הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אותיות אדומות מודגשות אומרות לי "מנוי הפרו שלך מסתיים ב-30/10/2006. לחידוש, לחצו כאן", ואני חושבת, יש כמה טיוטות שאני צריכה לערוך ולפרסם. ואני חושבת, אין לי כסף לזה עכשיו וזאת היתה סתם סקרנות, וגם כך כבר יש לי אתר משלי. לפחות דומיין.

איזו תקופה. עברנו דירה, וערימות ארגזים כמעט בלעו אותי כל יום מחדש, אבל לאט לאט וכבר רואים סלון, לאט לאט והארון שלי בולע את כל הדברים ששייכים לי. לא היה צער בלעזוב את הדירה הקודמת, ספרתי והגעתי ל-16 דירות שגרתי בהן בחיי, והנחתי לזה כך.

מצאתי דברים ששכחתי שהיו לי, ועוד דברים שחשבתי שאמצא אבל לא צצו בשום מקום, בינתיים. מצאנו המון תמונות ישנות, וצחקנו באמצע הלילה. וכל המשקופים שצבעתי פה, והשכנה העירקית ממול שנתנה לי קובה, והבטיחה ללמד אותי להכין. והחבר שלי שכמעט גר פה, ולא חוזר לדירה שלו ומחפש לו דירה חדשה ולוחש לי באמצע הלילה- "תעברי לגור איתי? אני רוצה לחיות איתך".

וכל הסיגריות והקפה מהמקינטה, והחתולים שקופצים מארגז לארגז ומרחרחים כל יום את השינויים התכופים. והחורף הזה שמתקרב מהר, והמרפסת עם רוח הפרצים.

והתכניות שכתבתי באישון לילה, וההתקדמות האדירה שנחתה עלי בחודשים האחרונים, והאהבה הגדולה שמצאתי, וההבנה שאני יכולה לעשות הכל. והעסק שאני רוצה להקים, מתוך החלטה שאני לא רוצה להיות שכירה, מתוך עיקרון, ושאני יכולה להצליח, בהחלט להצליח. והחברים שכינסתי סביבי והתלהבות מהרעיונות הגדולים והקטנים, והכיף שצופה לי העתיד, וכל התקוות. וההבנה, שחזרה אלי, שאני יכולה לפתור כל מה שמציק לי, והרגיעה.

קראתי ספר נהדר, "אשתו של הנוסע בזמן" של אודרי ניפינגר, שיצא כסרט, כנראה, ב-2008 (הזכויות להסרטה נרכשו לפני יציאת הספר ע"י בראט פיט וג'ניפר אניסטון. אוקיי..). אני ממליצה לקרוא באנגלית, נדמה לי שהתרגום לא עושה עם הספר חסד גדול, אך אולי אני טועה. בכל מקרה, אני לא חסידה גדולה של ספרות אנגלית עכשווית מתורגמת.

בכל מקרה, זו לא הכתיבה, אלא הרעיוניות, הרגש לצד המדע, והיכולת המדהימה ליצור רצף זמן עם גיבור נטול רצף זמן בעצמו. התקווה שהספר הזה נותן, והתחושה שהכל שם- מחכה לי, סדור כפי שאמור להיות, בעתיד, שגרמו לי לא להניח את הספר מהיד במשך שלושה ימים בין סיודים ומשקופים, עד שסיימתי אותו, באנחה גדולה.

במקור קניתי אותו לפני שנה ליום ההולדת של החברה הכי טובה שלי. אחרי הקריאה היא נפרדה מארוסה, בטענה שהיא מבינה, שהאהבה שלהם היא לא אהבה כפי שאהבה צריכה להיות. שימח אותי לסיים את הספר ואף להרגיש רגועה יותר, לגבי העתיד עם האיש הזה, שנכנס לחיי.

לא יכול להיות שכבר יוני.

