דבר הזוי קרה. ג'ימס (איקרוס למי שעקב אי פעם) הכיר מישהי באוניברסיטה פחות או יותר.
המישהי הזאת הגיעה בדרכים עקלקלות לבלוגי הנ"ל, דרכו בעצם, ואני כשלעצמי כבר מזמן סימנתי אותה בתור שם בבר קבועים.
מי ידע שיש קשר.
היום גילינו.
'היא' רצתה להכיר אותי, אני הבעתי עניין, דיברנו.
גילינו שחלקנו בחור.
אותו בחור שבגדתי בו באוגוסט ובעקבות איבדתי את שפיותי באופן טוטאלי והתחלתי לקחת כדורים.
אני קצת מקצינה, אבל זה הבלוג שלי ומותר לי.
אני לא מרגישה טוב עם זה.
זה הזוי.
אני מקנאה בה קנאה לא שפויה כי אתמול היא ראתה אותו ברחוב, כי הם ידידים, כי לי הוא לא עונה כבר חודשים לטלפון.
היא כשלעצמה ניסתה להסביר שאין במה כי אין בינהם כלום, אפילו לא ידידות, סתם הבעת כוונות להשאר בקשר.
את ג'ימס עזבתי - בין השאר - כי עדיין הייתי מאוהבת בי'.
אני חושבת שאם ג'ימס היה יודע לפני כן שגם היא היתה איתו אי פעם הוא היה יורה בעצמו במקום.
חוסר מזל ג'ימס חוסר מזל, העיקר שאתה משועשע.
(מקווה שעדיין)
שניהם קוראים את הבלוג שלי- סליחה לשניכם אם אתם מוצאים את התכנים בלתי הולמים אבל אני חשה תסכול גדול ועכשיו, עכשיו, אני כותבת על זה.
בכלל כל הערבוב הזה של חיים ובלוגספירה לא בריא.
לא בריא.
אני קצת המומה ותוהה למה שוב- היקום מכה בי במחבת י' הזה. אמנם סוג אחר, אולי טרבד, אבל בהחלט מכה מעלפת קמעה.
למה זה רודף אותי?
מה העניין?
כמובן שלא יכולתי להתאפק והתקשרתי שוב לי' כדי שהוא לא יענה לי שוב.
אם אין סיגריות נלך על אוכל אמיתי. שאריות הפיתה עם פלאפל שאמא שלי הכינה לי לפני הפגישה עם הפסיכיאטר.
אני בהלם עדיין מכל העניין.
מה עשיתי? למה זה מגיע לי? הרי זה היה מאחורי.
הרי זה כבר לא הטריד אותי.
למה אני צריכה לשמוע עליו? בתק' שבה הוא לא מוכן לשמוע עלי?
למה העולם הזה כ"כ מוזר?
אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
אני כבר בקושי זוכרת אותו. עברו 3 חודשים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. בסה"כ היינו ביחד 3 שבועות.
היא עם חוסר בטחון בקאנטים ומנסה לשכנע אותי שמצאתי חן בעיניו הרבה יותר ממנה. בהלה זו בהלה,
קנאה זו קנאה, וכל העניין הזה מעורר בי חרדה אמיתית.
אני הולכת לקחת את הכדור שלי.
אני שונאת חרדות. אני שונאת דברים שאין להם תיקון.
אני שונאת שאי אפשר לסלוח, עוד יותר שונאת להיות זאת שאי אפשר לסלוח לה.
אני מקוטרגת עם הרעים.
היא הבינה אותו- בגידה זה טאבו. זה באמת טאבו.
שקורה.
אהבה זה מצרך נדיר.
אני סובלת והיא מקנאה בי על שאני יכולה להרגיש.
אני משתגעת.
משתגעת
והיא- תקרא ותרגיש אשמה.
אין לך על מה, העולם עושה דברים מוזרים לפעמים.
והוא מנגיש בי את י' בכל מיני חזיתות.
ירוק התקשר פתאום.
לא יודעת מה הוא רוצה.
היתה שיחה מגעילה.
היה פוטנציאל טוב אבל נגמר רע.
אח של גרביים אומר שאני צריכה ללכת על א'- איזה שחקן שמוצא חן בעיני. לא ראיתי את א' מיום שבת.
אני מלהגת.
וירג'יניה לא התקשרה היום.
אולי היא קוראת אותי.
אני קרובה להתמוטטות הנפשית- אני מרגישה את זה.
כמו מיטת נשיקה- התמוטטות עדינה, מתגנבת..
בסה"כ ביקשתי קצת שקט.
הדבר המגוחך, עכשיו כשאני נזכרת, שלפני כמה ימים השוויתי עם עוד מישהי עם כמה י' בעברה רשימת "עשיות". לא חלקנו שום י'. אז למה פה כן?
מה העולם הזה רוצה ממני?
מה אני רוצה ממני?
נמאס לי מהכל (לא, זה לא באשמתך, תפסיקי)
נמאס לי מהכל.
ההורים שלוחצים אותי לקיר דק וצפוף, החיים האלה והאי שקט הזה. כל האנשים האלה. אני כמעט ולא רואה אותם ומצד שני רואה את היום יום צלול הרבה יותר.
יש דברים שאני לעולם לא אסלח לעצמי עליהם, עד שהצד השני יסלח לי. או שאני אתבגר ואשכח מזה, או שאקבל מחילה. או שתמיד זה ימשיך להטריד אותי.
עכשיו זה מטריד אותי.
עכשיו 3 בלילה. עוד 4 שעות אני אמורה לקום.
אגב, יש סיכוי שאני בהריון.
מחר יש לי איזה בדיקת אולטראסאונד שלא ממש ברור לי למה הגניקולוגית שלחה אותי אליה אבל אני מניחה שאם כן אז נגלה מחר.
אני בטוחה שגרביים ישמח לשמוע.
מחשבה על הריון והפלה גורמת לי להרגיש כ"כ הרבה אהבה מבוזבזת, אובדן אהבה.
בסיטואציה אחרת הרי היינו יכולים להיות מאושרים. אני, התינוק, וכל אחד מאלו שחשדתי אי פעם שנכנסתי מהם להריון.
ורע לי בבית, ואבא שלי עושה לי סנקציות ואמברגו על האוטו, ומתייחס אלי בגסות רוח.
ואמא שלי כהרגלה שקטה מדי.
ואני עייפה מדי,
ומתה לסיגריה.
איך אין איך.
ויש לי עוד חומר לקרוא.
וכבר שבוע לא ישנתי כמו שצריך.
והפוליטיקאי ממש העליב אותי היום.
ונמאססססססססס לי.
אני רוצה לבד, ורוצה שקט.
ומעצבן אותי שאנשים שמכירים אותי בחיים נכנסים לפה, אני לא רוצה להעליב אף אחד אבל אני זכאית לקטר בלי שכל אחד יחשוב רק על עצמו כמרכז.
אני המרכז, זה הבלוג שלי.
וזכותי הלגיטימית לצעוק את הייאוש והאכזבה והכאב שלי לכל העולם ובקול רם- פה אם אני לא מעיזה בחוץ.
זהו.
אני הולכת לקרוא עוד קצת חומר וללכת לישון לשעתיים ולעוד יום של 14 שעות ואז לצנוח.
נמאס לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
