הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

הכל רץ אצלי, מהר ואני לא מספיקה לתפוס שום דבר קונקרטי. מתי הכל עבר להילוך מהיר?

אני אמכור את הכל בשביל קצת רוגע, בשביל חיים שלווים. זה שקר מוחלט אבל אני מוכנה למכור איזה חלק מכל הכשרון הפוטנציאל היכולת אם רק הייתי יכולה להרגע, לחשוב בהגיון ולעשות עם זה משהו.

כ"כ הרבה דברים שאני רוצה לעשות, צריכה לעשות, דוחקת בעצמי לעשות, ואני לא מוותרת לעצמי ולא מסכימה לשמוע שום דבר. אני נשארת עם המון מחשבות ומוח מבולבל ושום דבר להחזיק בו בפועל. התואר הראשון שלי מגמגם לעבר הסוף כבר שנתיים אחרי ששמעתי את השיעור האחרון שלי, את הקצה של 142 השעות הסמסטריאליות שנכחתי בהן, כל עשרות העבודות שכתבתי, עשרות המבחנים, אלפי הדפים והרעיונות. הכל מסתכם בשני סמינריונים שלא כתבתי, למשך שנתיים בדיוק של הפסקה ארוכה ארוכה מהחיים ובכל מה שחשבתי שיהיה.

אני לא באמת זוכרת מה רציתי שיהיה העתיד שלי לפני שנתיים. נדמה לי שאז לא כ"כ עניין אותי העתיד, הייתי מרוכזת כולי בהווה ובמלוא הפעילויות שהרעפתי על החיים שלי. בדיוק התאוששתי מדיכאון של שנה ורציתי לתפוס את כל מה שאני רק יכולה- פעילות חברתית ועיתון הסטודנטים והתערוכה וסוף הלימודים ועבודה וכל מיני פרשיות אהבים מטופשות בתוך הלבד הזה שהייתי בו, שתמיד סדקו לי את הלב עוד ועוד. אני לא חושבת שנשאר לי מקום לחשוב על עתיד ובקצת המקום שהיה חשבתי על תואר שני בתאטרון. הייתי מלאה בעצמי, רועשת ולא מרוכזת עד שבסוף קרסתי ועזבתי הכל.

במשך שנתיים שריתי בתוך עצמי ובתוכו ולא עשיתי שום דבר. בהתחלה עבדתי קצת, חשבתי שזו פריקת עול וטוויסט אירוני למלצר ולקח בדיוק חודש עד שפוטרתי בגלל שהבעתי את דעתי על ההטרדה המינית שספגתי. מילאתי מקום לעוד איזו תקופה קצרה באיזה משרד וניסיתי למלצר עוד אבל זה לא הלך וויתרתי. אח"כ נחתי במופגן כמה חודשים ארוכים וכל הכסף שלי אזל. שלחתי כמה קורות חיים ולמחרת כבר מצאתי עבודה. עבדתי שם שישה חודשים ארוכים 14 שעות בממוצע ביום. שנאתי את עצמי כל יום, הבנתי שזה לא זה ועזבתי. במשך עוד חצי שנה לא עשיתי שום דבר. רק נחתי וחשבתי על מה הלאה ומה אני רוצה.

אני לא מבינה לאן הזמן הלך, אני מרגישה שכל מה שקרה לא קשור אלי ולא היה קשור אלי הרבה זמן. אני מרגישה שאני צריכה זמן להחלים ומצד שני מפחדת שכל הזמן הלך לאיבוד ושלעולם לא אצליח למצוא את מה שאני מנסה.

אני לא רוצה להמשיך לרוץ וליפול ולאזור כוחות ושוב לרוץ עד שאפול שוב. אני לא יכולה להרשות לעצמי את הזמן שעובר בינתיים, כמו את המירוץ הלא מושכל בתקופות העשייה.

אני לא יודעת למה איתי זה הכל או כלום, אבל אני עושה את זה כבר מתקופת התיכון, כשניסיתי לקחת על עצמי המון המון יחידות ובסוף נשארתי עם מעט.

