הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אמרנו שזה מזכיר לנו את ד' ושאנחנו לא רוצים את זה נכון?

אמרנו.

פתחתי את תיקיית הירדו מקאזה כדי לצפות בגילמור וראיתי שהשיר נשוא הכותרת ירד. זה היה לונג שוט אבל זה זה. אני לא מבינה צרפתית אבל.. שוב פלאשים מההופעה ושבבים מהתרגום לעברית. אז התקשרתי אליו. לאחל בהצלחה בהצגה החדשה שלו, ולשאול מתי עוד היא מציגה כי אני לא מגיעה מחר עקב המבחנים. הוא נתן תאריכים ושאל מה שלומי, אמרתי "כועסת עליך". הוא לא אמר כלום. הערתי אותו מהשינה והוא אמר שהוא צריך להתארגן. שהוא ישמח אם אני אבוא. נדבר וביי.

אני מנסה לפצח את העניין הזה. הייתכן שחלק מיישותי מאוהב בו?

אני? מאוהבת במישהו שאין לי אינטראקציה איתו? שלא זמין לי? זה לא קרה מזמן. אבל אני לא מכירה אותו כמעט! לכן ה"חלק מיישותי".

אוח, נו באמת. דמעות דמעות דמעות, מה יהיה אתכן.

החלטתי כן ללכת להצגה שלו כי במצבים כאלה מוטב כן מאשר לא, מקסימום אני אצטער שבאתי אבל לא אוכל להצטער שפספסתי.

אוף, הוא ממש הכעיס אותי, ופגע בי. אני אוהבת אותו בכל זאת.

תן החזיר תשובה לאימייל הזועם שלי מאתמול אחרי שדיברנו והוא כינה את המצב הנפשי שלי "טיפולים"- "לא סיפרתי לדס שהיית ב"טיפולים" גם כשזה היה רלוונטי". כדוגמה לזה שלא הייתי צריכה לפטפט עליו עם גברת אחת פוחזת.

כתבתי שאני כועסת, ושהוא אמור לקבל את ההתנצלות והמילה שלי וזהו.

"קיבלתי

כתבתי "אולי. בינתיים אני עדיין כועסת".

ככה שאמרתי לשני אנשים היום שאני כועסת עליהם, וזה, אני מניחה, משחרר.

no more holding in.

ארררר.

זה עובר, התאהבויות עוברות, התגברתי על ד' בפעם הראשונה, בסילבסטר, אני אשכח מזה גם עכשיו ולא אתקרב אליו יותר, עכשיו כשאני יודעת שזה יכול להכות שלישית.

אני מתגעגעת אליו, אני רוצה להיות איתו, לעזאזל!

מאיפה זה בא!?

ארררר again.

אולי היה סאבטקסט מהפנט בהופעה שלו. אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר. מאחר ואני לא כ"כ טובה בלהיות מאוהבת במישהו שלא רוצה להיות איתי (יותר מדי מקרים מצערים ואני לא יכולה להחזיק את הכאב הספציפי הזה יותר) אני מניחה שהתשובה, במקרה שלי, היא להעסיק את עצמי עם בחורים אחרים.

הא! שכחתי להתקשר לר' לשאול איך היה הפרוייקט שלו...

הוא לא עונה... הודעה מתעניינת. וויל ווי פאק ביפור דה וויקנד?... וויל איי ברינג הים וויט' מי להצגה של ד'?..

בינתיים נגמרו לי הסיגריות, הרבה לפני שנגמר האוכל בצלחת שלי (באמצע ארוחה תמיד צריך לעשות הפסקת עישון, זה עוזר לעיכול). אני חוששת שאין עלי שקל. טוב שקל כן, אבל זה לא יעיל כבודד. שוב סיגריות על הויזה?

יאללה, הולכת על זה, גם ככה אני לבושה מהבוקר והמכולת למטה עדיין פתוחה. שתי חבילות, ציוד לקרמינג שאני הולכת לעשות ביומיים הקרובים.

ועוד 51 שעות-

זה יהיה מאחורי.

גילמור גירלס- היר איי קאם.