פתחתי וכתבתי- "האיש שהצעתי לו להתחתן עמי, אמר שהוא לא רוצה לדבר איתי. שלא אשלח לו הודעות, בבקשה". ואז התחלתי לחפש מתי הצעתי לו, וזה היה ב-22 לנובמבר, ומאז עד עכשיו קראתי וקראתי וקראתי את עצמי, ובכיתי וכאב לי ונזכרתי ושכחתי דברים אחרים, והיתה לי תחושה של המשכיות. הרבה כאב, וידיעה של המשכיות לעצב הזה. ומזל שאני כותבת את כל הדברים האלו, מזל שאני משמרת את עצמי. אחרת הייתי נוטה להאמין לעכשיו לא רק כעתיד אלא כעבר.

יוני. ביוני שעבר היינו באיכילוב כי הוא לא נשם טוב. ביום-ההולדת שלי הוא עשה אינהלציה באיזו מחלקה וביקרנו את דודה שלי שילדה. הייתי עצובה מאוד, והלכתי לישון בערב המוקדם. שנה לפני עבדתי בלילה בפאב. הוא קנה לי מתנות. נדמה לי שאלו היו מתנות היום-הולדת האחרונות שקיבלתי.

בלילה מסיבת חנוכת הדירה החדשה של יעל. ואני צריכה למרוט שערות, ולחשוב מה ללבוש, ולנסות להוציא עצמי מאווירת הנכאים הסמרטוטית שנזלתי אליה. טוב שהחלטתי להיות נזירה. לא להזדיין ולא לעשן ולא לשתות ולא להתאמץ כדי להַראות עצמי באור זה או אחר. זה לא משנה איך אראה או כמה אקְמול בפינה.

והיא שמתאשפזת עוד כמה שעות מדאיגה אותי. קראתי איזו תגובה ישנה שלה ופתאום הרגשתי שהיא מתה, ופחדתי נורא. וניהלנו שיחה שלמה על דיכאון ועל קליניות ועל הפרעות. וצחקנו בין תיאור להזדהות. וחשבתי כמה נורא היה אם הייתי זורקת את עצמי לחסדי הרפואה ומחכה שמשם יבוא עזרי, ועד כמה אני רחוקה משם, ועד כמה אני מתעקשת להגדיר את מה שעובר עלי כמעגל קסמים של נפש כואבת ואורגניזם מושפע, ונפש מבולבלת כתוצאה. כמה אני יודעת שיש לי את התשובה, ושאצליח לרפא את עצמי. ההתנזרות שלי מהחיצוני, והדבקות בעצמי- ירפאו אותי, אני יודעת.

אני לא רוצה לדבר איתך, הוא כותב. כל לילה אני שומעת את נביחות הכלבה השחורה מן הכיכר, ובטוחה כל פעם שזה הכלב שלי, ושהם בדיוק עוברים למטה ורצה למרפסת להסתכל על הכלבה השחורה נובחת ללילה. ואני לא אשכח שכשהכלב היה גור קטן היא הראשונה ששחקה איתו, ועכשיו הוא כ"כ יותר גדול ממנה, כמעט בן שנה ועוד ממשיך לגדול. "אני לא רוצה לדבר איתך". אני מבינה אבל לא מבינה בעצם, במיוחד כי הוא רחוק כ"כ פתאום. וכל מה שרחוק ממני אני לא יכולה להריח, לא מצליחה להבין. יש לו את הגוף הכי יפה בעולם, את זה אני יודעת. אני צריכה להבין, אני יודעת, אבל אני לא יכולה. לא רוצה, אולי, לא מצליחה, עדיין, נכון יותר.

לא יכול להיות שכבר יוני. לא יכול להיות שאהיה כ"כ לבד ביום-ההולדת שלי, לא יכול להיות שעברו יותר מ-4 חודשים מאז שנפרדנו ורק עכשיו אני מתחילה לעכל.

