הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

נשארתי באותה זוגיות, אבל עשיתי כמה דברים שאני לא גאה בהם. נפרדתי לקצת אבל חזרתי מהר.

עבדתי קשה בעבור סכום הכסף הגדול ביותר שהרווחתי אי פעם. נשחקתי מהר אך רכשתי הרבה נסיון.  

לא עשיתי אמנות השנה, כמעט. את מעט הצילומים שצילמתי לא פיתחתי עדיין. רק לאחרונה חזרתי לכתוב במרץ.

הבנתי לאן אני רוצה להמשיך השנה, וגיבשתי תכנית רב-שלבית לשם.

בתור חובבת חתולים מינקות, גיליתי את מנת האושר שנופלת בחלקך כשכלב הוא חיית המחמד שלך.

חידשתי קשר עם כמה חברים ותיקים, אך לא עם מספיק.

העברתי מחצית השנה ללא טלפון סלולארי ונהניתי מהשקט.

לפני שתגמר השנה הבאה -

אקנה מצלמה דיגיטלית.

ארכיב את חדר החושך שלי, סוף סוף.

אפרסם בבמה שאינה וירטואלית.

ארכיב תערוכה חדשה ואציג אותה.

אסיים סוף-סוף את התואר הראשון שלי. אתקבל ואתחיל את התואר השני.

אסיים את ההתמחות שלי, אגש ואעבור את בחינות הלשכה.

אתנדב לאיזו עמותה או שתיים.

אמצא עבודת בכתיבה ו/או צילום.

2006 מוצלחת, חברים!

בדרך חזרה הרדיו הסביר -

Baby, i ain't mr. right,

but if your looking for some fast love;

והרגשתי את הטעם המריר, המוכר הזה, עולה מהגרון. הרגשתי נבגדת. כ"כ נבגדת, ובעיקר בגידה באידיאלים, באמון, באיך שהדברים אמורים להיות. הרגשתי דחויה. הרגשתי שוויתר עלי שוב, כמו פעם, כשהייתי נשארת מאחור. מאכזב לגלות פתאום, ומאכזב לקבל פידבק של "מה אני חייב לך, בעצם". ואני רוצה את תשומת הלב הזו לעצמי והלב שלי מתכווץ על כל הפעמים שידע להציע לי אהבה מהירה בלבד, רגעים מגולגלים בחום של שעתיים. על כל הפעמים שאמרתי לעצמי כי אני אוהבת ונשארתי מאחור, מחכה, מדחיקה.

כל אנשי האהבה המהירה, המתקרבים- משלים- עוזבים והחורבן הרגשי שהם מותירים מאחריהם.

כתבתי שאיבד אותי לנצח, ובעצם הפצע נפתח, נפתח לרווחה.

אובדן אמון כמו אובדן נשימה, לפעמים, אני נחנקת אל מול האנשים האלו.

היא התקשרה פעמיים. מתוך שינה עניתי בפעם השניה ואמרה שהיא מרגישה קצת אשמה.

"זוכרת את ההוא", אמרה, "היית שוכבת איתו. ביום שני פגשתי אותו באוטובוס, לא זיהיתי אותו תחילה. אמר שמזהה אותי מהצילומים שלך, אמר שהוא אוהב אותך מאוד. דיברנו ודיברנו, אני בודדה, בודדה כ"כ ונואשת להסחת דעת, אני מתחילה עם כל גבר שעובר לידי כבר שבועיים. הוא בא אלי לדירה, רק רציתי תשומת לב, באמת. הלך אחרי עשרים דקות כי רציתי לדבר ולא להתפשט, ניסה לשכנע אותי, ניסה להצמיד אותי למיטה. חשבתי שלא יהיה איכפת לך, זה הרי היה מזמן, אבל אז שמעתי איך הקול שלך נדרך. לא, אני לא זוכרת שסיפרת לי, אני לא זוכרת שהלב שלך היה שבור, לא ידעתי בכלל ששבר לך את הלב שוב, לא ידעתי שבאותו היום, ממש מעט לפני שפגש בי כתב לך שהוא זוכר, זוכר ומה יהיה".

