עבר עלי יום רע למדי.
ישנתי עד שתיים, כשאתמול החזקתי את עצמי ערה בכח עד 5 בבוקר, לא יודעת למה. הייתי ממוטטת.
ישנתי שינה מלאת שברי חלומות כמו תמיד מאז שהתחלתי עם הכדורים, שברים שברים של דברים יומיומיים ושל דברים שאני רוצה שיקרו.
נדמה לי שחלמתי על קידאיי.
אני חושבת שהאנגינה הולכת ועוברת. הגרון הרבה פחות כואב. פיזית הרגשתי זוועה היום, אבל עכשיו כבר יותר טוב.
מחר אולי אסע עם נטלי לירושלים, היא נכנסת לדירה החדשה שלה והבטחתי להיות שם בטקס תליית השלט על הדלת. שלט שקניתי לה- אותיות צבעוניות מעץ, היא אהבה את זה. היא שכחה לקנות לי יומן חדש בתמורה, כמו שביקשתי ואני כותבת את השירים שלי על חתיכות נייר ובסוף של איזה פנקס מכתבים שקניתי פעם לאיזה טיול כי המחברת שלי נגמרה. אני שומעת הייל בחלקים.
אני חושבת שהדיסק הזה יותר טוב כשמפרקים אותו.
פחות אינטנסיבי, פחות מאיים.
הייתי אמורה לנסוע לנטלי בחמישי אבל בו אמר שיש לו יום חופשי ושאני מתלוננת כל הזמן שאין לנו מספיק זמן וזאת הזדמנות פז וכד', וגם כך היא הקדימה את הכניסה שלה לדירה אז אולי זה יצא טוב.
היה לי התקף דיכאון נוראי היום.
כל התחושות מלפני חודשיים - עימות קידאיי-אאורליוס- חזרו בבום.
לא יצרתי קשר עם קידאיי כבר המון זמן. הבנתי שהוא לא מעוניין ואח"כ הוא הפסיק לענות אז עזבתי. גם לא היה לי צורך.
בו השכיח אותו ממני לחלוטין בהתחלה.
בהתחלה זה היה טוב.
ביומיים האחרונים המחשבות התחזקו.
אני חושבת שכשקלטתי סופית שהסיבה שאני שוקלת 39 קילו עכשיו ונובעת מחוסר התיאבון ההיסטרי שמלווה אותי בחודשיים האחרונים- היא רגשות האשם האיומים שעדיין מפעפעים בי, ההבנה שאני לא יכולה לכפר על מה שעשיתי.
אני חושבת שהמשבר היה אתמול בבוקר- אני ובו התעוררנו והוא היה אמור להגיע לפגישה עם אאורליוס ואני הרגשתי רע.
הוא לא הבין, חשב שזה בגלל שאני עדיין מעוניינת בו ולכן, אמר דברים איומים ונוראים, ואפילו שהוא שמח שהוא לא מאוהב בי לגמרי כי אחרת הוא היה נפרד ממני ומתמוטט מזה ומתחיל את השנה על הפנים (קצת מלודרמטיות לא הרגה אף אחד, חוץ מאת אלה שכן, כמובן).
האמת שאני חושבת שהוא צריך לקבל את העובדה שאאורליוס הוא אקס שלי בנפרד ו"יריב פוליטי" שלו בנפרד, ולכבד את זה.
אני לא רוצה להיות בתוך כל המאבק בינהם, גם כך הרגשתי קרועה מאז שהכרתי את בו ועכשיו- אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. לאאורליוס האקס אין שום מקום ביננו.
ניהלתי עכשיו שיחה ארוכה עם בו.
מסתבר שבמעבר הפאזה בין חברים הכי טובים לזוג, דברים הולכים לאיבוד.
זה התחיל נפלא, אבל עכשיו זה בפרשת דרכים.
לתמצת את העניין- הוא לא ממש מרגיש כמוני. מרגיש פחות.
שנינו אוהבים אחד את השני מאוד, זה ברור וידוע לנו.
אבל- בעניין ההתאהבות- אנחנו לא באותו עמוד. זה עלה ביום כיפור וזה ממשיך להעיב מאז.