שוב עבר כל הלילה, וכ"כ הרבה דברים קטנים לעשות מחר לפני המסיבה הזאת, הכל לכדי חזות חיצונית, ואני לא בטוחה אם זה קשור להסרת שיער או לאיפור וללהרגיש בתוך בגדים, בתוך פיגורה ויזואלית, כי אני מרגישה כמו סמרטוט בחוץ בג'ינס שלי ובחולצה בצבע תכלת. ובן עמי כתב על רזי הפעלת התאים ואני יודעת שזה בטח זה, וגם שהאישה שלו יפה ומה קורה איתם עכשיו בכלל. וגם קצת לעזור ליעל שהסתדרה היטב בלעדיי עד כה כי הייתי מדוכאת מדי, ומסיבה שתכנונה התחיל בקול תרועה, ובתכניות משותפות גדולות, נהיתה משהו קטן ושקט שהתנערתי ממנו עוד ועוד.

החברים הטובים שלו שאמרו שאולי יבואו בכ"ז, והזמינו אותי לברביקיו בשבת וזה נראה לי כ"כ סוריאליסטי. האיש שהצעתי לו להתחתן איתי לא רוצה לדבר איתי, והם מזמינים אותי לבוא על אפו ועל חמתו, ואולי אפילו לא יודעים.

ויעל אומרת- אט אט מפלס הגברים במסיבה עולה. ומראש חשבנו שיהיו יותר גברים, ואז מבין כל המוזמנים שלי הנשים הודיעו שלא יוכלו להגיע.

ולפנות הבוקר נהיה כבר בוקר ממש, ושקט פה כ"כ עוד, והכלבים מתרוצצים אבל אף אחד מהם לא שלי, ואני לא רוצה ללכת לישון, כדי שהזמן לא ימשיך, לא יסתחרר מחוץ לשליטה שלי, ואני לא אספיק לעצור.

חג שמח, בוקר טוב.

אני שוכחת הכל. זה קשור להדחקה שלי בעיקר, לדעתי, זה קשור למוח המבולבל והעמוס שלי, זה קשור לפחד שלי וזה קשור לזה שדפקתי את עצמי בתיכון עם לא מעט גראס, לכדורים שנתנו לי לפני שלוש שנים (רופא המשפחה ידע מה הוא אומר כשהזהיר - "זה דופק את המוח!").

משהו בי עובד ממש כמו במומנטו, גם לטווח הקצר וגם לארוך. אני שוכחת מחשבות שהרגע היו לי- דברים שהתכוונתי לעשות, אני לא יכולה להחזיק יותר מדי מחשבות במקביל או לחלק את עצמי לכמה וכמה עיסוקים בלי לאבד כמה באמצע (אספקט של בעיית הקשב המאופיינת עצמאית שלי, מן הסתם). קשה לי לעקוב אחרי מחשבות לאורך זמן. זה מאוד אובדן זיכרון לטווח קצר עקב שימוש במריחואנה. זה לחלוטין מפורר את המרקם המחשבתי היום-יומי, הקרוב, זה לחלוטין הופך את ההתנהלות שלי להזויה (אני שוכחת הכל! אני חושבת וזה מתעופף ממני, אני לא מצליחה לשים רגע מחשבה בצד ולחזור אליה, כי היא תעלם - החלטתי להשתמש בפנקס קטן בשביל זה- אם ארשום את כל המחשבות הרגעיות והמעופפות האלו- ארוויח הרבה יותר, אתמודד ביצירתיות עם אספקט של בעית הקשב ומי יודע מה אגלה על עצמי! אהוי! פתח לקיום אחר!). אבל הטווח הקצר הוא רק מטאפורה קלילה וכביכול לא מזיקה למה שקורה אצלי בתת מודע, בזכרון לטווח הארוך, במודעות העצמית. כאמור, אני מדחיקה הכל, אני משקרת לעצמי בחינניות כדי להתמודד, כדי להתגבר על הפערים ברצף ההיסטורי שלי- כדי ליצור קוהרנטיות.

