הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

11:30

כמה טעויות וכמה כוויות מאותו הסוג את מוכנה לספוג, והאם פעמון האזהרה שאת שומעת נובע מחששנות היתר שלך, או מהמציאות שמזהירה אותך ללמוד מנסיון- שצועקת לך בקול רם- "לא שוב".

זה הגרון שלי שנצרב, והטעות שעשית- זאת שאני לא מצליחה להבין. תיקון: לא רוצה. לא רוצה להבין יותר את המנהגים האלה, את התירוצים האלה, את הרפפטיביות שבה נוהג כל אדם קרוב בחיי.

אני מפעילה את 88 בדפדפן, המערכת עצמה רחוקה מדי, ואני לא רוצה לקום מהמיטה. אח"כ אני כושלת למטבח ומכינה צ'אי בחלב כמו שאח שלי שותה, בלי הסוכר. הוא מספר לי שקבע עם אחותו למחר, ומזמין אותי להצטרף, ואני מרגישה שאלו החיים שלו, ולא שלי, ולי יש תכניות אחרות. נאמנות כפולה- למי אתה מספר את הסודות הכי כמוסים שלך? על מי אתה יכול לסמוך?

האם הקרובים לי יכולים לסמוך עלי כמו שהייתי רוצה לסמוך עליהם? האם הם יודעים שלא אבגוד בהם, או לא מודעים לבגידותיי?

22:11

היום הזה מהול בעצב. לא עצב, סוג של דיכאון והסתגרות. התבודדות, סוג של התמודדות.

כשאני מאבדת אמון הדברים נהפכים שקופים בעיני. הממשות של האירועים וחשיבות החוטים שחיברו את הדברים האלו לחיי מתפוגגות, כלא היו כמעט.

אני מסתכלת עליו, והוא שקוף, אינו  קשור לחיי. אני חשה כיצד הימים שלי אוטמים את המציאות שלי מפני האמונה במציאות של שנינו. לא שאין לאן ללכת, רק שהכוחות שמצריכה ממני ההליכה הזאת, ההליכה והעמדת הפנים- מייגעים עד אובדן. לא חפצתי במשחק מקדים למציאות חיי. אני מסתכלת בו והוא אינו מבין אותי, מתרונן במציאות שאיני מבינה את חיווטיי אליה, ואיך לעזאזל, האמנתי כ"כ לפני זמן כה קצר. אבל הידיעה ברורה לי, ברורה ווותיקה.

הידיעה ומעברה השני הכאב, מאיים עלי ברעמים של בדידות ואובדן חשק, בעולם אפרפר.  

המשפחה שלו עוטפת אותי בחום ואיני אפילו מצטערת. אני אדישה. הוא בגד באמון שלי, ומשהו מבחינתי נגמר. כמו אבחנה חותכת בדבר הכנות שרציתי, כמו להוכיח כי אני טועה. למוסס קורים אחרונים, קטועים, של השתדלות, של היאחזות, שעוד נותרו בי, ביננו. 

אני מחליקה הרחק ממנו, הוא אינו כלול בתודעתי ואני מרגישה כי כל התהליך הזה מיותר. הילדותיות שלו מכאיבה לי ואני עומדת אילמת מול.. לא לשם כך פתחתי במערכה הזאת.  הוא אינו מרגיש את שאני חשה. הוא אינו מתרומם מעל עצמו, לפרקים ארוכים דיי, בכדי לספק לי אחיזה, בנפשו. ואני מחליקה ממנו והלאה, מסתגרת בעצמי, והוא שמבין ונעלב מעמיד פני חוזקה ויוצא את הבית בלי להביט לאחור. כמעט.

ואז אינו מתקשר. או לפחות כך נדמה לי בחלל שנותר לי לעצמי, הכבד מחוסר אמון וידיעת סוף כאילו בלתי נמנעת.

צעדים חסרי אמון, הוא מבטיח לי, לפנות בוקר כשמתייאש מהמבט העמום שבעיניי, למול הפנים שלו, קרובות מדי לשלי, והבל פיו שחורת בי את הריחוק, באותה עוצמה שבה הוא מנסה להתקרב.