בכל מקרה אחר הייתי אורזת את עצמי והולכת הביתה באותו רגע.
האמת שאני שוקלת לעשות את זה עכשיו.
בשביל מה אני צריכה את כאב הלב הזה?
הרי מהרגע שהבנו שאנחנו לא מרגישים אותו דבר אחד כלפי השני קשה לנו להסתדר.
זה עצוב. ממש עצוב.
ולמה תמיד כשאני מתאהבת לא מתאהבים בי חזרה?
למה כשאני רואה עתיד ממשי, משהו רגשי שאני רוצה שימשיך- זה חייב להסתבך?
ככה היה עם אאורליוס, ככה זה עם בו.
והאמת- גם בייבי לא היה שונה במיוחד. התאהבתי בו לגמרי והוא- עד היום אני לא בטוחה ב-100%.
החלטתי אגב, לנתק את הקשר איתו. זה לא בריא לי.
עכשיו התקשרתי כדי להתייעץ איתו לגבי בו והוא עסוק- שמעתי אותם שם, רואים טלויזיה ביחד על הספה, הדירה שמסודרת בדיוק כמו הדירה שגרנו בה, אותם רהיטים, בין כל הדברים שהבאתי לו וקניתי לו, עם הצלחות של סבא שלי והמתנות הגדולות מדי ליומולדת שלו כל שנה. כולל המיטה.
אז כן- לא התגברתי עליו לגמרי, ולחשוב עליו שם- בדירה שחשבתי שאולי בכ"ז נחיה בה ביחד- המקום היחיד בעולם שאני מרגישה בו בבית עוד יותר מבחדר שלי, עם מישהי אחרת, מתחיל סיפור חיים חדש- רק מבהיר לי את העובדה שהוא מעולם לא הרגיש כמוני.
אז אני אומרת- ברור שמגיע לו אושר. אני כולי תקווה שהוא יתאהב בה, שיהיה לו טוב ונפלא עד אחרון ימיו בדרך זו או אחרת, אבל אני חייבת להבין שאני מחוץ לתמונה.
אני חייבת להפסיק לפנות אליו, חייבת לנתק איתו קשר.
זה יכאב, זה כואב, אבל זה בלתי אפשרי, זה רק יכאיב יותר בעתיד.
אני לא מתקשרת אליו יותר. זה לא לעניין, אני בטוחה שזה מפריע לה מאוד ואני לא רוצה להיות נושא למחלוקת. שיתחיל את החיים החדשים שלו. אותי הוא לא צריך. חבל שנכנסתי לסיפור הזה מלכתחילה וזה רק מדגיש לי שאני כנראה צריכה לסיים את עניין בו.
אחרת לשם נגיע.
קשר אמור להתחיל ברגש הדדי וברגע שלא- אז יש בעיה.
יותר מדי דברים לא מסתדרים.
למרות שאני מרגישה נפלא בזרועותיו, למרות שאני יודעת שאני יכולה להתאהב בו עד מעל הראש- הוא לא נותן לי לעשות את זה- הוא ב"עמוד אחר". ואני לא הולכת לשבת ולחכות ולראות את הלב שלי נשבר. זה יהיה קשה. אני יודעת שזה יהיה קשה להפרד עכשיו.
אני מאוהבת בו. אני רוצה להיות איתו.
אבל יותר מדי דברים מפריעים, יותר מדי דברים הופכים לאי הבנות.
ואני יודעת שאם זה נגמר ביננו איבדתי חבר טוב. כי ידידים לא נוכל לחזור להיות. אין סיכוי לדעתי בעתיד הקרוב.
זה כזה מחורבן. זה היה אמור להיות הדבר הטוב הגדול שקורה לי. אחרי כל הבלאגן הרגשי סוף סוף משהו היה פשוט והגיוני, נכון.
אבל- מצד שני גם הרבה דברים שמפריעים לי בו.
כל התפיסה שלו של קשר, של החיים שלו עכשיו. אי ההבנות המטורפות ביננו כרגע שאין לי מושג מאיפה הן צצו פתאום- כמו מן סטייה הזויה מהמסלול.
