הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

במבואה עומדות המון שקיות דחוסות, ובחוץ רעש נוראי של כיכר הומה אור ותנועה.

אני מפרקת שקית או שתיים מתכולתן, מניחה את הספרים על המדף, רועדת קצת וממלמלת את צ'לסי ברנס*.

ספרים שעוד לא קראתי, ספרי עיצוב-צילום שנועדו לשכב על שולחן הקפה לדפדוף אירעי שוברים לי את הלב על המדף הזה, ומשהו במחשבה עליהם מחזיר לי את המרקם המחוספס-מתפורר של הלבנים האדומות שהנחתי על השולחן הנמוך בסלון שלנו-שלו משני עברי הספרים האלו, ועוד כמה חוברות.

ידעתי שהעברת החפצים תהיה קשה. לכן דחיתי אותה שוב ושוב ובסופו של דבר עשיתי את זה בכמה פעמים. דחיסה חטופה של הכל לתוך שקיות גדולות, בלי לחשוב להעמיד את השקיות אחת אחרי השניה ליד הדלת ואז לדחוס לבגאז', להעלות הביתה וללכת לישון.

ובעצם זה כואב מאוד.

אמרתי, עם הדברים שלי או בלעדיהם, גם כך מה שנשאר קנינו ביחד, כך שזה מרגיש בדיוק אותו הדבר. לא לקחת את הזה שלך, הוא אמר, אח"כ, אני אקח אותו אח"כ, גם את כל שאר הדברים הקטנים.

בערב הראשון אתה והכלב שמחים מאוד לראות אותי, אתם מתרפקים עלי ומלחששים לי באוזן ימין געגועים ואהבה.

בערב השני אתה מתנהגים כרגיל ואני נזכרת למה עזבתי.

מישהו אחר כותב לי שהוא מתגעגע אלי, זה לא מרעיד אותי כמו שדברים כאלה בדרך כלל.

אני כותבת שאני צריכה זמן אבל לא יודעת אם אגיע אי פעם ללהתגעגע אליו חזרה. בפעם הבאה שאחשוב על זה הוא כבר ישכח מזמן.

*קרן אן/נוליטה.

מול המחשב אני מעשנת את הסיגריה הראשונה, שותה קפה שיצא חזק מדי ומתוק מדי ובסופו של דבר לא טעים במיוחד ולא מוצאת שום עניין.

אני מחליפה את ג'ורג' הריסון בפרנץ פרדיננד.

אני לא יודעת מה לכתוב- עוד בוקר והכל בסדר. אני לא מרגישה צורך להוסיף 'פחות או יותר'.

אין לי את הצורך הרגיל להשאב לתוך המחשב בסוג של בריחת יום-יום ולהפוך את זה ליום-יום היחיד שאני רגילה אליו.

החיסרון הבולט בלנער מעליך את כל הדרמה, זה שאין דרמה לשקוע בה. וזה קל יותר, ונעים יותר, אבל האופק פתוח יותר. מול אופק פתוח אפשר לחיות או להתחבא, אבל משהו נשאר פתוח גם כשאני עוצמת עיניים, ומוצאת שאני לא רוצה לחזור לישון.

פעם חיינו ביחד.

היום אני מחבקת אותך, וכמה שאני מהדקת את הזרועות חזק סביבך, הגוף שלך כבר לא חלק ממני. אני מנסה, ושום דבר לא קורה.

אני פותחת את הארון למצוא את הבגדים שלי. כ"כ מוזר שאלו הבגדים שלי. אני כבר לא זוכרת את ההגיון לפיו חילקתי אותם בין המדפים ואיפה עלולה להיות החולצה השחורה שאני מחפשת עכשיו.

אני מדפדפת בתמונות הישנות, אלו שצולמו כשהכלב עוד היה גור קטן. הם משחקים על המיטה, הוא יושב בבוקסר, הלום שינה וסתור שיער ומביט בכלבלב שיוצא מהחדר.

הכל נראה לי כאילו שייך לחיים אחרים, כאלו שלא נוגעים לי ממש.

אני כ"כ עצובה.

החלומות, ההודעות והזכרון.

אני רוצה להריח אותו, לחפון את השיער הארוך ארוך שלו בריח שמפו ולחבק אותו חזק.

אני מתקשרת לשמוע אותו באמצע טיב-טעם, עומד בין ערימות התבלינים והריחות מוציאים אותו מריכוז.

אל תהיי עצובה, הוא אומר לי, נדבר עוד מעט.

חלמתי על איזו אינטימיות חשוכה, על מישהו מחבק אותי ומחזיק אותי קרוב ואומר שאני מריחה טוב.