אני שומעת את cirrus minor של פינק פלויד שהורדתי במקרה והפעם האחרונה ששמעתי את השיר הזה היתה בגיל 17, מקסטה שלקחתי מידיד שלי ועד היום היא יושבת אצלי במגירה, הוזה מחום יום לפני הטיול השנתי לאילת על המיטה שלי שהפכתי לזוגית בתאורת אולטרה סגול. ציוצי הציפורים נראו לי מוחשיים וכל הקסטה ההזויה הזאת נראתה לי כמו בליל של צבעים ירוקים והזיתי את המוזיקה, מתעקשת לצאת לטיול למחרת. הטיול האחרון בתיכון.

לימים נרשמו שם כמה רגעי קסם עם יונתן האקסולוגי (זכויות שמורות לקס על הביטוי), על הר ליד המכתש האדום(?), משקיפים לירדן(?) מעבר לים והוא מבקש ממני איזה כדור כי הדבקתי אותו בשפעת שלי, בזמן שהוא השתדל לצעוד לידי ואני בכלל לא ידעתי שהוא מאוהב בי. אח"כ באוטובוס הוא ביקש ממני טישו ושכחתי.

איפה איפה איפה רגעי התום האלו?

למה עכשיו הוא בקיימברידג' לומד משפטים, נהיה אדם אחר אחרי חוויות צבא קבע חובליות ואני פה, מהרהרת בזה, והוא - במייל הרציני האחרון שהחלפתי איתו אומר שלא יכול להתחבר לזה. זה היה מזמן. לא יודעת כמה מזמן ולא יודעת איפה הוא נעלם עכשיו ולמה הוא לא טרח לשלוח מייל חודשים.

*מערבבת את הרביולי*

מפוקסל משהו אבל עדיין רביולי בטטה עם רוטב עגבניות וגבינ"צ (טופו!) וסלט ירוק מושקע למהדרין. אה, כן- ונקניקיית טופו, כמובן.

נו, לפחות אני משקיעה בעצמי.
לפחות אני משקיעה את הזמן הפנוי שלי באכילה אם לא למשל בללמוד.
אני לא רוצה ללמוד. עם זאת- לאכול אני כן רוצה. 
go figure.

הורדתי את התגובות המתלהמות כדי לברור אותן. זה יקח לפחות שלוש שעות.
אחרי זה (או לפני זה?) אני אולי אראה את הפרק החדש של גילמור, לשיפור מצב הרוח. אם כי מה שקורה שם לאחרונה כ"כ עגמומי שזה לא עוזר בשיט.

אני צריכה ללמוד, אני צריכה ללמוד..........
אני לא רוצה, אני עייפה. אני רוצה ללכת להסתובב בת"א ולראות סרט. אני רוצה להסתובב ולצלם.

לא דיברתי עם וירג'יניה כבר קרוב לחודש, אם לא יותר. היא השאירה לי הודעה לפני כמה ימים. אולי אני אתקשר אליה- אחרי המבחנים.

בסוף שבוע אני צריכה לעשות משהו.
לחגוג את המבחן האחרון (או את דעיכתה של הבורגנות).
ביום ראשון יש לי ראיון אצל הבימאי של הריאליטי שואו האירופאית. אני תוהה אם הקרחת שלי תרתיע אותו.

אהההההההההההההה......
לתגובות!

