הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני מדוכאת נורא.

מעולם לא הייתי כה מדוכאת לקראת יום ההולדת שלי.

האקס הפגוע, התהיה על מה נכון או אמיתי יותר, החיים בלעדיו או החיים הרגשיים איתו, ובכל מקרה הוא לא מוכן להיות לי אפשרי, וזה מרגיש לי מוזר מאוד, כמו להפריד שלם.

נגמר לי הכסף לגמרי, והתחושה המצמיתה שזה גורר בלתי נסבלת כמעט. רק כמעט כי אני חיה איתה, כמו גירוד עקשן בהתנהלות שלי בעולם, כמו כתם של כשלון- לדאוג לכסף מלכתחילה, או לעשות מספיק כדי להשיגו עכשיו.

באופן מפתיע היקום דאג לי קצת, ושלח לכיווני איזו חברה שבחברה שלה חיפשו מישהו לשעתיים ביום של עבודה מהבית. אמרתי כ-ן ומאז אני מעדכנת נתוני מונדיאל לעילא. זה קצת מצחיק.

אני גרה בבית בגיל 27 ואני לא צריכה להסביר איך זה מרגיש.

התואר ה-I נגרר ונגרר, בעוד שכבר יכולתי לסיים תואר שני בדיוק. הסמינריון הזה ארור ואני פשוט לא רוצה לכתוב אותו. כנראה. ז"א, אני מאוד רוצה להצליח לכתוב אותו כבר, לעשות איתו משהו מושכל וקונסטרוקטיבי, אבל נראה שאני לא מצליחה. כמו האנשים האלה שאומרים שהם לא מצליחים להתרכז במשהו שלא מעניין אותם, כמו ילד קטן, אני לא רוצה, אני לא מצליחה. משהו מושך אותי אחורה ואני לא בטוחה מה בי עושה את זה, ואיזה פחד אדיר מלהמשיך הלאה (אני חושבת שאני ממש לא רוצה להיות עורכת דין).

בעוד שבוע וחצי מכר שלי נוסע לחו"ל ומשאיר אותי כבייביסיטר לדירה ולכלבה לשבועיים. ללא אנשים וסביבה מוכרת, אני מקווה שאכתוב עד שאסיים.

אני צריכה להתארגן על מרשם לריטאלין, זה לא יעבוד אחרת, כנראה. אולי אני לא עושה את העבודה הכי מבריקה שלי על ריטאלין, אבל לפחות אני עושה משהו מאשר לשבת ולבהות. הבעיה היחידה היא, שבימים הסמוכים לריטאלין אני לא יכולה לשתות, כמו שתעיד ההתפרקות לגורמים אחרי המסיבה של יעל, בה לא שתיתי כ"כ הרבה, באמת. רק ערק-קרנברי וקצת יין. הגעתי למצב כ"כ קיצוני, שבו לא הייתי גם ביום-ההולדת לפני 3 שנים, אחרי שהורקתי לתוכי כל מה שהיה בסביבה, בשני בארים שונים. אז אני לא לוקחת ריטאלין עכשיו, את חצי הכדור שנותר לי, כדי שאם במקרה ארצה לשתות ביום חמישי, זה יהיה אפשרי.

פתאום אחרי שבועיים בדיוק ללא סיגריות אני נתקפת בדחף. ייאוש תמיד גורם לי לרצות לעשן. אני אומרת לעצמי שלפחות אני בריאה קצת יותר, ולא מאוד מתנחמת, רק קצת.

כל החודש יש סרטים גרועים בסינמטק. יש פסטיבל קולנוע קווירי באוזן.

אולי אאפה לעצמי עוגת שוקולד עם סוכריות צבעוניות.

הייתי בסרט נהדר ("עדיף שנשאר ידידים", צרפתי, חדש, תיכף יגיע לקולנוע) ונהניתי נורא.

חזרתי הביתה ויצאתי עם אחי לשתות בירה בפלורנטין. זה היה נחמד. אח"כ אכלנו נקניקיות ודיברנו על בחורות ועל להשאר לבד ועל נסיון ועל כל מיני דברים כאלו. אני אוהבת אותו מאוד, לא רק כי הוא אחי, הוא פשוט בן-אדם נהדר. טוב לב, ישר, הגון, בוגר. מצחיק מאוד.

הבחורים האלה בחיים שלי מעצבנים אותי. אפילו לא אחד ספציפי אם כי תמיד זה אחד ספציפי אבל זה לא מחזיק הרבה זמן. ניסיתי להסביר שקצת קשה לי למצוא, ואני לא יודעת כמה עוד אפשר להתפשר. אני לא רוצה להתפשר, בעיקר נמאס לי, וכתבתי על זה כבר לפני כמה זמן.

קינאתי בו כי הוא צעיר. כי כשהייתי בגילו הייתי יותר מלאת תקווה מעכשיו, אם כי גם אז לא בשמיים, אבל אי אפשר להשוות את זה לעכשיו.

האמונה שיכול להיות לי טוב נראית לי כמעט פרוורסית. לא נכונה, וזה לא שאני מצפה לרע. אני פרקטית וסקפטית, אופטימית אבל לא טיפשה. מחושבת. אולי מחושבת מדי. אבל לא הייתי מחליפה אותי בשום דבר אחר. מקסימום קצת שקט.

אני עייפה בעיקר ואין לי כח לשטויות יותר.

אבל אני מסתכלת מסביב והכל כ"כ רדוד ולא נהיה פחות עם הזמן שעובר. התחושה היא ששום דבר לא משנה יותר ואני נאבקת חזק בשביל משמעות. זמנים רדודים מולידים אנשים רדודים, שלא יודעים שהם כאלה כי אין להם שום אומדן, שום בסיס להשוואה. אין ערכים שהם יותר טובים, מישהו זוכר מה זה ערכים בכלל? למישהו איכפת? מישהו חושב שיש איזשהו כיוון מועדף או דברים שכדאי לדבוק בהם?

ילדות בנות 13 מסתובבות עם בגדים קצרים משלבשתי או אלבש בחיים. עם תסרוקות גבוהות. צבעים זוהרים. אנשים מרוויחים ומבזבזים כסף. אני לא רוצה לחיות כך, אבל האופציות מוגבלות.

אני מרגישה כלואה בעולם שלא מתאים לי, בלי אוזן קשבת להסביר לה את זה, לפחות להרגיש הזדהות. העולם הזה מחורבן ואתם יודעים את זה.

הימים יכולים להיות יפים, אבל העולם מחורבן, האנשים מחורבנים. סביר להניח שחלקכם בעצמכם מחורבנים. כנראה שגם אני הרבה יותר ממה שהייתי רוצה להיות, אבל נדמה לי שאם הייתי פחות לא הייתי מצליחה לחיות.

עם כל זה ועם כל מי שאני אני אפילו לא מצליחה לחשוב על מורשת להשאיר, על משהו שישנה כשלא אהיה פה.