אני רוצה משהו שיחזיק, משהו שימשיך. אני רוצה המשכיות ביני לבין עצמי. אני רוצה שקט. אני רוצה להרגע, אני לא רוצה לאבד את החיבור.

אתמול ראיתי אותו והאובדן הפך מעומעם. התעוררתי מאושרת והייתי צריכה להזכיר לעצמי ולחזור אליי.

* Counting Crows - Amy Hit The Atmosphere

דוק מחניק של יאוש עוטף אותי, וקצת קשה לי לנשום.

קשה לי להיות רחוקה מהאיש שאני אוהבת, קשה לי להיות רחוקה מהאיש שאני אוהבת שלא מרגיש בחסרוני. כמעט שבוע ואפילו לא נימה אחת דקה של עצב.

הוא מכבס את הבגדים שנערמו בתקופה הקרה ביננו, מכבס ומקפל. הוא עסוק בעניינים השגרתיים שלו. הוא יורד עם הכלב שלו-שלנו, הוא הולך לשיעורים וחוזר. כותב עבודות ומתכונן לתק' המבחנים. הוא אוכל בחוץ או בפנים באקלקטיות הישנה שלו- חומוס, לחם, גזר, שמן זית.

הוא נפגש עם החברים שלו כרגיל. הוא מדבר עם אבא שלו וקורא את העיתון שלו- כל יום.

הזמן שלו עובר אחרת מהזמן שלי.

הדברים האלה, הקטנים לכלל מסגרת, שסודקים אותך בהעדרם.

רוטינת שיחות הנוכחות, ה-אתה רוצה משהו לאכול, ה-מה אתה עושה מחר, תחושת הנוכחות הזו, כל הזמן. הכל שהופך איכשהו ל"שלנו". תחושת הגורל המשותף. קשה להתנתק מזה, ובעצם אלו הרוחות שמזמזמות לך באוזן אחרי שפיזית אתה כבר לא שם.

יש את הדברים הקטנים והדברים הגדולים ולהתגבר על זה מצריך לעבור איזושהי תקופה של קריז. להתגבר על ההתמכרות, על ההרגלים, הפיזיים והמנטליים, על הריחות והתחושות. על הידיעה הברורה והבטחון, על השגרה.

חשבתי שאמשיך למשהו שונה לגמרי. שהחיים שלי יתחילו ומיד יהיו סוערים ומלאים בעצמי ובפעילות. שום דבר לא נראה אותו דבר כרגע, לא כמו שהדברים נראו והרגישו בדוחק של הרגע האחרון, בשצף הזה שהיה ביננו.

לנוח, לחיות, לחכות. הרגשתי כאילו אני מפספסת את הנקודה.

הנקודה נראית לי המקום בו אנחנו מצליחים לפתור את הבעיות האלו וממשיכים הלאה בחיים שחיינו עד עכשיו, רק יותר טובים. משאירים את החרא מאחורינו ושוכחים אותו. אבל אני לא מצליחה, לא לבד. הכל נהיה יותר גרוע והוא כאילו יצא מהמשחק הזה והשאיר אותי להלחם לבד. יש גבול לכמה שעמדתי בלהלחם לבד בתוך חיים של שניים. אני נלחמת והוא רואה טלוויזיה בסלון.

אז לנוח, לחכות, לנשום.

הייתי יכולה לכתוב שאני מקווה שאחזור לשגרה מהר, כמה שיותר מהר כי כל זה פשוט קשה לי מדי.

הייתי יכולה, אלמלא, השגרה שחייתי היתה הדבר ממנו הלכתי.

כן, אהבתי את השגרה שלי, אולי כמו שלא אהבתי, אבל בטח יותר. אהבתי אותו. המון המון אהבתי אותו.

אני צריכה להזכיר לעצמי למה אני פה, למה לא פשוט לחזור ולהתכרבל איתו ולשכוח מכל המהומה הזאת ולהמשיך הלאה בתחושה נעימה של פלאף.

