הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

החדר שלי הוא ערבוביה מתובלת באבק. בין שביבי העתיד הגולמיים, חרדת העבר שממאן להפתר תחת שכבות של אבק, בינות כדורי פרווה. את המצעים כבר הייתי צריכה להחליף, שלא לדבר על ספונג'ה, אבל אני מסתכלת למטה ורואה את העיר תולה מתחתי, ואת הרגליים שלי מתנפנפות ולא בטוחה במה להאחז, אם בכלל. לימבו מוזר, מוטב ואחזור להגיון. בסדר אני טובה, בהשלטת הגיון במצבים לא הגיוניים. במציאת הסברים ראציונאלים, בהשבת הסדר על כנו.