הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

זה נעים ש

המקרר מלא באוכל

רק ש

אני לא יודעת במה לבחור.

אז אני עומדת עם

הדלת פתוחה

ומסתכלת

ושוקלת

ובסוף לוגמת קולה

וסוגרת את המקרר.

יש ימים שיוצא ש

באמת יש לי מה לעשות

מטרה מוגדרת מראש

עוד מהלילה לפני

יש ימים ש

יש אפילו כמה דברים

שמחברים אותי

למרחב

המציאות-קרקע-זמן

וקובעים קווי אורך

כמו

ב-31.10.04, 17:00

באולם כס המשפט

ערב עיון על כך וכך

וב-16:21 אני חושבת

שבעצם

זה לא כ"כ מעניין

ואני מפחדת

עדיין

לחזור לאוניברסיטה

וכשחושבים על זה

אני לא ממש רוצה לפגוש את כל האנשים האלה

רק כדי להרגיש קצת כמו פעם

כי פעם זה לא עכשיו.

ויש לי ערימות של עבודה להספיק עד חצות

כי התעלמתי כל החודש

ובעצם

בקושי קמתי

וכל מה שאני רוצה

זה

לחזור להתכרבל

עד ש

אגמור לישון.

מישהי ישנה למדי

מספרת לי

על מישהי שאהבתי

שעזבה את העיר שלי

וחזרה למושב

והלב שלי קצת נצבט

ואני רוצה להתקשר

ויודעת שאין טעם.

ופתאום אני חושבת

ששתי הנשים שרציתי

גרות במושב פתאום

ואני מרימה גבה

ויודעת שאני צריכה

לסובב את הגב

או

לכאוב

ולכתוב.

אני הולכת להתקלח

אולי אצלי בבית

אבל אלוהים כמה ש

התרחקתי

מהמשפחה שלי.

וכמה שהם מאוכזבים בעצם

אמא שלי מודעת

ואומרת געגועים וחבל

אבא שלי עוד שואל מדי פעם

אם התחלתי לעבוד.

הוא יודע הרבה לפני

כשאני עוזבת

זה נראה לו הגיוני

הוא מסביר לאמא שלי

בראציונאליות

רגועה

וכבר לא מתקשר אלי כי

אלוהים

כמה התרחקתי

מהמשפחה שלי.

גיליתי את עצמי מחדש

והחלטתי לוותר

בחירה קלה קשה

תמוהה.

סוג של דרך חדשה

בסה"כ אני בכלל

לא מרגישה רע

עשיתי

כל מה שהרגיש לי

מובן מאליו

עד שהתגלגלתי בתוך חוט המחשבה שלי

והלכתי לאיבוד.

רפוסת איברים על הכורסא

את ריפרפת החוצה

לפעמים קשה לך לאהוב בסוף

כמו בהתחלה

ואני התעוררתי עם כאב ראש נורא.

היה שובה לב, נכון שהיה?

היינו יפות

ראיתי איך

נעצו בנו עיניים

גברים

ואשה אחת שהגבר שלה נעץ מבטים גסים

והיו רוכבי האופנועים

והזקן בבית קפה

וההוא עם הבלונדינית

והמלצר שגמגם נוכחינו

הרי לא כל יום אנחנו יוצאות לכבוש את המרחב שבחוץ

את עם שרשרת הפנינים

והפסים הדקיקים במכנס

בצבע הסוודר

לא אמרתי אבל התפעלתי

לפעמים את באמת מחזה מקסים

אני, את יודעת

הבטחון העצמי שלי בקאנטים

אני לא בטוחה מה לבשתי אני

מלבד שרשרת הגיגים

וווקאליות מסתעפת

אני רחוקה ממה שהייתי

אבל עוד אגיע לשם

מידת הסיפוק שנשאבת מהסיטואציה ברגע נתון.

אני חושבת שפעם נהניתי יותר.

אני חושבת שפעם זה הרגיש יותר אמיתי.

