הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני מרגישה שהמחלה הוציאה החוצה, את כל מה שהיה לא נכון.

אני מרגישה אני שוב.

עוד מעט אורזת לי תיק, ולוקחת את עצמי הביתה, לבית ההורים, ליום אחרון של שינה בחדר שלי.

פנויה עד יום שלישי בערב, וזה נותן לי תחושה של חופש, ואולי העובדה שישנתי יומיים- כמעט ורצוף.

מה לעשות איתו אני לא יודעת- האיברים הפנימיים שלי צועקים לי להתרחק. בכל זאת אני מוצאת את עצמי מתנהגת בצביעות איומה, ושוכבת איתו.

אני רוצה להיות לבד. הדחיסות הזאת- לא עשתה לי טוב.

השבוע הנפלא שאולי היה לנו, היה מזכרת נחמדה שבטח אשכח, או אולי, כשאתגבר, תהפך למשהו טוב לכתוב עליו, כרגע יש לי יותר מדי לעכל. בדרך שלי. לבד ובשקט.

אני עוד חלשה אבל מרגישה שפויה לחלוטין.

 הכתיבה הופסקה ע"י שפיכת שתי כוסות תה רותח על עצמי + פלישה ויזואלית של הרומני והוייטנאמית למסך שלי. מטורללים. שניכם מטורללים.

כנראה שהייתי צריכה את כל השינה הזאת, אחרי כל העבודה והחוסר שינה הזאת, שהפכה את הכל למפלצתי.

אני יודעת שאני והוא זה לא.

אני יודעת.

אני יודעת שעד מהרה אחזור לחיים האיטיים שלי.

חלום- בדיוק נזכרתי. אני הולכת למשטרה להלשין על שתיים שעשנו גראס בטיול או משהו כזה, אני לא מספרת את כל האמת ואח"כ כן, ואז מגיעה אחת הבחורות המולשנות ואני מנסה להתנהג כאילו אין לי קשר לעניין.  השוטר מתחיל לעשן ג'ויינט ולרקוד עם איזו בלונדינית דשנה, סטייל מזכירה מה-50's. אומר לי שבוע הבא באותה שעה. אני חוזרת הביתה ונזכרת שלא סיפרתי לו כל מה שרציתי ובכלל שכחתי לשלם.

?

נמאס לי להקשר לאנשים ולעזוב או להעזב, לגלות את האמת ולהפגע.

נמאס לי.

רוצה את הדברים שקטים ובטוחים.

רוצה בית.

אני לא יודעת מה לעשות, כל מה שנראה לי קל ופשוט נראה לי עכשיו כמו בלאגן אחד גדול.

אחרי שהלכה התקשרתי להורים להגיד שאני חולה ולא אגיע השבת. אמא בישרה לי בלי קול תרועה "אנחנו עוברים דירה ביום שני או שלישי".

הא?

הנה, לא הייתי 3 שבועות בבית ועוד יומיים כבר אין לי בית, אני צריכה ללכת לפרק את החדר שלי, שעוד לא הספקתי בכלל להתחיל לעכל שאני נפרדת ממנו.

אני אשן כל היום ואלך מחר לברור דברים. להוריד הכל מהקירות.

נראה לי שהפתרון הכי טוב יהיה לשכור לי דירת חדר וחצי. עם קצת עזרה מההורים אני אעמוד בזה.

אין לי כבר כח לכלום ואני לא מאמינה בכלום. פירקתי את החיים שלי בשביל חופש שלא הגיע. פגעתי בחבר הכי טוב שלי, התנחלתי אצלו כאילו אין מחר, ואני לא יכולה להבטיח לו כלום.

אני לא רוצה מע' יחסים. אני חושבת.

הימים האחרונים הזכירו לי את הקשר עם הX, ולא יכולתי לסבול את זה.

אני לא מוכנה לחלוק את החיים שלי עם מישהו עדיין, כנראה.

כולנו סובלות מתסמין לב שבור שלא מתאחה. מסתבר, וכנראה שעדיף לנו להיות לבד.

מרגיש לי כ"כ עגום להיות לבד עכשיו, אחרי האינטימיות הזאת. כ"כ בזוי. כ"כ לבד לעזאזל.

אבל אני צריכה את השקט שלי. לא צריכה בן זוג שלא יבין אותי שוב ושוב, כל הריבים האלה. כל הויכוחים והפעם אני זאת העייפה מכדי לשמוע.