אני צריכה לגרד את מעמקי המחשבה שלי ולהזכר שהיה לי רע, שהרגשתי לא מסופקת, לא ממומשת ונכה רגשית מכורח. הרבה דברים התרוצצו לי בראש ורציתי להגשים את כולם. עכשיו אני בעיקר מנסה לאפס את עצמי, הרי מוקדם מדי לדעת. צריך לעמוד בשקט ולחכות עד שכל הטריקים המלוכלכים של הלב יפסיקו להשפיע ואני אוכל לחשוב נכון.

המצב שהייתי בו הביא אותי להחלטות, שמהמצב שאני בו עכשיו נראות קצת אחרת. אבל אני זוכרת ששם לא יכולתי ממש לחשוב- לא לעומק. שהייתי מותשת כרונית ממלחמות בעצמי, שעצמתי עיניים כ"כ חזק שכבר היה עדיף לתפור את העפעפיים ולהפסיק להתאמץ.

מישהי אמרה לי לפני שבוע וקצת שרק כשיצאה מהזוגיות שלה הבינה כמה היתה עסוקה בזוטות- בכביסה, בכלים, בכעס שנאגר מסביב לזה. בכעס שמשייך לזה מי שמכבס את כל הכביסה לבדו וחוץ מזה מרגיש מאוד לא נאהב.

שום דבר הוא לא האחריות שלי יותר. לא כביסה ולא נקיון, לא להחליף מצעים ולהאכיל את הכלב ולהוריד אותו ולקנות אוכל כל הזמן ולדאוג שלא יגמר ולזכור את הכל הכל הכל כדי שלא יתפרק לנו אם אשכח. בזמן שלי נפער חלל שאני ממלאת בשכיבה במיטה וקריאה. אני לא מרגישה מוכנה לצאת לעולם. בהתחלה חשבתי שלשכור דירה מיד יהיה רעיון טוב, שאם לא אתמוטט, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא הקצב לדהור בו.

אני כ"כ רוצה לראות ירוק ומזג האוויר לא שמשי כדי שאלך לאיבוד בפארק עם המאמרים המצולמים שלי.

אני מבינה שדברים הולכים להיות שונים מכפי שדמיינתי, מכפי שתכננתי. מישהו הביא לתשומת לבי לאחרונה כי לדעתו יש בי סוג של הפרעת אישיות- באותו זמן בדיוק סיימנו לאכול במסעדה וקיבלתי סלסלה של תיונים לבחור ממנה לתה שהזמנתי והייתי עסוקה בלמיין ולסדר את התיונים לפי סוגים, אותו צד לאותו כיוון ואח"כ, גם לפי גוונים. התיונים הם דוג' מצויינת. אני מסדרת הכל. אני רושמת רישומים בכתב קטן כל פעם שאני עומדת בפני משהו משמעותי- אני מחשבת סכומים, אני עורכת רשימות. הכל מתוכנן מראש ולפרטי פרטים. הכל מתוכנן אבל בעצם הכל כ"כ פרוץ. אני אף פעם לא יודעת מה יקרה מחר, גם כשאני יודעת זה בדרך כלל מפתיע אותי,  ונראה שבאופן כללי אני נסחפת על פני אי ידיעה, מבחירה. אני נהנית ממה שהחיים זורקים מולי ואין לי שום חשק לשנות את זה.

בכל מקרה, הייתי עסוקה מאוד בלחשוב על מה יקרה כשאלך, אם אלך. איך ארגיש, מה אעשה, מה יהיה וכד'. חשבתי שאני יודעת. לפני כן השקעתי חודשים בלשרות במחשבות על מה הלאה, ובסוף הגעתי לזה, למה שאני רוצה לעשות, לתכנית החומש שלי.

בכל מקרה עכשיו משהשתנתה לי השגרה וגם הרגשות שלי לא צפויים לי לחלוטין, הזמן אולי יזמן לי הערכה מחדש.

זו פסקה ארוכה ומתישה ואני לא יודעת אם היא ברורה בכלל.

אני רוצה להגיד שהכל משתנה. שאין לי מושג איפה אהיה בעוד חודש. ז"א, מנעד האופציות לא כ"כ נרחב ובכ"ז. איך ארגיש, מה אחשוב ובמה אאמין הם גילוי איטי מאוד בשבילי עכשיו.

