הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

סתם, רציתי לדעת.

תמיד כשאני כותבת את הכותרת קופצות לי כל הכותרות הישנות שמתחילות באותה אות. כשמדובר ב-408 קטעים (כולל הנ"ל) בסך הכל, מדובר בהרבה שורות.

אני אוכלת עוד סופגניה.

זה מטופש וכואבת לי השן כי חלק מהכתר שלה נשבר בעת ניקוי בחוט דנטלי היום אחר הצהריים, אבל אני אוכלת עוד סופגניה.

איך השאירו את הסטודנטית למשפטים המעצבנת שמדברת הרבה בהישרדות (10) עד עכשיו?

אני לא יודעת מה הולך שם. קשה לעקוב אחרי מקסימום שתי עונות. הנה עונת מציאות שלא משנה מי יהיה שם. היא כמעט אותו דבר. חבורת האנשים שם הפעם לא מלבבת במיוחד או קוראת לצופה הממוצע (מעומעם מוח ככל שיהיה) להתחבר לאנשים האלה באיזה מימד.

אני לא יודעת איך זה להיות שם, אבל הם לוקחים חוויה חד פעמית שיכולה להיות כ"כ כיפית והופכים אותה לעינוי ואת עצמם לפקעת פאראנויות ותחמונים.

wouldn't you for 1,000,000 dollars?

מה עוד היה לי להגיד. אה.

ראיתי את "דור הפרוזאק" הערב.

חרא סרט. נורא נורא גרוע. החלק היחידי שיכולתי להזדהות איתו איכשהו זה החלק שבו ריצ'י אומרת לפסיכיאטרית שלה שהיא לא יודעת מי היא יותר.

גם אני לא יודעת איפה אני היום.

זה לא כיף.

זה לא נורא. בסקשן של צרות לעשירים סיווגתי את כל העניין כטרדה, אבל זה לא נעים.

אני רוצה לזרוק את כל החרא הזה ולהפסיק להאמין באני שאני לא כי האני שאני כן אהובה עלי כ"כ יותר. היא חיה וחיונית וחריפה וחיה במהירות מסחררת והיא לא צריכה להסתכל אחורה כי היא יודעת. אני שאני היום, מתחת למסך האפור, יושבת מאחורה. יושבת ומחכה לאיזשהי התבהרות.

אני לא יודעת אם הגמילה מהכדורים תשנה את הכל, אבל לפחות ניסיתי אותם והם עזרו כמה שהם עזרו בתקופה הכמעט עצומה שלקחתי אותם בה.

שתי הנשים שאהבתי היו דתיות וחזרו בשאלה.

אחת לא הכירה לפני כן אדם שלוקח כדורים ונראה שעשתה מזה עניין גדול והשניה התחילה לקחת כדורים בתקופה שהפכתי לפרסומת פרוזאק מהלכת, ומזמרת. היא השתנתה. נורא.

זה נורא. היא מזכירה לי מישהי מהתיכון שהתחילה לפרוח פתאום לפני סוף הלימודים אבל איבדה בעצם את כל מה שהיא. אמא שלה היתה חולת נפש ואולי. אני לא יודעת מה זה אומר אבל צר לי שלא נשארתי יותר זמן לברר.

אני לא חושבת שזה באמת מעניין מישהו ולכן אני אסיים פה.

לילה טוב.

1. זה התחיל בשני חלומות רחוקים זה מזה, כשהרגש השלט בהם הוא תחושת ההחמצה בלרצות אשה שלא רוצה אותי בחזרה, את האשה, את זאת שהכל כ"כ נכון בה ואיתה ואצלה וביחד, שלא צץ לו שום שמץ של פחד מפני מחשבות של אנשים אחרים. היא היתה נהדרת, והיא חמקה מהחיים שלי די מהר. בחלומות שלי היא לבשה צורה אחרת ורק אחרי החלום השני הבנתי שאני משחזרת את התסכול שברצייה ובדחייה. לא היה מקום בחלום הזה לאף גבר. זה מילא את הכל.

