הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני שותה את הבירה שלי לבד מול המחשב, וחייבת להודות שאני קצת שיכורה.

כשאני מסיימת ללמוד כל יום כבר נהיה כ"כ מאוחר שאף אחד לא ער ובטח אף אחד לא ער לצאת איתי מהבית.

אני מכריחה את עצמי לקרוא 50 עמודים של אנגלית משפטית כל יום וביום האולי חמישי ברצף אני מרגישה שאני חייבת לנקות את הראש.

ראיתי את הפרקים שלא הספקתי לראות, של גילמור ומגרש ביתי ועקרות בית נואשות. שתיתי בקבוק של גולדסטאר ופחית של הייניקן כי זה מה שהיה במקרר. מצאתי בארון עוד בקבוק גולדסטאר ובקבוק טובורג ודחפתי למקרר ליתר בטחון.

כל מיני דברים קרו בזמן האחרון. דברים שקצת קשה לי להתמודד איתם. אנשים ישנים צפו פתאום, בלי סיבה מיוחדת. הופיעו בלי לרצות וזה שרצה פחד מדי מכדי להמשיך.

העניינים האלה גרמו לי להיות מאוד מעורערת, ולכאוב הרבה. זה היה אולי מיותר אבל הרגיש כאילו מחוץ לשליטתי. כאב של פרידה אחז בי וזה היה פשוט גדול עלי.

אני מנסה להחליט את ההחלטות שלי נכון.

יודעת שאם אמשיך כך הפתח שלי לבן זוג שלי לשעבר יסגר (תוספת מאוחרת 28.5.06 4:30am: כן, טוב, לא ממש הבנתי את זה ממש אז, מסתבר) לגמרי ועדיין- למרות שהייתי רוצה להיות מסוגלת לראות בו סוג של בית- אני לא מסוגלת לחזור. אני לא רוצה והמחשבה הזו מייסרת אותי, בעיקר כי אני אני בטוחה שמתישהו בעתיד אתגעגע לזה ואצטער שלא ניצלתי את הקרבה שהיתה. כי אני יודעת שכשאזכר תהיה שם מישהי אחרת  שתגור בדירה שלו, שתוריד את הכלב שלי.

זה לא מדבר אלי, עכשיו, לא משנה כמה אנסה להקשיב. המציאות בצד שלו של המגרש לא משמיעה קול. אם הוא היה נאבק עלי אפילו קצת אולי הכל היה אחר, אבל הוא לא מוציא הגה. אולי בעולם שלו זה בסדר לתת לדברים לקרות, זה לא משנה אם אנשים אחרים יודעים מה אתה מרגיש כלפיהם או לא.  זה בסדר פשוט להשען אחורה ולהסתכל על העולם מסתובב, על אנשים עושים את הבחירות שלהם ולשמור את הכאבים שלך לעצמך. בעולם שלי זה לא כך. בעולם שלי אני צריכה להגיד לכל האנשים שאני אוהבת שאני אוהבת אותם. אני צריכה להלחם על כל פיסת אלוהים שיכולה להיות שלי כי הכל כ"כ בר חלוף. כי אני עוברת בתוך הלבד הזה, והסיטואציות מתחלפות. וכשאני לבד זמן ארוך מדי אני נזכרת בכל מה שהיה לי, ולא מבינה איך עזבתי. יום אחד לא אדע איך עזבתי אותו. ואם לא יהיה יום כזה, מה הקשר שלנו היה שווה? אם יכולתי ללכת ממנו בלי לבכות- במשך שבועות, בלי לרצות לחזור, בלי שהלב שלי ישבר לגמרי. בלי להצטער.

אני רוצה שיום אחד הדברים האלה יחזרו לתודעה שלי. לא דברים שהיו לפני שנים, לא אהבות ישנות שמצאו אהבה אחרת, לא אנשים ישנים כמו הילדות שלי, הוא. הוא שישנתי איתו לפני שלושה חודשים ויום ואז הלכתי לחפש דירות לעצמי.

לפני שלושה חודשים היה הלילה הראשון שלי פה.

לא החלטנו על עזיבה. דיברנו על זה אבל הלילה הזה היה מפתיע. התקשרתי ואמרתי שאני לא חוזרת. הוא היה מופתע ואמר שזו בחירה שלי. זאת היתה הבחירה שלי.

הזמן הזה שעבר כאילו לא עבר. שלושה חודשים? זה המון! זה המון ומרגיש כאילו עברו כמה ימים ולרגע הסתכלתי לצד השני.

וזה כזה מסריח.

והייתי מעדיפה להיות שבורה, רק להרגיש משהו, חוץ מכל הרוחות הישנות האלה שמסתחררות לי מעל למיטה. הייתי רוצה לאהוב את האיש שאוהב אותי. האיש שרציתי להתחתן איתו לפני כמה חודשים. זה שחשבתי שלידו אני צריכה להשאר.

זה שנגמר לי לפני שהספקתי לחשוב על זה.

הייתי רוצה להיות שלמה עם משהו שלעולם לא יכולתי להיות שלמה איתו. וזאת לא אשמתי. זה פשוט נגמר, וזה מרגיש כאילו כן אשמתי ובעיקר לא מרגיש בכלל. כ"כ רחוק.

i'm gonna stop being scared

of what happens when i say what i think

i'm gonna stand up and be brave about it

look who i am

...

what am i doing here ... how will it end

kathryn williams/what am i doing here/dog leap stairs- 1999

ואני מרגישה כ"כ אשמה שעזבתי אותו, ויודעת שהוא אוהב אותי ויקבל אותי בחזרה.

