הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

זה כבר ימים שאנחנו מתכתשים, סביב כיור מלא כלים והשלכות.

אתמול לא רבנו אך בבוקר קמתי לכיור חדש ומלא בכלים. אני לא מבינה את המשחקים האלה וברור לי שגם הוא לא מבין שהוא משחק, אלא מאמין באמת ובתמים במה שהוא עושה, ויותר גרוע, באיזה ערך חינוכי.

אני חושקת שיניים ומדיחה, גם את הצלחות בהן אכל את מה שבישלתי, וזרק לכיור כדי להוכיח לי שזה לא כיף. ומכבסת, ואז מורידה את הכלב והולכת לנקות את הכריות של הספה וחושבת שבכלל צריך לנקות ומאיפה להתחיל. אני משאירה לו את התענוג הקטן הזה ומוותרת על המילים. זה מרגיש כמו הפסד אבל זה עניין של אגו ואין לי כח לזה. ואולי רצה שנריב שוב, כי אתמול רק כעסתי בשקט, ולא דיברתי אליו.

אני אוהבת את הבדידות.

בלבד יש משהו שלא מכריח אותך להיות משהו שאתה לא. אני לא מחוייבת למחשבה של על, ולמרות שזה נסיבתי, אני מרגישה שמשהו משתנה.

צפוף לי פתאום ואני צריכה את עצמי. עומדת מול החדר הנוסף, ערום בעצים וכלי עבודה, נסורת וחלקים שאולי פעם הרכיבו ויום אחד יחזרו להרכיב, שלם. הייתי רוצה שזה יהיה יותר קל אבל צפוף לי כ"כ. אני צריכה להיות לבד בין החפצים שלי ומרגישה את חסרונם היום, מפוזרים בבית ההורים, בשקיות, ארגזים וארונות. התמונות שלי על הקירות. הוא לא מבין.

אני פותחת בללכת למסגר תמונה שמחכה כבר שלוש שנים. אח"כ נלך לפארק, הכלב יתרוצץ ואני אקרא.

כיחשיך מאוד נחזור, נאסוף את הכריות מהמכבסה שרצתה מחיר מוגזם. אולי אקנה קצת תפוחי אדמה ואכין ורניקס. אח"כ אלך לאמא שלי ואכבס ואייבש כריות.

בלילה אלך לישון מוקדם, ואקווה שמחר הכל יקרה שוב, רק יותר מוקדם.

כשאני שותה הרבה קולה אני מתחילה לזוז מאוד, מאוד, מהר.

מלחין בשם מייקל נימן אחראי לפסקול הגאוני של "הפסנתר", אחראי גם להרבה פסקולים אחרים ואני מניחה שמצויינים החל משנת 67'.

אין הרבה חומר שלו בוירטואל למעט פסקול הפסנתר, או לפחות לא תחת שמו. מצאתי קטע אחד- chasing sheep, והוא מרומם רוח ממש. 

michel nyman, לכו על זה.

אחרי תהיות בנושא בקידוש של יום שישי בדקתי ואכן- "בטיפול" עלה גם הוא לוירטואל. לא כל הסדרה, אבל הרוב.

אני עצבנית מאוד.

חצי מאנשי הקשר במסנג'ר שלי לא פה.

אחד לומד בבוסטון ומאוהב באנגליה שהכיר בתואר הראשון, היא מתה מסקרנות ומחכה לפגוש אותי.

אחת גרה, עובדת ולומדת בקנדה, לא רוצה לחזור לפה.

אחד שוודי, זכותו, הוא תמיד היה. מתלונן על שלוש שעות אור ביום ובדרך כלל על הקור. התינוק שלו בן שנה עכשיו.

אחת בדיוק נסעה לאמסטרדם ומי יודע אם תחזור.

אחד בהודו, ענייני עסקים, לא שאנטי.

אחד בחוף המזרחי של ארה"ב, עובד באיזה עסק טכסטיל משפחתי שמעולם לא ידע שיש לו ומקווה לחזור אחרי המיליון הראשון.

אחד כנראה בארץ עכשיו אחרי תק' מגורים בלונדון. בכל מקרה הוא לא מדבר איתי.

וזה מוזר, ואולי גם מסביר לפחות חצי מהבדידות. החצי השני שייך להסתגרות שלי. אני אוהבת אותם, ונהנית בחברתם, אני פשוט נהנית בחברתי יותר.

בחילה איומה ועייפות נוראית.

אני לא ישנה מספיק. קשה לי לחזור לישון אחרי ההתעוררות, ואפילו אם אני רוצה וצריכה. רגשות האשם מעירים אותי כל יום לפני הצהריים כדי להוריד את הכלב. העייפות הזאת מכלה אותי, אני דואבת.

