זו תקופה לא קלה, של בחירה מתוך האופציות ששם, של מחשבה על האופציות שהזנחתי ועל האחרות שבהישג יד ורצון, של נסיון לעמוד מול אנשים שלא פגשתי שנים ולנסות להסביר מה אני בעצם עושה היום. לנסות לומר שאני רוצה להתעסק בזכויות אדם, שאני רוצה דוקטורט, בלי להרגיש שאני לא אני פתאום אלא ילדה בת 17 בתיכון ושכלום לא השתנה, ותמיד הייתי הבחורה הסמי-שונה-מגניבה-קופצנית-שנונה-צינית-משעשעת שלא בטוחה על מה היא מדברת מול אנשים אחרים שלא ידעו לעולם מה עובר לה בראש כשהיא לבד שהייתי אז. אני לא הילדה הזאת היום אבל נוזלת לשם בכזו קלות, לכל תדמית או מחשבה שמישהו עלול להחזיק עלי. מן חוסר בטחון או רצון לרַצות או למצוא חן, או שוב חוסר בטחון והתחושה שלא אהיה מספיק טובה, בשום אופן, לאף אדם- לא מובנת, לא ברורה, לא מוסברת- אז עדיף להצמד לסטיגמה*.
אני מרגישה, ממש כמו שהרגשתי בגיל 12- שאין לי שום שליטה על זה, שזה קורה לבד ואני מאבדת את עצמי בין ההמון ונעשית למשהו אחר. ניסיתי אז להסביר לאמא שלי ואני לא זוכרת שהבינה אותי.
הורים מבוגרים יותר או מבוססים יותר היו אולי שולחים אותי לפסיכולוג, לקטוע את הבעיה הזאת כשהתחילה, כנראה אז, בסביבות גיל 12, חוסר הבטחון והביישנות שנעלמו כשנעשיתי "מקובלת" בכיתה ו', חזרו בלבוש הפרעות חרדה ביום הראשון של כיתה ז', עם כל הילדים החדשים והשונים מאוד שלא ידעתי לעכל בכלל. בכל מקרה, ללא השתלשלות העניינים שמתוארת בהמשך, אין לי מושג מי הייתי עלולה להיות היום, וכמה שכרגע יש דפוסי חולשה שקשה לי להתעלות מעליהם, הם היו יכולים להיות הדבר היחיד שהייתי עלולה להיות.
העולם הזה, נראה לי כ"כ קשה לעיכול כבר תקופה ארוכה ורק עכשיו אני מעיזה להגיד את זה בקול רם- אני לא יודעת איך להתמודד. עם הרוע, עם אי-האיכפתיות, עם הבצע והדורסנות. אנחנו עומדים במקום שבו רוב בעיות העולם יכולות להפתר בתקופה לא ארוכה. יש מספיק ממון ויש מספיק משאבים, ודבר לא קורה. החזקים מתחזקים ונראה שרק מחכים שהחלשים יסתחררו מטה-מטה ויתרסקו בבעירה.
אני מסתכלת על עצמי מבחוץ, מהמקום בו עוברים ושבים אנשים אחרים וחושבת שילעגו לי ויכנו אותי יפת נפש, נאיבית מדי ומדברת בקלישאות. עדיין, אני יודעת שאני רואה את הדברים נכון יותר.
מה הטעם בלהחזיק בכל הדעות הנכונות על העולם ולשבת בחדר השינה שלך, לעשן ג'ויינט ולומר שפוליטיקאים מסריחים, לתעב אותי כי אני חושבת על פעילות פוליטית בשלב מסויים ולומר לי שזה לא שווה כלום כי זו לא נתינה בסתר. אבל- אני אומרת- שינוי חוקים לטובה משפיע על כולם, אבל אתה רק אומר שאני תאבת כוח ואני מרגישה איך אני מתפוררת מולך- לא מוכן להבין את השוני שלי ממה שאתה מכיר ומנסה לדחוס אותי בכח ולכפות עלי את כל התחושות האלה, שמתאימות להגדרת העולם שלך. אתה לא היחיד.
ראיתי את "שר המלחמה" לפני כמה ימים. נהניתי ממנו מאוד אבל עד סופו כבר רציתי למות. יצאתי עם ידיעה ברורה שדבר אינו כשורה ולעולם לא יהיה. הסתובבתי שלושה ימים אחרי עם התחושה שאין טעם, שהעולם מסתחרר לקראת סוף מחפיר ואכזרי במיוחד וכל נסיון שלי לעשות משהו יתבטל כלעג לרש. הפעם הראשונה שהרגשתי כך היתה בגיל 15, כשאיזה חבר טוב פגע בי קצת ועם הכאב הבנתי שזה קורה בכל מקום, וכל העולם וכל היחסים הבין-אישיים סובלים מאותם כאבים ולי אין איך לשפר את זה, וכאבתי עולם שלם של פגיעות ולא יכולתי לשאת את זה.