התעוררתי מטלפון לא מזמן, בעצם כבר לפני שעה וקצת. ח' שרצה לקחת בחזרה את הקלסר שלו. הוא היה אמור לבוא ב-9, אבל הוא אמר שכאב לו הלב להעיר אותי כ"כ מוקדם. נשמה. ישנתי טוב. 4 שעות דחוסות וחלום אחד בסוף על זה שאני רואה סרט. הוא הפריע לי באמצע הסרט, אבל לא נורא. אפופה עם עיניים חצי עצומות החלפתי את מכנסי הפיז'מה עם הדובים שלי לג'ינס, לבשתי סוודר על החולצה הצהובה הבוהקת (פעם הלכתי איתה ליום הזיכרון בתיכון. בחיי שלא זכרתי שזה היום של הטקסים ושהייתי אמורה ללבוש לבן, זה היה די מביש- אבל, זה בא ללמד על אורך חייהם של הבגדים בארון שלי. יש עליה לפחות 8,9 שנים ואף לא קרע אחד!), ודשדשתי אחרי הסיגריות שלי, מחכה לו עם הקפה. שתינו קפה, על הריצפה בסלון (?) והוא גילה אנטיפילניות מזעזעת, בטענה שחתולים אכלו לו את היונים (שאלתי אותו למה הוא לא שמר על היונים שלו יותר טוב והוא רק נחר לעברי בבוז), בסוף תקפתי עם שאלת המחץ בקשר להרגלי אכילת הבשר שלו- "לא אוכל, טורף". הו! מפלה! שניה אחרי שהוא אמר מילים קשות ואיומות על אי הצורך בחתולים מכיוון שהם חיה טורפת. אמרתי לו שמבחינתם- לצוד ציפור זה כמו לקטוף תפוח מעץ (הווטרינר שלי אמר את זה כשכעסתי על תולו שכשהוא היה יושב במרפסת ומרייר לעבר הציפורים על העץ), והוא מלמל עוד כמה דברים מנסים להיות זועמים ונסוג לסלון עם הקפה שלו. הוא שתה את הקפה מהר והלך. קורה.

אני נשארתי לי עם חצי כוס קפה ועם הסיגריות שלי. אני עדיין באותו מצב. מדי פעם אני הולכת למטבח וממלאה את הכוס מחדש במים רותחים.

נשארו לי 5 סיגריות. קניתי את החפיסה לפני 12 שעות. bad bad girl.

באמת שישנתי טוב, ממש טוב, ואני פחות מוטרדת אחרי שאתמול בלילה העברתי לפחות שעה וחצי של קיטורים אצל זמש בדירה. יש לי תובנות מאוד תמוהות שם- והפעם, הגענו למסקנה שהכי טוב יהיה אם אני אעזוב את הכל ואלך לעבוד בסנדוויצ'יה. עוד הכרזתי, כי את עצמי אני אוהבת, זה החיים האלה שאני מנהלת שהם בלתי נסבלים בעיני. הישרתי מבט לעיניו, ואמרתי- "הכי חשובה השפיות", והוא בתגובה הביט מרוכז ואמר- "כן! תמצאי עבודה במקדונלדס" "אבל זה גרוע כמו לעבוד בנייק" (בחיי, איזה שמאלני צמחוני לוחם דיכוי אתה אם אתה מציע דבר כזה ואפילו בשש בבוקר אחרי שתי בירות?!), "אז תעבדי בסנדוויצ'יה". זהו סגרנו.

אני שונאת- חוזרת- שונאת את הבורגנות הדוחה הזאת שדחסתי את עצמי לתוכה. שונאת את הלבוש הפורמלי ואת האישיות הרצינית שאני מתהדרת בה.

ע', אקסי היקר, שנא אותה גם. הוא אמר שהוא נורא אוהב אותי כשאני אני ולמה אני מנסה להיות חזקה כל הזמן? אז לא ידעתי אחרת. עכשיו אני קצת יותר יכולה להבחין. אני רוצה להיות אני, אני אני. אני רוצה חופש, וזמן לעצמי. אני רוצה לעבוד בעבודה נטולת מעמד חברתי, פוזה או אגו, אני רוצה לעשות משהו שיהיה לי כיף בו ודבילי כמות שיהיה, גם אם זה יהיה להכין סנדוויצ'ים, משהו שאני לא אחזיק בו בציפורניים רק כי המשכורת צריכה להגיע, אני רוצה לחיות כמו כל בן 20+ אבוד בתל אביב, לא כמו האליטה הבורגנית שהתואר במשפטים חשף אותי אליה בצורה מזעזעת.

אז נכון, חלק מהחברים שלי יזדעזעו, נניח תן שהוא בורגניסט פולני למופת, שיחשוב שאני זורקת את הכל, או נניח... ההורים שלי, שאני מקווה שבעקבות הסבר על שלוותי הנפשית המעורערת יניחו לזה, אבל לעזאזל! אני רוצה לחפש את עצמי! להתנקות מטרדות אקדמאיות (לא אני לא אני לא אני, זאת רק האנמיות שפושה בי שגרמה לי לחשוב שיש לי עתיד שם), אני לא רוצה לנסוע להודו, גם לא לשום מקום אחר. אני רוצה לחיות בשקט בדרום ת"א, עם החתולים שלי ואולי לאמץ גם איזה כלב, אולי עם שותף מבורדק כמוני, ולהפסיק לחשוב מחשבות גדלות. זה לא העולם שלי ואני לא מתחברת אליו. נקודה.