יש מכון כושר עירוני כמה בתים מפה, בהמשך הרחוב, מספיק קרוב שאשקול אותו ברצינות. קהילתי ומוגבל אבל ידידותי ומספק, בעיקר לא יקר. אני חושבת שארשם ביום א'. יכולת התנועה שלי אולי תחזור בקרוב, ואפילו הגזרה ההזויה שמצאתי את עצמי משתהה על ידה תעלם בקרוב, אני מקווה. כמה מוזר.

"איתי אטיאס זרק עלי בצל"

אה, הלכתי לירקן לקניות סופ"ש. ליד הבצלים עמדו שני בחורים ובחרו, או יותר נכון דירדרו בטעות בצלים לכיווני.

היה את הבחור הרוכש, ואת החבר המייעץ שהפליא בהברקות סטייל - "בצל אחד יספק לך, אבל בכ"ז אני לוקח לך שלושה. אני שונא לעשות קניות ביום שישי, אלה הירקות של יום רביעי".

ליד הקופה, עם שלושה בצלים, שלוש עגבניות וחבילת פיסטוקים זיהיתי לבסוף את איתי אטיאס, שתמיד חשבתי שהוא הדוגמן הישראלי הכי מכוער וגרוע מכך- הכי טיפש.

המנוי לסינמטק, אגב, גאוני. פשוט גאוני.

תרופות זו מילה חזקה. חצי כדור פרוזאק ליום, עם הפסקות.

פלאף בכל מקרה. הלאה הדיכאון, הלאה העצבנות. תחושה טובה ונעימה פושה בי, רק שהמוח שלי משול לפלאף.

הוצאתי היום 1,600 שקל בכמה שעות. ארוחת בוקר וארוחת ערב, סוודרים, צעיפים, מגפיים, תיק, ספרים. הרבה ספרים. אני מכורה לספרים. הייתי קוראת את כולם. כולם נראים לי מרתקים. מתסכל אותי שלעולם לא אקרא את כל הטובים שבהם, את כל ספרי המופת, שלעולם לא אקרא מספיק.

אני רוצה להעלות תערוכה. יש לי קונספט, יש לי שם, יש לי דרך פעולה.

אני עייפה נורא.

יצא לה הומאז' לאירועים האחרונים בחיי, בלי אפילו להתכוון. לי פורטיס גבירותיי ורבותיי, נושכת מאוד.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=114931&blogcode=2879920

מחקתי. אני רוצה לשכוח את כל זה. עדיין כואב אבל לפחות כבר שפוי. הכל בסדר, רק המשקעים והנסיון העז לשכוח כל מה שקשור לזה.

אני הולכת לחפש שמן סומסום. מנסה לאלתר מרק סיני. קניתי כרוב סיני, זה יופי של דבר. אולי בסופר יהיו גם פטריות שיטקה? נשארו לנו רק 4 ואין לי כח ללכת עד המעדניה. גשום ואני ארטב וזה לא ישמח אותי בכלל.

חוץ מזה חיים. הכלב יצא משליטה, ויעידו הסימנים הכחולים, השפה הפצועה והעצבים המרוטים. הבית מטונף והפוך. אני לא עושה כלום, בטח לא כותבת וכרטיס הספריה הגם כך מוארך שלי עומד לפוג בסוף החודש ואני לא מאוד רוצה לבקש שיאריכו לי אותו, אחרי שהבטחתי שהסמינריונים יהיו מוכנים כ"כ מזמן. לפחות שלחתי הצעת מחקר לסמינריון שלא היתה בו עוד, עוד לא קיבלתי תשובה אז שלחתי שוב. היתה לי תכנית פעולה וזה משבש לי אותה. קשה לי עם שינויים אחרי שאני משקיעה המון מחשבה בבניית תכניות שירגישו לי נוח ומתרגלת אליהן.

פחות או יותר יש לי תחושה כללית על מה אני רוצה הלאה. אחרי שאכתוב את הסמינריונים, ארשם לתואר שני בספרות ומשפטים, בתקווה שאתקבל למשפטים על כל מיני תנאי וכד', בדרך אגמור את ההתמחות ובינתיים אתנדב פה או שם. כשאסיים את התואר השני אני רוצה ללמוד אמנות. קשה לי למצוא מסגרת שתכיל את כל מה שאני רוצה. אבל יש לי זמן לחפש, אני מניחה ואולי עם תואר שני ירשו לי לחרטט תכנית לימודים משלי.

הולכת לקנות מה שצריך לפני שהגשם יחזור.

יצא לי לחשוד, שאולי הבעיה טמונה בטון.

אז דיברתי. בשקט אמרתי איך אני מרגישה, מה הייתי רוצה, ואת זה שאני לא רוצה לעזוב אותו לעולם.

