הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

קפיצות מעל הפופיק מפחידות אותי. קפיצות מעל הפופיק- ולא קפיצות לגובה. לפעמים אני קופצת לגבהים אדירים או מזנקת עם הראש פנימה למים שאת עומקם אני אפילו לא עוצרת לבדוק. אבל כשמשהו מפחיד אותי, אני יודעת- שאני עוד לא בשלה לקראתו, או- שהוא לא הדבר הנכון. לא הדבר המדוייק, בכל מקרה.

אם ואם ואם ואם, אז אולי דברים היו אחרת. אבל עכשיו הם לא, ואני פה עכשיו, וזה לא מצער אותי.

ההורים שלי עוברים איזה משבר, אם ניתן לקרוא לזה כך. אבא שלי עסוק בלתכנן פנסיה מוקדמת, ואמא שלי לא מוצאת את הידיים והרגליים. אחי הצביע על כך שהפנסיה המוקדמת משמעה בריחה משמעה סוג של פרידה, ונחרדתי מהרעיון שאמא שלי תוותר שוב לבד. זה לא מגיע לה, זה כ"כ לא מגיע לה.

והמצב הזה, על אף ההשלכות השליליות שלו עלי, מקשה עלי לחשוב על לעזוב את הבית שוב. אין לי את האמצעים הכלכליים כרגע, לגור בתנאים שהייתי רוצה, וכל האופציות הבקושי אפשריות נראות לי אומללות למדי. אין בי את הדחף לקום וללכת, לקום ולהתנתק, כמו זה שאופף את אחי.

טוב לי בבית, אני מרגישה שלכאן אני שייכת. אני מחפשת בי את הצורך לקום ולהתנתק, את זה שמתעורר ברוב האנשים אי שם קצת אחרי גיל 20, את הצורך להתחיל חיים עצמאיים לגמרי, לנתק את הכבלים, להתנער ממרות.

אבל אני ניתקתי את הכבלים שלי בכ"כ הרבה צורות ובכ"כ הרבה דרכים, טיפין טיפין מאז הייתי צעירה מאוד, וגם כשנכנעתי מצאתי את הדרכים אל עצמי. ובמשך שנים ארוכות ביליתי את רוב זמני מחוץ לבית, מעבר לשנות המגורים בחוץ, וגם כשגרתי כאן הייתי מנותקת מהמתרחש מחוץ לחיי הצרים שלי.

לאט לאט, אני חושבת. עד שזה ירגיש בטוח.

הימים האחרונים התגלגלו בצורה טרופה וכאוטית למרגש, ורק בגלל החרדה שלי שגואה במעיים לנוכח השינויים שהם מחוללים בחיי.

הכרזתי על שינוי.

עד לפני שבוע עוד הייתי רדומה בחיים הנוחים אך חסרי ההישגים שלי, ופתאום אני על סף משהו גדול.

ולא שזה חדש, או לא צפוי, ולא שלא ידעתי (אם כי פעמים רבות כבר איבדתי תקווה ועטפתי עצמי בתירוצים מנומקים היטב מדוע לוותר), ולא שהחלומות האלו לא מלווים אותי כבר שנים ארוכות, אבל ההכרה הפתאומית שאני בוגרת ובשלה דיי להגשימם- מכה בי וההדף גורם לי להתקפל חסרת נשימה, ולרצות לחזור למיטה משוללת מעצמי כל אחריות שהיא ומסלקת בנונשלאנטיות ממני והלאה כל דאגות לגבי העתיד שלי, בידיעה המרגיעה שיהיה בסדר.

ועכשיו אני רועדת.

אחרי שבוע מפרך של בירוקרטיה וטפסים, של השוואות מחירים, של תכנון ושל רכישה אחת גדולה- אני נושמת עמוק ומהר, ומצטערת שלא סגרתי לעצמי 20,000 בצד לא מזמן כשעוד היה לי יותר מכפול מזה, אבל לא היו לי שום תכניות גדולות.

לעבוד קשה, לעבוד קשה, לעבוד קשה.

ואני לא רוצה לעבוד קשה, לא באמת. אני רוצה לעבוד מחושב, ושהדברים יחליקו לעברי בקלות שבה הם מחליקים כאשר הם הדבר הנכון. אני רוצה להחליט החלטות מושכלות שנובעות מחיבור כל הקצוות ותחושות הבטן המחושבות על הנסיון שלי בעולם והמודעות אליו ולחלק שלי בו. אני רוצה לראות את העולם מגיב בהשתנעות לעברי ולעזרי.

אני רוצה שזה יהיה הדבר הנכון.

אני רוצה למצוא את הדרך הנכונה לתמוך בזה כלכלית, לראות את הדרך שבחרתי קורמת עור וגידים תחת הידיים שלי, ובעשייתי.

אני רוצה ללמוד את כל החסר, ולהצדיק את הבחירה שלי, ולממש, סוף סוף, את כל הפוטנציאל העצום הזה, שהודחק שוב ושוב במשך קרוב לעשור מייאש.

ואולי הפחד נובע מהעמידה לרגלי החלום- ששנים ידעתי שהוא זה שיעשני מאושרת, וההתמודדות הקרבה הזאת- מול מבחן המעשה-

אולי עבר יותר מדי זמן, אולי הכשרון שלי דהה, אולי אין לי את המוטיבציה, אולי איבדתי את הרגש, אולי איבדתי את הניצוץ לחלוטין, אולי ואולי ואולי.