מאז עד היום הקו נשאר דומה ואני מתעקשת לא לראות רק את העולם הקטן שלי ולחיות בו בנוחות יחסית אלא כמעט להתעלם ממנו ולהסתכל על הכל, על כולם, כל הזמן, ולכאוב כאב שקרוב לאימה.
זה לא עוזר לאף אחד, אני יודעת, אבל לא יכולה להרפות.
כשהייתי צעירה מאוד אבא שלי עבר איזו תקופה של רוחניות. במסגרתה הוא לקח את כולנו איתו למסע של התפתחות רוחנית מואצת. זה היה קשה ולא נעים בהתחלה ובסופו של דבר נשארתי עם המון כלים להתמודדות עם העולם אבל עם מעט מאוד אנשים לדבר איתם. כך זה היה כשהייתי בת 14 וכך זה היום.
מה שחלק מהאנשים לא יודעים על רוחניות זה שזו חוויה שמשנה אותך מהיסוד. כמה יותר עמוק שתכנס לזה, כך תצא אחר לחלוטין. זה מזכך אותך, זה מאיר אותך, זה פותח לך את העיניים, זה גורם לך לראות ולהבין דברים שמעולם לא העלית על דעתך שצריך לתת עליהם איזשהי דעת. זה מחבר אותך למשהו הרבה יותר גדול מכל הידע שתוכל לצבור בחיים סטנדרטיים שלמים ומתוך הידיעה הזאת אתה מצמיח מצפון שמכריח אותך להיות הרבה יותר טוב ממה שהיית. זה נותן לך יכולת הבנה מעוררת יראה לגבי הכל- את ההבנה שהכל וריאציות של אותו הדבר, שכולם מורכבים מתבניות שמונחות כך או אחרת, את הידיעה המוחלטת שהכל פשוט וניתן לפתירה והבנה, את היכולת להסתכל על אנשים אחרים ולראות במבט אחד יותר משהם יכולים או מסוגלים לספר על עצמם בשעות.
כשאתה מודע אתה לא יכול להדחיק שום דבר ואין צורך לכך. כדי להגיע לשם בחזרה אתה צריך להתמודד עם כל הדברים שהדחקת מאז וזה הדבר הכי קשה שאני מתמודדת איתו כבר כמה שנים.
אני לא פחות בודדה היום משהיתה הילדה בת ה-14 שהיתה הרבה יותר מוארת ומודעת משאני המבוגרת היום, אבל היום אני יודעת שזוגיות יכולה לספק נחמה פרוטה רגשית ולפעמים זה מספיק, אני יודעת שיש אנשים בדיוק כמוני והם נמצאים אי שם, גם אם אני לא רואה אותם פה, כשהייתי בת 14 חשבתי שמלבד המשפחה שלי אני לבד לגמרי בעניין הזה.
במשך כמה שנים זה כאב מדי וברחתי מזה. רציתי להיות מתבגרת וזהו, אז עישנתי ושתיתי והזדיינתי וסבלתי וכאבתי כאבים של בני נוער רק בהגזמה ואף אחד לא הבין מה כ"כ מפריע לי. התבגרות טיפשעשרה לא היתה בדיוק מה שהיה חסר לי, אבל חייתי על הקצה לאיזו תקופה עם חבר'ה שהיו באותו סטייט-אוף-מיינד מופרע מסיבות כאלו ואחרות, וכשחזרתי לעצמי, אחרי מלחמה מתישה בריאקציה של הוואלס שלי עם גראס שהשאיר אותי מפורקת אישיותית וחרדה בצורה קיצונית, מצאתי שאבא שלי כבר לא שם** והייתי כנראה הכי לבד שהייתי מעולם. מאז לא הפסקתי לנסות לפתור את עצמי לרגע.
"משפטים? לא הייתי מנחשת. חשבתי שתלמדי פסיכולוגיה או סוציולוגיה", אמרה לי איזו חברה ישנה מהתיכון שנתקלתי בה במקרה בסינמטק אתמול. "אבא שלך לחץ עליך לזה? אבל הוא היה כזה רוחניק אז".
