הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

ערב ראש השנה ואני מתרוצצת, עמוסה בחלקי מתנות, פרחים, תבלינים, עטיפות צלופן וניירות משי מרשרשים, סרטים גזורים ברישול בכל מיני צבעים.

בשעה שש וחמישה הוא יוצא מהבית שלי לארוחת החג עם הוריו, אוחז שתי חבילות עטופות בצלופן ומהודקות בסרטים, סלסלות עץ מלאות בראחאת לאקום ותמרי מהג'ול.

אני יושבת בחדר שלי ומביטה בשאריות הסרטים והצלופן על הריצפה, על שקיות המתנות החצי ארוזות, על הטקסטים שיועתקו אח"כ לקרטון, מאויירים בצבעי מים,  ולא יודעת את נפשי להרגע.

אני מנסה לקרוא קצת ואח"כ הולכת לישון בידיעה שאם הוריי יחליטו לבשל ארוחת חג קטנה, יעירו אותי.

אני מתעוררת מטלפון חמש שעות אח"כ, מנהלת שיחה במצב רוח מרומם, ומבינה לאט שזה ערב החג המוצלח ביותר שעבר עלי בשנים האחרונות.

כתבתי לא פעם על כך שאני הטורחת, שלמסיבות, הארוחות והחגים אני מגיעה כ"כ תשושה, שאין בי כבר סיכוי להנות מהאירוע עצמו.

אחרי שתי הערות לא מחושבות לאחי במהלך היומיים האחרונים, אני מתעוררת בצהריים המוקדמים לקבל ממנו את אותה ההתעלמות של לפני שבועיים, רק קרה יותר. אני עומדת במטבח, אבא שלי מבשל ואחי מחטט במקרר, עומדת תוהה ומחפשת את הבוקר טוב השגרתי, את הנשיקה השגורה. הוא נעמד ליד אבי ומנהל איתו שיחה שגרתית באינטימיות כמו מרגיזה- כמו לאותת לי- מגיעה לך הקנאה הזאת.

אני מתיישבת על הכיסא בפינת שולחן האוכל ומביטה בו בתמיהה. הוא שואל לפשר המבט ואני שואלת לפשר הכתף הקרה. הוא מושך בכתפיו באדישות ויוצא מהמטבח.

אחרי שעתיים, כשאנו מנגבים את שאריות רוטב הסלט בחלה הטרייה, אני מספרת לו ומבינה מה הסיבה לרוחי הנפולה. הוא אומר שהוא צודק מנקודת מבטו ואני מתעקשת שהעניין הזה לא יעלה על הדעת, ושהתאמצתי כ"כ, ואיך הוא בכלל מעלה על דעתו את כל התסריט הזה, שבו הוא מתעלם ממני למרות כל מה שקרה, למרות מערכת היחסים שלנו. יש לי דמעות בעיניים כשהוא יוצא את המטבח לכיוון המחשב ואמא שלי נכנסת ושואלת מה קרה. אמא שלי היא אחד מעקבי האכילס שלי ואני מתחילה לבכות, היא מנשקת אותי על המצח ואומרת - שקט, תינוקת שלי, שקט. ולא מצליחה באמת להתמודד עם מה שאני אומרת, מנסה להגג שעברו כבר שעתיים מאז שיצא את הבית אז למה אני בוכה עכשיו. ואז הוא בא שוב ומתיישב לידי ומלטף לי את הרגל במבט כאילו מבין ואני מרגישה כמו בתהלוכת תנחומים ואף אחד לא מבין ולא נותן לי לגיטימציה להביע את הכאב שלי.

אני מתחילה לכתוב ואז נגמרות לי הסיגריות ואני הולכת לקחת חפיסה חדשה מהפאקט של אבי, ונשארת לראות איתו פרק של "האנטומיה של גריי" ומופתעת שלא ממש שמתי לב לפני זה שהסדרה הזאת טובה, ושוטפת לשנינו אפרסקים ונותנת לו את זה שיותר קשה, כמו שהוא אוהב, ומתפקעת מצחוק כשהוא זורק את הגלעין לכיוון התריסים אבל זה מסתבך בדיוק באמצע וילון הקרושה של אמא שלי ונותר שם, בשליש הדרך מתחתית החלון. ואנחנו מהגגים על הסדרה, ועל הדמויות, ומנתחים דקויות בהיסח הדעת, ואני שוכחת את כל הברכות והעטיפות והעייפות והכאב.

