לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם



כינוי:  מִיקַה רוֹבּ

בת: 45





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2005    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2005


אני שולחת הודעות מסבירות באמצע הלילה

הוא לא עונה

ואני מרגישה שוב כמו הבחורה הנזקקת שהייתי פעם

זו שמתעלמים ממנה.

 

אני חושבת עליו בחושך, לפנות בוקר.

חולמת עליו יום יום מאז שהתקשר

והדפתי את ההתנצלות

ואמרתי שאין טעם

וזה לא רלוונטי יותר.

 


זה מוזר, המשחק שלי עם דרמה, עם ריגושים זולים כביכול, עם הצורך לעוד, כל הזמן. אולי זה סימן שלא פה אני צריכה להיות ואולי זה האות להשלים עם זה, לקבל את זה כחלק בלתי נמנע מחיי, לחשוק במשהו אחר. אולי מתישהו אכיר משהו שימלא את הכל, כך שלא יהיה צורך בדרמה משלימה. בינתיים אני מתגעגעת לפרגמנטים שלא יכולים להיות שום שלם, אבל הם חומר טוב לפנטזיות והתאוות.

אני אף פעם לא חושבת מה זה עושה למי שנמצא בצד השני. נראה לי שהבין וויתר, או שמעולם לא התעניין מספיק.

 

חלמתי חלום קשה על אבא שלי ואז נעלבתי מהם.

 


 

 

חוץ מזה, חזרתי הביתה, הכלב הצטנן, לקיתי באנגינה קלה שוב, סיימתי את ratchet&clank 3, לקחתי המון ספרים מהספרייה והתחלתי לכתוב אחד מהסמינריונים שלי.

 

אני מרגישה יותר טוב.

נכתב על ידי מִיקַה רוֹבּ , 23/10/2005 14:12  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ניב קלדרון ב-2/11/2005 18:00
 




הייתי באוניברסיטה, אחר שמלאת חרדות התקשרתי למזכירות וביקשתי שינפיקו לי תעודת התמחות.

זה עבר בצורה חלקה יותר משציפיתי, ללא נזיפות ותוכחה על האיחור המתמשך שלי בהגשת הסמינריונים. היום בצהריים התבשרתי שהאישור מוכן ונסעתי לאונ'.

שנה וחצי לא דרכתי שם, ולמרות שעדיין חופש האונ' היתה מלאה באנשים. צעירים- כולם נראו לי שם כ"כ צעירים.

לקחתי את הדפים מהמזכירות, הארכתי את כרטיס הספרייה שלי, וקניתי ספרים בדיונון.

חיי פיי של יאן מרטל והאדם המשוכפל של סאראמגו. התחלתי לקרוא את סאראמגו בדרך הביתה והתמוגגתי.

 

מחר אצטרך לשלם אגרה, לצלם פספורט, להגיש מסמכים ולקוות שההרשמה להתמחות תעבור ללא תקלות מיותרות.

 

 

אני משתכנעת יותר ויותר שאני בדיכאון.

אני לא יודעת איך להתייחס לזה. הרי החיים שלי השתנו בשבועיים האחרונים- עזבתי אותם, את החיים שניהלתי במשך כמעט שנתיים, בכמעט אבחה נטולת הסברים או הבנה של הצד השני.

לא היה לי טוב בהרבה מובנים, אפילו שנדמה לי לאחרונה שבדיתי את כולם וממילא לאף אחד מהם אין אחיזה ממשית במציאות ומדובר רק בתחושות ערפיליות ומושגים אמורפיים על אושר או צורת הדברים הנכונה. מושג סובייקטיבי שאין לי אלא להשלים איתו.

 

עכשיו אני לא מבינה איך הייתי שם, מסתכלת על הדברים ורואה את כל שהסתרתי מעצמי, כל שהיה אסור לראות, כל עוד האדם הזה הוא בן הזוג שלי. ובכן- הוא כבר לא. ואני מרגישה כאילו אנו נעים בציר מומחז של זוגיות למראה, אבל בעצם ריקנות. הבסיס נשמט, וכשאני אומרת בסיס אני מתכוונת אמונה.