23:40

לקום בבוקר ולשתות כוס ענקית של קפה חזק מהמקינטה, מריר, בלי סוכר. הו כן. להמשיך את היום, לנסות לעקוב אחרי הרשימה, לדבוק בתכנית, לזכור לאן אני הולכת, אני זוכרת אותי. להסביר בפעם ה-1,000 למה הדברים הם כך ולא אחרת, לענות מה קשה במה שקשה, למה זה הולך ונהייה יותר קל, כמה חשוב התהליך. לדאוג לאחרים, לדאוג לעצמי, לחזור לעשות, לדמיין עתיד טוב משתארתי לעצמי לפני מס' חודשים, לדעת שההצלחה מחכה לי מעבר לפינה, ממש בקצה האצבעות. להתרווח מול ההישגים בהם אני לא יכולה לשתף אף אחד, בחישובים ובגרפים ובגורמי החיים המשתפרים. להיות מרוצה.

אני מתעוררת מוקדם מכפי שתיארתי לעצמי. רגע אני חושבת לחזור לישון, ושניה אחרי אני כבר צריכה להשתין, אבל לפני אני הולכת לחפש את הפלאפון שלי, ומתמלאת בתחושה מסויימת ורוצה לכתוב. אני רוצה להעלות תמונה מההופעה אתמול, אבל אני לא מוצאת את הכבל של הפלאפון. אני כותבת כמה מיילים לאנשים שהתגעגעתי אליהם ויורדת להשתין. בקומה התחתונה כל האורות דלוקים, השותף ישן באור מלא והטלוויזיה שלו צועקת. אני מטופפת לאט לכיוון הסלון ומנמיכה, ואז מכבה אור אחרי אור. הוא מתעורר ומודה לי ואני נבוכה. אני מכינה לי מיץ תות מתרכיז מאיזו חנות בשוק וטעים לי, בין שרשרת הסיגריות שאני מעשנת בבוקר הזה. אח"כ ארד ואמלא את הכוס עוד שלוש פעמים.

אני מחפשת תחנה ברדיו, והן כולן קופצות. בסוף אני נשארת עם אינדי פופ שקופץ הכי פחות, והוא נעים לי הבוקר, רך ומדבר.
בצפון היה קר, והמוני כוכבים בשמיים. מחוץ לבסיס של אחי חיבקתי אותו חזק והסתכלתי על הכוכבים. הוא ניסה להסביר לי איך למצוא את כוכב הצפון ואמר שהדובה הגדולה קצת שקעה. משכתי עוד קצת את החיבוק, ממאנת לתת לו להבלע אל תוך המחנה, אל החיים שלו שאני לא מכירה. משהו דובק בי מהריח שלו, ואני חושבת על זה בדקות שאחרי, מנסה לראות את הכוכבים דרך שמשת הרכב המאובקת, מנסה להציץ לנוף מזרחה מצומת כח, אבל רואה רק המוני נקודות זעירות של אורות יישובים פרוסים למרחק.

השיחה נתקעת לי, ואני מרגישה מוזר, מנסה למצוא את עצמי ולא מצליחה להתרכז ושוב אני מאשימה את הסיגריות, לשווא.

אנחנו עוצרים בתחנת הדלק הרביעית ללילה הזה, משתינים בפעם השלישית ואני חושבת שאלו השירותים הכי גרועים ונתקעת בלי נייר ומתקשרת אליו שיחלץ אותי אבל הוא השאיר את הפלאפון באוטו ואני מסתדרת לבד. כלבים נובחים בחוץ, אני נבהלת ואז מחפשת אותם, רואה שני זאבים ואחד קטן שנראה כמו גור של לברדור. אני קוראת להם והלברדור מקשקש בזנב בשמחה ומתחיל לרוץ אלי אבל מפחד להתנתק מהזאבים וממשיך לנוע אחריהם בהיסוס אל תוך הגדר במרחק. בדרך ראינו שני שועלים קטנים חוצים את הכביש במהירה, וניסינו להמר אם הדברים שמוטלים לצד הדרך הם road kill או פיסות בגדים נשכחות. ראינו גם וגם.

