הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

הייתי ביוגה אתמול. כשכולם עמדו על הראש התבוננתי בפליאה.

-

העבודה הפכה מקום פחות מבהיל. היום כבר עבדתי עצמאית רוב הזמן. אמנם זה רק קצה של התפקוד המצופה, אבל.. יותר גרוע ממה שהקודמת בתפקיד שלי עשתה.. טוב מקסימום וורסיה אחרת של מחדל כלכלי. אני מפחדת לא לדעת, בעיקר. לפספס, וכד'. מקווה לטוב. רק לטוב.

-

הזמן בבית הופך מזוקק יותר, כשהוא לא נראה אינסופי. אני לא בטוחה שאני יודעת מה לעשות איתו, אבל- כל פעם שאני חוזרת ישר מהעבודה אני רוצה לחזור למקום שלי. נראה לי שאתחיל לחפש דירה אחרי המשכורת הראשונה (מצד שני, זה מלחיץ אותי. אני לא יכולה לדעת מה יהיה עוד חודש, איך אני יכולה להתחייב על שנה? איך אני יכולה לדעת מה ארגיש?). אולי זמן מה אחרי..

-

אני שומעת את החדש של לאונרד כהן.

אני לא בטוחה שאני מאוד אוהבת אותו.

-

אני חייבת להתחיל לישון בלילות, גם אם מתבטא בהתעוררות לפנות בוקר. לפנות בוקר אני מרוכזת, לעומת אחרי 17, כשאני עייפה וכבר לא יכולה לראות מילים, ואפילו תוהה אם אני עוד יודעת איך לאיית אותן.

-

אני חושבת שאלך לישון.

היום הראשון בעבודה עבר בסדר. קצת לחוץ אבל נראה שישתפר אחרי שאכנס לרוטינה.

מפחיד אותי שזה לא יקרה- שאני לא אצליח להשאר שם מסיבות שאולי תלויות בי ואולי לא, כשאני די בונה על המקום הזה כרגע. המשכורת סבירה בהחלט, דרישות התפקיד הגיוניות מאוד וסביבת העבודה נעימה לי.

אני צריכה את הכסף הזה עכשיו, אני צריכה יציבות, וזה נראה כמו חץ לתוך המטרה.

-

יום שישי היה קצת עייף. לא הצלחתי לגרור את עצמי ליוגה ולהסתפר כמו שקיוויתי שיצא לי. במקום עבדתי מול המחשב שעות ואח"כ חזרתי לישון.

מקווה שמחר אחרי העבודה אלך ליוגה. ולקנות לחם- זה חשוב. שלושה אנשים לא יכולים להסתדר עם 5 פרוסות לחם בפריזר. ולא- פיתות זה לא תירוץ. קניתי לחם מצויין בתושיה לפני כמה ימים- שיפון עם בצל. היה דיסקו.

-

חוץ מזה, ענייני הוא ואני ספגו סופ"ש טוב יותר, אחרי תקופה לא מבוטלת של קשיים. הקשיים לא מאיתנו והלאה וכל הסיפור הזה מצריך הרבה ריכוז. בליל שישי פצחנו בשיחה נוקבת והרמנו ידיים מול העובדה שזוגיות זו כנראה לא הבחירה הנכונה בשבילנו, וכאב, ואח"כ המשכנו כרגיל.

אני באמת לא בטוחה שאנחנו עושים את הדבר הנכון, אבל אני לא בטוחה מה בדיוק הדבר הנכון כרגע. יש רגעים שאני לא מבינה איך לא נהיה ביחד, ופתאום מגיע רגע שאני לא מבינה בו מה אנחנו עושים פה בכלל. היה יותר נעים אם היה יותר פשוט, אבל.. החיים וכד'.

-

הזוי שאני צריכה לקום עוד ארבע שעות. אני לא עייפה במיוחד, והחום הזה בחוץ נעים לי כ"כ שהייתי מעדיפה לא ללכת לישון. עם זאת, המחשבה על להיות רצוצה מעייפות מחר במשרד כמו ביום חמישי מאוד לא קוסמת לי.

-

יאללה, שבוע חדש, שיהיה לכולכם טוב.

