הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני חושבת שאם לא הייתי כותבת פה הייתי מאוד בודדה. ומי קורא בכלל לא רלוונטי, רק ההפניה לקהל.

אתמול עושנו: 7 סיגריות.

ביום רגיל: מעושנות 20++.

ספרתי, לספור זה טוב, זה תחושת שליטה. לא עישנתי סיגריית בוקר, לא קונה יותר סיגריות משלי, מרגיש מוזר אבל ממריץ, בא לי לעשות כל מיני דברים. הניקוטין מעייף אותי.

אמרתי- היום יעושנו 6 וכך הלאה, ותוך שבוע אני גמולה.

הולך להיות לא קל, הרבה עצבים וחרדות, הרבה בלאגן זה עושה בהתחלה, בגלל זה נשברתי בפעם הקודמת, נקווה שיעבור יותר קל הפעם, ואם לא- נתפעל את ידידינו הקלונקס שעות נוספות.

ממריץ ממריץ אבל עדיין בא לי לחזור למיטה. אף אחד מהספרים שלי לא עושה לי חשק לקרוא אותו. אז אני סתם רובצת/כותבת/ רואה טלוויזיה/ישנה. הרבה ישנה.

-אבל יש שמש בחוץ.

-אבל אין לי כח.

-אבל לפני שניה רצית.

-כן, אבל זה חולף מהר.

דוסים, כולם נהיים דוסים. מה כ"כ קשה בעולם הזה שצריך להפוך לדוסים?

נרשמו שני מתחרדים שהיו פעם משהו בחיי.

לא רע לי בסה"כ, לא משהו מיוחד, אבל אור ושעות שינה, וריצוי עצמי, איפשהו, איפשהו.

הייתי עושה עכשיו פיקניק הזוי, עם יעל, באיזה פארק. היינו שותות בירה בשמש ושוברות מסגרות. היא בטח ישנה. היא תמיד ישנה.

אחרי כמה ימים של ניתוק פה, ושביתה כללית של המחשב שלי, הוזמן טכנאי, נעשו סידורים, שולם איזה קו מנותק והכל בסדר.

אני מרגישה כ"כ לא טוב, לקחתי איזה דקסמול קולד יום ונראה שקצת יותר טוב.

יומולדת ל-X היום. שלחתי הודעה בחצות, הגיב ב-TNX. לא חיוך, לא כלום, למרות המסורת של שליחת הודעות בחצות, למרות שזה היומולדת הרביעי, למרות שבשנה שעברה אמר לי שידע שאזכור ולא אאכזב אותו. או אולי זה היה לפני שנתיים, מי יודע. התכוונתי להכין לו ברכה, הכנתי סקיצה שלמה, איור שלו כמלאך וטקסט, קניתי איזה דיסק שחשבתי שיאהב, והוא כ"כ שמח לפני כמה זמן כשאמרתי שקניתי לו משהו קטן, אמר שחשובה תשומת הלב, וזה כואב לי, איך הוא נכנע לחברה שלו, שמקנאת לו נורא ולא מרשה לו לדבר איתי. כאילו שאני אגנוב לה אותו, כאילו שחוץ מלשמוע שהוא בסדר מדי פעם ולהיות מרוצה שטוב לו, או להתקשר אליו בדברים שרק הוא יבין לעיתים רחוקות, אני רוצה משהו. אני יודעת שהוא לא יכול לתת, זה לא רלוונטי אבל זה היה מעליב, או קצת מאכזב. מאז שהוא איתה הוא לא יכול לשמוח משום דבר שאני עושה בשבילו, תמיד כל מעורבות שלי גוררת צעקות שלה וריבים איתה עד שבסוף ניתקתי איתו קשר כי לא יכולתי יותר. הוא כעס ונפגע. אמר שאני בורחת, ניסיתי להסביר לו שזה סתם פוגע בכולם ועדיף.

מאז יצא לנו לדבר פעם ב.. לא יודעת, היומולדת שלו עדיין חשובה לי, לא כמו פעם, אבל יש בלשמח אותו שעושה לי טוב, שחשוב לי.

אני משלימה עם העובדה שהרגשות והששקפות שלי הן שלי. שאנשים אחרים נמצאים במקומות אחרים, לא קשורים אלי. והאמת, גם לא כ"כ איכפת לי מה הם חושבים. אני מרגישה מה שאני מרגישה. בלי לפגוע בהם/ן, כמובן. מתנתקת שצריך. אבל מרגישה מה שאני מרגישה.

ואני מרגישה קצת, כמו מונאדה. למונאדה אין חלונות צבי טאובר היה מטיף לנו, ואני כתבתי תיאוריה שלמה במבחן שהבטיח ציון בונוס על פילוסופיה עצמאית, על התפתחות התודעה לעניין הזה. קיבלתי 77. לא צריך.

בכל מקרה, היכולת שלי לתת לדברים להכנס פנימה הולכת ופוחתת, אני רואה ושומעת, זה משמח אותי או מעציב אותי, הכל יחסית אלי.