ומרגישה כ"כ רע כי אני לא רוצה לחזור, ולא יכולה לנשום שם, לידו, אבל אני יודעת שאני אוהבת אותו, רק רוצה להיות רחוקה מזה עכשיו. והוא לא מבין אותי ולעולם לא יבין (תוספת מאוחרת 2: גם זה קיבל טוויסט חזק ונורא יותר בהמשך), אולי, על מה לעזאזל אני מדברת, ולמה כדאי לו להפסיק לעשן, ומה לא בסדר עם מה שהוא עושה, ולמה אני לא שם יותר, ולמה אנשים מבוגרים צריכים לנהל שיחות מבוגרות כדי להרגיש שפויים וזה לא הכל רק סמים ומשחקים לפלייסטיישן והופעות. ואיך לקרוא את כל העיתון כל בוקר זה לא לחיות בעולם ואיך הרעיונות שלו לא נכונים אבל אף אחד לא יכול לשכנע אותו להסתכל על דברים אחרת. למה הגישה שלו מעייפת וגם כך הוא מסטול מדי תמיד מכדי שאקח שום דבר ברצינות. ואיך הוא שוכח הכל, את כל מה שהוא אמר כשהפסיק לעשן כשחשב שהוא הולך למות מאיזה קוצר נשימה. הוא אמר שאני הדבר הכי חשוב בחיים שלו, ולרגע אחד זה היה הדבר הנכון.

אני עייפה והייתי רוצה שהכל ינזל למקום הנכון, בלי הזמן שיזיז את הדברים לאט לאט לשם. הייתי רוצה להתעורר ולהרגיש שלמה ובטוחה ויודעת ולא מקוטעת לפרגמנטים ובלי שליטה על הרגשות המסתחררים שלי ולהצטער על הכל כ"כ כל הזמן.

הייתי רוצה ללכת לישון ולהתעורר מבוגרת יותר. הזמן יעוף מעלי כשאשן והלב שלי יחלים, ואראה את הדברים כמו שצריך לראות אותם, ואבין את הדברים כמו שאוכל להבין אותם רק בעוד זמן וריחוק רגשי.

הייתי רוצה להתעורר לדברים שיהיו אחרת. אליו שהפסיק לעשן והבין את הדברים סוף סוף. אל אהבה גדולה שיכולה להכיל אותי ולא לכל הלבד הזה.

אני באמת לא יודעת למה, נכנסתי עכשיו לתיקיה של כל הדברים הישנים שכתבתי פעם. נכנסתי וראיתי שוב את התיקיות מסודרות לפי שמות. היו הרבה אנשים ב-2003. היו בי הרבה אהבות גדולות ומיינתי את הכתוב לפי תיקיות.

חשבתי על הסיפורים שפעם הייתי כותבת, או יותר נכון קטעי הפרוזה ונכנסתי לתיקיה הזו. היו שם דברים שמעולם לא פרסמתי ובעיקר שכחתי שכתבתי והם היו לא רעים בכלל.

קראתי את הסיפור על בלוקי, החתולה שמתה לנו לפני שלוש שנים והעיניים התמלאו לי דמעות אבל רק אחת נפלה.

אח"כ בדקתי שוב את התיקיה שלך. קראתי את כל המכתבים שלנו. כל מה שכתבת, בין שמתגעגעת ובין שכואבת או מדוכאת נורא. אומרת שאת אוהבת ומנתקת איתי קשר שוב ושוב ואומרת לעצמך במקומי לא להיות כ"כ מלודרמטית. קראתי את מה שעניתי לך, וניסיתי להרגיש את עצמי ולא הצלחתי.

אחרי שקראתי הכל קמתי למטבח לחמם לי אוכל. לא אכלתי היום כלום, רק עישנתי הרבה ושתיתי הרבה מים אחרי שתי כוסות הקפה ששתיתי בצהריים בחוץ. שמתי לב שהעיניים שלי כבדות, מלאות דמעות אולי. לא בכיתי כך שזה הסבר הגיוני לתחושה המוזרה הזו בעיניים. מרגיש כאילו בכיתי הרבה או אולי רציתי.

היתה לי תחושה פתאום של משהו שהיה פעם, והרגשתי צורך לכתוב לך שוב באותה הצורה. עכשיו אני יודעת שלא תביני את זה, את והזוגיות המאושרת שלך בסוף העולם, את וחשבון הבנק המצומק שלכן ואפילו אין לך כסף לבגדים, כתבת לי. והרגשתי נורא. לכתוב לך כך סתם ולהלחיץ אותה ולנסות לחשוב מה תחשבו על זה והידיעה שלא תביני היתה הכי קשה. את לא זוכרת וזה בסדר. במכתבים כתבת הרבה על מה שיבוא פעם. מתישהו בעתיד, קרקע יותר בטוחה, מתישהו יהיה לך מה לתת, מתישהו נשתה יחד קפה ונעשן אולי איזו סיגריה. מתישהו.