אנחנו מתחלפים כי הצוואר שלו כואב מהנהיגה הממושכת וגם הסוודר שגילגלתי על המושב שלו לא עוזר. אני מנסה להתרגל לרכב הגדול ועושה זאת בחשש. מעולם לא נהגתי ברכב כ"כ גדול, מעולם לא נהגתי בכבישים הפתלתלים והחשוכים האלה, רק הצצתי בחשש מן המושב האחורי.

הוא מאכיל אותי ביסלי ובמבה וצ'יפס ומוציא אותי מהריכוז. כשאנחנו מגיעים לענבים אני כבר שולטת ברכב ומרגישה בטוחה. אני נהנית מהאוטומט שמאפשר לי להשתמש רק ברגל אחת ויד אחת אבל בכל זאת, ליתר בטחון, משאירה שתי ידיים על ההגה. הרגל השמאלית מקופלת על המושב. אני עייפה ומתקשה לעקוב אחר השילוט, הוא מציע להחליף אותי אבל אנחנו כבר כמעט בבית וזה לא משנה.

הנהיגה נותנת לי משהו להתרכז בו, להרגע ולשכוח לשעה מהריחוק המטריד הזה ביננו, מהיום הקשה, מהמילים הקשות שהטחתי בו בלי להתכוון. בהופעה הוא שאל אותי, בלחישה, אם אני נגדו או בעדו היום, ואני לא ידעתי את נפשי לענות.

אבא שלי אומר לי לפני הנסיעה שאם אנחנו מתכוונים לחלוק מרחב אחד, לגור יחד באותה דירה, אנחנו חייבים ללמוד לתת אחד לשני ספייס. אני מתנחמת בזה, ומקווה שהצורך שלי להתרחק ולהתרכז בחיי הוא רק זה, רק הבהלה שהזנחתי את חיי מבלי משים, בתוך תחושת האושר הזאת בשבועות האחרונים, ולא יותר. שלא עבר לי, שלא נגמר. גם בפעם הקודמת שהוא עבר תקופה קשה הרגשתי משהו דומה, הרבה יותר אינטנסיבי, אבל נדמה לי שהפעם זה עמוק יותר, מהותי.
אני רוצה לחזור לחיי ופתאום מבינה, באמצע הלילה, איפשהו ליד קריית שמונה, שאני חייבת לקחת את חיי בידיים, חייבת להמשיך לזוז.

לפני השינה הוא מעליב אותי, נעמד מול המחשב בזמן שאני כותבת ומתחיל לפתוח חלונות ולא לענות לשאלות שלי. "אני שומע אותך, אני מספיק ער כדי לראות פרק של סאות' פארק", הוא אומר, "רק לא לנהל איתך שיחת נפש על החיים שלי עכשיו". המשפט הזה מזכיר לי יותר מדי, ואני משתדלת לא להעלב אבל הוא ממשיך להתעלם ממני, ואני מוותרת על הצפייה המתוכננת ופורשת למיטה. אני כותבת קצת על כך שבעצם ביקשתי לי את הצער הזה, וקוראת את העמודים הראשונים של "פעמון הזכוכית" עד שאני מתחילה להרדם. הוא עסוק בפרקים שרצה להראות לי, מחפש אחד ספציפי ונדמה לי שהוא מדבר אלי מהחדר השני אבל אני לא בטוחה. אני כמעט רדומה לגמרי כשהוא נכנס לחדר השינה ושואל אותי אם הלכתי לישון. אני ממלמלת משהו והוא מחליט גם הוא ללכת לישון ונשכב על המיטה לידי. העלבת אותי, אני אומרת. הוא שואל במה, ואני ממלמלת שהייתי באמצע משהו והוא קטע אותי והתעלם ממני. הוא אומר שלא שם לב ושהוא מצטער וכורך את ידו סביבי. אני לא רוצה להתחבק עכשיו, אני אומרת, והוא מהסס בעלבון ואז מפנה לי את הגב ופונה לשינה. אני רוצה להגיד עוד משהו, אבל לא יודעת מה בתוך תחושת הריחוק הקשה הזאת. אח"כ אני נרדמת, ולכמה שעות זה לא משנה, כמעט.