הגבול שהיה אוורירי ביני לבין הבפנים של אנשים אחרים הפך מאוד מאוד מהוסס.

לשמוע אנשים מדברים עלי נשמע לי מוזר, לא הכרחי, לא קיים. הכל קיים באותו רגע עצמו, אח"כ הכל זורם לדרכו ומשתנה. אני לא מאמינה באגו, או בהתקיימות אני (הו, בידרמן), ככה חונכתי, ככה טוב לי. אני יודעת מה אני אמורה לעשות, אני יודעת למה אני צריכה להתחבר ואיך אני צריכה להשפיע. השאר נראה לי מיותר. והצורך שלי באהבה מעציב אותי, מראה לי שאני לא מצליחה להתחבר לאהבה שלי לעצמי באופן מספק כדי להנות מהחיים האלו, שאני נופלת למלכודות קונספציית העדר כמו עיוורת, מחפשת פתרונות פשוטים כדי לברוח שוב.

עישנתי עוד שתי סיגריות. הכל בסימן שנירור.

צורך אבל לא כמו פעם, כל סיגריות היום יום שלי הן סיגריות שעמום, העברת זמן. הגיע הזמן להפסיק עם זה.

הסופ"ש הזה הולך להיות חולה.

אני מפסיקה לעשן.

אני ואבא קבענו תאריך סופי ואחרון - 15.6 במטרה להפסיק עוד לפני.

כולי תקווה שהקופסא שנגמרה לי אתמול תהייה האחרונה. אתמול בלילה, ללא סיגריות, לא רציתי לקנות. שנוררתי, אבל היה מצב חירום מחייב.

גם עכשיו אני מעשנת לאכזבתי, את הפרלמנט Xטרה לייט של אבא, אבל רק אחת, ונקווה שנעבור את היום בלי.

הוי הוי אני לא מרגישה טוב.

אני מניחה שלא יזיק לי סופ"ש של מנוחה במיטה.

אני מרגישה כמו בובת קש. אין לי כח להזיז את עצמי.

וכמובן, אני נחה ממש רק כשאני נהיית חולה, דיכאונית או אחראית לפתע פתאום. בימים האחרונים לא הייתי אחראית ממש, אבל אתמול באמת שניסיתי.

אני חושבת שאגדל את השיער שלי, נמאס לי מהקרחת. מתגעגעת לשיער. אני רוצה שהוא יהיה ארוך עכשיו, ממש ארוך, עד אמצע הגב, לא עוד 3 שנים, עכשיו. לא היה לי שיער ארוך ממש משנה א'.

לחיי הקיץ בניו-יורק, צ'ירס!

הו הו הו.

יש סיכוי אינדיד.

אם לא יונתן אחד יהיה יונתן אחר. ככה.

לא להתרגש, הוא תמיד נעלם בסוף, אבל אולי אולי...

בכל מקרה זאת הפתעה נחמדה לגלות במייל. ומרגשת.

עובדת על שינוי קריירה, לפחות לחלק מהזמן. לוחצת על אבא להפעיל קשרים והוא קצת מתנגד, אבל הוא יתרצה בסוף- נגיע להסדר.

גם לפ-טופ אני אקבל. ככה יהיה.

רק חזרתי הביתה, הולכת לרבוץ מול הטלוויזיה.

נ ש י ק ו ת

אמא שלי הכינה לי ארוחת בוקר, ותה.

חייבת להפסיק לעשן.

ב1.5 יבוא סיכום שנה. החיים שלי השתנו אז, התחיל נהדר אבל אח"כ, השנה הזאת, היתה מוזרה, לא נעימה וכואבת, למרות רגעי קסם לא מעטים והרבה אנשים שפגשתי (there were alot of ppl u had to meet, without ur cloths סליחה על הציטוט הלא מדוייק, אבל אח שלי חושב שאני sleeping around, שרמוטה הוא לא יגיד עלי, אחותו שתחייה, רק מחשב לי גברים שיצא לו לראות/לשמוע).

בשנה שעברה יום הסטודנט היה ב1.5 וגרר אחריו אירועים, השנה, הוא ב6.5 נדמה לי, מהראשון לחודש התנקות ויום הסטודנט יהיה חוויה נוסטלגית. לקחתי חצי יום חופש מהעבודה, להרגיש סטודנטית עוד קצת, לפני שנגמר.

ב-15.6 התחלתי לעשן שוב, אולי אז אני אפסיק.

הסיגריות עושות אותי מטומטמת, ואל תבקשו ממני להסביר אבל באמת שיש לי הסברים פיזיולוגים מפה ועד הודעה חדשה בעניין הזה שהתחלתי לפתח באדיקות כבר בתיכון. (10 שנים של עישון עם הפסקות לא הולכות ברגל, גם אני בעקבות, כבר לא יכולה ללכת הרבה ברגל, מיכל- תזכי לחיים ארוכים עם הספידיות שלך, בקושי יכולתי לנשום).

