הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אבא של ידיד שלי גוסס מסרטן.

ביקשתי מרייצ'ל כמה דקות לעצמי.

אחרת אני אשתגע.

ג'וני מיטשל ברקע.

אני מנסה להרגע.

לקחתי את הכדור שלי.

היום הזה התחיל לא רע. שיחה עם שכנה שלי שהיא פסלת, משמרת במבצע התרמת בגדים, כמה אנשים ושיחות שעברו. היה נחמד.

עכשיו אני מנסה להתפקס קצת.

יש לי 5 הודעות בטלפון מאתמול ואפילו לא טרחתי לבדוק.

אני צריכה שקט וזמן לעצמי.

בלי נוכחות של אף אחד אחר.

קשה לי. אני חושבת עליו ועל הפאסון המחוייך-ציני התמידי שלו ועל מה שעובר עליו עכשיו ועוד עתיד לעבור. על מה שעבר בזמן האחרון והוא לא סיפר.

רמז והבנתי. אבל לא סיפר.

הקשר ביננו דליל, אבל לא, חיבור שכמעט לא מתחבר במציאות למעט רגעים בודדים.

הוא חשוב לי, ואני אוהבת אותו בצורה שאני לא יכולה להסביר, בגלל מי שהוא. בגלל מי שאני.

ואני רוצה לבכות, ואני רוצה לחבק אותו.

ואני אפילו לא יודעת איך להסביר לו כרגע כמה איכפת לי מבלי ליפול לקלישאה של המצב העכשווי והאנשים שפתאום מתעוררים סביבך אם קורה לך משהו כזה.

אני אחזור לתפאורה.

עכשיו מכשהייתי אצל הרופא, והוא אמר שאין לי דלקת ריאות, אני כבר מרגישה יותר טוב.

מצב רוחי השתפר פלאים.

אני שומעת 'ששת' בקולי קולות, בעיקר כי יש פה שיפוצים, בהפוגות זה יוצא קצת חזק מדי, אבל אני בטוחה שהשכנים מעדיפים להתעורר ככה טוב טוב עם מיטב הרוק הפרוגרסיבי הישראלי במקום עם קדיחות.

אחחח כואבת לי הבטן..

גם הגרון.

עישנתי כמעט שתי קופסאות אתמול. שחיתות. גועל נפש.

הנה יש לי בחילה.

זה לא בסדר הדבר הזה.

ראיתי את "עקבים גבוהים" של אלמודובר לסמינריון. היה ישן ומייגע, אם כי איכשהו סביר.

הוי, מחר הסמינריון מסתיים ונו מור לקום מוקדם בימי חמישי ולאחר כל פעם מחדש.

התקשרו אלי הרגע לוודא שאני זוכרת שעוד שלושת רבעי שעה אני עומדת בעמדת "חורף חם" בפקולטה שלי לאסוף בגדים ואוכל לנזקקים.

בטח שאני אספיק להגיע, אני רק אצטרך לגרד את עצמי מפה. זה יהיה צ'יק צ'ק.

עוול- נשברו לי המשקפיים.

נשברה לי עדשת שמאל ליתר דיוק. הזמנתי חדשה ואני נטולת משקפיים לעת עתה. עדשות זה פיחס, זה נדבק לי לעיניים.

אתמול קרה לי משהו שחשבתי שהוא רק בחזקתה של נוירוזה (לא איכפת לך שאני קוראת לך ככה, כדי שהקוראים יבינו במי מדובר, נכון?)

- התקפלה לי העדשה לתוך הלמעלה של העין.

מיד נכנסתי להיסטריה.

זכרתי את סיפוריה של הנ"ל על כך שכשזה קרה לה היו צריכים להגיע למיון כדי לשלוף את העדשה ומיד אצתי למראה והתחלתי למשמש לעצמי את העין.

בסוף מצאתי. היה מאוד מרתק.

האמת- אני גמורה לחלוטין, ישנתי מחמש עד 9 בערך, מינוס התעוררות בשבע וחצי לאיזה צלצול בדלת. לא פייר שאני הכי קרובה לדלת- ההורים שלי נוחרים ואני מתעוררת. בפאניקה כבר- חשבתי ש12, שריצ'ל כבר הגיעה אלי לעבוד ושפספסתי את המשמרת בשולחן ליד השקיות של הבגדים.

אך לא.

אוי.