קודם כל בתודות- על מבצע התגובות רחב ההיקף של אחד מר. ברוייר שלא קימץ ופיזר פונטיו בלא מעט תגובות נפרדות ומשמחות נפש.

המשך- בחדשות

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=10&itemNo=532401

ולדיסקליימר- לא ממש היה לי זמן לקרוא את העיתון הבוקר.

ולאירועי אמש בקצרה-

בעודי טורחת על התאמת צבעים בין החולצה לסוודר לגרביים (ידוע שעל זה דווקא מסתכלים בראיונות עבודה), ומתקרבת לאיחור לראיון עצמו, צלצל הפלאפון שוב, ובו עוד הזמנה לראיון. הבחור מהצד השני היה חביב ונשא הצעה שנראתה מעניינת.

כך שהייתי בשני ראיונות אתמול, הראיון עם מר "למה עשר" נראה כמו שאפשר היה לצפות. הראיון השני היה יותר מוצלח ומרתק.

בסופו של יום קיבלתי הצעות משני המקומות ובחרתי את השני כיוון שהתפקיד הרבה יותר מעניין ורחב, והמשכורת גבוהה יותר. החיסרון היחיד הוא המיקום, מחוץ לעיר עם תסמין פקיקות קשה. המשרד הראשון נמצא במרחק של טיול נעים ואיטי בן 7 דקות. מצד שני המצאות במשרד (הקרוב) גרמה לי לתחושת סירוס קשה.

אומרים שצריך ללכת עם תחושות בטן (לעזאזל, אפילו אני אומרת את זה לעצמי בדיעבד שוב ושוב, אבל זה לא גורם לי להאמין לי יותר מראש, אז מה זה משנה בעצם).

תחושת הבטן שלי צעקה "בינגו!" בראיון עבודה מס. 2. האמת שאפילו מההקדמה בטלפון היה נראה שזה זה, אבל הנמכתי ציפיות.

גם עכשיו אני מנמיכה ציפיות, מי יודע מה יהיה (חוץ מזה שאם לא אצא מהבית בקרוב לא אגיע בזמן ליום הראשון שלי כולל הכמה דקות לפני המסורתיות לתק' הראשונית בעב' חדשה. בשביל הרושם המהוגן וכאלה).

בכל מקרה אני לחוצה מאוד, ישנתי 3 שעות ופרשתי בעודי מנסה.

יאללה, לעבודה.

:)

יום טוב.

זמן טוב להפסיק לקחת כדורים- כשאני צריכה למצוא עבודה חדשה, לשבת בראיונות ולמכור את עצמי.

למכור את עצמי בזוי בעיני, בייחוד כשצריך להשקיע בזה מחשבה.

לחשוב על זה גורם לידיים שלי לרעוד, במיוחד אם המראיין שלי השכים אותי ב-12:58 וקבע איתי ל-14:00. במיוחד אם שאל מה שעות העבודה המועדפות עלי, ועניתי ש-10 והלאה, ושאל "למה עשר, זה לא משרד פרסום, את יודעת" ברמיזה למקום העבודה האחרון שלי. העדפות אישיות, לך תסביר לו שאני לא משהו בבקרים. למה מעסיקים חייבים להיות בזויים משהו, זה עניין השררה? הסמכות? גם אמא שלי באצטלת מעסיקה הופכת להיות בלתי נסבלת. אולי מישהו רמז להם שאם הם לא יהיו מאוד קשוחים איזה עובד משומן יטפס להם על הגב.

אולי הם היו ילדים שמנים.

בכל מקרה, לצערי, אם אגיע ליום שבו אשכור עובדים, כנראה שאהיה קשוחה באותה מידה. האמת שכבר גרמתי לשתי בחורות שעבדו מתחתי בתעשיית עיתונות הסטודנטים המדופלמת לבכות. אבל, היום שבו אשכור עובדים כנראה יהיה גם היום שבו אערוך מבחני קבלה לאומנת לילדים שלי, ולמפדרת אבק  מעל הארונות.