אבל התחושה היא תחושה של אמנזיה. אני שוכחת חלקים מעצמי. כן, הקושי שלי להתמודד קיצוני, אבל אני תוהה אם זה רק זה או שבאמת יש לי בעיה מוחית. אני חושבת שזה משהו שהיה פחות ברור לפני שהלעיטו אותי בקלונקס, אולי סתם נדמה לי, אבל אני בטוחה שבאיזשהי בחינה זה נהיה הרבה יותר חמור. המוח שלי והזיכרון שלי בהחלט נפגעו מאוד מכל העניין. זאת מחשבה חמורה מאוד, ומדאיגה, והנזק הזה בהחלט לא שווה את הזמן שבו ריחפתי לי בחוסר איכפתיות וחוסר חרדות למיניהן, ישנתי טוב יותר בלילה ואכלתי סרטים כל 11 שעות כשכדור החל להתפוגג. קלונקס זו נגזרת של הרואין, הוא אמר לי, והרופא משפחה אמר- "מוכרים את זה ממשאיות בשדרות ירושלים לג'אנקיז שלא הצליחו לקנות סמים". כן, זה די נורא. כן, פסיכיאטרים מאוד קלים על הדק התרופות, כן, אבא שלי צדק בכעס שלו על הפסיכיאטר.  כמו כן, אני מאבדת עניין מהר מאוד, כי אני פשוט שוכחת מה בדיוק עניין אותי במה שעשיתי (או במה שכתבתי), הכל מבוזר ומקפץ. קשה לי מאוד לחשוב על דברים לעומק (וזה מסביר למה הגעתי להתנהלות הדאואיסטית שלי, ולמה אני ממש מעדיפה לא להפעיל את המוח ומרגישה בעצם, שאני לא ממש יכולה. אהה אולי זה פאק-רגשי פזיולוגי משולב (מסובך מדי, למה להיות בן-אדם זה מסובך כ"כ).

היומיים האחרונים היו לי קשים מאוד, מהסיבות שמפורטות בפוסטים הקודמים. מה שקרה גרם לי לראות ולהבין מנקודה אחרת איכשהו, את ההדחקה שלי, את חוסר היכולת להתמודד (כן, כן, גם פה). היתה לי שיחה טובה מאוד עם חבר, מצאתי את עצמי מדברת על הכל, ואותו מבין (זה לא מובן מאליו- להבין אותי זה לא מובן מאליו, לקבל אותי זה לא מובן מאליו, שאני ארגיש נוח לאפשר את זה, זה גם לא מובן מאליו), השיחה עזרה לי ובסופה הוא קיווה בשבילי באמת שאזיז משהו בהתנהלות המדשדשת במקום שלי. אני מרגישה טוב יותר (וזה בכלל לא מובן מאליו. אני מרגישה אשמה לגבי זה, כמובן), ומהדברים של יעל שרואה אותי מבחוץ בשיחה היום (כן, כן, בפוסט הקודם) ומדפדוף אחורה בבלוג והגילוי המדהים שאת כל מה שעובר לי בראש עכשיו ונראה לי כמו גילוי מסויים כבר אמרתי בעבר, גם אם בלי להרגיש אותו דבר לגבי זה. אני מבינה יותר עד כמה אני ממש שוכחת, וזה מבהיל קצת. אני מנסה להעזר בבלוג- באיזשהו שלב היה לי די ברור שמה שאני עושה פה זה פשוט אוגדת את הזכרונות שלי, אבל אצלי- קריאה מאוחרת מעלה גילויים מדהימים בקשר לחלקים שחסרים לי מעצמי ביום-יום. אז הבלוג הוא בשבילי, מה שעושה את פרוייקט הגנום הקטגורי החדש שלי למשהו שאני עושה בשביל ההישרדות שלי, משהו שיסייע לי בשלב זה או אחר, אם לא עכשיו. נכון, יש המון קטגוריות וזה מאוד טרחני, אולי מישהו יהנה מזה חוץ ממני- הרי הבלוג הזה כ"כ ישן ועמוס, זה יעשה קצת סדר ואולי יעשה את חווית הקריאה של מישהו טובה יותר. בכל מקרה לקח לי הרבה זמן, ומיינתי ותייגתי עד כה בערך חודש וקצת, אמשיך בהמשך, לא יכולתי לקרוא יותר מעצמי וכבר נהיה בוקר, אבל גיליתי כמה דברים שהדהים אותי שחשבתי כבר (והספקתי והצלחתי לשכוח מזה..). די גאוניות התגיות האלו. זה יוצר הצלבה מאוד מאוד מעניינת, ואפיון מוצלח.