מדהים איך משהו שהיה כ"כ יקר לשתינו פעם פשוט לא קיים יותר. מה שהיה הכי חזק מהכל היה התחושה הזו שחיברה אותנו. אמרת שזה מזכיר לך תחושות של בתוך הרחם, של טרום-הוויה. אז כן, נורא בשבילי ומכווץ לי את הקרביים לדעת שאת כבר לא שם. אני חושבת אולי מתישהו הזוגיות שלך תהיה ותיקה מספיק ובטוחה בכך שהיא לא נעלמת לשום מקום שתוכלי להרגיש משהו ממה שהיה לנו פעם שוב. רק שתהיי שם בצד השני של המיילים, אפילו לא בשפורפרת הטלפון.

אני יודעת איך זה זוגיות. איפשהו העולם הישן נעלם כמעט לגמרי. אני בדר"כ משתגעת אחרי תקופה מגעגועים לעצמי ושם גם כל הקשרים שלי מסתיימים, אבל אני מניחה שאם לא מסיימים קשר שם אלא ממשיכים אותו מתישהו מגיעים לשלמות עם עצמך בתוך זוגיות ודברים שאולי נכנסו לסוג של תרדמת תאים אפורים בגלל עוצמת הזוגיות החדשה מתעוררים שוב לאט. לא באמת אפשר לחיות בלעדיהם, זה מה שאני חושבת.

כ"כ הרבה עבר. אני חושבת על מי שהייתי אז, כשאהבת אותי. זו לא מי שאני היום. אני יודעת שמה שהיה לנו היה אבוד מראש ובכ"ז אני אפילו לא יודעת למה בדיוק אבל אני מתגעגעת. יש מקום שהיה שלך איפשהו במורד הגרון אל החזה והוא מתכווץ חזק. הוא מתכווץ ואפילו לא טורח לומר לי עבור מה בדיוק ואיך קוראים לדבר שחסר לו בכלל.

אולי כי היית היחידה שלי, המעמד שלך תמיד נשמר. איחלת לי באחד המכתבים האחרונים שיהיו לי נשים טובות מזה. כמעט התנצלת שהיית הראשונה ואמרת שאולי תשתפרי מתישהו, בשבילי.

מצחיק לחשוב על המילים שלנו, על הדברים שנראו עיקר כי עכשיו הכל נראה כמו משובת נעורים.

את בזוגיות ארוכה ומרגישה מה שהיית צריכה להרגיש בחיים שלך כבר לפני הרבה שנים.

אני מתגעגעת מאוד וצורב לי מאוד שאת אפילו לא יכולה לענות או מרשה לעצמך להרגיש, או יותר גרוע- כבר לא מרגישה כלום בכלל אחרי כל ההבטחות והמילים הגדולות שנראו לנו נצחיות מאוד. כמו אהבה ראשונה אמרת, כך הרגשת וזה היה מצחיק כי זאת היתה האהבה הראשונה שלי, לא שלך.

אבל, יותר מהאפשרות שלעולם לא תזכרי או תעני לי, אני חושבת שאני מפחדת שיהיה לך רע שוב. ברגע שכבר לא תהיי בזוגיות הזאת, ברגע שהעולם יוכל להתנכל לך שוב. אז אני מקווה שתשארי שם ותהיי מאושרת כי לקרוא את המילים שלך הזכיר לי כמה רע היה לך, כמה כתבת שוב ושוב שהמוות לא נפרד ממך ואני התעקשתי לא לדבר על זה כי היה כ"כ קשה לדאוג לך כ"כ.

קר נורא היום. נראה כאילו שמשי אבל קר.

אני מעשנת הרבה יותר ממה שתכננתי. הקופסאות נגמרות לי ואני לא שמה לב איך, בדיוק.

מהרגע בו הרשיתי לאבא שלי לראות אותי מעשנת בבית-קפה, לאחריו הוא סיפר לאמא שלי והכל נהיה נינוח, אני כבר לא סופרת את הסיגריות שלי, והן לא מלוות בהתחמקות חשאית למרפסת. אבא שלי מעשן הרבה וזה בטח עושה משהו, וגם יצאתי הרבה לאחרונה, ואיכשהו בחוץ יש מן תמריץ כזה לעשן.

אני מקשיבה לנוליטה של קרן אן*. קר לי קצת בגב. החתול מיילל.

אני צריכה להפסיק לעשן. אולי אעשה את זה.

הזנחתי את הכושר שלי לאחרונה, ואתמול אפילו פתחתי שקית של במבה. מטופש כי האימונים שלי הניבו תוצאות מצויינות.

אני מפחדת שלא אספיק לעמוד בלוח הזמנים שלי. עכשיו אחרי שלוש שנים, אני באמת חייבת לעמוד בלוח זמנים, והכל מתוכנן לפיו. לא יקרה כלום אם לא אעמוד בו, רק סחבת וסיבוך, תחושה של כשלון, שוב, והרבה גילט טריפס מההורים. "מסתבר שאת בכיתה ח'", כתב לי מישהו כשאמרתי שאשלח לו משהו מאוחר יותר כי אבא שלי כועס ולא מפנה לי את המחשב דווקא. כיתה ח' היתה מזמן.

היא היתה נבוכה אתמול. נבוכה ומתביישת. לא עצמה היותר זורמת ובעיקר זורמת לכיווני כמו פעם. ישבתי איתה על הספה בחוץ וניסיתי לחשוב עלינו בתור סתם שתי חברות, זה לא הסתדר.