2. יום אחרי חלמתי על הראשון שלי. חלום מעוגן במסגרת בדיונית של לימודים שרשמתי את עצמי אליה במצב REM כנראה, בגלל החור שנפער לי אחרי 4 שנות תואר. בלילות אני לומדת ומגיעה לשיעורים וחרדה לשיעורים שלא הייתי בהם ומגלה חורים מסתוריים במערכת שלי (למשל - לא הייתי באף שיעור מתמטיקה, איך לא שמתי לב שאני לומדת מתמטיקה).

בראשון שלי התאהבתי בכיתה ה'. הוא הגיע מעיר אחרת וישב לידי בכיתה. הוא הזכיר לי את אבא שלי. כמה שנים טובות אחרי זה הוא היה הנשיקה הראשונה שלי וכד'. הייתי אומרת שעד היום אנחנו בקשר אבל, כבר יותר מחצי שנה שלא דיברנו. בפעם האחרונה שנפגשנו דרשתי הסבר למה שגורם לנו למצוא אחד את השני שוב ושוב אחרי 10 שנים, וקבעתי שדי, אנחנו גדולים וצריך להחליט מה קורה ולא להמשיך ככה. חוץ מהודעת "מה נשמע?" שקיבלתי ממנו כמה חודשים אחרי והתעלמתי, הוא נקבר לחלוטין בחיים משלו.

אז חלמתי. חלמתי שאני וזוגי הנוכחי יושבים ביחד בכיתה, ישבנו יחד בכיתה לפני 10 שנים, זה הגיוני. בסוף הלכתי עם הראשון הביתה, והרגשתי איום ונורא, טמאה ובוגדנית. אחד מהחלומות (המעטים אמנם) שבהם אני קרובה לגבר שהוא לא הוא ומרגישה נורא בגלל זה.

3. ישנתי היום בין 18 ל22. חלמתי על האקסולוגי. זה שהתאהבתי בו בסוף התיכון, שעזב אותי כשהתגייס ושחשבתי שאמות מדיכאון בלעדיו (כן, דרמטי עד כדי כך).

שכבנו על מיטה וראינו טלוויזיה. הרגשתי אותו מסתכל עלי בזווית העין והרגשתי טוב.

בדרך אל הנשיקה חשבתי לי שאני פנויה, וכך אני יכולה לעשות את זה, אבל - האם יש בזה טעם, זה הרגיש לי ריק בספקטרום עתידי ואני לא בטוחה אם היתה לו חברה בחלום אבל משהו היה סבוך ומציאותי אצלו.

בתנועת שלט הוא הרים את המיטה מעל כל הסביבה (מתכווננת?).

זה הרגיש טוב. זה הרגיש כמותו הישן, במס' אחוזים אולי אבל הרבה יותר מאשר הרגשתי שנים.

הרגשתי וזכרתי את תחושת עור הפנים שלו, הזיפים, המרקם.

ואז התעוררתי.

מחוייכת. תוהה.

איך זה שעכשיו, כשאני פחות ספייסט אאוט ממקודם, ורואה את הזוגיות שלי הרבה יותר מפעם, אני חולמת ויודעת בבטחה שאני פנויה? אולי הרצון שלא העזתי לבטא להיות פנויה. אולי הרצון שלא העזתי לבטא להיות פנויה ולנשק אותו שוב. נראה שהוא חסר לי יותר משהוא לעולם ידע (ולרוב גם אני).

לעבר הפסיכיאטר שלי, לעבר החיים שלי, לעבר התרופות המזדיינות האלה שדופקות לי את המוח והשליטה שלהן עלי, לעזאזל.

קראתי כתבה על ג'אנקים והפחד שיתק אותי.

רק רציתי קצת שפיות בחזרה ונסחפתי במסע הצלב שוב, בלי לשים לב. כבר לא הייתי דרוכה.

24/7 minor tranqulized, יושבת מול הטלוויזיה 8 שעות בלי לעפעף, מנסה להסביר למה אני לא מזדיינת עם חבר שלי ומפחדת מאיזה סוד נורא. העולם מלא קונספירציות, אני צריכה לשמור אותן לעצמי, ככה פחות מסוכן. יודעת שאני במקום הלא נכון כל הזמן ומפחדת לזוז.

לא שפויה, לא שפויה.

מנסה להבין מה לא בסדר, למה אני לא כותבת, למה לא איכפת לי, למה אני לא פה, איפה אני, מה קורה לי. ולחפש את האתר ההוא שבגללו לא התחלתי עם התרופות מלכתחילה, ולקרוא.