כמובן שאני כבר לא ממש זוכרת על מה רציתי לכתוב. והאמת, אני מתחילה להשתכנע שמשהו ממש לא בסדר עם הפעילות של המוח שלי. אני חושבת שמעולם הייתי כ"כ מנותקת ולא מבחירה מהמציאות סביבי. אמנם הקושי הרגשי גדול- אבל בכל זאת. נושא לבירור.

עיקר הדברים שהקשו עלי ביממה האחרונה-  הפחד שבן זוגי לשעבר לא ידבר איתי שוב לעולם, הפחד שהפגיעה שפגעתי בו לא ניתנת לסליחה או גישור, אשמה עצמית על כך וייסורים לרוב, שפיטה עצמית חריפה, ייסורים, עוד ייסורים, התייפחות מופרעת שגמלה לי בעיניים כואבות, עפעפיים נפוחים, כאב סינוסים עז ושפשפת טישו בתחתית הנחיריים. ההורים שלי קיבלו את זה לא כ"כ טוב (אמא שלי פחדה מרילפס לדיכאון הקודם שלי לפני שלוש שנים, התרגזה בטענה שאני לא מדברת בהגיון ועזבה, אבא שלי צרח עלי). הפחד שלא אצליח לעולם להיות בזוגיות, הפחד שאני רק מאמללת את האנשים שמתקרבים אלי, שאני לא מצליחה לעמוד בערכים שלי עצמי.

אני לא יודעת מה יהיה. אני מקווה שמשהו, קצת קצת, ישתפר. השיחה עם ק' היתה נהדרת ממש, והסכמנו על אט-אט. ראיתי בבירור את מצב הדברים. הפתרון הקל והקרוב ביותר למצב המסויים שבו החיים שלי תקועים (בפאזה מסויימת)- הוא זה שלא מחדש כביכול שום דבר- לסיים את התואר ואת ההתמחות ובחינות הלשכה. אח"כ לא כ"כ משנה. הוא אמר לי- ק'- תעשי דבר דבר. והפתיע אותי עם ראייה עמוקה של המציאות, שלא חשבתי שיש לו. אולי אני נותנת פחות מדי קרדיט לכולם, בעיקר כי בגלל הנתק שלי והשנים שבהן הייתי עוד יותר מנותקת, אין לי מושג מה עובר בראש של כל האנשים, אני לא יודעת איפה זה בעיקר אני ואיפה זה די קונבנציונאלי. מה שעושה אותי מאוד נאיבית, ומוקסמת משטויות גמורות שנראות לי כמו הפתעה אדירה.

החודש העברי שלי התחיל היום. זה מרגש אותי כמו שזה ריגש אותי כשהייתי קטנה.

ברדיו אמרו שיום-הולדת (38) לקיילי מינוג היום- שהייתה אלילת ילדותי, וזה אומר שגם לבת-דודה של אמא שלי יש יום-הולדת (36) היום, והיא היתה מודל החיקוי הראשון המודע שלי, ביסודי (אבל נדמה לי שיש לה יום-הולדת ב-29, דווקא. מוזר, כשהייתי קטנה חשבתי שזה הכי מגניב בעולם שיש להן יום-הולדת באותו יום. כמה גרוע שאם לא היו אומרים ברדיו, לא הייתי זוכרת את היום-הולדת שלה בכלל). גם לאיאן פלמינג (כותב ג'יימס בונד) יש יום-הולדת היום, או היה יכול, אם הוא לא היה נולד לפני 96 שנה, אבל זה פחות מעניין אותי.

האלבומים ששמעתי הלילה ב-88FM  ויורדים עכשיו- the eals- beautiful freak - מומלץ! אתם בטח מכירים את 'נובוקיין פור דה סול' שלהם, אישית לא שמעתי אף שיר אחר, והאלבום הפתיע אותי. הזדהיתי איתו מאוד, המילים נהדרות. "האיש שראה הכל" הראשון הקאלטי של רוקפור, ומי שלא אוחז בו שילך על זה כבר, זה דיסק נהדר שאני מאוד אוהבת ולא ברור איך הוא לא נמצא בארסנל שלי.  

working class hero של ג'ון לנון, שמעולם לא שמעתי בעבר והוא מצויין (השיר, לא מכירה את האלבום כולו, אבל הוא יורד, יורד).