אנחנו רגילים לחשוב על מה שאנחנו רגילים אליו. אני רגילה לגברים וזה פשוט מוזר מאוד.

אחה"צ קודרים ונעימים לכולם.

ומאוד רוצה ללמוד צרפתית.

את הערב העברתי בין הטלוויזיה לספר שאני קוראת עכשיו לסמינריון, כשלפתע קיבלתי הודעה מהבחורה היחידה שהיתה לי, מודה לי על הברכה לחג, ואח"כ מספרת שהיא בעיר עם קצת זמן פנוי ותוהה אם ניפגש.

ונפגשנו. פגישה חטופה במרפסת שלי בעוד זוגתה בפגישה משלה. זה היה קצר ומוזר ואני עוד מופתעת בעיקר, כאילו משהו פתאום ניתן לי בלי שהספקתי לנשום.

היא שתתה מים ועישנה אחת מהסיגריות שלי, ופתאום היתה בלי משקפיים כי מתישהו במהלך הזמן הארוך בו לא דיברנו עברה ניתוח לייזר. בחנייה יכולתי לראות שהעיניים שלה חומות בהירות.

אני לא טובה בדברים האלה, כמו לא טובה בלשכוח. אנשים מתעוררים בבוקר כשאתמול הוא אתמול. אני מתעוררת בבוקר והאתמולים שלי בדר"כ חיים. אני בוחרת אלו מהם לשים מאחור ולשכוח.

מי שקורא פה יודע שאני לרוב לא שוכחת ומן הסתם גם אותה.

כבר זמן ארוך שהיא בזוגיות, אבל את התקשורת ביננו עצרתי עוד הרבה לפני. כעסתי פעם מאוד ומזמן שכבר לא. כשהפסקתי לכעוס היא כבר היתה במקום אחר ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות בקשר לזה. המיילים ביננו לא זורמים, אלא מטפטפים לעיתים רחוקות. היא כותבת לי שמצאה בית באישה שלה, שמחפשת עבודה, שחלמה עלי, שזה בסדר להתגעגע ואז נעלמת שוב. עברו חודשיים אולי מאז המייל האחרון.

ופתאום היא היתה פה, והרגשתי כ"כ מוזר. ורק בדקות האחרונות פתאום הפך נעים מאוד, וצחקנו קצת בקול רם (בעיקר אני ותהיתי אם רם מדי), ואז אמרה שבטח כבר מאוחר והיא צריכה ללכת. בחנייה הסתכלתי על העיניים שלה מלמעלה כי אני גבוהה יותר, התחבקנו חטופות והיא נסעה באוטו החבוט שלהן, פשוט נסעה. ואני עדיין מרגישה כאילו הנשימה שלי עצורה איפשהו בסרעפת ולא משתחררת.

אח שלי אמר אתמול, כנראה במן נסיון חבוט לבדיחה, שהוא לא יודע מה עדיף, שאהיה עם נשים ואז לא ישארו ראיות, או שהכל יהיה נורמלי.

לא ציפיתי לזה והגבתי כך, והוא נסוג מיד. אולי כדאי שנדבר על זה.

נורמלי.

הייתי בסרט נהדר ("עדיף שנשאר ידידים", צרפתי, חדש, תיכף יגיע לקולנוע) ונהניתי נורא.

חזרתי הביתה ויצאתי עם אחי לשתות בירה בפלורנטין. זה היה נחמד. אח"כ אכלנו נקניקיות ודיברנו על בחורות ועל להשאר לבד ועל נסיון ועל כל מיני דברים כאלו. אני אוהבת אותו מאוד, לא רק כי הוא אחי, הוא פשוט בן-אדם נהדר. טוב לב, ישר, הגון, בוגר. מצחיק מאוד.

הבחורים האלה בחיים שלי מעצבנים אותי. אפילו לא אחד ספציפי אם כי תמיד זה אחד ספציפי אבל זה לא מחזיק הרבה זמן. ניסיתי להסביר שקצת קשה לי למצוא, ואני לא יודעת כמה עוד אפשר להתפשר. אני לא רוצה להתפשר, בעיקר נמאס לי, וכתבתי על זה כבר לפני כמה זמן.

קינאתי בו כי הוא צעיר. כי כשהייתי בגילו הייתי יותר מלאת תקווה מעכשיו, אם כי גם אז לא בשמיים, אבל אי אפשר להשוות את זה לעכשיו.

האמונה שיכול להיות לי טוב נראית לי כמעט פרוורסית. לא נכונה, וזה לא שאני מצפה לרע. אני פרקטית וסקפטית, אופטימית אבל לא טיפשה. מחושבת. אולי מחושבת מדי. אבל לא הייתי מחליפה אותי בשום דבר אחר. מקסימום קצת שקט.

אני עייפה בעיקר ואין לי כח לשטויות יותר.

אבל אני מסתכלת מסביב והכל כ"כ רדוד ולא נהיה פחות עם הזמן שעובר. התחושה היא ששום דבר לא משנה יותר ואני נאבקת חזק בשביל משמעות. זמנים רדודים מולידים אנשים רדודים, שלא יודעים שהם כאלה כי אין להם שום אומדן, שום בסיס להשוואה. אין ערכים שהם יותר טובים, מישהו זוכר מה זה ערכים בכלל? למישהו איכפת? מישהו חושב שיש איזשהו כיוון מועדף או דברים שכדאי לדבוק בהם?