לפני שזה התחיל הייתי משוכנעת שאני צריכה להיות לבד ואז הוא הגיע ועורר בי אושר וגרם לי להרגיש שזה הדבר הכי נכון בעולם.
הוא רוצה זמן. לעשות חשבון נפש עם עצמו.
אני כבר שם, אני לא צריכה חשבונות נפש, אם הוא היה מאוהב בי בחזרה זה היה אולי- זורם.
אבל הוא לא ואני לא מסוגלת לעמוד את המצב הזה. לא לאורך זמן.
אין טעם, כמו שאני רואה את זה, כי כל רגע זה שברון לב קטן וזה רק הולך ונעשה יותר גרוע.
אולי לטווח הארוך אני עושה טעות פה, אני לא יודעת.
אולי שווה לחכות ולראות מה יקרה, אבל זה לא מרגיש ככה. זה מרגיש כמו הסוף. וכוסאמק זה יותר מדי מרגיש כמו ההתחלה עם בייבי. משהו אחר שלמדתי מזה- אני לא הולכת לשכנע אף אחד לאהוב אותי. אני ראויה לאהבה- אנשים מסוגלים להתאהב בי. וורבלי התאהב, קידאיי התאהב, ג'יימס התאהב. כי אני מי שאני. שלושתם אנשים לא אנוכיים רגשית- לא כמו בייבי במובנים מסויימים שיותר מדי מזכירים את בו בעניין הזה.
זה לא מתאים לי- הייתי בסרט הזה.
איך הוא מעז להגיד לי- "אף פעם לא יהיה לי אותך רק לעצמי?" כשאני אומרת שאני עדיין מרגישה רגשות אשם בגלל מה שעשיתי לקידאיי, אפילו שזה לא קשור אליו, רק בגלל שאני חושבת על מישהו אחר, כשהוא אפילו לא מאוהב בי?
אני לא פותחת פה פתח לאהבת חיים ענקית ולא ממומשת כמו עם בייבי. לא מוכנה.
אפילו המשפט הזה שבו אמר לי היום -"משהו משהו משהו וזה רק גורם לי להאט עוד יותר ולחשוב עוד יותר". זו בדיוק הכרוניקה של בייבי. כשקשה הוא אוסף עצמו אחורה, את עצמו ואת הרגשות שלו.
לא נותן את האהבה כדבר בטוח ואת הזוגיות כדבר שניתן לאתגר עליו ולצאת מחוזקים.
אז כנראה שההשקפות עולם שלנו שונות. שונות מדי.
אולי בלה לה לנד הוא יקבל מישהי שתהיה בדיוק כמו שהוא מצייר לו את ההתנהגות הנאותה של ה"אחת" שלו. אני כנראה לא היא.
אני לא ה"אחת" של אף אחד.
כוסאמק כוסאמק כוסאמק.
למה זה חייב להיות כ"כ מסובך?
אולי מחר אני ארגיש יותר קלילה בקשר לזה.
מחר הוא אמור להתקשר אלי בסביבות הצהריים. אולי נפגש ואולי זאת תהיה ההזדמנות האחרונה.
אני לא מוכרת את עצמי בזול יותר. לאף אחד.
עשיתי את זה עם בייבי (וגם עשיתי לו את המוות במקביל, ככה שלפחות אפשר לתת לו קרדיט על זה שהוא נשאר איתי)
עשיתי את זה עם אאורליוס (גם לו עשיתי את המוות, בקטנה והוא טוען שזה מה שמנע ממנו להתאהב בי או משהו כזה)
אבל- עובדה שהיו אנשים שהיו מוכנים להשלים עם מי שאני למרות הקשיים, עובדה שהיו אנשים שמבחינתם זאת לא היתה בעיה, או שאהבו אותי מספיק למרות זה כדי שזה לא יהווה בעיה.
אז כנראה כשזה לא מסתדר זה לא מסתדר.
נראה מה יהיה מחר עם בו. אין לי הרבה אמונה, במיוחד בשל העובדה שהוא לא מצליח להבין אותי.