ובינתיים אבא שלי סקפטי, ואם יש בו גאווה הוא לא מוותר על הפאסון ומחניק אותה היטב.

אמא שלי מחבקת אותי קצת יותר מתמיד.

אחרי הסילבסטר החבר שלו התקשר אליו כל הזמן לשאול אם שמענו ממנה, ומה היא אמרה. היא אמרה שהיא לא כ"כ בעניין אבל הוא המשיך להתקשר.

אמא שלי היתה חולה, וביום ששכנעתי אותה להשאר בבית לנוח, התחלתי אני בעצמי להרגיש לא טוב, ובין תה לתפוז מקולף ל"את צריכה עוד משהו?", התחיל לכאוב לי הגב ועלה לי החום. כך ששלושה ימים לתוך השנה, הם הלכו בלעדיי להופעה של חבר רחוק ואני נשארתי במיטה, קודחת. אמא שלי, שכבר הרגישה יותר טוב וגם היתה כנראה אסירת תודה על הטיפול בה ("לא צריך, את מפנקת אותי יותר מדי"), עמדה ליד המיטה שלי והסתכלה במדחום, שהתקדם ועבר את ה- 39 בלי סימני נסיגה למרות הדקסמול סינוס שהיא הורתה לי לבלוע, והתחילה לדאוג.

וגם אני קצת דאגתי כבר, ובעיקר הרגשתי רע, והשתעלתי שיעולים שהכאיבו לי בכל הגוף, ולקח קצת זמן עד שניסינו אדוויל והחום נרגע.

אחרי שלושה ימים כאלה החום ירד ולא עלה יותר, אחרי הלילה שהוא בא לישון איתי, וחיבק אותי חזק כל הלילה, למרות שהזעתי נורא כל פעם שהחום נשבר, למרות שביקשתי ממנו לגשש אחר בגדים יבשים בארון לפנות בוקר כשהתעוררתי רועדת, ושיעזור לי להחליף אותם מתחת לשמיכה.

וטוב שהחום ירד כשירד כי בבוקר היום השלישי כבר לא יכולתי לראות את החדר יותר מזווית הכרית, ולא לסבול את מצב ההשהיה הזה, שבו אני קמה רק כדי להשתין וגם זה בקושי.

אז מה היה לנו?

ליל סילבסטר קר ברחובות ת"א, ורועש ומחניק במועדונים הדחוסים על לילנבלום. שלושה בקבוקי שמפניה נפתחו, הרבה שירים מחורבנים התנגנו, רקדנית אחת בבגד גוף חושפני וכובע פרווה רוסי חייכה אלי חיוך גדול ואמרה לי שאני יפה, ונישקה אותי על הלחי כשהסתיימה המשמרת שלה. הוא ששתה קצת יותר מדי, התפכחות מיידית לקניית מים וליווי לשירותים והחוצה, איפה שיש אוויר, ולבר לבקש עוד ועוד מפיות- ואח"כ הכל היה בסדר וישבנו לאכול בבר סנדוויצ'ים שהוא אוהב וכולם סביבנו היו שיכורים וחוגגים בארבע וחצי בבוקר, ואני והיא ישבנו בתוך הרעש וקראנו את עיתון הבוקר למחרת, עם סיקור על ליל הסילבסטר שעוד לא נגמר.

לא נהניתי במיוחד, לא. אני לא נהנית משמפניה ולא מאלכוהול באופן כללי חוץ מבירה מחבית, קרה מספיק ברגעים מדוייקים.

אפשר לומר שכמעט ולא נהניתי בכלל, או שאפילו לא הייתי שם, אבל האלכוהול לא נתן לי ללכת למקומות רחוקים מדי, ועמדתי וישבתי ושתיתי ורקדתי וצחקתי- אבל הסתכלתי מסביב ושאלתי את עצמי אם כל זה אמיתי. אם האנשים האלה באמת נהנים מהסיטואציה הזאת, שנראתה לי כ"כ הזויה ורחוקה ממני, כאילו אני שייכת לזן אחר של אנשים. והחבר הזה שלו- שהיה שיכור מכדי לנסח את משפטיו המבולבלים ממילא באיזשהו הגיון מבני, שניסה להסביר לי רצף של עובדות עם קשר תלוש, והיד שהוא הניח על מורד גבה בכזאת עדינות והילדים שניסו להתחיל איתה ובאו לשאול אותי אם הם ביחד. וכשהגענו לבסוף, כבדים ומשועשעים משהו, במונית אל הבית שלי, וליווינו את החברה שלי והחבר שלו לאוטו, החבר אמר לי שכולנו צריכים לגור יחד - כמו במלרוז פלייס, ולרגע היה איזה קסם בהנאה הזאת שלו מהחברותא, והיה נחמד להרגיש חלק ממשהו מחוייך, מבושם, מפוהק ומתמתח, שמרגיש נוח בעור של עצמו. לא כמו הפעמים שהייתי נמצאת בחברת אנשים ומרגישה לא נוח בתוך עצמי, לא שייכת ובטוחה שכולם רואים את זה וחושבים את זה ויודעים את זה. הפעם ההתהוות הזאת היתה סביב הזוגיות שלנו שחיברה את הכל, והרגשתי את המקום שלי בטוח וחמים בתוכה.

- המשך יבוא -