הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אבא שלה הגיע מאוקראינה.

על זה הם מדברים בארוחה המשפחתית, מי מכין בורשט ושפולנים אוכלים אוכל מתוק. ליטא זה ליטא זה לא פולניה.

עקב ויכוח נוסף עם אבא שלי לפנות בוקר, שהיה מלווה בצרחות אלימות יותר מהרגיל (ובעוד בקשה אדיבה לארוז תיק ולעוף מהבית) אני נמנעת מלשבת איתם לאכול. שתי הסבתות שלי כאן, אבל אני לא יכולה להסתכל על אבא שלי מהצד השני של השולחן. בא לי להקיא.

סבתא שלי קנתה לי ג'חנון אצל מרים בים (אני מניחה שהיא הלכה לטייל בבוקר בים), מלכה.

אני יושבת, שותה קולה ומעשנת, ומרגישה לא משהו בכלל, פיזית.

יש לי מבחן מחר. אני אדפיס לי את החומר ואלך לשנן בחדר.

סומכת על הזיכרון הצילומי שלי. מבחן אמריקאי.

מה קורה לי בזמן האחרון. כבר לא איכפת לי מכלום חוץ מלהסתכל כמה חודשים קדימה לחיים החדשים שלי. לדירה שלי. אתמול אחרי המהומות, התכרבלתי במיטה והרגשתי שהחוט האחרון שהחזיק אותי לפה נגוז, הרגשתי חופשיה. הם בהחלט לא מקשים עלי רגשית את העזיבה לאור אתמול.

אח שלי בבית, הוא קם וצעק על שנינו שנפסיק לצרוח ודי קטע את ההרד קור הריבי, אח"כ הלכתי להתכרבל איתו קצת ולבכות, אח"כ לאמא שלי, שהיתה אטומה כרגיל, היא לא יכולה שלא להזדהות עם אבא שלי, לאבד את האנושיות שלה בדרך ולהיות קשה ואטומה, אני נשארת עם זכרונות ילדות על החום שחבוי בה ואתמול בכלל התחלתי לתהות אם רצוי היה שאבא שלי יחזור הביתה בכלל.

הרווחתי אבא, במידה לא מבוטלת, עם כל הקשיים, לפעמים הוא באמת נהדר, אבל הפסדתי את אמא שלי מהילדות, זאת שהיה איכפת לה ממני נקודה.

אבא שלי טוען שהיא לא נתנה לו לחנך אותי.

אני חושבת שאין לו מושג מי אני. גם לא יהיה לו. זה לא מעניין אותי יותר.

אני לא צריכה להוכיח לו יותר כלום.

בסיכום אמרתי לאח שלי בלילה שאבא שלי ישאר הכי בודד כשנהיה מבוגרים ועד כמה שלא איכפת לו כרגע, הוא עושה את כל הטעויות הנכונות.

אני מקווה שאמא שלי מאושרת, אני יודעת שהיא לא יכולה להיות לבד.

אני מניחה שבמרוצת הזמן היא תבין כל מיני דברים.

אולי לא.

זה לא משנה.

טוב, הם מתארגנים על לארוז את הארוחה המשפחתית וזה הקיו שלי לעזוב את המחשב וללכת לחדר.

שתהיה לכם שבת מוצלחת,

אני

אני מרגישה שהנה אני אוכלת משהו שהנטרופתית שלי היתה מרוצה ממנו.

דיונים במטבח על איך אני הולכת להחזיק דירה, ואולי הם ימצאו דירה עם יח' דיור צמודה, או חדר מופרד כדי שתהיה לי יותר פרטיות והעלויות ירדו.

אמרתי שזה עצמאות בכאילו, לא רוצה את זה.

קאס, אין לי מושג מה עובר עליך, אוף. אבל זה מרגיש פחות עבש מהחיים שהיו לך פה, החיים שהיו קטנים עליך.

אוף, אין לך מושג מה עובר עלי.

אני תשושה כל הזמן.

אני רוצה לעבוד על המחשב עוד כמה שעות, ומחר לקום וללמוד למבחן- אמריקאי, לא נורא.

אני אלך לקנות סיגריות מהמכונה ליד הבית,

אני מתגעגעת למישהו שמי יודע אם חושב עלי. זה מייסר אותי, קצת.

אולי אני מתאהבת בקלות במי שאני יודעת שלא יכול להיות איתי? אולי הפחד שלי מאינטימיות רגשית לאורך זמן- מכניס אותי למצבים האלה.

נוירוזה- ללמוד!

ראש זמש- להרגע וחיבוק.

קאס- מייל.

חוצמזה לא נרשמה אפילו תגובה אחת לאחרונה, זה גרם לי להרגיש נטושה משהו...

לילה..

אני מתחילה לקבל כל מיני תגובות תמוהות.