זאת אני וג'וני מיטשל בסוף. תמיד.

בזמן האחרון אני שומעת הרבה את ג'וני מיטשל, בעיקר את Blue ו-Ladies of the canyon המצויינים כ"כ.

בזמן האחרון אני בעיקר חולה, משתעלת הרבה ושותה המון כוסות תה עם דבש ולימון.

בזמן האחרון חזרתי קצת לעשן, אני נהנית ומוטרדת באותה מידה.

בזמן האחרון אני כותבת די הרבה. הרבה יותר מבשנה האחרונה כולה.

בזמן האחרון אני עובדת קצת, והזמן עובר הרבה יותר מהר וגם הרבה פחות מטריד וכפייתי.

בזמן האחרון הלכתי פחות לסינמטק, אבל לפני כמה ימים כשהלכתי, פיציתי את עצמי בשלושה סרטים ברצף, והרגשתי כמו עצמי שוב.

בזמן האחרון חזרתי שוב לסלולריה, ובעקבות לקשר עם אנשים שלא דיברתי איתם מזמן, וכן לקשר יותר הדוק עם אנשים שאני מדברת איתם כל הזמן. זה גורם לי להרגיש טוב.

בזמן האחרון ממש האקס המיתולוגי מאוד שלי מסוף התיכון הגיע לארץ לשבוע. חודשים דיברנו על פגישה ובסוף, חיפשנו ספרים בספרייה, שתינו משהו באיזה פאב גדול מדי ואכלנו סושי באיזה מקום יקר מדי. לא יקר מדי בשביל להזמין אותו סוף סוף אחרי כ"כ הרבה שנים. ניהלנו שיחה שנהפכה כואבת, אבל בסופו של דבר גילגלה חילופי דברים שמזמן היו צריכים להאמר. שגרמו לי להרגיש כאילו משהו, סוף סוף, מחלים.

הוא כתב לי אחרי, שאני אשה חכמה, מצחיקה ויפה, שהרגשות החזקים שלי הם מה שעושים אותי מיוחדת, ושהוא מקווה שנמשיך להיות חברים טובים כי הוא מרגיש נוח לדבר איתי.

אני מקווה שאמשיך להחלים.

"Just before our love got lost you said
I am as constant as a northern star
And I said, constantly in the darkness
Where's that at?
If you want me I'll be in the bar

On the back of a carton coaster
In the blue TV screen light
I drew a map of Canada
Oh Canada
With your face sketched on it twice

Oh you're in my blood like holy wine
You taste so bitter and so sweet
Oh I could drink a case of you darling
And I would still be on my feet
Oh I would still be on my feet

Oh I am a lonely painter
I live in a box of paints
I'm frightened by the devil
And I'm drawn to those ones that ain't afraid
I remember that time that you told me, you said
Love is touching souls
Surely you touched mine
Cause part of you pours out of me
In these lines from time to time

Oh you're in my blood like holy wine
You taste so bitter and so sweet
Oh I could drink a case of you darling
Still I'd be on my feet
I would still be on my feet

I met a woman
She had a mouth like yours
She knew your life
She knew your devils and your deeds
And she said
Go to him, stay with him if you can
But be prepared to bleed

Oh but you are in my blood you're my holy wine
You're so bitter, bitter and so sweet
Oh I could drink a case of you darling
Still I'd be on my feet
I would still be on my feet"

A CASE OF YOU/Joni Mitchell

אני רוצה להתחיל מחדש על דף נקי.

העבר שלי מזכיר לי דברים שאני מעדיפה לשכוח.

הערפל מוציא אותי מדעתי, אני מרגישה כאילו עדשות המשקפיים שלי מלוכלכות, או משהו לא בסדר עם העיניים שלי.

משרה עלי מועקה קשה ואני מחכה שיעלם כבר, עם זאת אחוזי הלחות רק עולים.

