הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

10:21

שעה מוזרה בבוקר. אני הופכת את השעות שלי חזרה, ומרגישה כמעט כמו אדם אחר. יותר אני, ולא יודעת אם זה קשור לשעה בכלל. נדמה לי שגם.

הבנה כואבת.

ידעתי שיגיע היום שבו אבין שוב שאני מאוהבת בו עד כדי רצון להיות איתו, על אף המחיר, על אף שזה בלתי אפשרי, אולי, על אף התסכול והקושי. ידעתי שזה שם אם כי הייתי במקום אחר. קיבלתי בהבנה את העובדה שהפרידה השאירה אותי קפואה, אחרי הכאוס הרגשי האלים שהיה מערכת היחסים שלו בסופו של דבר. קיבלתי בהבנה את זה שהכל נעלם, ירד למצולות. שהתעורר לעיתים ובכאב חד ונעלם שוב. קיבלתי את העלמות התכנים האלו מחיי. וכשראיתי אותו זה היה קשה, ולפעמים מרוחק, ולפעמים לא הייתי שם, או לא ידעתי איך לפרש. בעיקר התמקדתי ברדידות רגשית מסויימת, בקלות. בתכנים מהירים, בתחליפים זולים, בתחושה עזה של חופש. ידעתי שזה יחזור יום אחד, הרי הידיעה עמדה מאחורי העיניים שלי כל הזמן, חיכתה מתוך התודעה המעומעמת, מתוך הרגשות הסקולים. משהו הרגיש כל הזמן לא כמו פרידה, אלא כמו מערכת יחסים שממשיכה להתקיים באיזשהו מישור. לא הצלחתי להבין שלא מדובר בחוסר הגבולות שלו, אלא באהבה הנמשכת שלנו.

הייתי צריכה את הזעזוע הזה כדי להבין כמה התרחקתי מעצמי, כמה אני אוהבת אותו, מעדיפה אותו, עורגת לנוכחותו בחיי, נושמת את האוויר שהוא נוכח בו, בשקיקה.

הוא כ"כ יפה שהנשימה שלי נעצרת כל פעם שאני רואה אותו ממש, כל פעם שאני רואה תמונה שלו. כשאני מתבוננת בו בתשומת לב ומתוך פתיחות, אני יודעת, שהוא מתאים לי רגשית- כמו כפפה. אני לא יכולה להסביר את זה. אולי העובדה שהוא מלווה כ"כ הרבה שנים מהחיים שלי, שכבר לפני 12 שנה רציתי אותו (ואתמול גיליתי שגם הוא), והתביישתי מאוד, והסכמתי עם מה שאמר בתיכון- עדיף להיות חברים טובים ולא לאבד קשר.

אני לא יודעת אם התחושות שלי צודקות, רק שהן כל מה שיש לי שמרגיש אמיתי, ממש אמיתי. מעבר לרגעי, מעבר לראציונאל, מעבר לשכלתנות ואינטלקט. מה עוזר לי אינטלקט כשאני לא זוכרת מי אני? ובחודשים האחרונים, היה נדמה לי שמצאתי מחדש, אבל אם שכחתי אותו נדמה לי שלא באמת נכחתי.

עשיתי דברים שאני לא יכולה להיות שלמה איתם. זו לא אני, אבל הייתי שם. וזה בוער.

צניעות

היהירות שלי היא כנראה אמצעי הגנה. לא מאוד מתוחכם אבל לא פשוט. נדחסים בה כ"כ הרבה תכנים שהם לא אני שאני בעיקר נשארת מאוד עצובה מול זה.

תראו איזה שיר נהדר, של אסף אסולין באהמ.נו.

אחרי העברת שרביט מדריה ופרלי, 4 דברים שאולי לא ידעתם עלי:

1. כשנולדתי ההורים שלי לא הצליחו להחליט על שם במשך חודש בערך. הם התבדחו על כך שיקראו לי אולגה, כי אמא שלי נכנסה להריון כשהיו בנופשון צבאי בגבעת אולגה, הודות להתעקשות של אבא שלי שהם עדיין בימים הבטוחים.

2. יש לי משקפיים מגיל 8. קצת אחרי זה השתתפתי ב"תופסים ראש" עם נתן דטנר. זו היתה תכנית על ילדים עם משקפיים.

3. אני אלרגית לאפרסמון ובשנים האחרונות רוב הזמן גם לחצילים.

4. אמרו לי עשרות פעמים שאני דומה לוינונה ריידר.

4 תפקידים שהיו לי:

1. צנזורית של תגובות באתר אינטרנט.