זה בוקר טוב. שמשי ונעים, לאונרד כהן שר בקול גדול דרך הרמקולים הקטנים של המחשב (להוסיף לרשימה - מסך מחשב גדול ורמקולים ראויים).

אני שקטה ואני מרגישה טוב.

ישנתי אצל ההורים הלילה, ובחדר של אחי כי החדר שלי נראה כמו משהו שיעורר אצלי איזו אסטמה חבויה או דיכאון קליני, אם לא קלסטרופוביה מבהילה, כי הוא כ"כ קטן וכ"כ עמוס בבלאגן וערימות. 

החדר של אחי מרווח, נקי ומסודר, ציורים שלי תלויים על הקירות. היה לי נעים וכשהתעוררתי חיכה לי מפתח משוכפל ליד המיטה, על הספרים שבחרתי בלילה מתוך הספרייה הגדולה שבסלון (לא קראתי אפילו עמוד אחד אבל הרגיש לי טוב שהם שם).

יש מעט דברים שאני צריכה סביבי כדי לתפקד ועד כמה שאני אוהבת את הדברים שלי סביבי- כ"כ

הרבה זמן עבר מאז שהם היו שם, שאפילו הצילומים שהיו תלויים בחדר שלי לפני שנתיים נראים לי חסרי טעם. כל הזמן הזה והרבה עדיין ארוז, ונראה לי שאזרוק לא מעט ואולי הריחוק הזה מהכל היה נכון, מעין התנקות ומתישהו אוכל להתחיל מחדש.

נראה לי שאצטרך קצת זמן לעצמי לפני שאוכל לצאת החוצה. אולי יהיה לי לא טוב פה מהר, ומי יודע מה אחשוב מחר, אבל בינתיים, אני צריכה לאסוף את עצמי לאט לאט, ולמצוא מחדש, וליצור מחדש, ולגלות מתחת לשטיחים, מאחורי הרהיטים בראש שלי, את כל מה שהסתתר בקפידה, כל מה שברח מפני ההחלטות השגויות שלי.

הדחקתי את עצמי כ"כ הרבה זמן, או ניסיתי להסתדר במקום מנטלי קטן כ"כ, שאני כבר לא זוכרת, שהכל מקופל ודחוק, שנראה שנעלם, שחסר. ומפה צריך להחלים, לפני ההחלטות הגדולות.

אתמול ראיתי כמה דירות, בתוך הפיח והרעש של רמת גן, בין הרחובות המוזנחים והעצובים שלה. אחת קטנה וחמודה, ברחוב שקט. אחת הסתברה כרחוקה מדי ובאמצע הדרך ויתרתי. אחת היתה איומה ממש. אחת היתה ישנה ומחולקת בצורה נחמדה וגם לא קטנה כ"כ, אבל בקומת קרקע בפינת שני רחובות רועשים ומפוייחים- מרחק יריקה מאיפה שגרתי עם האקס הקודם. אחת חמודה וגם מחולקת היטב, עם מטבח גדול, מאובזר ויפה, עם נישת שינה נעימה והרבה ארונות, אבל עם מרצפות חדשות, גדולות, משיש מבריק ומזעזע וספוטים מבהילים במקלחון. באחת שהיא בעצם וילה מחולקת להמון דירות קטנטנות הבעלים הלכו בדיוק כשהגעתי וכך עמדתי ברחוב עם בטריה ריקה בפלאפון, מיואשת.

שעות הלכתי מצד לצד, מרחוב לרחוב, מדירה לדירה, הלוך וחזור, הופכת את המפה המצולמת מדפי זהב לכל הכיוונים, נחנקת מהפיח על רח' בן גוריון וז'בוטינסקי. כל זה הרגיש לי לא טוב. חזרתי אל ההורים מותשת, על סף בכי ונשארתי שם.