יש לי יום הולדת בעוד עשרה ימים. אני לא רוצה דבר (אל תטעו, אשמח לתשומת לב ולברכות ולמתנות קטנות. אבל אין לי שום צורך במשהו גרנדיוזי, בחגיגה חגיגית), מלבד להיות איתו. פיזית, באותו היום. לא לעשות שום דבר מיוחד, רק להיות איתו. בדיוק את אותו הדבר שרציתי לפני שנה אני רוצה גם עכשיו. אז זה התפספס, בפגישה גדולה בבוקר ואז הביתה ואז ריצה לבי"ח וייאוש.

כתבתי לו, שבעתיד, אחרי שנגמור להתרחק, אחרי שנרגיש טוב יותר, אני מקווה ליום אחד מאושר. שבו נאכל בחוץ ונראה סרט, נשכב ונישן. ונהיה מספיק רחוקים כדי להתקרב, בלי כל המשקעים, היומרות, הזכרונות הרעים, בלי כל הקלקולים הקטנים בתודעה שמפריעים לנו לאהוב אחד את השני. לעצמי כתבתי שהלוואי וזה יהיה ביום ההולדת שלי. למרות שאני יודעת שלא יעבור מספיק זמן, למרות שיתכן שאפילו לא יתקשר, שישכח.

אני מסתכלת מסביב על החדר שלי, וכבר לא איכפת לי. עוד ארבעה חודשים אגור במקום אחר, אחרי זה במקום אחר. אני כ"כ לא החלטית שמשכנתא לא אקח כנראה, אלא פשוט אשכור דירה, למי יודע לכמה זמן, ומי יודע איך. כ"כ הרבה דירות עברתי בחמש השנים האחרונות, שש פעמים ניסיתי למצוא בית בתוך קירות אחרים, חלק מהפעמים האמנתי, אבל עכשיו כבר לא. זה לא משנה. זה זניח. תהיה שם המיטה שלי, שולחן הכתיבה, המחשב, המדפים והספרים. הבגדים וערימות של דברים קטנים אחרים. הכורסא, אולי התנור ושואב האבק, הטוסטר, אם אקח אותם ממנו. כמה כלי מטבח ומגבות, כמה סטים של מצעים. אין טעם לטרוח על עיצוב, אין טעם להִקשר. יש צורך במרחב ולהרגיש בנוח. יש צורך בווים רבים, במסמרים, בתמונות רבות על הקירות, הארונות, בשירותים. טעם בארון גדול. נוחות מינימלית, חלל תצוגה מקסימלי, אוויר. זה הכל. אני לא רוצה להקשר, אני לא רוצה להנתק, יותר.

אני רוצה מקום משלי, ממש שלי. לא שכור וזמני וחולף, אבל מצד שני הכל משתנה כ"כ מהר, היום, אני לא יכולה להתחייב לדבר (לפני חודש דווקא חשבתי שכן).

אה, והפסקתי לעשן.

הייתי בסרט נהדר ("עדיף שנשאר ידידים", צרפתי, חדש, תיכף יגיע לקולנוע) ונהניתי נורא.

חזרתי הביתה ויצאתי עם אחי לשתות בירה בפלורנטין. זה היה נחמד. אח"כ אכלנו נקניקיות ודיברנו על בחורות ועל להשאר לבד ועל נסיון ועל כל מיני דברים כאלו. אני אוהבת אותו מאוד, לא רק כי הוא אחי, הוא פשוט בן-אדם נהדר. טוב לב, ישר, הגון, בוגר. מצחיק מאוד.