אני יכולה להשיג את הכל- הכסף, הרכב, הפרסטיז'ה- אבל למה לי? זה מעורר בי חלחלה.

אבא שלי אמר לי כשהייתי בצבא וכל משאתי היתה ללמוד צילום בניו-יורק שהוא מאוד בעד. הוא יכול היה ללחוץ עלי ללמוד משפטים נגיד, אבל הוא יודע עד כמה החיים האלה מכלים ואם אני לא אקח את הזמן לחיות עכשיו, כשאני צעירה, אני אתפרק כשאני אגיע ל-40.

איפשהו בדרך היה איזה טוויסט, ובכל זאת התחלתי משפטים בגיל 21 (חלומה של כל אמא בורגנית חוץ מההורים שלי שהיו מעדיפים שאני אתחיל בגיל 20), וכמעט סיימתי, והתחלתי לעבוד ו... אני מתפרקת. זאת העבודה הראשונה שלי שהיא לא a dead end job ואני שונאת את זה. שונאת את העתיד שמצפה לי אם אני אכנע לזרם, אשכח את כל מה שאני כותבת עכשיו ואמשיך לשכנע את עצמי שזה בסדר, לא טוב לי עכשיו אבל אח"כ זה בטח יסתדר.

אני חוששת שאני מעבר לשכנועים עצמיים כאלו כרגע. אני לא פוסלת את האפשרות שאני אקום יום אחד בקרוב בבוקר ואהיה מרוצה מזה (ווואאאאאההההההההההה), אם אני אהיה מרוצה לא תהיה לי סיבה להיות מוטרדת. אבל- זאת לא אני, אני לא מבוגרת, אני לא חליפות ואני לא ארשת רצינות ואני לא מוצאת את עצמי בשיחות על תיקים גדולים והכסף שהם יכולים להכניס. אני לא רודפת אחרי ממון (וגם לא אחרי מחזרים עשירים, תודה!), אני לא רוצה שום דבר גדול מההורים שלי חוץ מקבלה (גם זה לא עקרוני אבל יהיה נחמד) וקצת עזרה בשכר דירה אם אפשר.

אם אני אהיה פנויה לעצמי וטכנית אולי אפילו מאושרת, אני בטוחה שדברים יסתדרו- פרוייקטים וכד'.

אולי אני אהיה מעצבת אתרים וורקוהולית (רמז, רמז), אבל קודם-

אני צריכה חופש מכל זה.

רציתי ללמוד מולטימדיה שבוע אחרי שהשתחררתי (כשוויתרתי על ניו-יורק עקב שברון לב), צעדתי נמרצות ליחידה להכוונת חיילים משוחררים וקיבלתי הצעה לקורס מצויין של שנה, בחינם, עם משכורת יומית. אמרתי אמן והתחלתי להכין את התיק עבודות, אך אז- אויה! הגעתי הביתה ושיתפתי את הורי היקרים בתכנית. אבוי! הם לא היו מרוצים. במשך תק' קצרה אך לא מבוטלת הם הטיחו לעברי - "במקום לבזבז את הזמן שלך עדיף שתעשי קורס פסיכומטרי" ועוד כהנה וכהנה בנימה עוקצנית, באמירות סרקסטיות, ברוגז כללי, ופרצופים מפה עד להודעה חדשה שהובילו אותי שלושה חודשים בקושי אחרי השחרור לסניף יואל גבע הקרוב לביתי. זאת היתה הפוגה זמנית. הייתי עסוקה בלרענן את המתמטיקה שלי במשך 3 חודשים והכל בשביל להוציא את הציון המזהיר של 732 (היה מבחן קשה, ממש ממש קשה) ולהכנס לטרנד הסמול טוק בהפסקות של "מה אני הולכת ללמוד". ואז- בשעת לילה מאוחרת, כשהטפסים מונחים לי על קצה המיטה ואני בדיוק משרבטת לי הגיג מיוסר ("זנחתי את כל מאהבי" וכיוצא בזה), הכתה בי, באבחה לא צפויה- הארה. אני צריכה להרשם למשפטים ופילוסופיה. בזריזות מילאתי את הטופס, ומיהרתי לבשר להורי את החדשות עם בוקר. אבא שלי היה מופתע. ג'יזס.