אז להיות אנוכית. לאזור את הכוחות וללכת. לפרק את החדר שלי ולהעביר לדירה החדשה של ההורים בינתיים, להגיע איתם לאיזה סידור של עבודה חלקית תמורת עזרה בשכר דירה.

הוא לא יהיה מי שאני רוצה שהוא יהיה, הוא ימשיך לקלל בכל משפט ולשמוע מוזיקה שאני לא מצליחה להכיל, עד כמה שהוא איש שיחה, עד כמה שאנחנו דומים, הוא מחפש את הפשטות שלו ואני את החופש שלי- וביחד רק התנגשנו.

הפעם אני למודת קרבות והוא תמים. אני לא נשארת לתקן אותו, להתפשר אליו, הדברים האלה לא עובדים. אין לי אמונה, כבר אמרתי.

אני מרוקנת. לחלוטין.

וכנראה שאהיה לבד עוד הרבה זמן.

וכן, אני חולה. 24 שעות לא נעימות אבל לפחות משתפר ולא מחריף.

אחזור לישון. אין לי מושג מה יהיה אח"כ.

עם ליקר פרנג'ליקו ודובדבנים בתחתית.

גם זאת דרך להתמודד.

זה שאני לא בהכרח מתאימה לסטנדרט, ידוע ידוע.

אבל מה שהבחור אמר לי אתמול לחלוטין ערער לי כמה דברים.

מעצם העובדה שאני חיה לי בשקט על קלונקס, אני לא נרעשת. אני רגועה. אבל אבל.

מסתבר שהוא מסתובב כמה ימים עם תחושות לא ממש טובות, לא יודע מה קורה ביננו, מרגיש רגע אחד שאנחנו הכי קרובים בעולם ורגע אחד שאני זרה, רגע איתו ורגע מרוחקת. אמר שאם זו לא הייתי אני, מישהי שהוא אוהב אלא בחורה זרה שהוא רק הכיר, הוא היה חותך. אבל בגלל שזו אני.

פעם- לפני הכדורים והטיפול אנשים ניו מתאהבים בי כמו זבובים, את כולם הייתי מזהירה שאני דפוקה ושזה יגמר ברע, כולם היו עונים כמקהלה "אני ילד גדול, אני יודע מה אני רוצה". כשהתחרבן, לפחות ידעתי שהזהרתי. וזה לא שהם לא ניסו, פשוט הייתי בלתי אפשרית.

עכשיו- אני לא חושבת שאני בלתי אפשרית, אין לי התקפי זעם, אני לא מבטלת את עצמי, אני כנה לחלוטין עד כמה שאני מסוגלת, המוסר שלי די גבוה בכל העניין של נאמנות, אבל עדיין- דברים שאני לא לקחתי כביג דיל ולא השקעתי בהם מחשבה- הותירו אותו מתפתל.

ואמרתי, שוב ושוב אמרתי- אני מפחדת. מפחדת מאהבה ומערכות יחסים, מפחדת מאינטימיות שתתפוצץ לי בפרצוף. אני יודעת כמה אני שבירה ואולי אני מעדיפה להיות לבד. אולי.

הדרישות שלי בשמיים, או יותר נכון הקונספציות שלי. אם פעם הייתי מתאהבת בעיוורות באדם בגלל טוב ליבו וכל הנפלאות הצפונות בו, והייתי מתעלמת מהשאר אם יכולתי (עד שכבר לא יכולתי..), או לפחות מתייחסת לזה בסלחנות, היום אני הרבה יותר מפוכחת.

אולי מה שאני רוצה לא קיים (לא מאמינה בזה באמת).

אז מה לעשות עכשיו? לקום וללכת כי לא טוב לו ככה? כי אני הופכת לו את החיים?

להישאר כי בכ"ז רגשות (שלי) רק בקצב יותר איטי, ואני חלוטין מאמינה בכל מה שאני אומרת לו ועומדת מאחורי מה שאני מכריזה כלא בסדר? 

יש את האמרה השחוקה שנשים תמיד ינסו לשנות גברים. אני לא מנסה לשנות, לא באופן אקטיבי עכשיו לפחות, אני פשוט אני ויש לזה אימפקט על מי שנמצא לידי. בינתיים ניפצתי לו כמה מוסכמות. הכל חוויה חדשה בשבילו והוא לא מבין איך אני נשארת אדישה.

מה להגיד? התנפץ לי הלב כ"כ הרבה פעמים שאין לי דרך אחרת?

כל שאר השבוע אני כן.

עד שישי.

אתמול היה לחץ פתאום, לאיזה שעתיים. התחלתי להתבלבל בהזמנות. לא נורא. עשיתי 200 בטיפים, שזה סביר ליום שני בלילה, בפאב קצת שכוח אל.