הבחורים האלה בחיים שלי מעצבנים אותי. אפילו לא אחד ספציפי אם כי תמיד זה אחד ספציפי אבל זה לא מחזיק הרבה זמן. ניסיתי להסביר שקצת קשה לי למצוא, ואני לא יודעת כמה עוד אפשר להתפשר. אני לא רוצה להתפשר, בעיקר נמאס לי, וכתבתי על זה כבר לפני כמה זמן.

קינאתי בו כי הוא צעיר. כי כשהייתי בגילו הייתי יותר מלאת תקווה מעכשיו, אם כי גם אז לא בשמיים, אבל אי אפשר להשוות את זה לעכשיו.

האמונה שיכול להיות לי טוב נראית לי כמעט פרוורסית. לא נכונה, וזה לא שאני מצפה לרע. אני פרקטית וסקפטית, אופטימית אבל לא טיפשה. מחושבת. אולי מחושבת מדי. אבל לא הייתי מחליפה אותי בשום דבר אחר. מקסימום קצת שקט.

אני עייפה בעיקר ואין לי כח לשטויות יותר.

אבל אני מסתכלת מסביב והכל כ"כ רדוד ולא נהיה פחות עם הזמן שעובר. התחושה היא ששום דבר לא משנה יותר ואני נאבקת חזק בשביל משמעות. זמנים רדודים מולידים אנשים רדודים, שלא יודעים שהם כאלה כי אין להם שום אומדן, שום בסיס להשוואה. אין ערכים שהם יותר טובים, מישהו זוכר מה זה ערכים בכלל? למישהו איכפת? מישהו חושב שיש איזשהו כיוון מועדף או דברים שכדאי לדבוק בהם?

ילדות בנות 13 מסתובבות עם בגדים קצרים משלבשתי או אלבש בחיים. עם תסרוקות גבוהות. צבעים זוהרים. אנשים מרוויחים ומבזבזים כסף. אני לא רוצה לחיות כך, אבל האופציות מוגבלות.

אני מרגישה כלואה בעולם שלא מתאים לי, בלי אוזן קשבת להסביר לה את זה, לפחות להרגיש הזדהות. העולם הזה מחורבן ואתם יודעים את זה.

הימים יכולים להיות יפים, אבל העולם מחורבן, האנשים מחורבנים. סביר להניח שחלקכם בעצמכם מחורבנים. כנראה שגם אני הרבה יותר ממה שהייתי רוצה להיות, אבל נדמה לי שאם הייתי פחות לא הייתי מצליחה לחיות.

עם כל זה ועם כל מי שאני אני אפילו לא מצליחה לחשוב על מורשת להשאיר, על משהו שישנה כשלא אהיה פה.

אני יושבת מול אחד המחשבים בספריית האוניברסיטה, די ריק פה והבודדים שנמצאים מקליקים עבודות ולא מחפשים תירוצים, כמוני.

מדי פעם אני מסתכלת אחורה ולא נעים לי, אבל בזווית העין אני קולטת מישהי שבודקת את המיילים שלה ואני נרגעת קצת. משמאלי יושב בחור עם ספר עב כרס וגורם לי להרגיש אשמה (והנה הסתכלתי שוב וליד הספר הפתוח נמצא רק המעיל שלו, אולי הלך לחפש עוד ספר אבל בטח להשתין).

קשה לי להתחבר למנטליות הזאת ולקרוא ולקרוא ולקרוא. אחרי כמה סמסטרים זה נהפך לטבע שני וכך זה גם מתפוגג- לא נשאר זכר לסטמינה שאפשרה לי לגמוע כמויות בלתי נתפסות של חומר במהלך התואר. עברו שנתיים לעזאזל.

אני חייבת לסיים את הסיפור הזה כבר, עוד ארבעה חודשים פחות יום אהיה בת 27, אני לא מוכנה להגיע לשם עם תואר ראשון כרוך לי סביב הקרסול.