הדבר הכי מגוחך ששמעתי לאחרונה, עכשיו, ברדיו: הפרסומת של דיסקונט לחשבון חיסכון למונדיאל הבא בעוד 4 שנים. אני לא מתכוונת לזלזל בכל מי ששואף להגיע למונדיאל הבא- אני מזלזלת בדיסקונט, בפרסומאות הגרועה שלהם, ובנסיון גרוע במיוחד לפנות למכנה משותף. נו באמת.

גם הפרסומת עם רבקה מיכאלי לאחוזת צהלה (החדשה מבית אחוזות רובינשטיין, כן כן) - בית אבות לעשירים, איומה, ואתנוצנטרית נוראה.

השיר שלי ברדיו, איזה כיף (התחלתי לבכות, כצפוי).

אולי ריטאלין לא כ"כ טוב לדיכאון שלי, בכל זאת.  זה מצחיק, לא ייחסתי לזה חשיבות, הרגשתי חזקה מאוד, אפילו שהכדור שיפר בהחלט את מצב רוחי שהיה ירוד ממש לכמה ימים לאחרונה. לא חשבתי שזה יכול להשפיע עלי ככה, ואולי זה באמת לא קשור. אי אפשר לדעת עם דיכאון, פשוט אי אפשר לדעת מה בדיוק מעורר את זה וגורם לך להגיב כמו שאתה מגיב. הכימיה? האירועים? הרגש? איזה שילוב בינהם?

ומה העניין עם חסימת החקיקה השיפוטית של בג"צ כדי לחסום איחוד משפחות? רציתי לכתוב על זה כבר לפני כמה ימים כשקראתי על המכתב של ברק בהארץ, ועל התגובה (פוי!) שנגררה אחריו (וזאת לא התגובה שרציתי להראות אלא את התגובות מהכנסת על הרצון להכניס תוספת עוקפת בג"צ לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שתמנע מבג"צ לפסול את התיקון המתוכנן לחוק האזרחות שימנע את איחוד המשפחות, אבל כמו גם הכתבה על המכתב של ברק- היא עברה לארכיון ולא ניתן לראות אותה ללא תשלום). זה דבר שאולי היה יכול להיות לגיטימי אם הסיבות לא היו קלוקלות כ"כ, ואם לא היה כזה צורך במדינה הזאת לביקורת שיפוטית ולחקיקה שיפוטית שיזיזו משהו לכיוון אנושי יותר. ברק לא הגה את זה שהכל "הכל שפיט" סתם ("אפילו הכיבוש" אבא שלי אמר). מה לעזאזל הולך בכנסת, איך כ"כ הרבה כסף הולך לשם, וכלום לא קורה. אולי אני לא מבינה כלום, אבל כמו שזה נראה מפה, יש שם חוסר יעילות משווע. במקום הכתבה מצאתי ראיון משעשע עם הש' חשין הפורש משלשום. אני לא מסכימה עם דעתו על מניעת איחוד המשפחות, אבל הטיעון שלו הגיוני מאוד, ואנושי, לעומת התגובה ההיסטרית, הבהמית והגזענית מלמעלה.

אם כבר הארץ, קצת על משהו שנדמה לי שקשה לרובנו לא להרגיש איתו בבית. וידאו באינטרנט ולוסט- אבודים אך נמצאים ברשת (ואם כבר לוסט, שני הפרקים האחרונים לעונה שודרו לפני כמה ימים, ואפילו ירדו אצלי. עוד לא ראיתי). ומשהו מאוד מרגש- מהקפטן של הארץ, מה ש-MySpace עושה למוזיקה בעולם- כוכב הרדיו מת שנית.  (כן, אני יודעת שאני האחרונה שמגלה כל דבר, אמרתם את זה כבר כשכתבתי על פנדורה).

