אני מסתכלת על הלו"ז שלי על המסך, והימים האלו ריקים, ואני רוצה למלא במשהו, אולי סרט בסינמטק, אולי ביקור משפחתי, משהו לעשות חוץ משגרת העבודה מהבית שאוטוטו נגמרת, מהסמינריונים שמרחפים מעלי תמיד, ממשחקי המחשב המטופשים שאני צורכת לאחרונה כמו גיימוהולית מוחלטת בנסיון להעסיק את עצמי במשהו. ובן הזוג שלי עסוק בעבודה שמלהיבה אותו, ואנחנו מתראים פחות ובכלל עברנו איזה משבר קשה של התרוקנות אבל החלטנו למלא מחדש, והחברה הכי טובה שלי עסוקה בנסיון לסדר את החיים שלה- בעקשנות, בדרך שלה- והייתי רוצה שיהיה לי שם יותר מקום, לשמוע, להשפיע, לתת.
אחי השתחרר כבר לפני מס' שבועות וימי הכמה טוב שאתה בבית הפכו כמעט לשגרה. הוא עסוק בסידורים וכרטיס הטיסה כבר מונח על שידת הלילה שלו, ואני צריכה לזכור שהכמעט שגרה הזאת אחרי ארבע שנים של מתח, עוד מעט תעלם. עוד מעט הוא יטוס, וישוב ויטוס שוב אח"כ, והפעם לזמן ממושך, ואלוהים יודע איפה אהיה כשיחזור- יתכן למרבית התסכול שבדיוק באותו המקום (אבל הפעם יש לי תחושה שלא)- ואח"כ ישכור לו דירה וזהו.
אני אומרת לו שהוא צעיר ולמה למהר והוא אומר שכך זה צריך להיות. ובעצם מה שהוא אומר זה שכל החברים שלו כבר עזבו את הבית. אני אומרת שבעצם כשהייתי בגילו עזבתי כדי לגור עם בן זוג, ועבדתי בשלוש עבודות וגידלתי חתול; הוא מוסיף שגם למדתי. בכל מקרה כל החברים שלי עזבו את הבית מאוחר, חלקם רק עכשיו וחלקם כמוני- עזבו כדי לשוב, ואולי יותר מפעם אחת.
החדר שלי קטן והפוך ומלא בכדורי אבק ושיער חתולים ובדברים שאינם במקומם. תליתי שני קולבים ומתלה למגבות, תמונה ומנורת לילה. הצלחתי לדחוס את הכל לארון. הרכבנו ממעמד למדפסת וכמה מדפים טועים שולחן מחשב מאולתר שבינתיים איבד גלגל ונוטה מעט על צידו. פרסתי שטיח ואח"כ קיפלתי אותו. הכביסה נערמת ונערמת בחדר השירותים הקטנטן העמוס עד אין מקום בפריטים- קוסמטיקה ותכשירים, מעמד עיתונים מבולגן וכמה כביסה ושוב יש נזילה. גומיות בכל מקום.
אני בולעת שוב ספרי מדע בדיוני בשקיקה, בהתרגשות. הזמן שלי מוזר, מצב רודף מצב בתוואים של שבוע וחצי- החלטות ומיקוד, דיכאון ותשוקה לפחמימות וסוכר, שינה במהלך כל היום, ערות במהלך כל היום, תודעה מעורפלת, אובדן ויקיצה מחודשת.
השמנתי קצת ואבא שלי שוב מעיר הערות מרושעות על הגנים שמי יודע מאיפה קיבלתי, מעל הכרס הענקית והנצחית שלו. הוא מדליק עוד סיגריה ואומר לי שצריך לזרוק את זה לגמרי כשאני אומרת שאני מפחיתה כי זה לא עושה לי טוב.
לאמא שלי סיפרתי ביום של צלילות יוצאת דופן כל מה שעבר עלי בתמצית מאז גיל 16. החרדות, הבלבול, הייאוש. הקושי, כמה קושי. על הבדידות המעיקה והתחושה כי אני לא מובנת, שוב ושוב ושוב. ולא רק לא מובנת אלא לא מקובלת- על הניכור.
ולא אמרתי- רק תאהבי אותי, תראי איך זה יגרום לי לפרוח. כי לא אוהבים כלאחר יד, ולא אוהבים לעצמך, ושום דבר לא צומח ללא השקייה, וצדק הוא שאמר פעם שאני פשוט מחפשת מפלט מכל השגעון הזה, למישהו שיתן לי כל מה שכולם לא נתנו אף פעם.
