבא שלי עוד לא החליט לגבי המנה העיקרית, אולי הוא יבשל כך או כך, אולי הוא יזמין מפה או משם.

בינתיים אני מכינה את רשימות האירועים שלי, רשימת הקניות ורשימת המנות ועוד שרבוטים לפה ולשם כמו פרחים לשולחן ולהחזיר ממנו את קעריות ההגשה ולגזום ממתחת לבית שלו כמה ענפים משיח הרוזמרין האימתני לתפוחי האדמה בתנור.

אני שמחה על הסדר הקצת מורחב, על זה שזה פה ואוהבת את התחושה של להכין כדי להפעים. תמיד לאירועים אני מבשלת יותר מדי, וטורחת עד השניה האחרונה ומתעלפת כמעט ברגע האחרון אבל מתמוגגת לראות אנשים נהנים. אני קצת מצטערת להיות בלעדיו הסדר, ויש עוד כסא ריק בשולחן. ההורים שלי יתפלצו אם אזמין אותו וגם כך החיים שלי בסוג של איזון סוף סוף והכנסת גורמי געגוע מכווץ לא יעשו טוב לאף אחד.

רציתי ללכת לקניות ולסיים את כל ההכנות הטרומיות כבר, ולהתחיל לבשל את מה שאפשר כבר היום, אבל אמא שלי רק כתבה לי במסנג'ר שאכין רשימה של כל מה שאני חושבת שצריך ונדבר בבית. שום "אבל תגיעו מאוחר ואני כבר אצטרך לצאת ולא אספיק שום דבר", לא עזר. באמת אין להם ראש לזה והם לא מבינים את ההתלהבות שלי וגורמים לי להרגיש קצת אשמה, הם עסוקים "בדברים החשובים" בעיניהם ואני מתעסקת בשטויות. אבל, בעיניהם עכשיו כל דבר שהוא לא העבודה שלהם והנסיון להחזיק את הראש מעל המים כלכלית הוא שטויות.

חוץ מזה טוב יותר, לי.

אני כותבת לאחי ששוכב עכשיו, אולי, עדיין, באיזה מארב.

אני מרגישה יותר טוב.

זה ואח שלי הבטיח שהוא יכסח בכדורסל את האידיוט שהעליב אותי אתמול.