אני צריכה להתקלח ולהזיז את עצמי לאוניברסיטה ובחזרה- נראה לי שאני אשן שעתיים כשאני אחזור ואז אתחיל לעבוד.

יש לי שיעור עם שולה בחמש ואני לא יכולה לפספס. ואחרי זה...

ווללללללל.... חגיגות הסילבסטר היר ווי קאם.

יהיה טוב.... יהיה טוב....

יאללה 8 דקות ליציאה.

אין לי כח לזוז.

בעיה.

המצב הבריאותי שלי מתמיה.

אני לא יודעת מה נסגר איתו.

מצד אחד אני מרגישה יותר טוב (אני חושבת?), מצד שני הקאתי כל הדרך לעבודה ואני לא מסוגלת לאכול כלום.

מסתבר שיש אורחים חדשים בבלוג.

כמה אנשים שאף אחד לא יודע איך בדיוק הם הגיעו לכאן, או למה החיים שלי מעניינים אותם, אבל הם כאן. זה קצת מרעים אותי, אנשים שראו אותי במציאות לא אמורים להסתובב פה, ובטח שלא "להפיץ את השמועה", אני ממש לא מבינה מה האישיו.

אבל שיהיה.

הביצה האינטרנטית לא מכשילה, כמו בבמה, ככה גם פה. רק שבבמה זה יצירות, ופה זה החיים שלי, שהם לא עניינם של אנשים שנמצאים באיזשהו קשר לחיים שלי- אלא אם כן הוזמנו רשמית.

טוב, הייתי ממשיכה להרהר בנ"ל, ובמצב ריאותי העגום,

אבל נפלה עלי מטלה במפתיע.

יום טוב.

הצננת ממשיכה ובגדול.

אבל עדיין בקטנה, יהיה בסדר.

אני אמורה להתלבש וללכת לפגוש את רייצ'ל בפאב.

אח"כ אני אעביר זמן באוניברסיטה עד הערב לזכרו של גיורא שוהם בבר שירה (הבן של המרצה לקרימינולוגיה שלי, נפל במלחמת כיפור), ואז אני אלך הביתה.

ואתכונן לראיון של מחר.

אני באמת צריכה להשתנע,

שיהיה לכם יום טוב..

מ.

טיק. המירוץ נעצר. טק. פתאום משהו נשבר.

טיק. את אמורה ללכת לישון. טק. המחשבות נודדות

טיק. קחי את הכדורים שלך. שתי את השייק שלך ולכי לישון. טק. לא יכולה להניח את הספר. קראתי עוד 50 עמודים.

טיק. הנה הספר בצד. טק. בדידות

טיק. מחשבות מחשבות טק כואב לי הלב

טיק. הנה אני כותבת. טק. אני מתחילה לבכות.

טיק כוסעמק זה עוד פעם בגללו טק פעם שניה השבוע

טיק למה למה למה טק למה למה למה זה לא עוזב אותי

טיק עכשיו אני מבינה הכל טק זה לא עוזר לי isnt it

טיק חייבת לקום טק אני מדליקה את המחשב

טיק מקווה שקס עוד ערה שיהיה לי עם מי לדבר טק היא פה, יופי

טיק אני כותבת כותבת מעשנת טק הדלת של ההורים סגורה עדיין אבא שלי יכול להתעורר מהעשן ולהתחיל לצעוק עלי

טיק כבר הבנתי מקודם איזה אבסורד זה לקום וללכת למשרד בבוקר

טק אני חולה אולי זה תירוץ להשאר בבית

טיק צריכה כסף

טק מה זה כסף

טק די כבר דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

טיק לבכות לבכות

טק השעון המזדיין הזה של אגודת הסטודנטים איך הוא עוד מחזיק מעמד

טיק גשם גשם יהיה גשם ביום רביעי?

טק קס תבוא ונשב בגשם ותתלכך לי השמלה

טיקקקקקקקקקק קר לי

אין לי לאן ללכת

אין לי למי להתקשר

באמת איבדתי הכל?

היתכן שהכל היה טמון במקום כ"כ ספציפי?

מה עכשיו?

עוד שש שנים של סבל?

"החיים הסטרייטים המשמימים שלו"

את לא יודעת כמה את צודקת.

בכלל, אני חושבת, משהו הזוי מתרחש פה, את כותבת על דברים שקורים לי בלי שכתבתי אותם.