2. רושמת נוכחים בקורסי השתלמות.

3. קלדנית של טפסי בחינות.

4. סוכנת שטח של סוכנות דוגמנות.

4 מקומות שגרתי בהם:

1. אשדוד (ינקות)

2. חולון (ילדות מוקדמת)

3. ת"א (מגיל 4 ועד היום)

4. גבעתיים (למשך 10 חודשים ב-2002).

סרטים שאני רואה שוב ושוב:

1. all about cats and dogs

2. ריאליטי בייטס

3. סינגלס

4. ראיון עם ערפד

סדרות טלוויזיה:

1. בנות גילמור

2. סאות' פארק

3. ליטל בריטן

4. עקרות בית נואשות/מגרש ביתי/לוסט/the L word/נמלטים.

4 דברים שאני מצטערת עליהם

1. שלא הלכתי לטיפול בגיל 16.5

2. שלא נרשמתי בסוף ללימודי צילום אחרי השחרור

3. שלא הגשתי את הסמינריונים ונרשמתי להתמחות ישר אחרי התואר.

4. שבזבזתי כ"כ הרבה זמן במערכות יחסים שידעתי שלא מתאימות לי.

אוכל שאני ממש אוהבת:

1. סושי

2. פסטה

3. שניצל

4. נקניקיות ו/או צ'יפס

5. אטריות שעועית

זהו.

אני לא ממהרת להחליף את הזוגיות הקודמת שלי בזוגיות חדשה. אני רוצה להתרפק על זכרון ספרי שולחן הקפה, שחלקם שלי ודחוקים עתה במדפים שהיו שייכים לספריה הראשונה שקנו לי הוריי. איני ממהרת להציבם על שולחן קפה זוגי חדש. אני רוצה להתגורר לבדי. כמעט שכחתי שאני רוצה להתגורר לבדי.

הייאוש שלי כלכלי, ובזוגיות אנרציה לישועה רב-תחומית. איני יודעת איך לנטרל את הדחף לקרבה חוצת גבולות (מוזר לומר גבולות היום*), איך להמנע מהצורך הבוער בי למסד כל קשר לבית, שולחן קפה, מכונת כביסה וחיית מחמד.

היו לי אהבות גדולות לאנשים יפים. האחרונה מהדהדת בי תווים וריח עור, שיפולי גוף וצבע סדינים ומרצפות. רגליו הארוכות וחשיקת השפתיים הביישנית, שערו הארוך ועיניו הכהות, עמוקות ברגשות שאין להם שם. צדודיתו בגוון זית מהלכת עלי קסם, הריחות אופפים אותי ואני מרגישה אותו בקצות אצבעותי. אני נמלאת זכרונות, הדים של חיים בינות הכתלים שחלק עימי.  

*aka 31.7.06, עת התחוללה לה מלחמה.

14:28

ברקע מתנגנת תחנת אינדי פופ ב-somaFM, אני קוראת עיתון בעצבנות, ושותה את הקפה וחושבת שאולי אני עצבנית כי אני שותה יותר מדי קפה. הוא מכין לי יותר מדי קפה.

הבוקר העיר אותי כדי לבלות איתי חצי שעה בטרם יצא מהבית. מלמלתי "אבל אני ישנה", באמצע חלום על מיון הכביסה השחורה שלו והוא משך אותי מן המיטה ואמר שהכין טוסט. התנערתי מהמיטה מנומנמת ומאוכזבת מראש לקראת טוסט מלחמניה מקמח לבן וסוכר, וחשבתי שאוכל בכ"ז, רק כדי למצוא שהשתמש בלחם השיפון שקניתי בשוק וזכר בדיוק איך אני מכינה את הטוסט שלי- עם קצת קטשופ, עגבניות, זיתים ואורגנו, כמו שאמא של יובל הכינה לנו פעם, לפני הרבה שנים, טוסט שכ"כ מצא חן בעיני שמאז אני מנסה להתחקות אחרי הטעם המיתולוגי שלו בדיוק. רק את הבצל הוא שכח אבל לזה שמתי לב רק אחרי שהלך.

הפרטים הקטנים, הוא זוכר את הפרטים הקטנים, ואני רגילה להיות נשכחת.