שלושה ימים עברו והגיעה ההודעה על הגעת הטפסים. עוד יומיים- והודעת הקבלה שלי לפילוסופיה (נו, באמת). המתנתי בסבלנות לתוצאות של משפטים, כשאני מכריזה שאם אני לא מתקבלת (סיכוי קצת קלוש מאחר והציון התאמה שלי היה נמוך בשתי נקודות מהציון קבלה האוטומטית), אני מוותרת על כל העניין- אני לא הולכת ללמוד במכללה!

העתיד נראה וורוד. אני לא אתקבל ואלך לחפש את עצמי.

אך הו! שבוע ויומיים לאחר מכן, הגיע המכתב המיוחל ואני, בידיים נרגשות, פותחת אותו במקביל לפתיחת דלת הכניסה לבית, ומגלה ש- התקבלתי! וויהו!

לאמא שלי היו דמעות בעיניים, אבא שלי היה גאה בי. אני לא ידעתי אם לשמוח ממש או לעשות משהו אחר אבל אני אעזוב את זה כי אני לא ממש זוכרת מה היה אח"כ.

נקפוץ 4 שנים קדימה. אנחנו בהיום.

חוץ מהתואר הזה הספקתי למכור את נשמתי בעבור זוגיות, לאמץ חתול, לחוות משבר סמי-גירושין ולהפרד מהמכונת כביסה שלי,  למכור את כבודי האבוד בשביל קצת אהבה, בהתחלה מהאקס קל הדעת שלי במאות נסיונות שכנוע לחזרה, אח"כ בכמה קראשים, אימוץ עוד חתולה (כי היא היתה ממש ממש קטנה ובלי אמא והיה קר בחוץ נורא), התמוטטות עצבים ממוסדת אחת (ששמה בכיס הקטן את כל ההתמוטטויות ממקודם), תחילת טיפול, עליות וירידות, הפסיכיאטר שלי שזרק אותי לעזאזל (כי העלבתי אותו, בלי כוונה, באמת), עוד כמה נסיונות נפל לרגשות של ממש, עליהם קראתם לא מעט (גם אם לא קראתם תעשו כאילו כן) כולל סיבוך עם בחור תפוס למהדרין אך מתוסבך ונו, מה לעשות, סקסי, כמה נסיונות מיניים מכל מיני צבעים (מינימום של כאלה!), מע' יחסים חצי וירטואלית עם בחורה, מע' יחסית מוחשית אבל קצרצרה עם עוד בחורה, ים של אמביציות שגרם לי לפעילות פוליטית אקדמית עניפה אך קצרת טווח, וקריסה אחת טוטאלית.

בשלולית הזאת אני נמצאת עכשיו.

מוכנה(?) לעזוב את הכל וללכת לעבוד בסנדוויצ'יה. מוזר. מוזר מאוד.

פפפפפפ. ה-dead end internet job שלי קוראת לי, אני צריכה להעביר שעות שעוד לא עשיתי עוד היום. מחר יש לי מבחן, וגם מחרתיים. הייתי שמחה לא לגשת אבל אז אני פשוט לא אסיים את התואר.

אני הולכת למחוק תגובות של ילדות מתלהמות בנות 14, אח"כ אולי, אם יקרה איזה נס תודעתי אולי אני אלמד.

thank's for your attention, have a nice day

מ

ו

ז

ר 

ממש ממש 

מ

ן

ז

ר

התעוררתי עכשיו. יצא כמובן שלא עשיתי כלום כל היום פחות או יותר. יש לי קורס כתיבה עוד מעט ואמא שלי עוד לא חזרה עם האוטו, גם הטרמפ שלי לא עונה לי וכואב לי הגרון. נראה לי שאלו די והותר סימנים להישאר בבית. אני ממש לא מרגישה טוב. אולי אכלתי יותר מדי לפני שהלכתי לישון, אולי אני סתם לא יודעת מה קורה איתי- אבל- אני לא יודעת מה קורה איתי.

