הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני לא יודעת כמה נשאר מעצמי, בין שעות של עבודה ובן זוג ועייפות.

כבר כמה חודשים שאני לא מרגישה אותי,

ולא יודעת אם יש מה להרגיש.

תמיד הפחד הזה- שאני לא שם בעצם,

חוסר בטחון בסיסי.

אני מניחה שאם הייתי יותר שפויה הייתי יותר מאושרת, הייתי יכולה לנשום, הייתי יכולה לדעת איפה אני נמצאת בכל רגע נתון.

רוב הזמן אני נמצאת באיזו עלטה.

אני מגששת מחשבתית לכדורים. כבר לפני שנתיים כמעט הייתי באותו מצב, הם איפשרו לי לעבוד, ולחיות ולנשום ולחשוב-

במקום החרדה התמידית הזאת, שמתבטאת בעיקר בחוסר יכולת לעשות את כל אלו בצורה חלקה.

היתרון שלי הוא, שגם עם כל זה אני מספיקה די הרבה וזה נראה לא רע, אבל לי- לא טוב.

רק להגיד לעצמי שלא טוב לוקח חודשים, הנתק גדול, לא מאפשר לחשוב- ובעצם את זה כבר כתבתי.

הבעסה עם הכדורים האלו, זו האטימות החלקית שאופפת אותך, זה משתק כל מיני צדדים טורדניים אבל בצורה הרבה יותר מדי דורסנית לטעמי- לא ממש יכולתי לחיות עם זה.

והנה אני פה, חשבון הבנק שלי לא מגרד את עצמו ואני חלק ממשהו שאפילו קצת מרגיש לי כמו העסק של אבא שלי שהיה פעם מורכב מאנשים ולא ממכונות וחוזים.

ואני עושה דברים, ויש התגלגלות ושינוי ורעיונות מקבלים צורה וזורמים כאילו תמיד היו שם, ואני רוצה לשפר, וצריכה לתת את זינוק האמון הזה בעצמי וקשה לי כ"כ. ומה שמתנהל ברמת היום-יום, ורעיונות ושיחות אבל חוסר הבטחון הזה נשאר - ואם אני טועה לגמרי?

זה גורם לי לרצות להתרחק ולא להיות חלק משום קנה מידה, אבל יש לי הרבה מה להפסיד בחוץ.

אני חלק ממשהו עממי וזה בסדר.

אני מקווה שלכולכם טוב.