האמת, שאין לי מושג אפילו באיזה משרד מדובר, כשאמר לי- "שלחת אלינו קורות חיים", הנהנתי בהבנה, אבל באמת שאין לי מושג מי מהם. הם היו הראשונים שהתקשרו, והם במרחק 12 דקות הליכה, זה נחמד. מעבר לזה- מר. למה 10, לא גרם לי להרגיש כאילו אני עומדת לשוב הביתה.

טוב, צריך ללכת (רגע, אבל לא התלבשתי).

וויש מי אבר סו לאק.

עשיתי את המעשה שלא התרחש במחוזותי מתק' המובטלות הקצרה באמצע 2001, עת פיטרו אותי מניהול משרד מהנדסים במשכורת גבוהה למדי לסטודנטית שנה א' מעופפת (מספר סיבות אפשריות: א. באמת הייתי מעופפת. ב. קצת זרקתי זין. ג. איחרתי ללא הרף. ד. לא הפגנתי יותר מחביבות קונקרטית לאחד הבוסים שהתנדב להסיע אותי הביתה כל יום והתלונן שמאחר ואני כל הזמן עובדת, לא יוצא לנו "סתם לדבר").

כן, כן, שלחתי קורות חיים. למס' משרדים כשכל מטרתי היא מציאת משרה לא מורכבת שתעסיק אותי ואת החשבון שלי לתקופת מה עד אתאפסה (והחשבון, לעומתי, יתרחק מקו ה-0, אותו אבא שלי זיהה מרחוק כשפתחתי את המכתב מהבנק ופתח בצהלות- "נגמר הכסף, צריך לעבוד").

חוץ מזה הורדתי הרבה מוזיקה טובה, ובין לבין גיליתי כי kings of convenience הוציאו דיסק חדש ביולי- riot in an enpty street. שמעתי את חלקו, עדיין עדין וקטן, אם כי פחות מהקודם, אבל דומה למדי.

מצאתי מרכז יוגה ואני הולכת לבדוק אותו היום. אחד הדברים שחסרים לי ממש זה התרגול. אם יהיה נעים שם מקווה שאחזור לתרגל באופן קבוע.

עוד, אני עצבנית בצורה בלתי נסבלת. אני חושבת שאני ואני צריכות לנהל שיחה קטנה. היום בלילה.

אני רועדת. כ"כ קר ולמרות שאני עטופה בבגדים, אני רועדת. אני עייפה, ממש עייפה. זה בטח לא עוזר לי להיות סבילה לקור הזה.

לא, הקור לא מיטיב עמי במיוחד. אם כי יש בו משהו מרענן, הוא בעיקר קר, ונתפס לי הגב, ועכשיו, היפ היפ הוריי, גם דלקת בדרכי השתן.

אני נשמעת כמו תור לקופת חולים .

בקיצור, מה שאני אומרת זה שקר לי. ממש קר לי. קר לי להקליד, הידיים שלי מתאבנות. אני מתבכיינת.

למרות העייפות אני לא רדומה, אני לא רוצה לישון ואין שום דבר לראות ושום דבר שיש לי סבלנות אליו, בעצם.

מתחת לפוך לא יהיה לי קר. אולי משעמם, אבל מה עוד חדש.

(סתם, סתם)

הלפני התקשר שוב. נעלם לאיזה שבוע. לפני כמה זמן נפגשנו והיה מיותר קצת, ואחרי רמיזה מינית מיותרת בטלפון נקרע החוט האחרון ונמאס לי. רצה לצאת ולא עניתי לו.

אני והוא יוצאים לשתות, אני אלבש את המגפיים האדומים שלי ואקווה שלא שלא ירד עלי גשם.

עברתי על מודעות דרושים היום. שום דבר מיוחד, אבל כמה אפשרויות לשליחת קו"ח. אפשרויות של בינתיים. עד שיתאפשר לי להיות הפרילנסרית שאני רוצה להיות. תכנית החומש שלי מתערערת קצת מסדרי העדיפויות שלה, ואני קצת לא יודעת, אבל אני מניחה שבקרוב אדע. רק כמה החלטות חשובות בדרך. עריכה או גרפיקה? גם וגם? מאיפה אני אמצא כסף לגם וגם וגם אשלם שכר דירה? אני הולכת לחיות בבית עד גיל 30. בשביל מה הייתי צריכה את התואר המטופש שעשיתי ובמה הוא הואיל לי בחיים חוץ מלהווכח במה שחשדתי כל החיים שלי-  שאני ממש לא רוצה להיות עו"ד.