*

להורים שלי לא סיפרתי שהתחלתי לקחת כדורים חדשים. כמעט לאף אחד, בעצם. רק לוה שעזב אותי פה מיואשת וכשהתקשר מחו"ל ושמע אותי צוחקת, ואמר לשותף שלו- "היא צוחקת, היא צוחקת"- סיפרתי אחרי שחזר שזה הדבר הטוב ביותר שעשיתי בשביל עצמי לאחרונה. שני חברים טובים וסבתא אחת עקבו אחרי העדכונים בתקופת ההסתגלות שלי לכדור. סבתא שלי התקשרה כל יום בדאגה, וביקשה ממני לקחת את זה יום אחר יום, כדי "לשבור את מעגל הלחץ", אחרי שהתפרקתי לחלוטין אצלה בסלון וציווחתי על מצבי הדחוק באימה ובקוצר נשימה. אח"כ נהיה לי קל וטוב, ואמרתי לכולם שהכל בסדר, והתכוונתי לכך. הכל מצויין, למעט המלחמה הזאת, אמרתי להם, ולא הרגשתי ששום דבר לא יכול להיות מצויין כל עוד מדינות עולם שלישי גוועות ברעב בעוד טריליונים עליונים מתהוללים ובורגנות מתקיימת בצורה חסרת דאגות בשקט התל אביבי המטרופוליני-הבועתי הזה. כל עוד אין צדק משווע מכל פינה, ניצול וחוסר רגישות. הייתי אני חסרת רגישות לתקופת מה, או לפחות חסרת דאגנות אובססיבית, והעתיד נראה לי אפשרי ונעים ומלא אפשרויות שאת הפוטנציאל לכולן אני אוחזת בכף היד, והן נוזלות לי מבין האצבעות ואני הופכת בהן ומרימה אותן שוב, כמו גרגרי חול חם.

*

18:43

קצת לפני הכדורים הבנתי שאם אמשיך אפול למקום ממנו אולי לא אוכל להקים את עצמי, ומתוך החלטה הפסקתי לשרות בכך אבל נפלתי בכ"ז. התחושה היתה של חרוזי זכוכית מתנפצים על הרצפה. לך תאסוף את עצמך, בבית זר, עם אחריות לא-לי - לא הצלחתי לחשוב על לתפקד.  

ואז הפגישה עם הפסיכיאטר הרנדומלי שמצאתי באתר של קופ"ח, זה שהיה הכי קרוב, ונראה שאולי יהיה בסדר, 48 שקלים לרבעון  מסובסד, ואני ממלמלת וטוענת ומנסה להסביר, ושוכחת ולא מצליחה לנסח משפטים רציפים ובעיקר טרופה בעצמי. היציבות נעמה לי, התחושה שהתאחיתי מחדש מהתמוססות הנפש. רגשות האשם התחלפו בידיעה שאת העבר יש להשאיר לעבר, באהבה גדולה וצער, אך עם הרבה הקלה, הצורך לייסר את עצמי נעלם.

הבחירות הפכו נורמליות למרגש.

עדכון: אה, כן. יותר טוב עכשיו.

 הדרך למשקפיים החדשים שלי רצופה בתלאות. 41 דקות נדרשו לי לבחירת המסגרת, בחנות דרום תל-אביבית קטנה (משמע- הזמן שלקח לי למדוד את כל המסגרות האופציונאליות בחנות + פרק זמן סביר להתלבטות קלה + בחירת אותה מסגרת בלי לשים לב מן המגירה, שהבהירה לי שזו הבחירה הנכונה- כמו תמיד כשאני בוחרת את אותו דבר פעמיים).

עדכון: למשקפיים שלום.  שלוש הגעות לחנות כדי לגלות עדשות מנופצות ומסגרות מעוקמות, החלפת צבע מסגרת ודיל לא רע בכלל בסופו של דבר הפרידו אותי מ-1,400 ש"ח ב-10 תשלומי קרדיט שווים, אך זכיתי בעדשות פלסטיק כפיצוי (מחיר לעדשה כזו במספר ראיית החפרפרת שלי: 1000-1500 ש"ח לעדשה), והיפ היפ הוריי- סר ממני הפחד פן יתנפצו העדשות וייבצעו את אישוניי, כשכלב אירעי יתנגש בי (קורה לעיתים תכופות), בן זוגי יתקע בפרצופי מרפק (קורה לעיתים תכופות מאוד), אתקע במשקוף/ עמוד (הממ). בנוסף- סר הפחד מפני התרסקות המשקפיים על הרצפה (רשומים כ-15 מקרים של החלפת עדשות בגין שבירה בחנויות המשקפיים הקרובות לביתי, מה שללא ספק היה צריך לזכות אותי בכרטיסית עדשות למתמידים, אך לא. עולם האופטיקה קשוח מאין כמוהו).

המשקפיים יפות מאוד, תודה, ובעל החנות ישמח אם לא יראה אותי יותר לעולם.

ראייה צלולה לכולם.