אני חושבת שלא ריחפתי כ"כ רחוק אז.

אני לא מבינה איך אנשים יכולים לשמוח אחרי דברי רגש איומים, ובסמיכות קצרה. הרי שנתיים זו סמיכות קצרה.

אני חושבת איך הוא יכול להיות מאושר באמת.

אני חושבת הוא בטח לא אהב אותי כמו שאהבתי אותו ואולי היא טיפשה.

אני לא רוצה לשמוע ממנו, שישתמר כפיסת זיכרון ישנה, אני אגלגל אותה בכאב מדי פעם עד שתשקע לגמרי עוד כמה שנים.

אני לא רוצה לחשוב, אני לא רוצה להזכר, אני לא רוצה.

זה טוב שהוא מאושר, כולם צריכים להיות מאושרים.

אבל זה לא קשור אלי יותר, באמת, תחסוך ממני את וידוי ההריגה שלך, שלה-

אני כבר מזמן לא בתמונה.

אין מוצא, הא?

אין מוצא.

הוא הבין מהמבט שלי שמשהו קרה בשניה שפתח את הדלת ומפה לשם הבכי השתחרר וסיפרתי על תחושת הבגידה כי לכמה זמן באותו הערב רציתי להיות לבד.

לבד כי זה יותר קל (האמנם?), לבד כי אפשר לנהל מע' יחסים קלילות וסבוכות למכביר ואתה אדון לעצמך, וכי הורידים מפעפעים מכל הריגושים האלה.

אבל אתה לבד.

בשנתיים שהייתי לבד סבלתי. לפחות חלק מהזמן. נגיד ששנה היתה שלי לחלוטין כי בראשונה עוד קיוויתי לתחיית המתים עם האקס, אך בשניה התנסיתי ופגשתי ועשיתי והוסערתי. ונהניתי- כן, אבל כל פעם שמישהו ממש מצא חן בעיני קיוויתי שהוא ישאר. שום דבר לא נמשך באינטנסיביות אלא כמו מסטיק שחוזר ומאבד את הטעם, שנמתח אחריך כשאתה לא מצפה לו, שאתה מותח בעצמך כשנהיה לך לבד. הייתי עסוקה והייתי עצובה ורציתי אהבה.

בכיתי לו אתמול שאני לא יודעת לאהוב.

זה בסיסי לאהוב לא שוכחים את זה.

אבל הפחד.

אני יכולה לאהוב רחוק, ולהישבר לאותו מרחק בסופו של דבר. והוא אמר

את לא צריכה למות אם אני אעזוב אותך.

אבל זה מוות לא קטן אחרי שקופצים לתהום.

וכל הבוקר ערכתי ספקולציות על האהבה הקודמת שלי, ועל האהבה, ועל הריבים והכעסים והפגמים. ואני יודעת שכל כך הרבה שונה עכשיו. אני שונה. והוא- הוא כ"כ שונה ממנו, כ"כ יותר נכון לי (עדיין, זה כואב לומר). הוא פתוח ואין לו גבולות והוא אוהב אותי כ"כ הרבה שזה צועק ויזואלית ואמר שחושב עלי כל דקה ביום.

כל מה שהיה מקולקל לא יכול להשבר עכשיו.

אבל אהבה זה עניין עדין. כ"כ עדין.

אבל לא כ"כ מסובך בעצם

נקודה של פרספקטיבה

צריך לחבק ולצנוח

אהבתי הרבה אנשים.

איך אפשר לשמר אותם בחיי מעבר לזיכרון שאני יכולה להשתעשע איתו לפה ולשם, איך אפשר לראות אותם במציאות ולא לקרוס?

נעמה כתבה שיש לה בית בכפר, ושהיא מתגעגעת. יונתן כתב שהוא חולם ומתגעגע.

ורק עודד כתב שהוא וחברה שלו עברו לגור ביחד ובסוגריים הוסיף (את כמובן מאוד שמחה בשבילי). והייתי שמחה.