כל מיני שמות מוזרים וראשי תיבות מטרידים. אני פאראנואידית, אותי זה מטריד.

בכלל יש פה איזה מגמת פופולאריות.

מגניב.

אני חושבת.

אוח.

היום היום האחרון לתואר שלי.

שני שיעורים וזהו. נגמר.

מיום ראשון- תקופת הבחינות, או כמו שתן-תן קורא לזה- "בל נשכח שתקופת הבחילות בפתח". אחרי זה נשתגע כמה שנרצה.

המשמעות הקריטית של התק' האחרונה זה ששלושה שבועות אני נעדרת מהעבודה. אחרי קבלת מקדמה של 3000 שקל שנאכלה יפה ב"תערוכה" המזדרגגת הזאת. אני לא מרוצה ממנה. ממש ממש לא.

יש לי יותר מדי דברים לעשות, והכל מתוך הפסאודו-דיכאון החדש שתקף אותי בגלל הגלולות האיומות האלו.

אז בני אברהם חוזר בארון.

אני מכירה את אהבת הנעורים שלו. אני יודעת שהיא מרוצצת עכשיו והיא לא מסוג האנשים שמדברים. אני לא יכולה להיות שם בשבילה. היא לא מבינה את מנגנון הריפוי בעיסוק בכאב שלי. היא ממש לא אוהבת את זה ואומרת שאני מכאיבה לה כשאני מדברת על הכאבים שלי. היא בורחת בורחת בורחת.

אני חיה בצורה הזויה.

אני מאמינה שהכל יתבהר עוד קצת, כשיגמר שבוע הבא ואיתו המבחנים הדחוסים האלו. ואיתו החזרה לעבודה (ייאייקס, לא רוצה). אבל לפחות כסף ואני עוזבת את הבית עוד שלושה חודשים לפי התכנון. אני משתדלת להתעלם בעדינות מההורים שלי ומהתגובות שלהם בינתיים, ולחכות שהזמן יעבור.

רק עוד שבוע וחצי של לחץ, ואח"כ זמן רגיעה. זמן לנשום.

מי היה מאמין. אני מסיימת את התואר.

כן, והשיעור הלפני אחרון לשלוש וחצי שנים האלו מתחיל עוד 20 דקות, אז כדאי שאזוז להתלבש.

היה לי התקף מאניה מטורף בלילה.

מפתיע?

כן.

עבדתי, ערכתי, הייתי בפאב וחזרתי, סידרתי את החדר (מה שרק לפני 12 שעות לא ראיתי איך אני אהיה מסוגלת לזה) תליתי תמונות וסידרתי ספרים ועכשיו אני צריכה להתקלח ולהתלבש תוך 5 דקות וללכת להקראה של מחזה. אני הכלה המיוסרת.

כן, אני גם שחקנית בפוטנציה.

כל הכבוד לי...

עמוס, אם אתה קורא (למרות הבטחתך) ספר להם על זה שאת קריירת המשחק שלי התחלתי בסרט הביזארי שלך.

יום טוב!

אני מדממת

העולם הפנימי שלי שרוי בהרס פנימי

נתזים נתזים דבוקים בדבק דו צדדי

בשירותים של פאב רמת אביבי מופרך

הכל נופל

הטיח מתקלף

הסיוטים מייסרים אותי

אני לא מתעוררת

מאבדת קשר לסביבה

מאבדת את הכח שהחזיק אותי אתכם

אני לא פה יותר

אני לא פה יותר

משהו חייב להשתנות

אכן הקאפות הדקות הן ממש תענוג באופן יחסי.

התקדמתי בתמונה אחת. בינונית.

אני חושבת שאני לא אשן כבר..

בעיית הדבק מחמירה.

אייס עוד לא פתחו.

אני עירנית באופן יחסי.

כואבת לי הבטן.

מקודם הייתי רעבה.

עד כאן הדיווחים אני מניחה.

יאללה לדבק.

טוב, כמעט נגמר.

יש עוד איזה בקבוקון במרפסת של העכבר. אבל אין לי כח לזוז לשם.

יש 7 תמונות גדולות מוכנות. ווהוו... :/

יש הרבה תמונות קטנטנות מוכנות- בערך 150, שיהפכו למגנטים מתישהו ב-12 שעות הקרובות.

יש עוד הרבה תמונות להכין, שלאור התכנית החדשה אני צריכה בשבילן את הבד שהשארנו בפאב. אני מקווה שיוכלו לפתוח לי אותו בצהריים.

אני מביאה לפה עוד כמה שעות את רחל ויעל, שיעשו קצת דברים. עם כל הכבוד לשקט האמנותי שלי, אני די איטית וזה אומר לא לישון עד הפתיחה ממש ואני כבר ממש אבל ממש מותשת.

