הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

העסק שלי הוא פוטנציאל גולמי, שרובץ לרגליי כמו כלב מנומנם משעמום, המחזיק עין אחת חצי פתוחה, מוכן לזנק עם כל סימן לפעילות.

אין לי מספיק נסיון, אבל יש לי המון כשרון, ותשוקה אמיתית לדבר.

וזה כבר חודשיים וחצי כמעט, מאז שהחלטתי להפוך את התשוקה שלי ליצירה למקור הכנסה. ויש לומר שלא מילאתי את זמני בעשייה. לא ברור לי במה, בדיוק, אבל נראה שהייתי עסוקה מאוד.

שני פרוייקטים מעכלי זמן, שלא הניבו אגורה עד כה, לוח זמנים לא מאורגן- משמעו אי עמידה במטרות שלי.

הלקוחות הפוטנציאליים שמשגרים אלי הודעות נוזפות, במישרין או בעקיפין- "נו, עבר כבר חודש".  

משהו השתבש.

הספקות שכרסמו, והאיטיות שטבועה בי, חלקה מדיכאון וחלקה קושי פזיולוגי. וכ"כ קל לי לעתים להוציאה לחלוטין מחיי- ולהתנהל כסופת הוריקן. בהנתן המוטיבציה המתאימה.

והחוסר הפיננסי, והתנאים המקשים. הכל תירוצים בפני היכולת שלי ואני תוהה מה מעכב אותי, מה מחזיק אותי במקום, עכשיו כשברור שלא מדובר באספקט אחד של חיי שהתעקשתי לגרור, אלא במשהו עמוק יותר.

פחד זו מילה בסיסית מדי. ואולי אי אמונה היא מונח מתאים יותר. וסותר, לידיעה הברורה שלי- שמשתרעת רחוק מעבר לאמונה- את יכולתי.

במה אני נאחזת, ולמה אני מקווה. ומה מחזיק אותי במקום הזה של אי-עשייה; אי-התקדמות; אי-ראייה.

no man is an island.* אבל אני מתעקשת על הישארות במקום, כשהמים הגועשים של כל הסובב אותי עוברים את מיקומי בשצף, מנסים לסחוף אותי אנה ואנה. אני זעה, אבל נותרת במקום.

ואולי זאת הידיעה העמוקה שדבר לא משנה. דבר לא משנה- כל גרגר חול משנה, והפרדוקס הוא המשקל- גרגר חול לגרגר חול, אל מול גרגר חול לקיום כולו.

אני מרגישה שדבר לא משנה, ולפיכך אין טעם לעשות דבר. אבל זו לא הסיבה הישנה, הטראנצנדנטאלית, שרדפה אותי בנעוריי- 

זה הייאוש, הייאוש המצטבר אל מול זוועות העולם הזה, על כל גרגריו. על הרעות, על החולות, על המעט הטוב שנהדף בזרם חזק ממנו. על התחושה כי אני במקום שאיני שייכת אליו. כי אני בודדה במעמקי הווייתי, כי אין שותף לקולי הפנימי, ושנים כה רבות עברו עלי בבדידות הזו, שנואשתי.

המזור היחיד שאני מוצאת הוא ברגש, ובהנתן ותנאיו קשים וכואבים- ובסופו של דבר המחיר הוא כזה,-  בספרי מופת, שעוסקים בעולמות שאינם זה, אלא פרי תחושת מוחות גדולים, כי הקיום הזה הוא מקריות אבולוציונית קלושה ותו לא. כי הקיום הנ"ל הוא בדיה, שקרמה עור וגידים במקרה, אחת מתוך אלפים, אחת מתוך אין ספור אפשרויות. ולעיתים בחיים אחרים- במסך- עד כדי התמכרות.

אין בי אמונה כי ימצא מזור לבדידותי, ולכן אני נותרת בה. אם כי- בהנתן שביב תקווה אני נאחזת בו בכל כוחי. אך הוא כבה שוב ושוב, בהתגלגל הימים.

והפחד הישן מפני הוקעה, והצורך להסתתר ולהסתיר, ואי האמונה העצמית למרות הידיעה הברורה כי נכונים הדברים- ובכ"ז הפחד לעמוד מאחוריהם כיוון הסיכוי לטעות- פאראנויה שמקורה השתעשעות נעורים בחומרים פסיכו-אקטיבים שלוותה בתוצאות פסיכוגניות.

כל מי שהחליק בנוחות לתבנית של הפחד הזה, ואמר לי שוב ושוב כי אני טועה. על אף שידעתי כי אני צודקת- התאוריות שפיתחתי על מנת להסביר לעצמי את הטעות הזאת- שהסתברה בסופו של דבר כשום טעות בכלל.    

כך אני רואה את הדברים.

עמלתי קשות על שכלול הפוסט-מודרניזם העצמי שלי, כדי לאפשר לעצמי את האמונה החופשית בעצמי. תאוריות פסיכולוגיות; פסיכיאטריות; סוציאליות- את כולן למדתי כדי ליתן גושפנקא לעצמיותי, שכן הנפגע העיקרי היה כושר העמידה שלי בסביבת הגידול שלי. היכולת להיות לא רגישה לכוחות המופעלים עלי- להתעלם מהם לחלוטין ולעשות את חיי כרצוני- אבדה לי. נותרתי ברגישות עצומה ובפחד איום.

ובכן-, מה עכשיו?

*John Donne