אז לילה שקט. ארוחת שבועות אצל אבא שלו עם נספחים, בלינצ'ס פטריות, כרובית מוקרמת ועוגת גבינה. זה מה שהיה לי טעים.

אני רגועה.

הבחור קצת מוטרד.

יותר מדי בלאגן הוא אומר, ליומיים.

ואני צריכה לחשוב עם עצמי. לחיות ולחשוב.

דירה משלי לא תזיק.

ומה יהיה כשתהייה לי דירה משלי?

אולי אני לא רוצה אותו מספיק?

אולי זה סתם נוח, ככה?

ספקות וספקות.

רגילה כבר מדי להיות לבד.

האינטימיות מפחידה אותי.

אהבה מפחידה אותי גם.

הייתי מציירת אותך עכשיו

כ"כ יפה בעצב שלי

שכפיתי עליך

שוקע לתוך ספר

כי סירבתי לדבר

לולא העשן

הייתי אומרת

אולי

שלא יכולתי לבקש יותר מזה

עכשיו.

ידך שמשרטטת מעגלים דמיוניים

על פניך

הסדין שעוטף את ברכיך

וגופך הכלוא בריחוק.

משחקי מרחק וקירבה

אני יוצרת געגוע

כדי לנשום

בתחתית אין סופית שכמהה לרגש

עז ממוות

ואתה רוצה חיים פשוטים.

כשאני לא מגדירה "חופשה" אני לא בחופשה.

אולי השגרה תרגיע אותי ואני אמצא את השקט שלי בתוכה.

 בכל מקרה..

משמרת עוד חצי שעה, צריכה להזיז את עצמי.

ממש אין לי כח לעבוד, אכלנו ים פסטה ורק בא לי להתכרבל איתו ולישון.

אולי תבואו לבקר אותי היום לפני שאתם טסים? אה? זה יהיה נחמד. איכשהו, אני מתגעגעת לשניכם.

יאללה... עבודה.

זה היה טראומטי.

היה לזה טעם של משהו חי, רקמות, אכלתי בקושי, מכריחה את עצמי לאכול את הכל.

רוצה להקיא את כל זה עכשיו.

מרגישה ממש רע.

מגעיל אותי שזה בתוך הקיבה שלי. מגעיל אותי ממש.

אחרי שסיימנו את כל הדברים בבית שאפשר להכין מהם אוכל (לא לגמרי, היתי יכולה להיות ממש יצירתית והכין ספגטי בסויה ודבש, עם בצל מטוגן שזה בערך מה שנשאר פה), נותרנו רעבים מול מקרר ריק (מלבד חלב חרדל וכאלה) וספר הזמנות שמסתבר שהחבר הראשון שלי הפיק. אז נכנענו. הזמנו.

מחר הולכים לסופר ויהי מה. לאט, נצליח להגיע לזוגיות נורמלית.

אבא שלו כבר ניסה לגשש ולשאול (הרבה פעמים) למה אני מחפשת דירה, הרי לו יש דירה.. זה מאוד עיצבן את הבחור שאמר לו, או יותר נכון צווח עליו, "אין כלום, תעזוב אותי בשקט". ואני חשבתי שהצלחנו להסתיר היטב את מה שקורה ביננו בקידוש של שישי, מצחקקים כמו ילדים דביליים ומחככים רגליים מתחת לשולחן, מחכים לצאת משם כדי להתנשק. מחר ארוחת שבועות, אם אצלנו אין משהו אז אצלו, ביקש שאבוא. אבא שלו ישמח אם ידע שיש ביננו משהו, אחרי הכל הוא מכיר אותי כבר 10 שנים ומחבב אותי, מסתבר. אבל.. חשבנו אולי לא להגיד לו שלא יתאכזב יותר מדי אם זה לא ילך.

חטא היום: סטייק עוף במרינדה מדיטה. יגיע עוד שעה. אולי איוושע לפני כן.

ו- ללא ספק- תמונת היום:

החתול שלי לעולם לא ישרת מעבר לקו הירוק! *

*(או מחוץ לגבולות המטבח, לצורך העניין)

אמא צילמה, אחרי הוראות שלי, לצורך מכתב עידוד שצריך לשלוח לאחי. כל ההורים המעפנים ישלחו מכתבים, אני החלטתי ללכת על קומיקס משפחתי. אמא אמרה שטוב שיש מישהו יצירתי במשפחה. תודה תולו, אתה כזה חתול נוח.