**אבא שלי לא רוחניק כבר הרבה שנים, אלא איש עסקים כעיסוק מרכזי. פעם הוא הנחה סדנאות במרכז הראשון בת"א לרפואה משלימה, ולמד פילוסופיה יהודית ומזרחית באונ'. כשהוא היה צריך לבחור בין זה לבין העסק שלו שהתמוטט בינתיים הוא בחר בחירה שאני מניחה שהיתה מונעת מהצורך שלו לפרנס אותנו. מאחר ואמא שלי תמיד היתה אך ורק העזר כנגדו (וטוב שהם היו פרודים לכמה שנים טובות אחרת מעולם לא הייתי מכירה אותה כאדם הנפלא והנהדר שהיא בפני עצמה), היא מעולם לא נתנה את הטון. הוא משך אותנו למסע רוחניות ואז עזב אותו ולקח את אמא שלי איתו להתעסקות מוחלטת בעסקים, בימי עבודה של 12 שעות במקרה הטוב כדי לנסות "לשרוד". זה לא הולך להם כ"כ טוב וכשיש להם פחות או יותר רק את רווחת שניהם לדאוג לה קשה להבין למה הם מתרוצצים כ"כ להחזיק את העסקים שלהם. בשביל רווחה כלכלית ומקום טוב יותר? לעזור לנו? לממן לנו עוד ועוד לימודים שנוכל לממן לעצמנו אם נרצה? בשביל לעזור לנו להגיע למקום טוב יותר בעולם ממה שהם היו בגילנו, בלי לשים לב שאנחנו כבר שם, ויודעים להמשיך לבד. אמא שלי אומרת שנראה לה שלא יצאו לפנסיה, ולחשוב עליהם מתרוצצים עד שמפאת הגיל יפלו מהרגליים, בלי שום הנאה מהחיים בדרך מקפיאה לי את הלב בצורה שאני לא יכולה לתאר. אבל זו הבחירה שלהם.
אבא שלי השריש בי עקרונות וערכים שהם חלק גדול ממי שאני, והיום הוא מסתכל עלי ולא מבין למה אני נוהגת כמו שאני נוהגת. למה אני לא ממהרת להצטרף למעצמה שהוא מנסה להקים, למה עסקים או עריכת דין פר-אקסלנס לא מושכים אותי למרות שיש לי את כל הכישורים לזה ובשפע. למה אני לא ממהרת להרוויח כסף וכסף וכסף כשאני יכולה, כשהדלת פתוחה ויש לי הזדמנות שאין לרוב עורכי הדין הצעירים ובעיקר- למה אני לא רוצה להצטרף אליהם. הם לא מבינים וזה מכאיב להם, ואולי הם שמבינים ואני הנאיבית, עדיין, במקום שהם כבר עברו מזמן. אבל בינתיים יש ביננו חיכוכים איומים כי כך או כך הם לא מרשים לעצמם שום סבלנות כלפי הדרך שלי. אני לא סרה למרותו ואני לא מקדמת את הדרך שהוא בחר בה, והוא- יודה בזה או לא, יאמר דברים כאלה או אחרים שמביעים כוונה אמיתית וכנה בעדי ובעד הדרך שלי- כועס עלי.
כן, הייתי רוצה לחיות ברווחה, הייתי רוצה לא לדאוג לכסף אבל אני לא יכולה להרוויח את הכסף הזה מעריכת דין. ויש בי מאבק שמי יודע מתי יוכרע ואיפה ארגיש שלמה בו, בין להרוויח כסף לרווחתי לפעילות הומניטרית ותרומה גדולה ככל שאוכל לספק.
במסיבת פורים נזכרתי שלפעמים אפשר לשכוח מכל זה. לשים את זה בצד ולהסתובב בין האנשים השמחים ולהנות מהאוויר. זו הפעם הראשונה בתקופה כ"כ ארוכה שהרשיתי את זה לעצמי וזאת היתה הקלה אדירה.
*את רוחניקית סתם, הוא אמר לי, ואני מניחה שזה טוב יותר מלקרוא לי משוגעת. אבל כשקוראים לי משוגעת פעמיים בשבוע לפעמים, כשאני לא יכולה לדבר באמת עם אף אחד, וכשאני לרוב רגישה מדי ומרגישה כ"כ לא נוח בעור של עצמי, יש פלא שאני מעדיפה להשאר לבד?
16:00
*** הכותרת מתוך extraordinary machine- fiona apple
בבלוג זה
בכל הבלוגים
5th ave & 19th street / 2002,