סבתא שלי אומרת לי לא לצטט את קהלת, ידעת?

הוא היה בערוב ימיו ואני רק בת 24.

היא לא מקבלת תירוצים.

כ"כ הרבה דברים שאני שוכחת לעשות.

אני מכבה את השעון והולכת לישון.

מחר אתופף באוניברסיטה בשמלה לבנה ואחלק מגילות קשורות בסרט אדום.

אסור לעשן כשחולים.

הכל מתפרק שוב.

שום חבלים הפעם.

שום טיפה של חום שמחכה בצד השני של הקו. לא מאמינה לך יותר שתבוא

אתה מכורבל איתה ואתה מאושר

איך אתה מעז להיות מאושר בלעדי

איך העזת לעזוב אותי בכלל

טישו ורוד

מה הטעם בטישואים האלה אם הם מסודרים עכשיו בשכבות עבות של כל צבע

כמו סוכריות ג'ולית הקטע היה ההפתעה שכל טישו בצבע אחר, זה מעקר את כל העניין מתוכן ובכלל חרא טישו. מכאיב לי באף.

אני הולכת לישון.

לקרוא ולישון.

החדש של אוסטר מרתק.

ה"אוהבת אותך,תמיד" ממשיך לנקר לי מהלילה ההוא שנתתי לו את הספר שהוא הכי רצה והוא הרים אותי באוויר בשמחה ואז שם אותו בצד וצעק עלי שעתיים. הוא אמר שהוא יודה לי אח"כ ולא הודה. אח"כ לקחתי אותו חזרה. בהתחלה אמרתי לו שכדי לקרוא. עכשיו יש לי אותו ו"אוהבת אותך תמיד" שואל אותי אם אני אוהבת אותו עכשיו, איך ישנתי איתו את הלילות האלו והאמנתי. איך המשכתי להיות שם כשכבר לא האמנתי כמעט ואמרתי לו לא והוא אנס אותי בכ"ז.

איך נתתי לעצמי לשנוא את עצמי כ"כ.

להיות לא שם.

איך כתבתי לו בייאוש אוהבת אותך תמיד והלכתי

איך האמנתי שהוא יאהב אותי בחזרה למרות שזה היה סתם משחק חוזר בשדה מוכר מדי, ובעצם התאהבנו בשדה או משהו כזה

סתם טיילנו שם איזה בוקר

כשהתאהבתי בו זה נראה לי רומנטי

הוא היה כ"כ נחמד אלי רוב הזמן ואהבתי אותו.

לא נשאר מזה כלום.

איך זה הפך לשנאה כזאת יוקדת ואי אפשר להחזיר לאחור.

אני חוזרת לקרוא. חוזרת לספר שלי. לעולם שלי. לשעות שלי.

אולי פעם אני אתקשר אליו להתנצל.

אולי עוד הרבה זמן.

הוא חסר לי.

אולי הוא פעל בתמימות.

אולי המפלצת היא שלי.

וירג'יניה.

נפרדתי מוירג'יניה ברגע שהיא אמרה שהיא שלי.

אני מפחדת פחד מוות מזה.

אני הולכת לישון.

עכשיו אני גם בוכה כי אבא שלי התחיל לצעוק עלי שאני אפנה את המחשב וכד' בשאר אמירות מתחשבות במיוחד, לפני שפטר אותי בביטוי "קרציה" ונשכב מול הטלוויזיה.

אין לי כח לריב איתו, ולפעמים אני גולשת לזה כשאני לא מרוכזת, אני לא מעריכה קולוניאליזם, וכשצועקים עלי ולא מתחשבים עלי כשאני עם חום וכמעט מקיאה את הריאות שלי, אני לא מעריכה את זה במיוחד.

אוחחחח גברים.

כן, גוונים של ירוק אמרנו.. הגרון שלי פולט מנעד מעניין של צבעים שהולם היטב את היער שאני ורייצ'ל בונות.

אתמול הכנו את ההזמנה, והכנו המון עלים. גם החבר של רייצ'ל בא והדביק עלים יפה-יפה. הלך לאט לאט (כמו משה של קוזו) אבל לפחות משהו קצת זז.

בהתאם למצבי הבריאותי אני לא ממש UP TO לצאת מהבית, אז דברים אחרים קצת בהולד, ולשבת ולגזור עלים ולעצב עננים במטבח בהחלט הולם את יכולתי הפיזית הרעועה.