נדמה לי שזה היה חלום.

התעוררתי בשבע בלי סיבה. הפלאפון החזיק הודעות מ-4 בבוקר בהן הוא מסביר לי איך כשניסה לענות לי תוך חיפוש חניה כמעט עבר תאונה ושחזר מחבר, שעכשיו יורד עם הכלב אם אני רוצה ומקווה שהיה לי יום טוב ולילה טוב. 

זה גרם לאיזה געגוע נורא לפרוץ ורציתי את הרגעים שלנו שוב. לשכב לידו במיטה ולחבק אותו חזק, ללכת ביחד לקידוש, וחשבתי שכ"כ בקלות היינו יכולים לחזור, הרי לא הפסקתי לאהוב אותו אפילו לשניה, אפילו לא טיפה אחת פחות.

וזה מוזר, לחיות בנפרד באהבה כזאת.

אני נעה בעצבנות ושולחת לו הודעה.

"אולי אתה בדיוק יורד עם הכלב ותביאו לי סיגריות?"

"מחפש חניה"

"איפה היית?"

- שתיקה -

"אולי תקנה לי סיגריות ותחפש חניה אח"כ?"

"לא"

"נחמד. איפה היית?"

- שתיקה -

"לא משנה תשכח מזה לילה טוב" אני כותבת בנשימה עצורה, מהר מהר שלא יחשוב אם לא או כן לענות ולמה.

ואני חושבת, מאיפה הוא חוזר עכשיו ולא רוצה לומר לי, ומה הוא עשה ואיזה חיים מתחוללים אצלו כשאני פה ועוברת משהו שרחוק שנות אור מהזוגיות שניהלנו עד בדיוק לפני חודש.

זאת הפכה המציאות שלי כ"כ מהר שלא עצרתי לחשוב כמה זה מגוחך. עד לפני חודש וזה פשוט נעלם ואני לא שם יותר.

אני לא רוצה להיות שם.

אני מרגישה כ"כ הרבה יותר טוב שזה עצוב.

שום דבר ממה שהיה לא מעניין אותי יותר, ובעיקר אני רוצה להתרחק ממי שאני הייתי, כמה שיותר מהר.

והוא לא כותב אפילו לילה טוב.

אתמול עשיתי שטויות בדרך הישנה והטובה שלי- עם מפלס חרדה גואה והרבה בולשיט מבולבל שיוצא לי מהפה. ועבר עלי ערב לא נעים, עד כדי כך שזה די מצחיק אותי.

לפעמים אנשים שלא רוצים אותך, בעצם עושים לך טובה ענקית.

בעצם היקום עושה לך טובה ענקית, ולהם אין נגיעה בזה.

ובזאת נשר ממני משהו שהטריד אותי יותר משנתיים. 

הדבר היחיד שהבנתי שהיה שווה הבנה, היה זה שאני מרגישה לבד. חסר לי חום וחסר לי גוף שישן לידי.

אלוהים יודע מתי אוותר על החשדנות והציניות ואתן לגוף כזה להתקרב אלי. ועוד יותר, אדע להיות שם בלי לאבד את עצמי.

ואולי ג'ול צדקה כשכתבה לי באמצע הלילה- נראה לי שאת צריכה לעזוב את החרא הזה ולמצוא לך איזו כוסית.

אני לא בעד המילה כוסית וגם כך אני נמשכת לדברים מאוד ספציפיים באנשים - כמו אינטיליגנציה יוצאת דופן שמיושמת בדרכים שתמיד מפליאות מחדש, לקחת את עצמך בקלות, לנהל מערכת יחסית חיננית עם העולם שמורכבת מלקבל את הקושי באירוניה והרבה הומור עצמי ולדעת להתעורר ממנו, לדעת לצחוק חזק, לקבל את עצמך, לאהוב את עצמך אבל לא לתת לזה לעוור אותך או לדרוס כל אדם אחר או משמעות, בטחון עצמי במקומות הנכונים, קצת ביישנות או מבוכה לאזן את כל זה, כבוד בסיסי לאנשים ושום רצון לפגוע בהם. רגישות גבוהה וחוש ביקורת מפותח אבל לא מזלזל ולא מנמיך. יציבות ויכולת להכיל ולתת ולגדול, היכולת לגרום לאחר להרגיש הקלה אמיתית. כל זה מאחורי זוג עיניים ממזריות שיספיק להסתכל בהם כדי להבין שנינות אירונית וציניות מבורכת מהי, ארוז באריזה אטרקטיבית ומחוייכת.

אנשים שרואים את החיים האלה בתור מסע מטורף ומהנה הם אלו שאני רוצה להיות בחברתם.