אמא שלי חזרה, אולי אני אסע לקורס?..

אמנם לא יכולתי להמנע מהנקניקיות טופו (טיבעול מבטיחים את כל אבות המזון בפנים ו-סיבים תזונתיים, ו-וויטמינים), אבל- הפעם עם רביולי בטטה וסלט ירוק. רק יאה בהמשך לאירועי אמש והבוקר המתפנק הזה.

אני מנסה לא לתת לעובדה שאני בעצם אמורה ללמוד לחדור לי לתודעה.

נעים לי ונחמד לי, והייתי שמחה לחזור למיטה להתכרבלות נעימה לעוד איזה שעתיים בליווי רדיוהד ברקע.. והחדר נקי ומסודר כי העוזרת פה, והמצעים נקיים ומריחים מכביסה והחתולים שלי מתפנקים ואני רוצה להתמתח ולישון.

הו!

היום הראשון עובר בשינה ובבזבוז זמן (שאח"כ אני משוועת אליו חצי שעה לפני המבחן), וכמובן- בבליסת כל דבר ברדיוס של ..  נו, שלושה מטרים ממני. צריך לזכור שאני לא מתאמצת באמת. גם למבחנים האלה אני לא אלמד בצורה מאומצת מדי (למרות שללמוד עושה את כל החוויה קלה יותר, ככה גיליתי בשנה ב' אבל התעצלתי לחזור על זה), עם טיפת מזל אקבל יותר מ70 ואז אתפנה לסמינריונים שלי.

פפפפפ.

אמרתי לאמא שלי שאני חושבת על השלמות לתואר שני בתיאטרון. היא הביטה בי בעיניים מזוגגות מגאווה ואמרה לי שהיא אוהבת אותי. איי דו וונדר- גם האמהות שלכם מתנהגות ככה כשאתם מציינים את המושג "תואר שני" לידן? אפילו בתיאטרון?

אני הולכת לראות את הפרק האחרון בסקס ולמקלחת ולמיטה לקרוא קצת מורשת ליברלית.

מחר אני אלמד.

לילה טוב

אוטוטו אני צונחת למיטה שלי עם הספר לימוד לבילוי של שעות ארוכות.

הייתי מעדיפה סתם לישון אבל חובות הן חובות ואם הצלחתי לעמוד ב50 מבחנים מה פתאום שאני אזרוק זין עכשיו?

אין לי מושג איך סיימתי את התואר הזה, או יותר נכון איך אני מתקרבת בצעדי חצי ענק לסיום כל החובות שלי.

השבוע שני המבחנים האחרונים. לא ייאמן. ייאמן ייאמן, מזמן הוצאתי את האוניברסיטה מהתודעה והאמת שאני לא מסוגלת להעביר שם עוד יום אחד כרגע.

אני מתלבטת באם להתחיל תואר בספרות עברית ואנגלית בשנה הבאה, או שמה לקפוץ ישר לתואר באמנות. אני לא יודעת. בחיי.

או אולי השלמות לתואר שני בבימוי או כתיבה? אני אוהבת את החוג לתיאטרון, על אף היותו מתפורר. אולי השלמות בתיאטרון וחצי תכנית ספרות עברית.

למרות הטראומה הקשה אני לא מוכנה לוותר על החיים הסטודנטיאליים כרגע.

ולמות משעמום בעבודה פשוט לא בא בחשבון, והחוגים האלה, לא נותנים לי שום מסגרת לימודית מסודרת ואני ממש מצטערת אני לא בגיל שאני צריכה לקחת בו חוגים אחה"צ. זה שמור לילדים או לעקרות בית או לפנסיונרים.

אז ככה זה יכול להיות- דירה גדולה וחצי מתפוררת בצפון הישן יחסית של ת"א, עם שותפה שאני אוהבת, חצי משרה אצל אמא ולימודים שאני אוהבת. זה יכול להיות נהדר.