היום בדקתי את חשבון הבנק שלי ומה שחשדתי בו התחוור - החשבון כמעט ומרוקן מחסכונות ששת חודשי העבודה מסביב לשעון שפתחו את השנה הזאת. התכוונתי לרכוש בכסף הזה כמה דברים- מצלמה וסורק למשל. יצא שנשארתי עם 4,000 שקל, טוסטר ושואב אבק.

זה הלחיץ אותי, חישבתי חישובים בפנקס שלי, בעיפרון מחודד, ספרות על ספרות קטנטנות. כמה אנחנו משלמים וכמה הדירה עולה לנו וכמה אוכל והכלב וכמה הוא מוציא כל יום באוניברסיטה שזה בכלל לא נוגע אלי רק שאם כבר התחלתי לחשב אז המשכתי.

אני חוזרת לעבוד, בינתיים מעט, כשאסיים את הסמינריונים אעבוד יותר ואולי אגיע למשכורת מינימום, אנסה לחפש משהו בנוסף. המצלמה תחכה, או אולי אקנה בינתיים משהו זול ואח"כ אשדרג. בינתיים אקנה סורק איכותי יותר משהתכוונתי ואעבוד איתו.

העוזרת תצטרך להתאכזב, כשאבשר לה שאני לא יכולה לעמוד כלכלית בשעות האינספור שהצעתי לה בשבוע.

חצי שנה ולא עברה בי דאגה אחת לגבי ממון. ביזבזתי כספים ואכלתי בחוץ והזמנתי אותו וקניתי לו כל מה שרק רצה.

אני אצטרך להצטמצם ואני לא חושבת שזה רע, רק מצריך הערכות מחדש.

אני צריכה לקום עוד 4 שעות אבל לא מצליחה להרדם.

כבר שבוע ערפל על השכונה שלי,בנשימות יותר לחוּת מחמצן והכביסה על החבל לא מתייבשת.

היום יותר מתמיד, לא רואים את קצה הרחוב, וקר- קר בצורה מקפיאה. זה לא הקור, זו הצורה.

היום בת"א ערב מיותר, או סתם, ערב. מינגלינג בלי מהות ולא בגלל החברה.

בחור חייך אלי מאוד, חייכתי ולא יכולתי להישיר מבט, כל הכח שלי פתאום נזל לביישנות  מוגזמת, לא יכולה להתמודד ומה כבר יש לי להפסיד. אבל בכ"ז, ביישנות.

אחרי כן, כשירדתי עם הכלב, כבר בפיג'מה, חשתי רווחה. המכנסיים הרחבים, הצעיף הכרוך, האיפור שהוסר.

אני לא נהנית בחוץ, או סתם בין אנשים וזה לא שאני לא נהנית בכלל-

אני נהנית כל הזמן מקולנוע, מטלוויזיה טובה, מאמנות, מספרים, ממוזיקה, מתאטרון, ממנו, מהכלב, מאוכל טוב. אני פשוט לא נהנית סתם בין אנשים.

תמיד בין אנשים מדברים אני מרגישה שהחיים שלי הכי משעממים בעולם. מה עשיתי בשבועיים האחרונים? ראיתי לפחות חמישה סרטים, צילמתי קצת, כתבתי, קראתי, אהבתי, בישלתי, חיפשתי, מצאתי תשובות, נלחצתי, נרגעתי וחוזר חלילה. "שום דבר", אני עונה, "שום דבר".

אולי זו הילת העניין שהם מקיפים עצמם בה, אולי כישורים חברתיים שאין בי טעם להפעיל. מה ארוויח מזה? איזה צורך יש לי באינטראקציה עם אנשים שעל פי רוב משעממים אותי ממבט ראשון? לא חכמים מספיק, לא מבוגרים מספיק, לא אמיתיים וזה לא שמשהו רע בהם. בחורים מחייכים מחייכים אבל התבוננות בחיוך שלהם וחצי מבט מבוייש חזרה זה גבול האינטראקציה. אנשים זרים לא מעניינים אותי. אנשים בכלל משעממים אותי. הם לא מפתיעים ולא מחדשים. מעטים האנשים שהייתי רוצה לידי.

אני הולכת להכין תה, לקרוא ולישון, לילה טוב.