נ.ב. מאוחר על מבחן המעשה:

לפני כשבוע נתקלתי בחוזקה בתא טלפון ציבורי, עת הבטתי לאחור בעודי צועדת הישר ומהר לתוך הפלסטיק. למעט פנס באיזור הגבה הימנית, כאבים עזים וסימנים כחולים על הבטן (?!), למשקפיים שלום!

11:30

כמה טעויות וכמה כוויות מאותו הסוג את מוכנה לספוג, והאם פעמון האזהרה שאת שומעת נובע מחששנות היתר שלך, או מהמציאות שמזהירה אותך ללמוד מנסיון- שצועקת לך בקול רם- "לא שוב".

זה הגרון שלי שנצרב, והטעות שעשית- זאת שאני לא מצליחה להבין. תיקון: לא רוצה. לא רוצה להבין יותר את המנהגים האלה, את התירוצים האלה, את הרפפטיביות שבה נוהג כל אדם קרוב בחיי.

אני מפעילה את 88 בדפדפן, המערכת עצמה רחוקה מדי, ואני לא רוצה לקום מהמיטה. אח"כ אני כושלת למטבח ומכינה צ'אי בחלב כמו שאח שלי שותה, בלי הסוכר. הוא מספר לי שקבע עם אחותו למחר, ומזמין אותי להצטרף, ואני מרגישה שאלו החיים שלו, ולא שלי, ולי יש תכניות אחרות. נאמנות כפולה- למי אתה מספר את הסודות הכי כמוסים שלך? על מי אתה יכול לסמוך?

האם הקרובים לי יכולים לסמוך עלי כמו שהייתי רוצה לסמוך עליהם? האם הם יודעים שלא אבגוד בהם, או לא מודעים לבגידותיי?

22:11

היום הזה מהול בעצב. לא עצב, סוג של דיכאון והסתגרות. התבודדות, סוג של התמודדות.

כשאני מאבדת אמון הדברים נהפכים שקופים בעיני. הממשות של האירועים וחשיבות החוטים שחיברו את הדברים האלו לחיי מתפוגגות, כלא היו כמעט.

אני מסתכלת עליו, והוא שקוף, אינו  קשור לחיי. אני חשה כיצד הימים שלי אוטמים את המציאות שלי מפני האמונה במציאות של שנינו. לא שאין לאן ללכת, רק שהכוחות שמצריכה ממני ההליכה הזאת, ההליכה והעמדת הפנים- מייגעים עד אובדן. לא חפצתי במשחק מקדים למציאות חיי. אני מסתכלת בו והוא אינו מבין אותי, מתרונן במציאות שאיני מבינה את חיווטיי אליה, ואיך לעזאזל, האמנתי כ"כ לפני זמן כה קצר. אבל הידיעה ברורה לי, ברורה ווותיקה.

הידיעה ומעברה השני הכאב, מאיים עלי ברעמים של בדידות ואובדן חשק, בעולם אפרפר.  

המשפחה שלו עוטפת אותי בחום ואיני אפילו מצטערת. אני אדישה. הוא בגד באמון שלי, ומשהו מבחינתי נגמר. כמו אבחנה חותכת בדבר הכנות שרציתי, כמו להוכיח כי אני טועה. למוסס קורים אחרונים, קטועים, של השתדלות, של היאחזות, שעוד נותרו בי, ביננו. 

אני מחליקה הרחק ממנו, הוא אינו כלול בתודעתי ואני מרגישה כי כל התהליך הזה מיותר. הילדותיות שלו מכאיבה לי ואני עומדת אילמת מול.. לא לשם כך פתחתי במערכה הזאת.  הוא אינו מרגיש את שאני חשה. הוא אינו מתרומם מעל עצמו, לפרקים ארוכים דיי, בכדי לספק לי אחיזה, בנפשו. ואני מחליקה ממנו והלאה, מסתגרת בעצמי, והוא שמבין ונעלב מעמיד פני חוזקה ויוצא את הבית בלי להביט לאחור. כמעט.

ואז אינו מתקשר. או לפחות כך נדמה לי בחלל שנותר לי לעצמי, הכבד מחוסר אמון וידיעת סוף כאילו בלתי נמנעת.

צעדים חסרי אמון, הוא מבטיח לי, לפנות בוקר כשמתייאש מהמבט העמום שבעיניי, למול הפנים שלו, קרובות מדי לשלי, והבל פיו שחורת בי את הריחוק, באותה עוצמה שבה הוא מנסה להתקרב.