התחבקנו חזק. זה הרגיש כאילו אנחנו בני 15 שוב, רועדים מקור במדבר, שוכבים על החול ומסתכלים מהופנטים בכוכבים שאין לנו בעיר.

פתאום הבנתי אמיתות קטנות ענקיות, ולמה רות שקראה לי בקלפים בשבע בבוקר ביום שבת אחד ביוני של שנה שעברה, אמרה שהסיפור הזה יהיה מאוד מאוד גדול.

כאילו לא עברו כל השנים האלו בריחוק הזה שצברנו, כאילו אז, בים- הוא לא אמר "היה יכול להיות ביננו משהו, אבל אני רואה באיזה קצב את מחליפה חברים ואני לא רוצה לאבד אותך", אלא - הבנו כבר אז שאנחנו צריכים להיות ביחד והוא אמר "אני לא רוצה לאבד אותך", ומאז נשארנו חבוקים.

אם כי, תמיד הערכתי את מה שאמר אז, שזכרתי תמיד בתור אולי הדבר הכי יפה שנאמר לי.

ותמיד אהבתי אותו יותר. ותמיד ידעתי את זה, למרות שהיה החבר הכי טוב שהיה לי בחיים, אולי, ולא חציתי את הגבול הזה.

וכ"כ הרבה זמן התגעגעתי אליו בלי להעז להבין עד כמה.

כבר שנה וחצי שהוא ישן איתי ואני מאמללת אותנו במקום לשים לב. ובהתחלה דווקא הייתי מאושרת מהקירבה, ואז הלכתי לאיבוד.

עכשיו הכל הונח על השולחן ויש מקום לתמימות ולא צריך לשחק יותר בשגרה הזאת.

הוא אמר שהוא תמיד מרגיש בן 15, ושזו בעיה. אני חושבת שאולי הוא חיכה לי.

תמיד פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן, אבל עכשיו כמו שאני יושב יש לי סיכוי להנצל אני חושב

וזו הסיבה שאני פה, ואשאר פה, אפילו אם דברים אחרים קוסמים לי, ומרגשים אותי, ומרצדים לי בתשוקה או בעניין משותף, או בפנטזיה אחרת. אני אשאר פה, עד שיכלו כל הקיצים על הסיכוי להיות באמת.

הכלב מתלבט על איזו מהכריות לשכב, עובר מן הצד שלו לצד שלי במיטה. בפעם השלישית מחליט על הכרית שלו.  

אני מרגישה נורא.

כמו עננים שחורים במציאות שהיא לא המציאות שהתרגלתי אליה בנוחות, אלא משהו לא דומה שמתרחש באותו לוקיישן.

הורדתי את הכלב וחזרתי לפיג'מה, כל זה עושה לי סוג של בחילה, סוג של קושי לנשום, סוג של אבן כ"כ כבדה על האיברים הפנימיים שההתמוססות שלה תשחרר טעם מר מנשוא לחלל הלוע. כמו מסכת עינויים, כמו בתולת הברזל מבפנים החוצה.

הכלב מתפרע, כמו תמיד בזמן האחרון, יש לו בעיית התנהגות והוא בוחן את הגבולות שלו ואני לא יודעת מה לעשות (להתקשר למאלף).

ראיתי שני סרטים די גרועים בסינמטק. בראשון- שעתיים וחצי של סולידריות פועלים פולנית בתרגום קלוקל ונעלם ומסך מרצד- נרדמתי כמה פעמים. הזמן עבר ממש מהר. השני- אמרה פוליטית מקסיקנית שהצטמצמה לדקה האחרונה של הסרט- היה נחמד ובטח באופן יחסי.

החולצה המהוהה שלי, האולסטארס בצבע בז' והמנוי לסינמטק- מזמן לא שפטו אותי בצורה כ"כ שטחית. "את מתלבשת כך תמיד?", שאל. "את מהטיפוסים האלה", קבע. שיהיה.

אם המחשבות גורמות לי לכאב, והכאב מרתיע אותי, אז ניתן לומר ששכחתי.

הזיכרון כמו גשוש, בודק, מתנחשל, מציץ מאחורי הכתף אחורה, מעבר לשכחה, לאטימות, לאדישות ומחכה לסימן.

לא יודעת מה איתכם, לי יש אולסטארס מגיל 16. לאחרונה החלטתי שכנראה הגיע הזמן להוציא לפועל את תכנית המגירה לרכוש זוג חדש במקום הזוג הממורט שלי ורכשתי.

כמה ימים אחרי זה גיליתי שאני לא לבד. מבחירת הנעלה ביזארית מצאתי את עצמי באמצע הקאלט. באונ' זה מאסט, בכל הצבעים, לכולם. נכלמתי קצת.

http://www.fotolog.net/converse/