הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אולי בפעם הראשונה מזה שמונה חודשים הצלחתי להסתיר את הרעידות ולהגיד ש-

"אם באמת היה לך איכפת היית מניח לי".

מימרה בנאלית שכולנו אמורים להבין לבד ולדעת לסגת, גם אם קצת לבד וחבל, גם אם היינו מעדיפים מציאות שונה בתכלית. לסגת כי כשאוהבים מישהו אחר, גם אהבה בסיסית ומינימלית, אנחנו מעדיפים את טובתו על רעתו.

בפעם הראשונה מזה חודשים נראה שמשהו נקלט, ושהרעידות והסערה בקול שלו שקדמו ל-"אם תשני את דעתך, אני פה" השגור כבר, היו באמת מתוך סערת רגשות ומחאה.

כמה הכאיב לשמוע את ההתנתקות הזאת - כאילו משהו נקרע ממני לאט, וממאן.

עברו עלי יומיים טובים של קימה מוקדמת, של להספיק הרבה. גם היום נראה ככזה.

חזרתי לישון כמות סבירה של שעות אחרי שבוע של הרדמות ויקיצה במחזורים של שעתיים. ירדתי למינון של רבע פרוזאק ליומיים, וסו פאר סו גוד.

בסה"כ טוב לי. אפילו טוב לי מאוד.

*

אני מפחדת להשתגע שוב. וכמה שאני רחוקה מזה ככה זה מפחיד יותר. לפחות אני יודעת, שכל פעם שאפול, יש מרשם שמחכה לעזור לי לנשום. זאת הקלה עצומה. השנים שהעברתי, מבולבלת ומקוטעת נשימה, האנשים שפגעתי בהם, שפגעו בי מבלי להתכוון כמו שאף אחד לא רוצה אף פעם לפגוע במישהו אחר.

למרות שאני מרגישה כ"כ הרבה יותר יציבה בהרבה תחומים, אני מפחדת שמשהו יעורר את זה שוב, יגרום לי לחוסר בטחון מבוהל עד כדי אובדן אחיזה, וכבר לא יהיה לי טוב, וברור, ותעתק לי שוב הנשימה.

הפחד מהפחד.

ומתישהו גם זה יעבור, אני מניחה.

עכשיו כ"כ טוב, ובזה צריך להאחז.

קצת עצוב לי ככה, וקצת משעמם, בלעדיו.

ובינתיים, המון החלטות שצריך לעשות, ודברים לשנות.

יעל אמרה לי להרגע,

אז אולי.

תדהר: "כתיבת מקור בארץ היא בהחלט אפשרית, ואין טעם לנסות לחקות סופרים מחו"ל. למשל, אם אתם כותבים על מסעות בחלל-"

טמבל: "כמו ב'מלחמת הכוכבים'!"

תדהר: "אהם, כן, כלומר... זאת אופציה, אבל הרעיון הוא דווקא לא לחקות. תהיו מקוריים, תמציאו עולמות וצורות חיים חדשות, אל תלכו בתלם -"

דביל: "כן, בדיוק כמו 'מסע בין כוכבים'!"

תדהר: "כן, אה, למעשה זו דווקא דוגמה טובה. תחשבו למשל איך יתנהלו חיים בחלל, איך ייראו ישראלים בחלל -"

אוויל: "ישראלים בחלל יהיו כמו פרנגים! (גזע דמוי קריקטורה אנטישמית דוחה של חייזרים תאבי בצע)"

אני (מתעצבן): "מה אמרת?"

אוויל (נרתע): "הו, זה לא אישי, באמת! הייתי אומר את זה על כל תרבות שסוגדת לכסף!"

(עדו רייף ב"הארץ" על סופרים ואידיוטים בכנס השנתי של האגודה למדע בדיוני ופנטסיה בישראל-

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=514358&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0)

אם לא דיברתי עם חבר שלי כבר יומיים יכול להיות שהוא כבר לא חבר שלי?

מה ז"א אומרת אם אני לא יודעת אתם לא יודעים?

הרי סביר להניח שגם הוא לא יודע, ואז אני אצטרך להחליט לבד.

(סתם, הלצה).

אם אני לא אצחצח שיניים, תהיה לי דלקת בגרון?

אחרי הרבה זמן, ז"א. לא יודעת כמה זמן, כמה ימים.

אנשים שאני בקושי מכירה

מזמינים אותי

לעיר אחרת לראות סרט

לדרום העיר לשתות קפה

ולגוואטמאלה לעשות חיים.

אני מחייכת ומתחמקת

ובסופו של יום

אני יושבת מול הטלוויזיה

ואוכלת עוגת שוקולד בינונית.

אני מרגישה מוזר

עם החתול שנאבק על פירורי עוגה

וכבר מזמן נרדם בחיקי

מול התכנית היחידה שאני רואה.

מישהו צלצל היום

ארבע פעמים

ואני לא יודעת מי

אז זה כאילו

אף אחד לא צילצל אף פעם

בסילבסטר נצא

את אמרת שמגיע לך

ואני רוצה לנשום

נשתכר קצת

ונסתחרר

בין כל האורות.

בסילבסטר נצא.

אגב, זה- קצת הזוי. אבל רק קצת.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=517954&contrassID=1&subContrassID=1&sbSubContrassID=0

אין לי איך להצדיק את הבלבול שלי מלבד המטרה שהוא משרת בינתיים.