אני רוצה להסתכל מהחלון ולראות ירוק, לשמוע שקט בעיקר, ציפורים ורעשים עירוניים רחוקים. בזמנו חשבתי על לגור במושב, ועכשיו אני חושבת שזה רעיון נפלא אבל שאולי יהיה לי לבד, ועדיף איזו דירה שנשפכת לגינה, קרובה לירקון וברחוב שקט. ויש- אני יודעת שיש. ובכלל, אני כ"כ רגילה לחיות עם אנשים שאני אוהבת, שאני לא יודעת מה אעשה לבד.

אני חושבת שאלך לקרוא קצת בשמש. כשיעברו הימים אדע יותר טוב ובעצם, לא רע לי עכשיו. 

*תיקון- זה לא מפתח משוכפל אלא המפתח של אמא שלי, שזה מקסים כשלעצמו. אין לי מפתחות לבית של ההורים שלי כי איבדתי את כל הצרור לפני כמה זמן. אפשר להגיד שזה היה סוג של רמז מטרים.

בבטן שלי אבנים גדולות משוננות מתגלגלות. אגרופים נקפצים בי, שוב ושוב. משהו צורב בי כלי דם מבפנים.

הויתור על השאיפה שהנחתה אותי בשנתיים האחרונות- לסדר את הקיים, הויתור על מה שיש, הויתור על כל החרא הזה.

ההחלטה לקום כבר וללכת מפה, ולא להסתכל יותר אחורה, לעשות משהו דרסטי מספיק, שלא יתגלגל לאחור מטעמים של פינוק.

כל זה משאיר אותי במצב של חרדה. הרי אצטרך לומר לו- "היי, אני עוזבת. אני באמת עוזבת הפעם", ואז כל הבכי הזה, והכאב. ואני רוצה לעשות את זה רק אחרי שאמצא דירה כדי שכל הבכי הזה לא יגרום לי להאמין לעוד שבוע-שבועיים ומצד שני- אם אחתום כבר על דירה ואז אומר ואז אתחרט?

אגרופים נקפצים, אבנים מתגלגלות, אני צריכה לומר לעצמי לנשום אחרת אני עוצרת את הנשימה.

תל-אביב גורמת לי לרצות להקיא.

כן, יש בה המון גלריות, כן, הסינמטק והמוזיאונים, כן החנויות המעולות והמגוון המטורף, כן האורבניות הזאת, אבל בא לי להקיא מזה. אני יכולה לטייל בתוך כל זה, יכולה לקנות ולראות ולצלם אבל לא יכולה לישון בתוך זה, לא יכולה לקרוא ספר. לא יכולה לכתוב יותר, לא יכולה לנשום בתוך הפיח וגם הרחובות הקטנים והשקטים עושים לי עכשיו בחילה.

הדירות קטנות ויקרות, אני מתפתלת מול הלוח להשכרה, כך שנראה שאני עוזבת את ת"א.

לפני שנתיים גרתי ברמת אביב ונהניתי מהשקט מאוד, אבל התקציב שלי לא. הדירות ברמת גן זולות עכשיו בצורה מעודדת, ואם אני נשארת במרכז בינתיים והבחירה היא בין דירת 15 מטר בת"א או 45 מטר בר"ג, באותו מחיר- נראה שאני עוזבת את ת"א.

אני שמחה, כי הזכרונות שלי עוטפים את העיר הזו כמו שקית פלסטיק כהה וקשה לי לנשום. אני גרה פה 22 שנה, להוציא עשרה חודשים על גבול גבעתיים-ר"ג ב-2001 ושנה וקצת ברמת אביב שעדיין נחשבה ת"א בפעם האחרונה שבדקתי (אבל היא כ"כ כ"כ לא). אני מכירה אותה כ"כ טוב שלא טוב לי ואני צריכה להיות רחוקה מכל זה. מהרעש, הפיח, האורות המהבהבים בלי סוף, מהזכרונות, ממנו, מהאחרים, אפילו מההורים שלי ואותם אני באמת אוהבת יותר מהכל.

אני לוקחת את החתולים שלי ועוזבת את העיר וכשהדופק שלי ירגע, אחשוב על מה הלאה.

אני אשכח, כמו שאני שוכחת את רוב הדברים. אני אשכח מהר כמו שמגיע להצגה הזאת להשכח, כמו שלא היתה צריכה להיות מלכתחילה.