23:40

לקום בבוקר ולשתות כוס ענקית של קפה חזק מהמקינטה, מריר, בלי סוכר. הו כן. להמשיך את היום, לנסות לעקוב אחרי הרשימה, לדבוק בתכנית, לזכור לאן אני הולכת, אני זוכרת אותי. להסביר בפעם ה-1,000 למה הדברים הם כך ולא אחרת, לענות מה קשה במה שקשה, למה זה הולך ונהייה יותר קל, כמה חשוב התהליך. לדאוג לאחרים, לדאוג לעצמי, לחזור לעשות, לדמיין עתיד טוב משתארתי לעצמי לפני מס' חודשים, לדעת שההצלחה מחכה לי מעבר לפינה, ממש בקצה האצבעות. להתרווח מול ההישגים בהם אני לא יכולה לשתף אף אחד, בחישובים ובגרפים ובגורמי החיים המשתפרים. להיות מרוצה.

אותיות אדומות מודגשות אומרות לי "מנוי הפרו שלך מסתיים ב-30/10/2006. לחידוש, לחצו כאן", ואני חושבת, יש כמה טיוטות שאני צריכה לערוך ולפרסם. ואני חושבת, אין לי כסף לזה עכשיו וזאת היתה סתם סקרנות, וגם כך כבר יש לי אתר משלי. לפחות דומיין.

איזו תקופה. עברנו דירה, וערימות ארגזים כמעט בלעו אותי כל יום מחדש, אבל לאט לאט וכבר רואים סלון, לאט לאט והארון שלי בולע את כל הדברים ששייכים לי. לא היה צער בלעזוב את הדירה הקודמת, ספרתי והגעתי ל-16 דירות שגרתי בהן בחיי, והנחתי לזה כך.

מצאתי דברים ששכחתי שהיו לי, ועוד דברים שחשבתי שאמצא אבל לא צצו בשום מקום, בינתיים. מצאנו המון תמונות ישנות, וצחקנו באמצע הלילה. וכל המשקופים שצבעתי פה, והשכנה העירקית ממול שנתנה לי קובה, והבטיחה ללמד אותי להכין. והחבר שלי שכמעט גר פה, ולא חוזר לדירה שלו ומחפש לו דירה חדשה ולוחש לי באמצע הלילה- "תעברי לגור איתי? אני רוצה לחיות איתך".

וכל הסיגריות והקפה מהמקינטה, והחתולים שקופצים מארגז לארגז ומרחרחים כל יום את השינויים התכופים. והחורף הזה שמתקרב מהר, והמרפסת עם רוח הפרצים.

והתכניות שכתבתי באישון לילה, וההתקדמות האדירה שנחתה עלי בחודשים האחרונים, והאהבה הגדולה שמצאתי, וההבנה שאני יכולה לעשות הכל. והעסק שאני רוצה להקים, מתוך החלטה שאני לא רוצה להיות שכירה, מתוך עיקרון, ושאני יכולה להצליח, בהחלט להצליח. והחברים שכינסתי סביבי והתלהבות מהרעיונות הגדולים והקטנים, והכיף שצופה לי העתיד, וכל התקוות. וההבנה, שחזרה אלי, שאני יכולה לפתור כל מה שמציק לי, והרגיעה.

קראתי ספר נהדר, "אשתו של הנוסע בזמן" של אודרי ניפינגר, שיצא כסרט, כנראה, ב-2008 (הזכויות להסרטה נרכשו לפני יציאת הספר ע"י בראט פיט וג'ניפר אניסטון. אוקיי..). אני ממליצה לקרוא באנגלית, נדמה לי שהתרגום לא עושה עם הספר חסד גדול, אך אולי אני טועה. בכל מקרה, אני לא חסידה גדולה של ספרות אנגלית עכשווית מתורגמת.

בכל מקרה, זו לא הכתיבה, אלא הרעיוניות, הרגש לצד המדע, והיכולת המדהימה ליצור רצף זמן עם גיבור נטול רצף זמן בעצמו. התקווה שהספר הזה נותן, והתחושה שהכל שם- מחכה לי, סדור כפי שאמור להיות, בעתיד, שגרמו לי לא להניח את הספר מהיד במשך שלושה ימים בין סיודים ומשקופים, עד שסיימתי אותו, באנחה גדולה.

במקור קניתי אותו לפני שנה ליום ההולדת של החברה הכי טובה שלי. אחרי הקריאה היא נפרדה מארוסה, בטענה שהיא מבינה, שהאהבה שלהם היא לא אהבה כפי שאהבה צריכה להיות. שימח אותי לסיים את הספר ואף להרגיש רגועה יותר, לגבי העתיד עם האיש הזה, שנכנס לחיי.