לא נראה לי שזה ישרוד. לא נראה לי שאני אפילו ארצה לראות אותו.
נראה לי שאני צריכה פסק זמן.
לא לקבוע יתדות רק לברר לעצמי איך אני מרגישה.
אם זה היה ממשיך לזרום נפלא עם בו כמו בהתחלה- זה היה יכול להיות נהדר, אבל זה נתקע, מהרבה סיבות, חלקן נעוצות באופי שלו, חלקן בשלי, במצב הרגשות שלנו ובהשקפת העולם שלנו.
ג'יימס צדק בכך שנעלב- מהסיבה הפשוטה- אני לא בוגדת בו, אני בוגדת בעצמי.
אני הרי יודעת עד כמה קטנים הסיכויים למצוא מישהו שיתאים לי. אני הרי יודעת שזה או שמתאהבים בי או שאני מתאהבת. אף פעם לא באמצע. לפחות עד כה. וכשזה כן קורה- אני הורסת. כמו שהרסתי בתחילה את הקשר עם אאורליוס, כמו שהרסתי בגסות את הקשר עם קידאיי, כשהיה ברור ששנינו מאוהבים, מעוניינים, רוצים להיות ביחד.
אני צריכה כנראה להשאר לבד.
וחבל, חבל לי על עוד שברון לב, על עוד ידיד שאבד, על כל מחול השדים שחוללתי בדרך.
אני רק צריכה להיות מספיק בטוחה בעצמי כדי לומר- לא - אני לא נסחפת לתוך הבלאגן הזה עם בו כי אני רואה כבר עכשיו - הגיונית, לא רגשית כמובן- שזה לא הולך.
רגשית זה נהדר, זה כ"כ נכון, אבל מה לעשות שאנחנו "לא באותו עמוד"?
אני חושבת שאני מורידה מעצמי את עניין העיתון. זה היה יכול להיות נהדר אם אני ובו היינו עדיין חברים טובים, או אם היינו זוג מוצלח. אבל בהתחשב בעובדה שיש מצב שבקרוב נהיה לא זה ולא זה (ואני אומרת את זה בצער עמוק ובכאב רב) אני לא חושבת שאוכל לעבוד איתו.
אמנם זה קצת תוקע אותו, אבל זה יחסוך לשנינו כאב לב גדול בעתיד. לראות מישהו שאני מאוהבת בו על בסיס כמעט יומי?
להיות כפופה לו בעבודה שלי? לא נראה לי.
למה, למה היה צריך להיות הרגע הזה, למה נתתי לו לקרוא את השירים שלי והוא הרגיש שהוא רוצה לנשק אותי ואני הפצרתי בו להגיד את זה וכל המתח הזה התפרץ ביננו? למה? בשביל מה זה היה טוב? הרי היינו חברים כ"כ טובים. הסתדרנו נהדר. הוא היה בין החברים היחידים שהיו לי.
איבדתי את אאורליוס, עכשיו גם אותו.
חוץ מנטלי אין לי אף אחד.
מחר אני נוסעת לירושלים איתה. עם העניין עם בו יגמר, נראה לי שאשאר שם. אני אמנם אמורה לחזור ברביעי בשביל הפגישה עם השרינק, אבל אם אני מורידה מעצמי את העיתון, אין לי סיבה להשאר פה. אני יכולה לקחת איתי את הספרים שאני צריכה לסמינריון וללכת לנפוש איתם אצלה בדירה.
להתרחק מהכל. להתחיל את השנה בשקט.
אני פורשת למיטה, אני אקרא קצת ומחר אני אחשוב מה לעשות.
אמנם העיתון הזה הוא הזדמנות פז ונסיון שאני רוצה לרכוש, אבל אני יותר מדי מעורבת עם בו, עם עצמי, יותר מדי צריכה שקט עכשיו, אולי מכדי לקחת את זה על עצמי.
אני אחשוב על זה מחר.
בינתיים, אני הולכת לישון.
לילה טוב לכולם (מי ששרד עד פה או בכלל הגיע לבלוג שכוח האל שלי)
אגב, שומעת את רוברט וואיט- רוק בוטום- דיסק מצויין.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