אבל אני קוראת וקוראת והכל אומר את אותו הדבר. קשה לי להאמין שהעבודות האלו ייכתבו בסוף וישנעו את המסלול שתכננתי לי לפעולה. נראה כאילו אני מחזיקה בכח בבטלה שנשארה לי, כי כל מה שאמור לבוא אחרי- אם אעקוב אחרי ההוראות ואתן לדברים ליפול למקום הנכון שלהם- זה בדיוק מה שרציתי. כ"כ רציתי עד שאני מתחילה לפקפק. והכל כ"כ מסודר ורגוע, ואין לי שום מקום להרגיש בו אבודה או קרועה, לחוצה או לא יודעת, שזה מלחיץ אותי. אולי אני טועה? אולי אני מפספסת? ואני יודעת שלא ומתמלאת בצורך מטופש לעצור את הכל ושונאת את התקופה הלא פרודוקטיבית הזאת, ורוצה להיות כבר אחרי, ורוצה להמשיך ורוצה להכנס לקצב מסחרר של התקדמות, ועדיין.

כי אם כל זה ילך, אז מה על הדברים הגדולים? אולי הם לא יגיעו? וזו סיבה די מטופשת לעצור את הדברים הטובים שבהישג היד שלי.

אני עייפה, ובקושי הצלחתי לגרור את עצמי מחוץ למיטה הבוקר, ותמיד הזמן עובר מהר יותר באמצע הלילה.

אני רק רוצה להרגע ולהצליח לשמור על ריכוז, ושהפחד מכשלון יפסיק להוציא אותי מדעתי. ונראה שאני צריכה אופק נקי יותר, ולא להיות מוטרדת מכל מיני דברים קטנים ולא רלוונטים, אבל איפה מוצאים כזה או כמה מהר אני יכולה לכפות את זה על עצמי בלי לשכוח הכל ביום למחרת.

ת"א בלעדַייך מרגישה כמו עיר זרה, כמו לבד.

אני שותה תה ירוק ונושמת, אתמול כמעט השתגעתי. ואני חושבת שאולי זה קשור לגילוי הלב, שלי מול עצמי ומולו, בערעור המחשבה שאני בסדר. אני לא יכולה לסבול את המחשבה שאני לא, זה עניין של אגו אולי, או של פחד, תחושה עמוקה של בושה וחוסר בטחון. כאילו רק בלומר לעצמי שאני לא בסדר, משהו יתרופף ויתפרק. לחיות עם המחשבה שבתחומים רבים אני בסדר, אבל ברבים אחרים לא, בכמה ספציפים וכמה שאולי לא אדע, זה משהו שצריך להתרגל אליו. לא בסדר בצורה המופרעת, המעורערת שלו.

עדיף לחיות לבד, לא לפקפק. זוגיות קשה, מראה תמידית קשה, כמעט בלתי אפשרית. ואני מעורערת בכל המקומות הלא נכונים לזוגיות, ומתפתלת, מאוד אומללה, ומאמללת- עוד מילה קשה שגורמת לי להתכווץ, לזרוק את הכל ולצעוק לא צריך.

אני לא יכולה לשאת את זה, ואפילו לא מצליחה להבין למה. קצת צביעות להגיד שלא מצליחה, אבל בתוקף מתרוצצת להסתיר מעצמי, לגונן עלי בצורה שגורמת לי לשנוא, אותי, את המסך על התפיסה שלי, את שדה הראייה המצומצם, המעורפל, המבייש.

מאוד מפליאה אותי המחשבה שהוא עלול לאהוב אותי עד כדי כך, להשאר איתי למרות שבעצם לא מקבל ממני הרבה. הרי על פי רוב אני טרופה בעניינים שלי, כל סימן של קרבה מבריח אותי, מתלוננת על כל דבר שעושה, בלי ראציונאל, בלי באמת לדעת את זה למעט בהתקף זעם מתחלף. והוא סובל אותי, למרות שאין לי שום דבר לתת מלבד צער.

אני רוצה לדעת להתקרב אליו, ומפחדת פחד נוראי.