ולהמשיך באוניברסיטה זה הרבה יותר קל מלהרשם עכשיו לבית ברל. למרות שאני נורא רוצה לחיות אמנות, אולי זה עוד לא הזמן.

אולי ההדרגה הזאת תהיה חיובית.

עוד כמה חודשים אני אוכל להרשות לעצמי דירה ולימודים בתשלומים פרוסים היטב. ואם אני אהנה מספיק מהלימודים אני אוכל לשכוח שאני לא ממש נהנית מהעבודה שלי ואולי אפילו להנות ממנה..

אני אעבור בערך ביוני. מה שישאיר זמן לעבוד קשה ולחסוך קצת גם בשביל הלימודים. בימוי נראה לי נהדר.

אוח.. לנקניקיות האלה יש טעם לוואי שצף אחרי חצי שעה. מאוד לא נעים.

אני ללימודיי.

אבל אני התעוררתי לא מזמן, ועדיין ממצה את הבוקר.

אני בחופש לצרכי לימודים- שני מבחנים- בחמישי ושישי.

ע' באה אלי לקחת חומר עוד מעט, את אותו חומר שחזרתי איתו אתמול מהמסע ההזוי בבני ברק. היא העירה אותי כשהיא התעוררה- רק שלעומתה- כשסבתא שלי שאלה למה אני קמה כ"כ מאוחר ומה עשיתי, עניתי כלום ואילו ע' אמרה שהיא הזדיינה כאילו אין מחר. "זונה".. הפטרתי לשפורפרת. "ספרי!".

חיי סקס זה לא דבר מאוזן, כשלי היו זיונים מפה עד ראש העין לפחות היא חוותה תקופת יובש מייאשת. אני בקאונטר של שבועיים וחצי. נוירוזה היתה אומרת שלא כותבים על דברים כאלה ואז מתקשרת אלי להטיף לי על המוסר הקלוקל שלי.

אני לא חושבת שהמוסר שלי קלוקל. אחרת לא הייתי סופרת שבועיים וחצי.

אחרת לא הייתי דוחה את ר' וק'.

מצד שני- הרי הצעתי הצעות מגונות לסוק-בוי שלא ידע איפה לקבור את עצמו.

אני חושבת שפשוט הייתי צריכה להוציא את זה מהמערכת. עכשיו זה כבר לא מטריד אותי. ברור לי שהוא לא יחזור עם תשובה. אולי זה כמו לעקור את שורש הרע. פייט פייר וויט' פייר.

אתמול הייתי כ"כ אפטייט ועצבנית שהתקשרתי לר' בהצעה להוצאת אגרסיות. הוא אמר שגם לו יש אגרסיות משלו אבל הוא בוקט אפ ופעם אחרת. אמרתי אולי וזהו.

יותר מאוחר נרגעתי. סיפרתי לאמא שלי על ד' והיא אמרה שהוא מנייאק ואיך הוא לא סיפר לי מראש ומה הקטע שלו לנסות לרקוד על שתי חתונות. אני אוהבת שהיא מצדיקה אותי. בכל מקרה אני כועסת עליו. או יותר נכון סתם פגועה בגלל הסיפור הזה. זה ממש לא לעניין, ממש לא אתי ואני לא מתכוונת לשכב איתו יותר, אף פעם- נקודה.

ע' הגיעה.

היא עולה במעלית, ולי יש סיפורי זיונים לשמוע.

שיהיה לכם יום מקסים.

הגעתי, הוא הכין לי תה, מילמל מילמולים עייפים והזויים (בכלל לא קלטתי שזאת לא הדירה שלו והוא סתם נתקע שם וחיכה לי במקום ללכת הביתה לישון).

נבהלתי מהקלסר (הורוד) והעמוס לעייפה שמיועד כולה לקורס של שתי נקודות.

טוב, סיימתי את התה, אמרתי תודה, יצאנו הוא לרכבו ואני לרכבי. סבבה. ידעתי איפה אני. רק מה- לא היה לי שמאלה חזרה לבן גוריון, אז עשיתי את הדבר הכי הגיוני- שמאלה במקום הכי קרוב במטרה להתחבר בעקיפין לרחוב הראשי.

אך לא.