ילדות בנות 13 מסתובבות עם בגדים קצרים משלבשתי או אלבש בחיים. עם תסרוקות גבוהות. צבעים זוהרים. אנשים מרוויחים ומבזבזים כסף. אני לא רוצה לחיות כך, אבל האופציות מוגבלות.

אני מרגישה כלואה בעולם שלא מתאים לי, בלי אוזן קשבת להסביר לה את זה, לפחות להרגיש הזדהות. העולם הזה מחורבן ואתם יודעים את זה.

הימים יכולים להיות יפים, אבל העולם מחורבן, האנשים מחורבנים. סביר להניח שחלקכם בעצמכם מחורבנים. כנראה שגם אני הרבה יותר ממה שהייתי רוצה להיות, אבל נדמה לי שאם הייתי פחות לא הייתי מצליחה לחיות.

עם כל זה ועם כל מי שאני אני אפילו לא מצליחה לחשוב על מורשת להשאיר, על משהו שישנה כשלא אהיה פה.

לפעמים אני רוצה להגיד לך, תרגע, זה לא משנה.

אני נהנית, אתה יודע, מהרגעים האלה שלנו, אבל אני יודעת איך הם גורמים לי להרגיש, ואני יודעת מה הרגשות שלי גורמים לך.

אתה נלחץ. אתה תמיד נלחץ, כבר שנים על שנים שאתה נלחץ. ותמיד, אנחנו חוזרים על אותה הרוטינה, מבלים ערב ואז לילה, מדברים הרבה, גומעים מרחק של שנתיים בכמה שעות, נהנים מהאהבה שלנו שמזכירה את עצמה כל פעם כשאנחנו נפגשים, זו שאנחנו לא צריכים לנקוף אצבע בשבילה, זו ששם.

הכל מוכר ונעים איתך. רוב הזמן, לפחות. יעל שונאת אותך, אתה יודע. היא אומרת שהיית אכזרי אליה בתיכון, שבגללך ובגלל החברים שלך עברה עליה שנה איומה. אני אומרת- כן, אתה מלא פוזה וקצת קשה לעיכול למי שסובל מבטחון עצמי נמוך. היא מהנהנת בהסכמה רוויה בטינה, שאנחנו שומרים רק לאלו שצחקו עלינו בתיכון מספיק, כדי שלא נשכח לעולם.

גם עלי עברו שנים נוראות בתיכון, במישרין ובעקיפין, גם בגללך. אבל הזמן ההוא מת מזמן, רק אני עוד מצטטת את החיים שהיו לנו אז ואתם מסתכלים עלי בהפתעה ואתה אומר שמתישהו יצטרכו מישהו שיכתוב את ההיסטוריה, וזו בטח תהיה אני.

אני שואלת אותך מה אתה רוצה ואיכשהו אתה אף פעם לא עונה לי. רק מנסה להעלים את כל השדים הישנים שעוטפים אותך בעיני. אתה מסביר לי שזה לא נכון, שלא כך אתה רואה אותי או את הדברים, אתה אומר לי שאתה אוהב אותי, שאני חשובה לך, שאנחנו חברים טובים. 

אני יודעת שאתה מתכוון לזה כמו שאני יודעת שקשה לך, זה לא בהכרח נעים לי. אני יכולה להבין את זה.

אני אומרת, אתה יודע שזה ימשיך כך עד שאחד מאיתנו יתחתן והכל יגמר. המחשבה הזאת מפחידה אותי קצת. הכל יגמר. פשוט כך, לא עוד. אנחנו כבר לא כ"כ צעירים אתה יודע, מתישהו, מישהו מאיתנו יתחתן.

השני לא יבוא לחתונה, לבטח זו תהיה החתונה שלך ותתקשר להזמין אותי ואני מאוד אשמח בשבילך, במיוחד כי עבר כ"כ הרבה זמן מאז שדיברנו, כי היית עסוק בתוך הזוגיות שלך ובטח גם אני עסוקה באיזה משהו כושל משל עצמי. אולי אני אהיה לבד ויהיה לי רגע לחשוב על זה, וארגיש מה שאני מרגישה כשאני חושבת על זה עכשיו. אוי לא.

אני רוצה לומר שלבטח לא אבוא. יהיה לי קשה מדי. גם לקבור את כל השנים שלנו, וגם לשמוח בשבילך. אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה.

אני אומרת לך שאין לנו עתיד. אתה נלחץ וכשאתה נלחץ אתה נעלם לי. וכל מה שאני זוכרת זה את הפעם האחרונה שעמדנו ליד הדלת ותהיתי אם זו הפעם האחרונה. 

אני מסבירה לך (ובדיוק עכשיו אתה מתחבר לאינטרנט, או אולי זה החיבור האלחוטי הדפוק שלך שעושה את זה ואתה אפילו לא שם) מה עלול לקרות. שלוש אפשרויות, אני כותבת. כל אחת מכסה את האפשרות שהקודמת לא מאפשרת ושוללת אותה מהיסוד. בסוף מישהו מאיתנו יתחתן.

זה לא חייב להיות כך, אתה אומר, אי אפשר לדעת. אני יודעת. אני יודעת.