ולגלות שזה קורה, לפעמים, שהתרופות יוצאות נגדך ומובילות לתוצאות יותר חמורות או לא עוזרות יותר, וקוראת כי נמאס לי להיות זומבי וביומיים של לא תרופות אני לא מרותקת למיטה אלא קפיצית ומסוגלת לרצות ולאכול ולקלוט והמסך האפור נעלם. 

הליך גמילה ותופעות מאיימות מפורטות בפרוטרוט הפחידו אותי.

"הגיע הזמן", אבא שלי אומר ו-"זה הולך להיות קשה, תתכונני. הוא מטומטם הפסיכיאטר שלך, היד שלו קלה על ההדק ברצפטים".

אח שלי קשוב בפעם הראשונה השבוע ואמא שלי דומעת לידו במסעדה ואני אומרת לו "תנעץ בה מרפק, היא דואגת". כי אני לא צריכה רחמים ודאגה, אני יודעת שיהיה בסדר, אני במצב רוח טוב, אני חוזרת לעצמי.

והאמת שקשה לי להודות.

אני מקווה לטוב בכל הסיפור הזה ולהתייחס אליו בבדיחות הדעת.

לאבד את עצמך זה סוג של זוועה קטנה ואני מוקירה את כל אלו שלא מכירים אותה. מוקירה ואוהבת ושמחה עד כלות בשבילם.

לא קפאתי כשיצאתי מהפוך ו

לא קמתי להכין לי קפה

והוא

כ"כ יפה

שאני לא יודעת

איך לא שמתי לב לזה כ"כ הרבה שנים.

מה שגורם לי לתהות

כשאוהבים מישהו באופן החלטי הוא הרבה יותר יפה, כשמכירים אותו שנים על שנים לפני ההתאהבות ופתאום הוא נראה אחרת לגמרי זה ממוטט את ההשתהות הרומנטית שלי ופשוט גורם לי לפקפק, ולתהות.

אני מזדחלת לדיכאון. זה קל כשאפור, וכחוסר הטעם פש ביותר מדי דברים ועדיין אותם הדברים יניעו אותי וכן, הם עדיין בהישג יד, אבל עוד לא החלטתי ליצור אותם, אז בינתיים אני מהרהרת עליהם, או רואה אותם או חיה אותם כשנחה עלי שעת דמדומים מיוחדת, כשהאור בגוון הנכון בדיוק. כבר אין קשר לשעה, שינוי העונות הדרסטי הפך הרגלים על פיהם ונראה שהעיר אינה יוצאת מדעתה, אבל יש כאלו שכן.

למה אני לא אוכלת?

לפחות הפסקתי לעשן.

חברה אמרה לי היום: " אפשר להכין ארוחה. את זוכרת את הארוחה שהכנת? היה נחמד".

ואמרתי כן, נחמד. וכשניתקתי את הטלפון הכנתי עוד כוס קפה וחשבתי שאני עייפה מלחלוק אותי עם עוד אנשים ולהראות שמחה ולהסתדר.

וכן- כל הסימנים מעידים על כך שהדיכאון חזר, הבחנתי בכך ביתר בירור הבוקר ואולי ירידת הטמפרטורות ביחד עם אובדן ההזדמנויות הפשוטות לצאת מפתח הבית בליווי המצטבר של ימים ארוכים של חוסר מעש, הם שהפכו את הכל לחלל הזה, שנוח לצוף בו אם אני מסגלת לעצמי את ארשת הרגיעה המבינה אחרי שאני מבינה שאני בעצם בפאניקה.  

מה ההבדל ביני לבין האמנית שאני?

זה שמעולם לא אהב שירה כי אמו המשוררת מתה, טוען כי זה סוג של תדמית שאני דובקת בה ובכח דובקת אותה בי. "את אוהבת לבכות", הוא אומר, "ולהתייסר, ולהעמיד את האמנות שלך על כן ולתרץ בה דברים".

אמנות אם כך היא הגדרה עצמית?

היא מצב של תודעה, היא יצירה שיוצאת מגבול התודעה הפרטית והעשייה למענה, אפילו אם התהליך הנ"ל מתרחש בתודעה הפרטית, בעצם, אל מול קהל משוער שאולי אינו.