ואני רוצה להיות בטוחה כ"כ באהבה שלי שדבר לא יוכל לערער אותה, שדבר לא יהווה נתיב בריחה מהדבר שאני לא רוצה לברוח ממנו אלא לאחוז בו בכל הכח, ואולי, שוב אני תוהה אם אני טועה.

אולי אם זה היה נכון זה לא היה כ"כ קשה.

למרות שזה הדבר היחיד שיש, למרות שכל השאר הכזיבו והלב שלי שתת אותם וממשיך לדמם כשאני חושבת עליהם באמת, ונאלם כשהם לידי כדי לא ללכלך אותם בדם, כי עדיף להתעלם ולהמנע מקשר עין.

אולי אם זה היה נכון זה לא היה כ"כ קשה. אולי הייתי יכולה לאהוב בקלות. בלי להזדקק להתפשט בכח מראציונאליזציה וציניות ונסיון חיים.

אני תמיד נלחמת בי, ואני לא יודעת מה לעשות.

שאטול סיגריה

מתוך החפיסה שלו

ואשען עליו בספסל ציבורי

ות"א תראה שוב

כמו מקום שניתן לחיות בו

ואני אתעורר

ואשקע

בתוך המתיקות

אם רק ארשה לעצמי להאמין

ואחשוב שאם זה הרס לפחות הוא מתוק

ואתקשה למצוא תירוצים חדשים.

הפיתוי מזרים דם בעורקים שלי

אלו שקמלים בדר"כ בשגרה לא נאהבת בשקיקה

בהשלמה

בפשרות

ואני רוצה לחיות

כ"כ רוצה לחיות

ולומר כן

לומר

כן כן כן

ואני יודעת שאם לא היה מי שישנא אותי כל חייו אם אעשה זאת

הייתי עושה

ללא היסוס

כי התשוקה גוברת עלי

ובמקום אשב כאן או אעשה דבר מה

ולא ארגיש נורא בסופו של דבר

על בגידה

ואולי לא ארגיש רע

על העורקים שידממו כי

זה ידעך ויעבור ועד הבוקר

אשכח

שהייתי נסערת כ"כ

הנה כבר עכשיו

אני יותר רגועה.

ולרצות עושה לי טעם רע בפה,

של אכזבה.

כי התאכזבתי כבר, ואני יודעת כבר,

וזה לא יחזור אחורה,

זה לא יכול לעשות ריוויינד,

אבל משהו צועק

ואני יודעת שהשארתי משהו מאחור

וזה כואב

אלוהים זה צובט לי בדפנות של כלי הדם

הלרצות משהו שכבר לא יהיה אחרי שלא היה, הלנהות למשהו שהוא בעצם אכזבה

מרגיש כמו אכזבה עצמית איומה

וחולשה אדירה על להיות אדם כזה

שרוצה

פנטזיה מומצאת ולא מוצא אותה

וכובל אותה לאיש אחד או שניים

ונשאר כבול גם אחרי

שיורד המסך

על הסאגה הזו,

וניתן למשוך אותו

ואינו רוצה להיות,

אדון לעצמו.

רוצה להשתעבד לתשוקותיו

רוצה להאמין בהן

אף ש

לא הוכיחו דבר

מלבד אכזבה

ושברון לב.

יונתן אחד כתב לי שלא ידע איך ליצור קשר ואיזה מזל שכיתבתי אותו על מייל ליציאה מעזה.

יונתן אחד ביקש שאתקשר אפילו אם לא בא לי לדבר, רק כדי שיהיה לו את המס'.

כתב -

"call me, i miss u"

שלחתי מייל מבודח, השארתי מס'. אני לא מתקשרת אף פעם.