נחמד בוקר שמתחיל בארוחת בוקר ולא בתיזוזים, חבל רק שהתיזוזים התחילו עם הביס האחרון.

אני לא מסתדרת עם אח שלי לאחרונה, הגעגועים העזים מאז שהוא התגייס הפכו לאנטיגוניזם, אני לא יודעת מה קורה שם. אנחנו לא מתקשרים ולרוב יורדים אחד על השני בהזדמנויות מעטות שיש לנו להיות מחוץ לבית.

טוב, אמא אמרה בבקשה, אז אני צריכה להתארגן.

יום טוב...

לא פרקט אלא קרשי רצפת בקתה עתיקה, מדיפי ניחוח עץ ישן. אני אוהבת את הריח הזה. הוא מזכיר לי בית.

הבחילה ואני משתדלת לא לזוז.

להחזיק את האכזבות הקטנות שלי לעצמי, אני קצת כועסת.

ומכריזה על התנתקות, מכל העבר הזה. די.

יום הזיכרון הזה.

אולי הדלקת גרון עדיין דוגרת, אולי הטרנד של בחילות הבוקר ומחשבות ההריון.

אנחנו לא בהריון, זה רק נדמה לנו. תמיד זה נדמה לנו.

מפוררת את הפנים של הלחמניה לכדורי לחם קטנים ובולעת, הרגל מילדות. הלחמניה הזאת חמוצה מדי.

1903
Photograph by G. C. Beresford

ואיפה החדר שלי.

הגעתי בזמן.

בכיתי, ללא הרף.

אח"כ פגשתי את אייל, וביחד הדלקנו את כל נרות הזיכרון שנכבו מהרוח, שתי ציפורניים שרופות ותחושה קטנה של ניצחון.

העיניים כואבות מהבכי, יושבת תמיד בשורות הראשונות, בין המשפחות.

מיכל אמרה שהיא לא בעניין של טקסים, מיליטריסטי מדי. את התקווה לא שרתי. עם ירמי קפלן כן.

ובערב אראה את כל הדוקומנטרים במיטה, ואבכה.

ומחר יהיה יותר טוב, יותר משוחרר.

"כשאת נופלת תפלי לקרשים, אח"כ תקומי מחוזקת".

האח"כ עוד לא נראה לעין. העכשיו יותר קל.

מה זה העניין הזה?

לא מתאים לי ליפול, בטח לא עכשיו. (לא יודעת למה לא עכשיו, לא נראה לי שזמן משחק פה תפקיד), אבל נראה לי צירוף אומלל של נסיבות שהוביל לקראשינג הזה.

שכחתי מהטקס היום באוניברסיטה, ונסעתי למשרד. אני עוד מעט אצא לשם. חשוב לי מסיבות סנטימנטליות גרידא. מי שמכיר אותי יודע, מי שלא לא צריך.

עוד איזה רבע שעה אני אצא.

קצת נתקעתי עם העבודה באינטרנט, חטפתי צעקות אתמול ואין לי זמן להתעסק עם זה עכשיו..

שיהיה היום תוך כדי ובערב.. המחשב שלי בבית קורס (במחשב השני בסדרה, שלי בכלל לא נדלק) וזה לא חיובי. היום בבוקר הוא בקושי זז ולא נתן לי להחליף לצבעים פחות מדכאים פה, מה שעצבן אותי.

ראיתי סרט טוב אתמול, "אינטרמישן", עם השחקן תכול העיניים שאני מכריזה רשמית על עצמי כמאוהבת בו.

ניכסתי לי מצית מגניבה בצבע טורקיז.

ווהו.

אני לא מאמינה ששכחתי מהטקס, לפחות הייתי לובשת חולצה לבנה במקום סתם וקרחת.. שיהיה, אני הולכת רק כדי להיות שם בשביל מישהו שחשוב לי.

מיכל- תודה על אתמול, היה כ"כ במקום.

ואפילו תודה לאריקון, שבכפייה התקשר לשאול אם אני לא מפרפרת למוות..

תלכו לעזאזל אני אומרת לכל הגברים המטופשים בחיים שלי, ומנתקת איתם קשר עכשיו.

זה לא מגיע לי, מגיע לי יותר ומספיק להתעלל בעצמי.

יאללה, גומרת ת'קפה וזזה לטקס.

אח"כ אני אחזור..

יום טוב... 

לא יודעת מה קורה לי, ההתדרדרות לתהום הפכה נטולת שליטה, בלי אפשרות לנשום.

משהו לא בסדר בצורה משמעותית אם אני חושבת לא לקום.

מאשימה כימיכלים ולא יודעת מה לעשות, להרים את הראש לנסות לא לשקוע

לנסות לחשוב חיובי יותר אהבה לעצמי לבכלל

אצטרך כנראה תקופת התאוששות

קצת מסובך לבצע.

סליחה למי שדאג.