אנחנו חיים את המצב הזה בשביל התהודה שניצור ע"י מה שנפיק בו.

האם יש לנו חיים פרטיים?

האם זהו פשע נורא להשתמש בכל כבחומר רק כי יש בידינו את האפשרות?

האם לחיים האמיתיים עד כמה שמי מאיתנו יכול ללקרוא למשהו אמיתי יש משמעות שאינה שלנו, בתהליך היצירה הזה? שאלת פרדוקס מתגלגלת בעצמה.

זה פשוט האגו.

לפעמים הוא גורם לי לעשות דברים.

נהייה פופולארי להעריץ וללקק אחד את התחת של השני.

נהיה פופולארי לסבול לעת חורף, לערוך טבעות של וירטואליות מיואשת- ולהזדהות.

נהיה פופולארי לצעוק. לאהוב, להעז, לבטל, לשבור לבבות.

יש מי שמנצל.

יש מי שיסיים את ימיו כמכור להרואין או לפחות מכונת קוק (בניו-יורק זה לא יותר טוב), כי ברגע הקריטי לא ידע להחזיר את חייו למסילה- ולמשוך.

ואני -

נו, הכל סופרלטיבים על אגו בעצם.

זה מן צורך להתבודד ולהגיע למשהו מאוד מאוד פשוט, אנושי וכואב.

הייתי מניחה את עצמי עכשיו, במקום רחוק. הייתי נותנת לעצמי את הזמן להבין לאט.

אני מרגישה בטוחה, העתיד לא מאיים עלי.

זה סוג של שפיות מהבריאות שידעתי, אם כי יש מי שיחשוב שאני מוזרה.

מצד שני אני מסתכלת עליו בחזרה ורואה מכונת חיוכים אומללה מאוד שעושה הרבה כסף, וצר לי. באמת שצר.

שאיפות מעבירות אותי על דעתי. ובזאת החלטתי על מות השאיפות, לעת עתה. מנוחה לשפיות.

הגיע זמן של רוגע.

יש מן דור של אנשים, מוכשרים מדי, ביותר מדי דברים. העולם הישן כבר לא תופס במגזר הזה, והחינוך לא מהודק מספיק. אולי תוצר של הורים צעירים מדי שלימדו אותנו שאנחנו יכולים להשיג הכל ואולי אנחנו שראינו שבעצם זה לא כ"כ קשה, אבל מאסנו בדרכו של העולם הישן.

כתבו את זה לפני, זאת לא חוכמה.

אני מצטערת לומר אבל צר לי, עבור אנשים שעושים דבר אחד.

אולי כי מולטי-הכיווניות שלי צריכה להצדיק את עצמה איכשהו, זה הרי אינדבידואלי וזה לא ענייני.

אני עייפה. אני באמצע תהליך. אני צריכה לתת לזמן לעבור ברוגע הזה, הגובר, ובסופו לעשות את שאעשה.

יש דברים שאשמח לעשות. אשמח להיות מורה לילדי יסודי. אבל לא פה. יש לי אנטיגוניזם כלפי הארץ הזו שכנראה כבר לא יעבור.

יש בי צורך שעכשיו אני מבינה אותו כלהתנתק מהישראליות שבי. אולי זה צורך חולף אך לא נראה לי. כל הקלישאות התנפצו לי בפנים.

אני מצטערת, אך הארץ הזאת היא מיזם כושל.

כר חלומות ילדות שלא הגיע לקרסולי הנוסטלגיה.

אני לא יכולה לחיות פה. לא לאורך זמן בכל מקרה. לא עכשיו.

קשה לי, באמת שקשה לי.

רק שניה,

אני אתקלח קודם, אצחצח שיניים,

ואתלבש.

"את כותבת על עצמך"

אנחנו אקסביציוניסטיות אנחנו

חייבות לחלוק עם העולם כל סיגריה שאנחנו מעשנות

כן, אנחנו רוצות לחשוב שזאת האמנות שלנו

אנחנו הרי לא רואות את הסביבה

ומתעלמות מהממשיות שלנו

מאמינות רק לפונטים אנחנו

ככה אנחנו

חסרות אמון.