קדימה, אני רוצה לראות אותך. אני לא רבה איתך יותר, אני לא נלחמת. גם אם הייתי רוצה כבר אין לי כח, ואין לי אמונה.

קדימה- תפורר את החלק האחרון- תהרוס את מה שנשאר.

קדימה- תגיד לי ללכת כי אחרת אשאר. כי אחרת אחכה עד שאהיה שלמה עם עצמי ומי יודע כמה זמן זה יקח.

קדימה- תוכיח שאתה מניאק אנוכי בעצם, תוכיח שהפסקת לאהוב אותי, תוכיח שאתה רואה רק את השקט שלך.

קדימה כי אני עייפה כבר מחילופי הדברים הפוצעים האלה, ממצבי הרוח, מחוסר היציבות, מהבריחה שלך מהחלטות, מדיבורים, מקרבה, מהתמודדות.

בפרק האחרון של גילמור רורי אומרת לאקס שלה, שאם הוא לא יכול להתמודד עם הדרמה, כנראה שהוא לא צריך להיות במע' יחסים (ואיזה מזל-  הוא לא).

כ"כ הרבה זמן הייתי שרויה ביציבות הכי גדולה שהרגשתי בחיים, כנראה. זקפתי את זה לזכות הרבה דברים, וכנראה פחות מדי לזכות הזוגיות הזו. אבל, מצד שני, יותר מדי דברים שלא אסלח עליהם. יותר מדי זלזול, הקטנה, זלזול, מילים מזלזלות, משיכת השטיח מתחת לרגליים.

ולפעמים נדמה לי שיש פה איזה סוג של פיצול- מצד אחד מה שאני מרגישה ששם- איזו אהבה איזו יציבות קרבה ביחד, מצד שני העל פני השטח. ודל מאוד על פני השטח אצלנו. מלא במריבות קטנוניות שמתעוררות שוב ושוב, בעקשות. עכשיו גם בתחושה של חנק. ואני לא מבינה את הדינמיקה בין שני הקצוות האלו ומה באמת ומה נראה לי.

כל זה לא טוב לי. לא לעשייה שמתדלדלת ולא לשלום עם עצמי ולא לשקט הנפשי ובטח לא ליציבות. אני מרגישה מעורערת, מעורערת ומפוחדת. מה יהיה אחרי?

הכאב האלים הזה, הבדידות, השגעון.

עם כל הנזק הרגשי, משהו באדם סביבי מחזיק אותי על הרגליים, שומר אותי מהסחפות לאיזה דיכאון שאין לו סוף, מכל המקומות שכ"כ קל לי להסחף לתוכם, ולאבד אותי. ואני עונה לי שגם כך אני אובדת, ולא סביר שאי פעם ימצא אותי, או אם ימצא יזהה. או בכלל יודע מי אני ובכלל מפותח רגשית מספיק, לשים לב.

יש בו איזו בגרות נעימה, מוקדמת מדי. אבל לפעמים, התבגרות מהירה של חלק אחד, משאירה את כל השאר, לא רק הרבה מאחור, אלא גם בצל. אם ההגיון התבגר אבל הרגש גווע, אין פה רווח.

בדידות ושגעון. אז אני מחכה. שאדע, שאהיה בטוחה במשהו, או שיאמר לי ללכת, או שיראה את האור.

זה מן יום שישי איטי, כמו שימי שישי צריכים להיות.

להתעורר מאוחר, לטייל עם הכלב בפארק ולחזור לכוס תה ולהתכרבלות מול המסך. להתכרבלות עם אלבום שלא הכרתי של להקה שקרובה קרובה לי ללב.

הוא מתעורר והולך לשטוף כלים, הכלב מנמנם על הכרית.

אני מנסה לא לחשוב על כל מה שלא מסתדר לי, אני יודעת שמתוך השקט יעלו הפתרונות, תעלה ההבנה, הבטחון, וזה כל מה שאני רוצה בעצם.

כתבתי על ללכת ונמחק לי הכל.

כמו הקירבה שאני מנסה לשמור בכח והעזיבה שאני מנסה למחוק.