יונתן אחד התקשר אלי בערב, ואמר לי שלא הבנתי נכון-

הוא איבד את המס', אז חלם, אז התגעגע, אז הלך לפקולטה שלי וביקש מהמזכירות את המס', ניסה לשכנע אותן שהוא עיתונאי וצריך את המס' לכתבה ולא הסכימו בשום אופן. אז התקשר ל-144 וגילה שיש עוד 12 עם אותו השם ולא ידע מה לעשות וחשב להכנס לבמה כי זכר שאני כותבת שם ואולי שם יש מייל לתגובות ויוכל לכתוב לי.

יונתן אחד אמר שהוא כבר לא חבר שלה, ואולי ניפגש אחרי ההצגה.

אמרתי שאני הולכת לחבר שלי אבל אולי מחר או מחרתיים, ושיהנה.

אמרנו יום רביעי ואני הרגשתי קצת מוחמאת וקצת מבולבלת (אני לא רגילה לעורר כ"כ הרבה התרגשות, גם כשכן אני מתעלמת ממנה), והרגשתי מחוזרת פתאום.

וכשחבר שלי אמר לי שהוא הולך לאכול ולראות טלוויזיה ולהתאמן ולהתקלח, ושאבוא כשאבוא, אמרתי לו שיונתן התקשר והוא היה עוקצני.

אני יודעת שהאגדות האלה לא אמיתיות, אני יודעת שעם תזמון או בלי תזמון זאת לא אגדה.

אני יודעת שאסור, ועצוב לי. על הפספוס.

הוא היה לי כ"כ יפה פעם, לזמן קצר, ונקרענו כ"כ בחבלי הקול בתיבת התהודה של הטלפון שהיה ביננו, והתייסרנו באיסורי הלילות, עד שלא יכולתי ומונית שברה את ההתחבטות הבלתי נגמרת והטונים שעלו.

ואיך שלא יכולנו להתרחק אחד מהשני לפעמים, ולא יכולנו להפסיק לחשוב, להתאוות.

ואיך הייתי באה לשתות אספרסו על הבר שלו כל ערב בדרך הביתה, והפעם ההיא שהוא כתב על נייר של חשבון ברוכה הבאה כשראה אותי במורד הרחוב, ואיך צעקתי אחרי שהחברה שלו היתה שם והוא לא הבין למה אני קוצפת, ואת הפעם ההיא שהוא זרק עלי את התיון של התה שביקשתי שיכין לי כי מישהו התחיל איתי על הבר, וסינן לי זה הכל אשמתך ואני מטומטם ואין לי זכות לקנא.

ואני לא זוכרת איך זה התחיל ואיך זה נגמר מלבד הכאבים האלו שעדיין מציפים אותי ויגרמו לי לשלוח לו שוב מייל ולכתוב שוב 'לא עוד'.

היינו ביחד ב-98' או משהו כזה, קשר שנפסק ונמשך בערך שנתיים, עד שקטעתי הכל.

קרו שם המון דברים נוראיים שהשאירו מזה בלק-אאוט יזום אחד גדול.

הוא לא מרגיש ככה.

על אף הדברים הקשים שעשיתי אני בעצמי, הוא חווה את הניתוק הסופי בצורה קשה, ובעצם עד היום לא ממש השלים איתו איפשהו. לאורך השנים אני מקבלת ממנו מיילים, טלפונים, הודעות ופגישות לא צפויות. כבר הרבה הרבה זמן שאני מתעלמת.

הוא כתב:

"אני יודע שאת חושבת (ומרגישה) שהשתנית, שאת אחרת, שעברת המון, שאת כבר לא אותו דבר. זה אולי נכון ואולי בטוח, ואת כניראה שונה.

אבל אני יודע, שבתוכך, את אותו אדם, רגיש בעומקים מדהימים, לא ידועים, מסעירים, אוהב אהבה עיוורת, בלי חומות, בלי פשרות, בכנות טהורה, חדה כמו סכין.

אז אולי השתנית, וכניראה שבטוח. אבל לעולם אני אזכור אותך כמו אז, כי ככה זה הכי נכון. וכל שינוי בך הוא רק תוספת."