אז אני אומרת- שהמשימה שלי לפני שלוש שעות השינה הקצובות, היא- כמובן אחרי שאני אשתין אגמור לשתות את הקפה שלי ואעשן עוד 2 סיגריות, היא לבחור מבין ההגדלות את מה שאני הולכת לתלות- אם להיות כנים כמה מהבחירות שלי היו די מחורבנות. אני מקצצת. אוי, אני שותה קפה עם חלב סויה, זה כבר מזכיר קפה אמיתי.

אז ככה- אחרי הסלקציה המשמעותית- אני חותכת קאפות במידות לתמונות- דבר מייסר מעין כמוהו אגב. לפחות הקאפות הבאות דקות משמעותית לעינוי המטורף ומסרס החושים של לחתוך קאפה ממש אבל ממש עבה לתמונות הגדולות.

אז לחתוך קאפות. עם החומרים שיש לי אולי להדביק כמה תמונות נבחרות, ואז- גולת הכותרת- לחשב איך 40 הסנטימטר של גליל המגנט שלי מתחלק על כל הפרופים- לחתוך את המגנטים. וללכת לישון.

שניה שירותים.

אוי אוי אוי.

כואב לי הגוף.

יש אוויר בחוץ, הידעתם? (פתחתי את החלון). יש גם אור.

אני שומעת את הדיסק הראשון של מזי סטאר. איזה יופי.

כבר אמרתי שאני אחראית על המוזיקה בפתיחה?

בדר"כ יש שם אימברגו, אסור לגעת במערכת, יש מוזיקה קבועה ודי מציקה.

אני הולכת להביא את כל הדיסקים האהובים עלי.

כשיעל ורחל יבואו ניסע לדעתי לאייס, ונקנה עוד ג'ארה של דבק וגליל דבק דו צדדי. אין לי כח למסמרים. אני מדביקה להם הכל על הקירות. מקסימום נצבע אח"כ.

אין לי מושג איפה אני הולכת לתלות מה (סליחה, להדביק), חוץ מהשירותים.

קונסטרוקציית השירותים מתוכננת היטב.

אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שצחצחתי שיניים.

אני זוכרת במעומעם את הפעם האחרונה שהתקלחתי..

אוחח.. קשה להיות אמן תשוש... עם 3 חתולים שקופצים לי על התמונות כל הזמן, פאק, זה ממש מעצבן.

אני עיפפפפפפפפפפפההההההההההה...

הבעיה איתי, היא שאני לא עושה שום דבר עד שמגיעה השניה האחרונה.

לרגע הרהרתי באם היה לי עוד שבוע נניח עד הפתיחה ולא פחות מיום, אבל.. אני משוכנעת שהייתי עושה כלום בנדון עד לעוד 7 ימים בדיוק ואז מתלוננת שוב.

איפה יהיה לי מקום לכל התמונות האלה ואיפה יהיה לי זמן.

טוב, בחזרה למטה העבודה (ולחשוב שהזמנתי את יעל למסיבת דבק והיא לא רצתה לבוא).

סימן שאלההההההההה

מצב התערוכה כרגע: חלקי חילוף.

תשאלו אותי עוד פעם עוד 5 שעות.

יש לי פרץ יצירתיות, שנועד לכסות על זה שאין לי מספיק חומר גלם ואני צריכה לעשות עם זה משהו.

קיצר- אני אל הדבק.

אתם- לעיסוקיכם.

לילה טוב!

ההורים שלי שוב נסעו.

שוב בית לבד, ואני חושבת שדווקא מפה יבוא השקט.

אתמול מצאתי את עצמי בסצינת רבת משתתפים, וכמה אנשים שאהבתי איכזבו אותי.

אני ממהרת להתאהב באנשים ולהתאכזב מהם. כמה סטיות מהאנושיות כפי שאני תופסת אותה, כמה פגיעות קטנות ואני סוגרת את הדלת. לפחות לזמן מה.

זה די עגום, אבל כנראה שתקופת ההתהוללות וההתרועעות הדחוסה האחרונה היתה צריכה לבוא על סיומה איכשהו.

אני שוב צריכה שקט. ולעשות את הדברים בקצב שלי.

להתרחק מבלאגנים ומאנשים שיכולים לאכזב אותי, באמת שאין לי קיבולת לזה יותר.

הייתי חולה כל השבוע. שוב אני מרגישה זוועה ביום וטוב בלילה.

אין לי מושג איך אני הולכת להנות בפתיחה של התערוכה, כל מיני אנשים מכל מיני סיטואציות בחיים שלי הולכים להגיע.

אני אשב בצד ואשתה תה... אצלם מה שקורה.

ביקשתי ממוטי שיביא מצלמת דיוידי, כדי שאוכל לשלוח לקאס דיסק של התערוכה שהיא הפסידה.

בכלל עצוב לי שהיא לא פה.

אני מוותרת על השיעורים של הערב וחוזרת לישון.

לילה טוב לכולם.