אבל בינתיים הרבה יותר טוב ממקודם ככה שטוב באופן יחסי וזה לא נורא.

אני מרשה לאנשים לבלבל אותי. זה מטופש וזה לא משיג שום דבר חוץ מתחושת בלבול self conflicted ותחושה מאוד ברורה על המתרחש, עם משחק ספקולטיבי באופציות אחרות של פרשנויות על המצב. 

בסוף אני אמצא את הדרך החוצה מלה-לה לנד.

יש לי תחושה שאם אני אקרא לאחור את כל מה שקרה לי מאז מאי, אני אבהל.

בכל זאת אני הולכת לעשות את זה עכשיו ולברר לעצמי מה חשבתי.

(ציטוט גנוב מהפוסט הזה- http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=11491&blogcode=1180231 שהוא פוסט לא רע בכלל לכל המעוניינים)

עכשיו, אני תוהה. אני באמת שם למטה כדי לתפוס את עצמי? טכנית מספיק להאמין לכל אחת מהאופציות כדי להתחיל לגלגל שרשרת תוצאות.

אם אני אאמין שאני אכן מחכה לי למטה, אני אכן אחכה לי למטה, באופן קונסטרוקטיבי רעיוני. והקונסטרוקציה הזו עצמה- דימוי של עצמי מחכה לי למטה בזרועות פתוחות ומוכנה לשמש לעצמי כאם לצורך העניין והמצב, להרגיע ולתקן, ובעצם- לחזור לעצמי אחרי כל הבלאגן, מאוד מאוד ירגיע אותי ובטח יאיץ את כל העניין לכיוון יותר רגוע.

אם אני אבחר להטיל ספק בכל העניין- נו אז באותה מידה יכול להשפיע הדימוי המחשבתי על זה.

אני מניחה שמה שעובר עלי זה לוקסוס לעשירים.

אני יכולה לומר לעצמי שאין תהום- ולהפסיק ליפול.

אני רק לא מספיק טובה בזה עדיין.

וחוץ מזה-

יש לנו את הדרכים שלנו לצאת מכל מני מצבים, דרכים לא הגיוניות למראה אך לוגיות להפליא.

יהיה בסדר.

אני.

הייתי חושבת שהזכרון שלי ירהיב לפעול ביתר עוז עכשיו, כשיש לו הזדמנות. לא בהכרח. זה הכרחי לזכור את זה אבל לא ממש פשוט ובעיקר אני מעדיפה לשכוח לא כי אני רוצה לשכוח אלא כי זו ברירת מחדל.

מכל הדברים שנשארו אחרי תקופה ארוכה של כמעט חוסר מעש אני יכולה לציין את השירים. בשירים אני גאה. חוץ מזה לא יצרתי ולא נגעתי בשום אמצעי יצירה. המצלמה שלי שוכבת בלי שימוש כבר ממאי לפחות, רוב ארסנל הצילומים שלי ישן על גבי המחשב המנותק מכורח תקלה או טעות שלי. המכחולים שלי פזורים בין אי אלו ארגזים וטיובות הצבע גם. היד משתוקקת לתחושה של צבע נמרח על קנווס והנפש לשחרור שבביטוי הזה. אבל אני לא מחפשת את המכחולים שלי.

אני מפחדת מכישלון.

אני מפחדת לעשות ולא להצליח.

מפחדת כי היצירתיות ממני והלאה.

מפחדת.

הכתיבה כמו כופה את עצמה עלי ועד כמה שאני מקצצת את כנפי ההזדמנות אני כותבת. אני נפעמת מכמה שאני כותבת כשאני מדפדפת במחברת החבוטה תמידית שלי ומעבירה תכנים ראויים ממנה לפונטים.

אני כבר לא מפרסמת.

הסיסמא שלי לא פה ואני לא בוטחת בתגובות. רוצה להאמין שיום אחד אהיה מספיק בטוחה בעצמי לגבש קובץ שירה שלם ולנסות להביאו לדפוס.

על אף העילגות כמעט הנפשית שלי, אני יכולה לכתוב.

השבוע האחרון היה גלגל ענק של תחושות עבר איומות. דחק ואימה, בעתה ופחד, רכבת מחשבות מהירה ועמוסה שאיימה לדרוס כל מכשול רגשי בדרך שלה אל עצמה וכמה שהיה לי קשה לעמוד בזה.

מהצד מזומזמת המנטרה שהכל בשליטתי אבל אני לא מאמינה בזה. אולי זו טעות אבל נשאר בי אותו צורך לעמוד מתחת למטח המחשבות והאירועים המנטליים ולהביט בהם ולהתבלבל ולהפגם עד שאדע מה טוב ונכון. אני מסרבת להשתמש בקיצורי דרך.

יתכן שאני מעלה את הסבל הנ"ל על נס אבל, יש בי סברה שכל הנ"ל לא לחלוטין באשמתי גם אם יש לי חלק כביר במאורעות. אם אני לא חשה בהגיון של הדבר בצורה עמוקה קשה לי להאמין בו ותחושות עמוקות של נכונות מתגלות מעצמן תוך כדי שתרים אחריהן במגוון תעלולי הנפש בשקיקה של צמא במדבר.

השקט והשלווה נראים לי רחוקים ולא בטוחים כשהם מושגים ובעצם אני נוגעת בהם מרחוק.

ימים יגידו.