 

האמונה שכוננה אותי במשך כל הזמן הזה, שייצבה את הדברים במקומם, שעשתה אותם לדברים שאיכפת מהם, לא כמו הנוזליות של היום. של מראה שמעורר רגשות.

היתה אמונה בדרך החיים ועכשיו איני יודעת מה דרך החיים וכל שנותר הם ספקות על העבר, על השינוי, על טעויות ועל אם אי פעם ארגיש נוח, או אוהב שוב. ומה הטעם לאהוב שוב אם אני לא טורחת לבחור את המושאים שלי ביתר קפידה.

 

אני מכורה לדרמות זולות, ההתמכרות הזו גורמת לי לבגוד בעקרונות שלי, בתחושות הבטן שלי, ברגשות, בתכניות.

 

כך שאני לא יודעת אם הדיכאון הזה הוא קליניות חולה, או התמודדות בריאה עם פרידה אחרי מע' יחסים ארוכה. לפני הפרידה ובלי קשר אליה, התגברו אצלי רק החרדות. חוסר היכולת להתרכז, הפרעות הקשב.

 

אני רוצה לישון, רק לישון, לא לכתוב, לא לפגוש, לא להאלץ לדבר, רק לישון.

 

נכתב על ידי מִיקַה רוֹבּ , 10/10/2005 16:59  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מיקה26 ב-20/10/2005 01:38
 




מישהו שאהבתי התחתן לפני שבוע. אשתו בחודש חמישי.

זה מטריד אותי בצורה שקטה.

 

אני מצמצמת את הקיום שלי, וכנראה שזה אומר שאני בדיכאון.

מחשבות על מה בעצם, ומה הטעם, הכל כ"כ קטן מול הקיום, אם לא אעשה יעשו אחרים ועושים בכל מקרה ואם לא יהיה אף אחד גם כך לא ישים לב. כמה לא רלוונטי, ככה מצמית.

 

חזרתי לקחת כדורים. רק פרוזאק הפעם. רק חצי כדור. התחלתי מרבע. אני חושבת שאולי אני  צריכה יותר, אבל עייפה כ"כ כל הזמן בגללם.

 

לא כותבת את העבודות שלי, לא מצאתי מקום מרשים להתמחות.

 

אני בדרך ל-27 ושוב גרה אצל ההורים. אצל ההורים וכל שעשיתי עד כה זה תואר אחד כמעט גמור ונגרר.

זה כבר לא מספיק, כולם כבר מזמן עקפו אותי בסיבוב.

 

אני לא בטוחה לגבי הדרך בה אני מנהלת את הפרידה שלי.

אנחנו מתראים יום יום עכשיו, וכפי הנראה התייאשתי מכל הדברים שרציתי לראות בו. בחצי שעה עייפה ליד הפיצוציה אמר לי שאין, זה לא שם.

 

הכלב גדל וגדל, יותר מהכפיל את עצמו.

היום בגינה אמר - "את לא רואה אותו אף פעם ביום, בטיולים הוא עוצר, מתיישב ומסתכל על ציפורים".

וצרב לי כ"כ.

כאילו לא עזבתי רק לפני שבוע וחצי, כאילו טיולים ביום זה לא משהו חדש, וקיוויתי שלפחות למראית עין של בעל הכלבה שעמד לידינו- נהיה ביחד, נחזור לאותו בית ונגדל את אותו כלב.

 

הטלפון צלצל והוא דיבר בחושך ובקול נמוך. התקרבתי לחדר ונפנף בידו שאסתלק. הייתי בטוחה שמדבר עם איזו בחורה חדשה, נשענתי על הקיר והרגשתי איך הכל מתמוטט. הבטן שלי בערה והיה לי קשה לנשום.

הוא דיבר עם אבא שלו, ולי אין בושה.

 

לילה טוב.

 

 

נכתב על ידי מִיקַה רוֹבּ , 10/10/2005 03:04   בקטגוריות דכאון, נרקוטיקה ומלמולים, הפחד שלי, זוגיות וקשיי נשימה, כמיהה, על הבלבול, עיכול הסטורי  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של overdoze ב-10/10/2005 20:11
 





20,179
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , נשיות , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למִיקַה רוֹבּ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מִיקַה רוֹבּ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)