בנוסף, עוד רעידת אדמה, שטח היערות הצטמצם באחוז בעשור האחרון וביום שלישי יהיה שרב, אבוי.

כ"כ הרבה אוכל שחשבתי שאני עוברת סוג של הרעלת מזון. התקשיתי לעמוד ולא היה לי מקום לנשום.

הסדר היה נחמד. הרבה פחות חגיגי מבדרך כלל, השולחן לא היה כרגיל והכל נראה כמו סתם ארוחת ערב. האגדה נקראה מהר, מהר יחסית אלינו, מהר כ"כ שאפילו אני הייתי מסוחררת, וקצת נעלבת. בשירה- החלק החביב עלי- קימצו בצורה מוזרה. האור היה מוזר והיתה מן אווירה כזאת של לגמור עם זה כבר, ובאמת תוך שעה הכל נגמר, אגדה ואוכל וזה היה מוזר. כל ההכנות עברו גם הן מהר ובלי סטרס מיוחד למעט כשניסיתי להיות מוכנה בכל הכח לפני שיעל תגיע כי תמיד היא מגיעה ואני במקרה הטוב במקלחת, והיא שאלה אותי כבר לפני מתי בדיוק לבוא ואם אני בטוחה שאהיה מוכנה עד אז ועניתי בבטחון (כרגיל) שכן. בשעה שמונה סיימתי לערבב את הסלט ופניתי לכיוון דלת המקלחת שנטרקה לי בפרצוף. אחי שטרח להבליט את העובדה שהוא לא עושה שום דבר בזמן שאני ואמא שלי התרוצצנו במטבח מצד לצד עם סכינים במשך שעה, החליט שהשניה בה סיימתי הכל, זו שאם לא אכנס למקלחת בדיוק בה לא אהיה מוכנה כשיעל תגיע- היא השניה להתקלח בשבילו. אז צעקתי והוא צעק חזרה, בעיקר "תרגעי", אבל זה עבר בשלום יחסי. כשיעל הגיעה הייתי במקלחת.

היו כ"כ הרבה מנות ראשונות וסמי-ראשונות ואחרי ראשונות שלמנה העיקרית הגיעו שלושה שורדים, וגם זה בצליעה מגמגמת. אבא שלי ואחי חלקו סטייק (סטייקים בליל הסדר, לא פחות. אבא שלי מבריק. והזמן שלקח לי לשכנע אותו לא להגיש חזיר היה לא מבוטל בעליל), ואני אכלתי חצי כדור בשר וכמה פרוסות תפו"א מתוך התעקשות ושום דבר אחר לנסות לאכול מהכל. לא אכלתי מהכל אבל לפחות אכלתי משהו מכל מנה. היו אולי תשע מנות, בחלקן כמה אופציות. חלק מהדברים שבישלתי אפילו לא הגעתי לטעום.

והודעות החג שמח- כבר כמה שנים ששיחות האיחולים עברו לחלוטין ל-SMS, והשנה היה זרם הודעות נעים במיוחד. הרבה יותר מוצלח מברכת האנימציה שטרחתי ואני חוזרת טרחתי להכין בראש השנה, שהיתה מורכבת ומוצלחת ולא זכתה לתשואות שקיוויתי להן. בכלל זאת תקופה חברית הרבה יותר, וכל האהבה הזאת שהפלאפון שלי השפריץ במהלך שעה אחת היתה נהדרת.

אני מצטערת, אני מרגישה שאני כותבת וסתם- דיווח וזרם תודעה פשוט ומרוצה מעצמו. שום התעמקות ושום צער ושום כתיבה מלוטשת שגורמת לי להתפעם מעצמי (או להתמרק בצער הכתוב בצורה בינונית שלי, כמו שאיזו מישהי טרחה לעלוב בי). ואולי כי אני לא רוצה להתעסק בצער בתקופה האחרונה כי נעים לי יותר, אולי כי אני מתמצתת את הצער שלי למילים קצובות במקום אחר, ואולי כי כבר לא כ"כ נוח לי לכתוב פה, מאיזו תחושה של חדירה לפרטיות שאני לא בטוחה בטיבה.