מצאתי את עצמי ברונדלים בסלאמס של בני ברק, בין רחובות חצי סלולים לאין כניסות, והרבה הרבה אנשים ברחובות. חיי הלילה של בני ברק- יאמר. ילדים, זוגות צעירים עם עגלות תינוק, סתם צעירים, סתם צעירות עם שקיות קניות (?), המוני אנשים. מה יש להם לעשות ברחוב ב-12 בלילה? אצלנו בשכונה שומם להחריד ואפילו באמצע ת"א- נגיד ככה דיזינגוף- אין כזאת כמות של טיילת ברחובות בלילה.

זה עוד היה החלק הטוב, כשהייתי ברחוב יחסית ראשי, אח"כ בליל של סימטאות, סיבובים בלתי צפויים, רחובות שנגמרים בחניה בלי להתריע מראש על אין מוצא, עליות וירידות, עפר והמון חרדים מסתודדים בפינות רחוב אפילות.

נבהלתי.

זה נראה כאילו כבר נצח אני שם וחששתי שאני לא אמצא את הדרך החוצה.

בסוף בדרך פלא חזרתי לז'בוטינסקי ועשיתי את דרכי חזרה, נדהמת לגלות שכל הפיאסקו הזה ערך 15 דקות בדיוק.

אולי לא כדאי שאני אצא מהבית בזמן הקרוב.

משהו ממש מוזר קורה לי.

הכל הזוי.

יש לי בחילה תמידית וממש משבר- לעניין העבודה.

תיכף פסח -אחרי מכשול שני המבחנים המטורפים האלו (הדבר היחיד שעוזר לי לעבור את הסבל הזה זאת הידיעה שלא משנה כמה זה נוראי אוטוטו זה מאחורי), אני מחכה לאחרי המבחן האחרון. המבחן האחרון בתואר שלי- הוא בטח המבחן ה50 או משהו כזה אם נעשה חישוב ממש לא קורקטי של ממוצע 7 מבחנים לסמסטר במשך 7 סמסטרים. וזהו- נגמר. לא עוד.

בפסח יש לי חופש של שבוע. בעצם גם השבוע אני לא עובדת חוץ ממחר בבוקר כדי ללמוד. אז אחרי הללמוד יהיה לי את הזמן לישון, לנוח, לישון, לחשוב.

להתאושש אני מקווה. אולי לנסוע לאנשהו, לבקר חברים מחוץ לעיר.

אוףף, השיגרה החונקת

לילה טוב

ע"י קומפני-מן שהבטיח אותו בתיאורים מזילי ריר. חוצפן.

אני מרגישה זוועה, סהרורית לגמרי.

אני אצטרך לעשות קצת סדר בהכל.

ממש אין לי כח לשיעור איור היום.

אני שוקלת אם להבריז. אין לי כח לכלום, ממש לכלום.

הקורס לא מלהיב אותי, אין לי סבלנות אליו. אני לא יכולה ככה.

יש לי שני מבחנים השבוע. אני צריכה ללמוד. אני צריכה לנוח. אני לא צריכה סערות רגשיות.

אני מרשה לידידים שלי להיות ידידים שלי, אני מכריזה על חרם מיני מכל סוג שהוא (למעט אירעיות שאני כבר צופה).

אוף, אני שונאת חוסר סדר, ושדברים קבועים משתנים לי. צריך דברים בטוחים, מסודרים, שאפשר לסמוך עליהם. בו.

מתחשק לי לצרוח ולשבור את הכל עכשיו. נראה לי שאני אבריז מהציור. אני אלך עם אמא שלי לאיזה ערב הצדעה לשכר מצווה עם הופעה של יוני רכטר. נשמע יותר טוב.

אולי לא.

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאההההההההההההההההההההההה

זהו.

מחר אני עושה בימ"ש בבוקר והולכת הביתה ללמוד.

יש לי המון חומר לקרוא ואולי זה יצריך אפילו ביקור בספריה (קיבינימט). אני חושבת שהייתי בספריה בקושי 10 פעמים במהלך כל התואר.

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאה אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאה           אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

יש לי יכולת ריכוז של שרפרף. אני הולכת הביתה ולישון. לא איכפת לי כלום. בררררררררררר