בימים האחרונים אני חושבת עליך, ומנסה לחשוב אם בגלל זה אני מרגישה יותר טוב. אם אולי אני קצת מאוהבת בך. אני מסכימה עם עצמי שאני מרגישה טוב, ובלילה גם שאני אולי קצת מאוהבת בך, אבל ששני הדברים לא בהכרח קשורים אחד לשני. יש עוד מיליון סיבות שמשתלבות יחד להחלטות בחיים שלי, לתחושה הנהדרת שהחלק הקשה מאחורי.

אני חושבת על כמה דברים שעברנו. על הפעם שנישקת אותי כשהיתה לך חברה ולמחרת נפרדת ממנה. לפני שלושה שבועות דיברנו על בגידות, סיפרת לי על איזו בחורה שפגשת ועל סגנון החיים שלה שגורם לך להזדעזע. אמרת שפעם אחת בגדת במישהי ולמחרת נפרדת ממנה. אני לא יודעת אם אתה זוכר שזה היה איתי. אני לא יודעת אם אתה יודע שאני זוכרת איך קראו לה. כי כשיצטרכו מישהו לכתוב את ההיסטוריה זו בטח תהיה אני.

אני חושבת על השיחה שניהלנו בבית הספר היסודי הישן שלנו, אני זוכרת את כל הפעמים שאמרנו שבטח נתחתן בסוף. בעצם, זה מעולם לא היה משהו שאמרנו. זה מה שאתה אומר, כל פעם שאנחנו נפגשים מחדש.

עברו בי כמה רגעים ושלחתי לך הודעה. רציתי לספר לך שחשבתי עליך ולומר לילה טוב.

לא ענית לי ואני יודעת שזה מה שהטה את הכף ואם לא נלחצת שוב עד עכשיו אז אני כבר יודעת עם איזה מבט התעוררת אחרי שראית את ההודעה הזו. אתה לא יודע מה לעשות. אתה בוחר לא להתמודד. אני יודעת.

לפעמים אני רוצה לומר לך שתרגע. ומחכה לרגע הנכון לומר שאני יודעת שקשה לך איתי, איתך, אבל לא אני צריכה לספוג את כל זה. אני יודעת שאתה יכול להתעורר ובאותה מידה גם יכול להמשיך את החיים שלך ולא לחשוב על זה שוב. הסתדרנו מצויין אחד בלי השני, אמרת, לפני שבוע, ועדיין אתה לא רוצה לאבד את הקשר איתי.

קשה לי לדעת מה אני רוצה.

רק שהלילות האלה שבהם אני תוהה איפה אתה נמצא לא משמחים אותי. הגעגוע המתוק הזה מתוק עכשיו, אבל יכול בקלות לההפך לכאב. אני רוצה לסובב את הגב לזה וללכת. אני רוצה לשכוח או יותר אני רוצה לרצות לשכוח. את המתיקות הזאת שכל זה משרה עלי. אבל מאחר ואני לא רוצה, אני שורה בזה, כל עוד זה נעים. ויודעת שאם תדבוק בהעלמות שלך גם זה יעלם. החיים ימשיכו ודברים אחרים יעסיקו אותי.

אני רוצה לכתוב לך- נו, באמת. עד כמה אתה יכול להיות לחוץ. עד כדי כך שאין לך שום מקום שאומר פאק איט, אני רוצה לראות אותך? עד כדי כך שאתה חושש לפגוע בי, ממה אתה חושש בעצם?

האמת היא שאין לי מושג.

האמת שדברים פשוטים הם פשוטים ואם לא כך ראוי שיהיו. העובדה הפשוטה היא שאתה לא פה עכשיו, וכנראה שאני לא שם, במה שאתה לא עושה. כנראה שזה לא משנה יותר מדי וכנראה שלא נתחתן בסוף. כנראה שאתה תתחתן ותזמין אותי ואני לא אבוא לחתונה, אם רק אצליח לעשות לך את זה.

תרגע. אני רוצה לומר לך שתרגע ותנשום, תראה איזה יופי לנו ביחד. אבל אמרתי את זה כבר למישהו פעם ואני יודעת שאפילו אם אתם נרגעים לזמן מה, זה חוזר. והלחץ הזה לא נמצא שם סתם. הוא שם כשאתם עושים משהו לא נכון. אי אפשר לנער אותו.

כנראה שזה רק עניין של זמן עד שהמשובה הרומנטית הזו תשָכַח ממני (תוספת מאוחרת 28.5.06: הו, היא באמת נשכחה, אולי מתישהו תחזור שוב), הו.

זה נחמד, אבל. נחמד. אם אפשר לקרוא לזה כך.

אפשר לקרוא לזה גם בהרבה שמות אחרים. כן.

מוזיקה עושה בי דברים נפלאים.

מנעד הרגשות הרחב שמוזיקה- מגוון עצום של מוזיקה- מעוררת בי, גורם לי לפליאה מוחלטת.

וכשאני במצב רוח טוב, מצב רוב טוב ומתפלא, טוב ומקשיב- אני נהנית ממנה הרבה יותר.

נפלא.

(עברתי על הג'יגלס- שלקח לי כמעט עשור להקשיב לדיסק שלהם שוב, פונץ', כוורת, ומקנחת בלאונרד כהן והולכת לישון, אחרי רפרוף בתיקית המוזיקה שלי, והתמוגגות ממש).

