למחלה הזו ולי, יש סיפור אהבה נוסטלגי. הפעם הראשונה שחליתי בה ביודעין, היתה לפני כשלוש שנים לפחות, עת חזרתי לי ל"קן האהבה" של האקס, של החתול ושלי, בשעה לא הגיונית בעליל מיום עבודה ולימודים ארוך במיוחד, מרגישה ממש רע, עם 40 מעלות חום.
לא הייתי בשכונה שלי. האמת שהייתי בעיר אחרת. לא הכרתי שום דבר, ובערי יוממות בהן שום דבר לא פתוח אחרי השעה המופלגת של שמונה בערב, להיות לבד בבית עם חום מרקיע שחקים זו סיבה לדאגה. סיבה לדאגה אומרת לפנות לגורם סמכות, כך שהתקשרתי לאמא בבהלה.
אמא לקחה אותי לרופא למחרת, שקבע נחרצות שיש לי אנגינה והלעיט אותי בתרופות. האקס היה במילואים, ככה שבאמת הייתי לבד. היה חורף ממש קר וכל העסק היה לא נעים. הדבר היחיד שרומם את רוחי מעט היה השם האקזוטי- "אנגינה". מחלה חדשה!, חשבתי לעצמי כשדם מציף את כל נימי ההיפוכנדרית הוותיקה שבי, רק בכדי שתיפול רוחי לשמע ההסבר - אנגינה זו דלקת גרון, זה הכל. הסבר מפחית הכבוד זה לא מנע ממני לספר לכל המעוניין שיש לי "אנגינה", ולהרגיש חולה בצורה רצינית מאוד.
בכל אופן, אחרי הסיפתח הנ"ל, מצאתי את עצמי דלוקת גרון פעם או פעמיים.
מי שעוקב בקטנוניות אחרי הבלוג הזה (קודם כל שיצביע), יכול אולי לומר שבאמת הרבה זמן לא הייתי חולה, יחסית ללפני כן. החורף הזה עבר עלי בשלום יחסי, אולי עם איזו שפעונת קטנה אחת.
אין לי מושג למה כל ההקדמה הזו היתה נחוצה. כל מה שרציתי לעשות זה לבשר על שובה של האנגינה למחוזותינו, עד כמה שאני יכולה לאבחן. איך זה מרגיש אתם שואלים? לא נעים בכלל.
נקווה למחר יותר קל פיזית, כי בכל זאת עבודה ועניינים, ודווקא בגלל זה, אלך לרופא מחר, מיוזמתי (אני לא הולכת לרופאים בדרך כלל כשיש לי מיני מחלות סטנדרטיות שעוברות לבד, מקסימום יותר לאט), כי אני צריכה להיות אחראית והכל.
בינתיים הכנתי לי חצי ליטר תה בכוס בירה, עם כל המרכיבים שעלולים לעזור (לימון, דבש, קינמון, ג'ינג'ר, ליקריץ- עוד הצעות?), ונראה שאבלה את שארית היום במיטה, הרחק מערימות הכביסה ושואב האבק.
חוץ מזה גם הסתפרתי. הוא אומר שזה קצר מדי, אמא שלי אומרת שמה הוא מבין בתספורות.
שבת מצויינת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