אני שותה תה, שרובכם יביעו חלחלה עזה לפירוט המרכיבים שבתוכו, אבל אתם יודעים- רפואה טבעונית וכאלה- מתבקש לדחוף לארל גריי שלי לימון ודבש וג'ינג'ר וליקריץ.

על מרקחות של דבש בצל ושום אני מוותרת. גם לשתות מיץ לימון סטרייט אפ אין לי גאטס. אז אני ממשיכה לעשות ריפיל לתה ולמצוץ כאלה טבליות של אבץ שמטהר את הגרון אבל יש לו טעם של לימון-גיר, ולעשן. כמובן, לעשן.

אני צריכה לסיים עם ההזמנה הזאת, ולנסוע לצלם אותה בהרבה עותקים, ואז להתאמץ הרבה כדי שההזמנות האלה יהפכו לקלפים, וזאת רק ההתחלה.

צריך עוד מליון עלים. צריך עוד בדים ירוקים, צריך וצריך וצריך. אבל יהיה בסדר.

שתהיה לכולכם שבת מוצלחת,

תאכלו איזו סופגניה או משהו, לפני ששוכחים שהיה חג.

כן, אני חולה.

הגיע זמני להשתעל ולקנח, ולעשן בכ"ז עד שכבר בא לי להקיא את הריאות שלי החוצה כל בוקר.

אז אמא שלי הכינה לי בורקס.

וביצה קשה. וירקות חתוכים.

ואני אוכלת, ומדברת עם נטלי בטלפון. והיא מדברת על דברים שעוברים עליה ונראים לי כ"כ רחוקים, כי היא כבר די רחוקה מהחיים שלי.

אני מנסה למשוך את השיחה לנושא קצת יותר מהותי. היא קצת מתעצבנת אבל מבינה למה אני מתכוונת.

חוץ מזה... העיתון התחלק... התגובות היו לא רעות.

התערוכה שלי מקרטעת.. אין לי כסף להדפסות, אפילו לא צילמתי רבע.

ההורים שלי מדברים על ספר של אומברטו אקו, פילוסופיית ימי הביניים וכו'.

אני וריצ'ל מארגנות נשף פנטזיה ימי הביניים לסילבסטר.

עוד מעט היא תבוא ונתחיל להיות יצירתיות.

שבעתי.

בדיוק אחרי שביקשתי מאמא שלי עוד פעם הכל. נשברתי.

סיגריה. למה לא. אני שותה תה ליקריץ מתקתק ומבחיל, שאמור להועיל לגרון.

אני אמורה להתחיל לעבוד על העיתון השני.

שלחתי מייל תודה לכולם ובבקשה תתחילו לעבוד על קטעים חדשים. יש לי כמה ראיונות - 4 בעצם, שיהוו את הליבה הרצינית של הגליון.

אני צריכה לדאוג לספונסרים.

לעשות כמה טלפונים. לבדוק כמה קצוות.

לשלוח מכתבי תודה עם גליון לספונסרים של הפעם.

לסגור איתם על הפעם הבאה.

הו הו הו כריסמס וכאלה.

אני עייפה.

אני עדיין בטלפון.

אני עדיין עם חתיכות בורקס מולי.

רייצ'ל לא מגיעה.

אין לי כח לכלום.

נראה לי שאני אלך לישון בינתיים.

אני בחופשה מיוזמת התלמיד.

לכל מי שמעוניין לראות אותי כפיית יער-

יום רביעי הבא- המקומִמול- איינשטיין 69, מול המעונות ומועדון הפוקוס. החל

מ-22.

תבואו, יהיה יער.

ביקשו ממני ממנסה לכתוב קטע על נושא משפטי הקרוב לליבי.

כשמבקשים ממני לכתוב - וזאת לא עבודה על שאלה ספציפית- לא ידוע מה יצא. כמו שאין לי מושג מה יעלה בגורל עלילת עבודות הסמינריון שלי, ככה גם פה.

אני לא יודעת איך זה יתקבל ואם זה יפורסם.

אבל ברגעים מוזרים כמו אלה- מה עוד נותר לי לעשות מלבד ללהג הגיגים פוסט מודרניסטים תלושים קונבנציונאלית לחוג הבית לגאונים שלי?

אני עובדת על זה.