כ"כ הרבה אוכל שחשבתי שאני עוברת סוג של הרעלת מזון. התקשיתי לעמוד ולא היה לי מקום לנשום.

הסדר היה נחמד. הרבה פחות חגיגי מבדרך כלל, השולחן לא היה כרגיל והכל נראה כמו סתם ארוחת ערב. האגדה נקראה מהר, מהר יחסית אלינו, מהר כ"כ שאפילו אני הייתי מסוחררת, וקצת נעלבת. בשירה- החלק החביב עלי- קימצו בצורה מוזרה. האור היה מוזר והיתה מן אווירה כזאת של לגמור עם זה כבר, ובאמת תוך שעה הכל נגמר, אגדה ואוכל וזה היה מוזר. כל ההכנות עברו גם הן מהר ובלי סטרס מיוחד למעט כשניסיתי להיות מוכנה בכל הכח לפני שיעל תגיע כי תמיד היא מגיעה ואני במקרה הטוב במקלחת, והיא שאלה אותי כבר לפני מתי בדיוק לבוא ואם אני בטוחה שאהיה מוכנה עד אז ועניתי בבטחון (כרגיל) שכן. בשעה שמונה סיימתי לערבב את הסלט ופניתי לכיוון דלת המקלחת שנטרקה לי בפרצוף. אחי שטרח להבליט את העובדה שהוא לא עושה שום דבר בזמן שאני ואמא שלי התרוצצנו במטבח מצד לצד עם סכינים במשך שעה, החליט שהשניה בה סיימתי הכל, זו שאם לא אכנס למקלחת בדיוק בה לא אהיה מוכנה כשיעל תגיע- היא השניה להתקלח בשבילו. אז צעקתי והוא צעק חזרה, בעיקר "תרגעי", אבל זה עבר בשלום יחסי. כשיעל הגיעה הייתי במקלחת.

היו כ"כ הרבה מנות ראשונות וסמי-ראשונות ואחרי ראשונות שלמנה העיקרית הגיעו שלושה שורדים, וגם זה בצליעה מגמגמת. אבא שלי ואחי חלקו סטייק (סטייקים בליל הסדר, לא פחות. אבא שלי מבריק. והזמן שלקח לי לשכנע אותו לא להגיש חזיר היה לא מבוטל בעליל), ואני אכלתי חצי כדור בשר וכמה פרוסות תפו"א מתוך התעקשות ושום דבר אחר לנסות לאכול מהכל. לא אכלתי מהכל אבל לפחות אכלתי משהו מכל מנה. היו אולי תשע מנות, בחלקן כמה אופציות. חלק מהדברים שבישלתי אפילו לא הגעתי לטעום.

והודעות החג שמח- כבר כמה שנים ששיחות האיחולים עברו לחלוטין ל-SMS, והשנה היה זרם הודעות נעים במיוחד. הרבה יותר מוצלח מברכת האנימציה שטרחתי ואני חוזרת טרחתי להכין בראש השנה, שהיתה מורכבת ומוצלחת ולא זכתה לתשואות שקיוויתי להן. בכלל זאת תקופה חברית הרבה יותר, וכל האהבה הזאת שהפלאפון שלי השפריץ במהלך שעה אחת היתה נהדרת.

אני מצטערת, אני מרגישה שאני כותבת וסתם- דיווח וזרם תודעה פשוט ומרוצה מעצמו. שום התעמקות ושום צער ושום כתיבה מלוטשת שגורמת לי להתפעם מעצמי (או להתמרק בצער הכתוב בצורה בינונית שלי, כמו שאיזו מישהי טרחה לעלוב בי). ואולי כי אני לא רוצה להתעסק בצער בתקופה האחרונה כי נעים לי יותר, אולי כי אני מתמצתת את הצער שלי למילים קצובות במקום אחר, ואולי כי כבר לא כ"כ נוח לי לכתוב פה, מאיזו תחושה של חדירה לפרטיות שאני לא בטוחה בטיבה.

עבר עלי ערב חג נעים, ולילה כי יעל הלכה רק לא מזמן והופתעתי שוב מהעובדה שאנחנו פשוט מדברות ומדברות ומדברות חלק נרחב כ"כ מהחיים שלנו ועדיין אני מצטערת כ"כ כל פעם שהיא הולכת או צריכה לקטוע שיחה.  

אני לא יודעת למה טוב לי יותר עכשיו. יש את הנסיבות הברורות ובכ"ז. אולי זה האביב.

אני מקווה שנהניתם גם.

חג שמח.

פסח. אנחנו עושים את הסדר בבית השנה. אחי סוף סוף חוזר מהצבא לחג, זה לא קרה כמעט מאז שהתגייס ועברו כבר כמעט ארבע שנים.

שתי הסבתות שלי יגיעו, וגם יעל, שהזמנתי לפני שבועות כבר, לפני שידעתי אם יהיה אפילו סדר השנה ואיפה. נתתי לה תירוץ להתחמק מאיזה סדר עם קשר משפחתי קלוש עד בלתי קיים במקום רחוק יותר או פחות בארץ.

אמא שלי טרודה בעבודה ואין לה "ראש לזה", היא אומרת. אבא שלי עוד לא החליט לגבי המנה העיקרית, אולי הוא יבשל כך או כך, אולי הוא יזמין מפה או משם.