זה היה לי עצוב.

לא בגללו.

אלא בגלל מה שהיה פעם ומה שעכשיו.

אני כבר לא הבן אדם הזה, וזה הרגיש קצת כמו הילדה שהייתי בגיל 19, חיילת שנוסעת עם מדים ברכבת לצפון לפגוש את החבר שלה וחוזרת בשש בבוקר עם עוד המון חיילים- מציצה אלי במן נאיביות כזאת של פעם.

אני כבר לא אוהבת בלי גבולות.

כבר מזמן שמשהו לא עורר אותי, עם כי עשיתי דברים נמהרים דיי בשל רגשות עזים אבל הכל במסגרת ריגושים של הרגע, פרשיות, דברים שרציתי נורא ודעכו.

הנה היום אני במערכת יחסים השלישית שלי, שנושקת לחצי שנה, ואני לא מסוגלת לאהוב.

אני לא מסוגלת לעשות את הדבר הזה שעושים, שעשיתי, שנראה לי פעם נכון- לשים את עצמי על המזבח ולתת לאדם שאני אוהבת גפרור, ולחייך, ולדעת בבטחון מוחלט שהוא לא יבעיר.

היום אני לא עולה על מזבחות.

האהבה שלי עייפה. סגורה, מיואשת. כמו כרוניקה ידועה מראש היא כבר יושבת בצד, לא מערבת את עצמה.

והוא עוד זוכר את מי שהייתי פעם. הייתי פרועה ושמחה ומהירה לבכות, הייתי קופצנית ואמוציונאלית וכל העולם נראה כאילו הוא צבעוני ובהישג היד, והדברים הכי קטנים שמחו אותי כ"כ.

והיום אני מתביישת על כל גילוי ילדותי, הוא מרגיש לי מוזר, לשמוח בצורה לא מעובדת.

אולי התבגרתי ואולי התעייפתי, ואולי פשוט נעשיתי אדישה.

"לפני" תמיד הרגשתי יותר טוב. בבית שגרתי בו לפני תמיד הרגשתי יותר טוב.

הבנאדם שהייתי איתו לפני תמיד משך אותי יותר או הבין אותי יותר.

פעם תמיד אהבתי את עצמי יותר.

ועכשיו תמיד הבטחון העצמי שלי בקאנטים. הדימוי העצמי שלי לא מחזיק אותי עומדת. אני צריכה להסתגר בבית בכדי לשמוע את עצמי חושבת.

בייאוש הזה אני לרוב פונה לדבר האחרון שגרם לי להרגיש קצת טוב גם אם הוא גורם לי להרגיש הרבה לא טוב בדר"כ.

אני נאחזת בטיפת תקווה וחיות ומקווה שמשם תבוא הישועה.

אבל לא באה ישועה. באמת שלא באה.

כבר חצי שנה שאני מדשדשת- בלי לעשות כלום, ממש כלום. לחץ של עבודות זמניות לפעמים גרם לי לשכוח את הדישדוש הזה עד שנמאס לי. בחרתי את הלא לעשות הזה מהבחירות הקלות שהיו לי מתחת לאף. מבין אלו שבחרתי לראות.

כשאתה במסגרת אתה יכול להרשות לעצמך לא לראות.

אני תוהה אם הנהייה שלי אחרי אמנות עונה על קריטריון של נטייה.

ואם לקחת את זה בידיים, את החזיונות של יצירה האלו, וללכת לשם.

או להתבגר ולהתיישב ולהתחיל לעשות דברים של מבוגרים.

אני תוהה אם אני אי פעם אוכל להתבגר ולהרגיש טוב עם משהו אם אני אתן לחלק בי שרצה להגשים את החזיונות שלו למות. אם זה טיפשי או זה נכון ואם לא מאוחר מדי.

אני לא יודעת

לא יודעת

לא יודעת