אני מאיירת כל הזמן, מאיירת ועובדת על מיני-מיצגים דיגיטליים. זה נחמד. לא בא לי לעשות הרבה חוץ מזה, וכשאני רואה עבודות של אנשים שלמדו ועושים את זה הרבה יותר טוב ממני אני נמקה בתוך עצמי ובטוחה שאני אף פעם לא אצליח להשתוות, ובטח שלא לחשוב על משהו מקורי.

אני הולכת להתקלח, אח"כ לנשום קצת אוויר של חורף, ומקווה שזה יהיה לילה נעים. גם לכם.

יש לי חברה טובה, כבר הרבה שנים, שמבולבלת כאורח חיים. בלבול שהוא סוג של חוסר פוקוס, חוסר יכולת להסגר על עצמה, חוסר יכולת להכנע ל"עולם האמיתי", כביכול. אני חושבת שזה נובע מפינוק, מפחד, איפשהו מחוסר ידיעה אמיתית שלפעמים מוביל אותה לתסריטים סבוכים עם עצמה, מיותרים ברובם, שלפעמים מובילים אותה למצוקה מנטלית לא קלה בכלל.

לאחרונה היא שוב פנתה לעישון בתור ברירת מחדל מטופשת, ומתלוננת ללא הרף על חרדות, לחץ, אי יכולת להרדם וכד' - על אלו היא מנסה להקל כמובן על ידי - עישון.

אין לי בעיה שמי שרוצה ירחף לו אי שם, יתעלם ממה שקורה מסביבו, יתפקד רק במה שנראה לו או לא יתפקד כלל, אבל שיהיה שלם עם מה שהוא עושה.

פעם ביום היא מתקשרת לספר לי שלא טוב לה, כשהיא שוטחת את אותן טענות ואותה מסקנה. בערוב אותו יום כשהיא שוכבת לישון היא מניחה בצד את כל מסקנות היום ומעשנת את עצמה לשינה, סיוטים והיום כבר מיחושים פיזיים.

משום מה, האופציה היחידה לפתרון המצב שמסתמנת לה כרגע היא כדורי הרגעה.

אני לא חושבת שהיא מודעת למה שהיא אומרת בעצם, ואני כן יודעת שאם היא תפסיק לעשן היא תתאזן תוך כמה ימים, ואולי תוכל להועיל לעצמה. לפחות לדעת איפה היא עומדת ומה הלאה. מעבר לזה, אני כבר לא יודעת מה להגיד.

אנימציה זאת עבודה מתסכלת, מתסכלת, מתסכלת. אוף

http://www.haaretz.co.il/captain/pages/ShArtCaptain.jhtml?contrassID=11&subContrassID=0&itemNo=527831

להיט לא?

מצב רוח של להכנס למיטה.

אני נלחמת בזה ואולי לא כדאי. כן, יש דברים בעלי חשיבות על הפרק, במיוחד לעצמי, אבל אולי אפשר לפרגן ביום חופש. לוותר ולנוח.

מע' יחסים זה מתסכל. זה לא מה שהייתי רוצה שיהיה שם. איפשהו נתקענו במשהו שלא משתחרר. משהו לא ממשיך הלאה ואני לא מבינה מה ואני לא מבינה למה. אני משוכנעת שהיה לנו טוב. טוב כי כשאני קוראת את השירה שכתבתי בזמנו אני נפעמת מכמה שהיה לי טוב. כמה שהאהבה היתה פשוטה יותר. באמת פשוטה באופן יחסי למע' יחסים אחרות ואולי כי אני הייתי הרבה יותר פשוטה. אם כי היו תאקלים אבל שום דבר לא היה כואב באופן תהומי אלא פשוט שם וטוב.

הייתי מאוד רגועה עד הסמי-פרידה, ואולי אני פשוט צריכה להתייחס אליה בסלחנות.

יש לי תחושה שמשהו נוראי הולך לקרות או קורה כבר, ואני יודעת שאלו סתם הפאראנויות שלי שוב, אבל קשה לנוח מזה.

הו.