בינתיים אני מכינה את רשימות האירועים שלי, רשימת הקניות ורשימת המנות ועוד שרבוטים לפה ולשם כמו פרחים לשולחן ולהחזיר ממנו את קעריות ההגשה ולגזום ממתחת לבית שלו כמה ענפים משיח הרוזמרין האימתני לתפוחי האדמה בתנור.

אני שמחה על הסדר הקצת מורחב, על זה שזה פה ואוהבת את התחושה של להכין כדי להפעים. תמיד לאירועים אני מבשלת יותר מדי, וטורחת עד השניה האחרונה ומתעלפת כמעט ברגע האחרון אבל מתמוגגת לראות אנשים נהנים. אני קצת מצטערת להיות בלעדיו הסדר, ויש עוד כסא ריק בשולחן. ההורים שלי יתפלצו אם אזמין אותו וגם כך החיים שלי בסוג של איזון סוף סוף והכנסת גורמי געגוע מכווץ לא יעשו טוב לאף אחד.

רציתי ללכת לקניות ולסיים את כל ההכנות הטרומיות כבר, ולהתחיל לבשל את מה שאפשר כבר היום, אבל אמא שלי רק כתבה לי במסנג'ר שאכין רשימה של כל מה שאני חושבת שצריך ונדבר בבית. שום "אבל תגיעו מאוחר ואני כבר אצטרך לצאת ולא אספיק שום דבר", לא עזר. באמת אין להם ראש לזה והם לא מבינים את ההתלהבות שלי וגורמים לי להרגיש קצת אשמה, הם עסוקים "בדברים החשובים" בעיניהם ואני מתעסקת בשטויות. אבל, בעיניהם עכשיו כל דבר שהוא לא העבודה שלהם והנסיון להחזיק את הראש מעל המים כלכלית הוא שטויות.

חוץ מזה טוב יותר, לי.

כמה חברים ישנים מהתיכון חזרו לחיים שלי לאחרונה.

בתיכון היינו חבורה של פריקים יפי נפש, שמעשנים קאמל, לובשים בגדים משוק הפשפשים, מבריזים מבי"ס לים והולכים להמון הופעות.

היום רובנו נהינו עורכי דין ואחד חזר בתשובה.

עם אחד מהם קבעתי היום לסרט. אחרי שנים של נתק ושנתיים מאז שדיברנו לאחרונה התחלנו לקשקש במסנג'ר, גילינו אחד על השני ששנינו פריקים של סרטים.

הוא בחור מוכשר ומתוק, שקצת יותר קל לו בחיים כי הוא מהאנשים המסודרים, שגר בדירה בבניין ששייך למשפחה בלי לשלם שקל, שקיבל את האוטו של אחיו הגדול, שמומנו לו לימודים במוסד יקר להחריד עם דרישות קבלה לא גבוהות במיוחד ועכשיו עובד במשרד היוקרתי של אבא שלו עם עתיד מובטח ומרופד.

בתיאומים לקראת הסרט אמר שהוא גר ליד הקולנוע ושאל איך אני מגיעה. אקח אוטובוס או משהו, עניתי (אני גרה מרחק של חצי שעה הליכה איטית מהקולנוע הנבחר ו-7 דקות באוטובוס) והוא הגיב ב-"אוטובוס, מה? את חיה בסרט?", כאילו אנחנו לא גרים בת"א, שבה עדיף להגיע ממקום למקום ברגל או בטוסטוס, נגיד, אלא בדרום אפריקה, שם זה טירוף מוחלט להעיז לצאת מהבית בלי אוטו. "מה קרה לאוטו שלך?" כשעניתי שאני לא יכולה לנהוג ברכב של ההורים עכשיו משיקולים שלהם, תהה באטימות מוחלטת- "את לא יכולה לארגן איזה 8,000-10,000 שקל לאיזה אוטו מצ'וקמק?", לא, עניתי, אין לי מאיפה לגרד עכשיו 10,000 שקל, גם כך אני לא יודעת איך אחזיק דירה ואממן תואר שני ממשכורת של מתמחה/עו"ד בעמותה. "תבקשי מההורים שלך", אמר. אמרתי שאין להם, ולא הוא לא צריך לקחת אותי, אין סיבה שיוציא את האוטו ויסע לפה כשהוא מרחק דקה מהקולנוע. "אז לפחות אחזיר אותך", "אני לא גרה בקוטב, רק הליכה קצרה או כמה דקות אוטובוס". "את מוזרה", קבע, "נתראה שם".

לכמה אטימות חיים רווחיים ומרופדים יכולים לגרום לך? עד כדי שלא תבין כשאני מעדיפה את המנוי הזול שלי לסינמטק וקולנוע מסחרי לעיתים רחוקות בלבד, מפאת מחירי הכרטיסים המופקעים ללא סיבה, ותפטיר שזה לא מפריע לך כי אתה יכול "להרשות את זה לעצמך", ותתנהג כאילו אני משוגעת כשאני לא מוצאת טעם להזמין כרטיסים מראש לסרט ולשלם מעבר ל-35 ש"ח המוגזמים גם כך, עוד 4 שקלים לכרטיס עבור דמי הזמנה מראש  בשביל כמה לחיצות על העכבר באתר של הקולנוע.

זה היה אטום ומעליב, ובעיקר השאיר אותי המומה.