ולקח לי רק שנתיים וחצי להגיע לכזה מספר של כניסות.  לא מאוד פופולרית, am i?

יש ימים שאני מתעוררת ונראה כאילו המוח שלי, אם התעורר, עשה את זה במקום רחוק מאוד.

אני שוכבת במיטה ולא זוכרת מה אני אמורה לעשות, ומה הניע אותי אתמול. אני זוכרת שהיו דברים, ששרבטתי רשימות של קניות לקנות ומעשים לעשות, אבל אני לא זוכרת את הטעם.

כך יוצא שהשעה 16, שהתעוררתי לפני בקושי שעה, שכבר עוד מעט יש סרט שרציתי לראות בסינמטק ואח"כ פסטיבל תאטרון קצר בצוותא, וכל ההספק שלי היום היה לנקות את הפיפי של הכלב מהסלון, למיין את הכביסה המלוכלכת לשתי ערימות של שחור ולבן שהותרתי על רצפת חדר האמבטיה, ואכילת שאריות הסושי מהלילה וקיווי אחד עם כפית.

אני שותה את התה הירוק הסיני שלי, ושומעת שירי ברטולד ברכט.

הכלב לועס איזה צעצוע תינוקות שמצא בטיול שלהם, מאוד דומה לצעצוע שלו, רק קטן יותר ועמיד הרבה פחות.

עברתי ליד הבראסרי היום. בפעם השניה מאז שנסעת והוא נראה שומם, האנשים נראים אפורים. יש איזו בדידות קשה בחלק הזה של העיר בשבילי וכמו בפעם הקודמת שנסעת, לא ממש יכולתי להסביר את זה.

אין לי הרבה חברים, זו האמת. כמישהו מכם נוסע אני מרגישה שאיבדתי חלק מעצמי. וכ"כ הרבה מכם לא פה.

ראיתי סרט נוראי ואח"כ, קניתי סופגניות לא מוצלחות וסושי שאני כבר לא ממש יכולה להרשות לעצמי. חזרתי הבית במהירות, אף אחד שהייתי עלולה לפגש ברחוב לא יכול היה לעכב אותי.

ניקרנו בסושי אל מול הכלב שרצה גם, מרחק אפס ממגשיות האוכל. התחלקנו בסופגניות חצי-חצי מכל אחת.

הכנתי לנו תה עם כפית דבש ושתי פרוסות ליים, אני ראיתי טלוויזיה והוא הלך לישון.

אמרתי לו אתמול "אתה קופסת הסודות שלי". כשהבנתי שהוא היחיד שיודע, היחיד שזוכר את השגעון שלי גם כשאני שוכחת, שזוכר את התמונה המלאה. הוא קשוב וסבלן, וסובל בשקט את ההתקפות שלי, ואת הפחדים. כשרע לי הוא יודע להסתכל יותר רחוק.

הלוואי ויכולתי לתת לו יותר ממכניקה, יותר מאת הדברים שבאים בקלות. אלוהים יודע שמגיע לו הרבה יותר.

הוא עייף. עייף ומותש בין עשרות מאמרים ועבודות ותרגילים.

אתמול הקדמתי להגיש לו את מתנת יום ההולדת שלו. הסתגרתי באמבטיה ועטפתי את החבילה בנייר משי סגול וקשרתי לגב הכלב שצעד אליו כשהיא נופלת ומתנדנדת ממנו. הוא כ"כ עייף וטרוף שלא הגיע לפתוח ואפילו שחודשים ארוכים חולם בדיוק על זה.

היום אמרתי לו שאני מאושרת. אנחנו יושבים על הכורסא מול הטלוויזיה והכלב שכוב ביננו. אני אוהבת את שניהם כ"כ והמשפחתיות הזו היא דבר נפלא.

אני מבשלת כל הזמן ואתמול חשבתי שאולי תחזרי ותהיי פה כמה ימים ואוכל לנחם אותך ולבשל לך ולהכין לך תה. את תשתי אותו מספל קטן ותהיי נבוכה ואני אחייך אליך.