ופתאום, אחרי שנים של אי ידיעה כיצד מתנהגים מולם- אני מצליחה להסתדר עם ילדים, ולהנות מחברתם הנאה אמיתית. שני הבני דודים הקטנים שלי כבר מקבלים אותי כבת בית, ואפילו האחיינית של בן זוגי משמחת אותי כה כשהיא מתיישבת בקצה הכיסא שלי בארוחת שישי ומשעינה עלי את הראש.
בכינוס משפחתי לפני שבוע הגיעו כולם על ילדיהם ואני הסתובבתי עם בן הדוד הפעוט שלי על הידיים וזה הרגיש טבעי, והתרגשתי כשהוא הרים את היד לעברי כדי שאחזיק אותה ואלך עמו מן המטבח, הרמת יד ששמורה להורים שלו בלבד.
ובת הדודה שהיתה גאה כ"כ להשוויץ בי מול חברותיה לכיתה כשקפצתי איתה על הטרמפולינה ביום הולדתה השישי.
המשפחתיות הזאת היא מוצא מן הבידוד.
ממס הכנסה החזירו לי 6,000 ש"ח של מיסים מ-2005, כמעט משכורת שלמה של עבודה קשה שקיצצו לי על שעות עבודה ארוכות ומשכורות בומבסטיות של חצי שנה, והמינוס שלי התכסה, ולמעט חוב פריסת תשלומים לויזה, תשלומים אירעיים עתידיים, חוב גדול לאחי וחובות קטנים למס' אחרים- המגיעים לסכום הגבוה מזה של ההחזרים אך אינם מאיימים ומיידיים, החשבון שלי בפלוס קטנטן מזה המון המון זמן. סכום כסף נעים אמור להגיע בסוף החודש על העבודה הזמנית מהבית בחודשים האחרונים, וזה ללא ספק מרגיע, מרגיע מאוד.
כך שחידשתי את המנוי לסינמטק בשמחה גדולה, ב-320 ש"ח ו-300 כוכבי ישראכרט לא שלי, ופצחתי עם הסרט ההזוי הזה, שמומלץ ללא ספק.
מישהי אמרה לי שאני לא מעדכנת תדיר מספיק, מה שגרם לי לתהות על השימוש שלה במילה "מספיק" כיוון שאני כבר לא מעדכנת כלל. העמוד הזה נהפך לי כבד מדי, עם שלוש וחצי השנים שהוא אוגר בתוכו, עם כל האנשים שמכירים אותי בחיי, ומתעדכנים בי כאילו הייתי יומן פתוח. עם הקודים שהפכו שקופים לאנשים האלו, בהיכרותם את הנפשות הפועלות בחיי. הכתיבה נעשית אחרת, אישית ולא אישית ולא אנונימית, ולא לחלוטין משחררת. הדברים הקטנים שמרעישים אותי בנוגע לאנשים האלו, הם אלו שלא אכתוב, גם אם הצורך שלי עז.
רשת המוזרה של היכרויות, היזהרות לא לגלות דבר מה, שהרי אם אכתוב עליה כך וכך הוא יקרא ואולי לא רצתה שידע שכך וכך נאמר או נעשה ולעזאזל, זה נהיה דומה מדי לחיים האמיתיים ובהם כבר מצאתי לי מקום נוח של ריחוק עם אינטימיות עדינה ובטוחה, ואני לא בנויה לדרמות האלו ולאנשים שמעורבים בחיי יותר מכפי שרציתי, שהרי אני נואשת למפלט וירטואלי מוחלט, ועיניים קוראות זרות, ומגע פונטי שחור על גבי לבן ותו לא. אני נואשת למקום בו אכתוב את עצמי כעצמי בלי לשים דעתי על העצמי הזאת בצורה מודעת אלא בצורת זרם התודעה הטבעי ביותר שלי, הספרותי. הצורה הפוֹנֶטִית שלי.
לכן אני לא מעדכנת. וכשכבר רציתי פעם בי הצורך לסגנן קצת את הדף הזה ויזואלית, ולערוך את הכותרת עריכה דיגיטלית אסתטית ראויה, אך המאמצים התישו אותי ולבסוף, היום, אני נוטשת אותם כששתי תוכנות עריכה פתוחות להן לצד הדפדפן ומפרסמת בכל זאת.
ובעצם זה היה היום ההוא בו גיליתי דבר מה שאדם קרוב לי הסתיר ממני בקריאה אקראית בבלוג, שגרם לי לאובדן האמון בכתיבה הזאת, פה, ולסלידה, מההתעדכנות, מהשיתוף הזה.
וכל המילים האלו עכשיו- אולי זו המאניה של אחרי הבלבול והעייפות שאפפו אותי כבר זמן עד אתמול בשמונה בערב, והבוקר בו סוף סוף התעוררתי עירנית ושקטה.
לכל קוראיי- תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