ש' החבר שלי מגיל 15 התחבר פתאום למסנג'ר מקובה או איפה שהוא לא נמצא בו כבר אי אלו שנים. קצת לפני זה ראיתי תמונות מהתקופה האחרונה בה היה בארץ ונחרדתי וחשבתי לעצמי שאני נראית נורא, רזה להחריד עם תספורת קצרה ולא מוצלחת, המשקפיים בולטים על הפנים הכחושים שלי. ואמרתי לו תודה, על זה שהתעקש שאני נראית נפלא אז. הוא אמר שאני תמיד נראית נפלא וחימם לי את הלב לדעת שיש אנשים שאהבו אותך מספיק זמן כדי תמיד לחשוב את זה עליך, בלי קשר לשינויים האלה במציאות.

צהריים טובים, חברים.

זה כבר יום שני ברציפות שבחצות נופלת עלי אופוריה. העייפות מתפוגגת ובה בדקה שהשעון מראה את כל האפסים האלה החושים שלי מתחדדים*.

ובכ"ז, אני צריכה לעבור בין שני בתי משפט בערים שונות מחר, וכידוע לעוד כמה אנשים שהם לא אני- אפשר להגיש מסמכים בבימ"ש רק עד 13:30.

אני הולכת לישון.

דרך אגב,

pearly חזרה היום.  (אז גנבתי לה חתול)

*think i'm just happy

(נירוונה, 88FM, בדיוק עכשיו)

לילה טוב.

אני והקפה ממהרים.

אחרי שהתעוררתי במה שנראה בשעון המעורר שלי כ-11:56 אבל בכל שאר השעונים 9:28, עדיין אין לי מושג איך זה קרה, חזרתי לישון לעוד שעה כדי להתעורר ב-10:30 ולא שוב במשהו שקרוב ל-11:56 האמיתי. אבל, שעות שינה חסרות כמו שעות שינה חסרות ואני משחקת פוטסי עם השעון המעורר עד שנהיה מאוד מאוחר ואני מתחילה לדאוג.

הייתי רוצה לקום מוקדם מאוד או מאוחר מבלי למהר, ולבדוק את תחנות הרדיו ולקרוא. להמשיך את מה שעשיתי בלילה בשקט.

אבל אם לא אגיע לבימ"ש תוך כ-10 דקות הסיכוי הקלוש שאספיק להגיש את ערימת הניירת המגוונת שנחה אצלי בתיק יתפוגג גם הוא. גם כך זה בספק ותלוי בתורים קצרים ופקידי עזר שיהיו יעילים להתפקע.

אבל מה שבאמת רציתי לומר זה שפתחתי את המייל ומצאתי הודעה תחת הכותרת תאוריות פמיניסטיות. איזו בחורה כותבת לי שהיא מצאה את ההודעה שלי מ-2003 (!) בפורום סטודנטים ואם אוכל לשלוח לה חומר לקורס כי יש לה מבחן ביום א' ואין לה מושג מאיפה להתחיל.

2003! המבחן שלי בקורס הזה היה ביוני 2002, קיבלתי 94, הציון הכי גבוה במועד והייתי מאוד גאה.  עדיין כל העסק הזה הזוי. אני זוכרת שלפעמים היינו נעשים מאוד מאוד נואשים ושולחים לאנשים שפירסמו הודעות הרבה זמן לפני בקשות, אבל.. הימים בהם נודעתי כמנוע חיפוש ומציאת מחברות בחינה עברו, והמאגר שלי מכווץ ל-4 תיקיות, אחת לכל שנת לימוד. שלחתי לה. הוספתי כמה טיפים וכתבתי בהצלחה.

אוח. בוקר ומהר לא עובדים יחד.

אז יש אחלה מוזיקה עכשיו ב-88FM.

תוספת מאוחרת

4:00am

ולקח לי כמה דקות למצוא את האלבום ששודר, שהתאהבתי בו כבר בשיר השלישי אבל לא הבנתי את השדרן נכון.

Mercury Rev- All is dream, 2001   

ועכשיו הראשון של נטאשה, אני זוכרת את עצמי בגיל 15 יושבת על המיטה ובוכה עם זה, ואיך אני אמורה ללכת לישון ככה, עם האוויר הזה והמוזיקה.

4:20

אהה. ועכשיו all things must pass של ג'ורג' הריסון מ-71' ובדיוק מוקדם יותר היום קראתי את זה אצל בעז כהן (ותודה ללי עברון-ועקנין על הקישור).

אני חושבת שכל זה עושה אותי נויירוטית, אני במצב רוח טוב מדי.