אח"כ נהיה מאוחר, ואמא שלי הולכת לנמנם. בשירותים אני מחליטה מה אלבש לארוחה עוד שעתיים, ומרוצה מאוד מזה שהגעתי להחלטה הולמת מהבגדים המעטים שנדמה לי שנשארו ראויים ולא בלויים מרוב שימוש יומיומי.

אני חוזרת לחדר, למצוא אותו ישן מאוד באמצע המיטה שלי, וחוזרת למחשב, לגמור לכתוב את הקטע הזה, יחד עם מאזי סטאר שאני מנגנת בפול-ווליום כבר שלושה ימים, רק חלש חלש שלא אפריע לו לישון.

אנחנו עוברים דירה בסוף החודש, לקומה גבוהה יותר, עם הרבה יותר אוויר. אני צריכה את השינוי הזה, הו כן.

שנה טובה יקיריי, שנה טובה.

אני שולחת את ההודעה מוקדם בבוקר, באיזה רגע של בהלה שמטלטל אותי מהיסוד ומסביר לי את מה שאני כבר יודעת:

אני זקוקה נואשות למשמעות ועכשיו זה דחוף.

אבא שלי, בקצה השני של העולם מסמס חזרה שהוא ישן עכשיו.

החיים שלי התמלאו במכוניות שיש לקנות, מכוניות לי לי, ואני חושבת, אולי, משמעות בתנועה, בין כל הדברים האלה שלא קשורים אלי בעצם ובהם אני רק נוגעת. סוג של אלגוריה קלושה לעזרה שהתמורה עליה היא במובהק העונג שמעניקים לי חייהם שנעים בקלילות יותר של האנשים הסובבים אותי ולא הרבה מעבר לכך. אני מודה- אני ששה יותר לעזור כשהדבר מקדם את חיי יותר. זה כמו סוג של מבחן, להבטחות ולזכרון הקלוקל שלי- תזכרי כי הבטחת, לא כי יוצא לך מכך משהו, כמו תרגיל זכרון של התעסקות בבירוקרטיה משעממת.

אני משועממת מדברים שאינם גדולים או נוצצים, ומכונית חדשה היא לא הדבר הגדול והנוצץ שהייתי בוחרת בו. סוג של מבחן משונה.

אני עורכת רשימת מטלות בפנקס, אחרי שהלוח המחיק כבר התמלא מלהכיל חדשות, ובמקום להמחק הן נדחות ועליהן נערמות חדשות. אני צופה מהצד באדישות אבל אומרת לעצמי - קדימה, קדימה, איפה מנהלת המחלקה התזזיתית, איפה העורכת שמצאה פתרונות להכל, איפה פקידת הלשכה שבלעדיה אי אפשר להסתדר, איפה, איפה, איפה?

חיכיתי למשהו שישנע אותי לפעולה, כבר יותר מדי חודשים, כאילו איזו התערבות חיצונית או המזל החמקמק שלי הם האחראים הבלעדיים על הניתוב שלי לעבר ההתקדמות. זה בידיים שלי, אני אומרת, וגם מיליון אפשרויות בחירה שהן בעצם התקדמות אחרת, אבל לא זו שאני רוצה, או אולי- זו שאני רוצה באמת. אבל אני מנסה להוכיח נקודה- כאילו, אם אפתור את זה לא אתקע שוב, וכבר אדע את הדרך להתגבר על עצמי. אני זקוקה נואשות להתגברות על עצמי, על העצלנות ועל הפחד, ועל התירוצים ההדדיים בין שני הקצוות האלה.

איך ירמי קפלן אמר- "הכל עצור". אבל נדמה שכבר מתחיל להשתחרר. מצד שני, מה לי ולאמונה עצמית בקטעים האלה. המציאות מוכיחה אחרת כבר שלוש שנים.