עבר עלי ערב חג נעים, ולילה כי יעל הלכה רק לא מזמן והופתעתי שוב מהעובדה שאנחנו פשוט מדברות ומדברות ומדברות חלק נרחב כ"כ מהחיים שלנו ועדיין אני מצטערת כ"כ כל פעם שהיא הולכת או צריכה לקטוע שיחה.  

אני לא יודעת למה טוב לי יותר עכשיו. יש את הנסיבות הברורות ובכ"ז. אולי זה האביב.

אני מקווה שנהניתם גם.

חג שמח.

פסח. אנחנו עושים את הסדר בבית השנה. אחי סוף סוף חוזר מהצבא לחג, זה לא קרה כמעט מאז שהתגייס ועברו כבר כמעט ארבע שנים.

שתי הסבתות שלי יגיעו, וגם יעל, שהזמנתי לפני שבועות כבר, לפני שידעתי אם יהיה אפילו סדר השנה ואיפה. נתתי לה תירוץ להתחמק מאיזה סדר עם קשר משפחתי קלוש עד בלתי קיים במקום רחוק יותר או פחות בארץ.

אמא שלי טרודה בעבודה ואין לה "ראש לזה", היא אומרת. אבא שלי עוד לא החליט לגבי המנה העיקרית, אולי הוא יבשל כך או כך, אולי הוא יזמין מפה או משם.

בינתיים אני מכינה את רשימות האירועים שלי, רשימת הקניות ורשימת המנות ועוד שרבוטים לפה ולשם כמו פרחים לשולחן ולהחזיר ממנו את קעריות ההגשה ולגזום ממתחת לבית שלו כמה ענפים משיח הרוזמרין האימתני לתפוחי האדמה בתנור.

אני שמחה על הסדר הקצת מורחב, על זה שזה פה ואוהבת את התחושה של להכין כדי להפעים. תמיד לאירועים אני מבשלת יותר מדי, וטורחת עד השניה האחרונה ומתעלפת כמעט ברגע האחרון אבל מתמוגגת לראות אנשים נהנים. אני קצת מצטערת להיות בלעדיו הסדר, ויש עוד כסא ריק בשולחן. ההורים שלי יתפלצו אם אזמין אותו וגם כך החיים שלי בסוג של איזון סוף סוף והכנסת גורמי געגוע מכווץ לא יעשו טוב לאף אחד.

רציתי ללכת לקניות ולסיים את כל ההכנות הטרומיות כבר, ולהתחיל לבשל את מה שאפשר כבר היום, אבל אמא שלי רק כתבה לי במסנג'ר שאכין רשימה של כל מה שאני חושבת שצריך ונדבר בבית. שום "אבל תגיעו מאוחר ואני כבר אצטרך לצאת ולא אספיק שום דבר", לא עזר. באמת אין להם ראש לזה והם לא מבינים את ההתלהבות שלי וגורמים לי להרגיש קצת אשמה, הם עסוקים "בדברים החשובים" בעיניהם ואני מתעסקת בשטויות. אבל, בעיניהם עכשיו כל דבר שהוא לא העבודה שלהם והנסיון להחזיק את הראש מעל המים כלכלית הוא שטויות.

חוץ מזה טוב יותר, לי.

אני ויעל קובעות להפגש מחר כדי לרקוח שמנים ותמציות באך. היא רוצה לפתור את השיעול הכרוני שלי שלא עוזב מזה חודשיים ואני רוצה עוד אילו דברים.

אני אומרת לה שאני מתגרדת. אין לי כינים אבל אני מתגרדת כמו משוגעת, ובכל הגוף. במיוחד כשאני נזכרת בזה. אולי נטפל בגירודים הפסיכוסומטים שלי, אני אומרת לה.

אולי נטפל בכל האישיות הפסיכוסומטית שלך, היא עונה.*

ואז אומרת- ואת יכולה לצטט את זה בבלוג. כבר בדרך לשם, אני אומרת, בדיוק לחצתי על "עריכה".